מקצת שבחו

'זאת חוקת התורה אשר צוה ה' לאמר' - פירש רש"י: לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר: מה המצווה, ומה טעם יש בה כתוב בה חוקה? - גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה. הקשו המפרשים, היה לו לכתוב: זאת חוקת הפרה ולא 'חוקת התורה', ועל דרך המוסר נוכל לומר, שידוע שיסוד המצווה, ללמוד וללמד לאחרים, ולא יאמר אדם די לי להשגיח על עצמי, ומה לי להשגיח על אחרים, אלא צריך להשגיח גם על אחרים. וכן אמר הנביא ירמיה: 'אם תוציא יקר מזולל'. ואם כן, יכול להיות שכן הוא פירוש המקרא: 'זאת חוקת התורה' - 'זאת' עיקר 'אשר צוה ה' לאמור לאחרים - ללמד לאחרים דרך ה'.

'לא נברא העולם אלא בשביל אשת הנביא, שנאמר: 'ואשה אחת מנשי בני הנביאים צעקה אל אלישע' - צעקה לאל שיושיע אותה. ... הקדוש ברוך הוא כשרצה לברוא את העולם, ראה שלשה דורות, שעתידים לצאת לעולם ולהחריבו, הסכימה דעתו שלא לברוא את העולם, עד שראה אשת עובדיה הנביא עתידה לצאת בעולם, הסכימה דעתו לברוא את העולם'. ... ולא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, אלא בחסדו הגדול, ומי שאינו גומל חסד, שעושה לו הקדוש ברוך הוא, הוא מאבד כל העולם כולו.
וזה כוונת המדרש: 'לא נברא העולם אלא בשביל אשת עובדיה' - שעשתה חסד גדול, שראוי העולם להבראות בשבילה, לכך ברא הקדוש ברוך הוא עולמו בשבילה. אבל דורות אחרים, שהם דור המבול, ודור סדום, ודור מצרים, עקרו חסד מן העולם. ... עד שראה אשת עובדיה שהיא עתידה לצאת בעולם, אמר בשבילה אברא את העולם, ובשעה שבאו הנושים לקחת את שני ילדיה צעקה לאל שיושיע אותה.

למה נסמכה פרשת 'אתם נצבים' לקללות? - לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתיים, חוץ מארבעים ותשע שבתורת כוהנים, הוריקו פניהם ואמרו: מי יוכל לעמוד באלו?! התחיל משה לפייסם: 'אתם נצבים' - הרבה הכעסתם למקום, ולא עשה אתכם כליה, והרי אתם קיימים לפניו'.
והנה לכאורה לפי זה היה לו לומר: 'אתם נצבים היום כולכם' ותו לא, ומהו 'לפני ה'? - אבל הנראה שמשה רבינו, עליו השלום, אמר להם דבר בטעמו, בדרך מוסר, שיהיו כולם אגודה אחת, לאהוב את ה', ולא יהיה ביניהם פירוד, חס ושלום, ואפילו אם חברו הרע לו, אל ימסור את דינו לשמים. ולפיכך פירט: 'מחוטב עציך עד שואב מימיך' - לרמוז לאחדותם, וכולם חשובים לפני ה'. על כן אמר להם: 'אתם נצבים היום' - דעו לפני מי אתם עומדים? - 'לפני ה'', שהוא 'א-לוהיכם', והוא הנותן לכל איש ואיש די מחסורו ומשביע לכל חי.

'מה נאוו על ההרים רגלי מבשר, משמיע שלום, מבשר טוב, משמיע ישועה, אומר לציון מלך א-לוהיך'. וקשה אריכות הלשון, היה לו לומר: 'רגלי מבשר אומר לציון מלך א-לוהיך'? - אלא יובן על פי מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שהבא לבשר את חברו טובות, אל יבשר אותו בפתע פתאום, אלא יתחיל לדבר עימו דברים אחרים, וירחיב העניינים, ואחר כך יבשר אותו. וזה מה שאמר הכתוב: 'מה נאוו על ההרים רגלי מבשר' - נאה לו לאליהו, שיבשר על בוא משיח בן דוד ועל הגאולה, שזה יתחיל שלב אחר שלב, מעט מעט. 'משמיע שלום' - אל תפחדו ואל תיראו, שאני מבשר אתכם.

'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו'. - רמז לדיני המילה: 'ואלה' - וחייב אדם למול הבן. 'שמות' - שנים מילה ופריעה תעשה. 'בני' - בתער נאה יפה. 'ישראל' - יזמין שכניו רעיו אוהביו למילה. 'הבאים' - הבן ברית אב יבטל עונש. 'מצרימה' - מוהל צריך רחיצת ידיו מאחר המילה. 'את' - אליהו תשבי. 'יעקב' - יבוא על קדושת ברית. 'איש' - אביו יברך שהחיינו. 'וביתו' - ובו ביום יקרא תורה ומשנה. 'באו' - ברוך א-דוני ויקדשהו.

אמרו בפסחים: 'אמר רבה בר בר חנה, אמר רבי יוחנן, משמו של רבי יהודה בר אלעאי: אכול בשר ושב בצל, ואל תאכל אווזים ותרנגולות, ויהא לבך רודף עליך, פחות ממאכלך תשתה, ותוסיף על דירתך'. עד כאן לשונו. המכוון במאמר הנזכר לעיל, למעט מרדיפת תאווה, ובזה יוסיף על דירה שתרחיב דעתו, כי שמחה לאדם בשעה שהוא דר בתוך שלווה ושלום, שבזה תהיה דעתו מיושבת, ובפרט בדירה שלו, ואם היא בקניין אצלו, אפילו אינה הדורה ביותר, ולא בדירה שכורה, ואפילו היא הדורה ומהודרת. לפיכך כדאי לו לאדם, שיהיה מחשב תמיד את ההוצאות שלו, ויחסוך מעט מעט, בשביל לקנות בית דירה משלו.
ועוד יש נוי לדירה שיהיו דלתות ביתו פתוחות לרווחה בפני כל אדם, יברכוהו בכניסתם וביציאתם, וגם יהיה בית וועד לחכמים שבשעה שחכמי המקום ירצו לעשות ישיבה אז אומרים 'נלך לבית פלוני'. ומספרים עליו שעינו יפה עם החכמים ועם האורחים.