מקצת שבחו
מר אברהם רפאל בן ציון אלמליח נולד לאמו ולאביו החכם יוסף אלמליח בשנת תרמ"ה (1885) בירושלים.
ראשית תורתו למד מפי אביו, חכם יוסף אלמליח, ששימש דיין העדה המערבית בירושלים. הוא למד בתלמוד תורה של העדה המערבית מפי החכם יהודה קסטל. בהמשך למד בבית המדרש 'דורש ציון', שם למד לימודי קודש, לימודים כללים ושפות. כשבגר למד בישיבת 'תפארת ירושלים', הישיבה המרכזית של היישוב הספרדי בירושלים, באותה עת. השכלה אקדמית רכש במקרא וארכיאולוגיה, במוסד הצרפתי סנט אטיין בירושלים.
בשנת תרס"ב (1902) החל ללמד ערבית וצרפתית בבית הספר לבנים של 'כל ישראל חברים' בירושלים, בניהולו של מר אברהם בנבנישתי. בשנת תרס"ד (1904) היה ממייסדי 'אגודת צעירי ירושלים'. בשנת תרס"ה (1905) החל לשמש עוזרו של מר אליעזר בן יהודה, סייע לו בעבודתו העיתונאית, והיה חבר מערכת בעיתוני התקופה.
בשנת תרס"ז (1907) מר אברהם רפאל בן ציון אלמליח נשא לאישה את שמחה בתו של החכם יעקב דנון, הרב הראשי ליהודי דמשק, ונולדו להם שלושה בנים ושתי בנות.
בשנת תר"ע (1910) ביקר בירושלים, החכם באשי חיים נחום אפנדי, הרב הראשי של האימפריה העות'מאנית. מר אברהם רפאל בן ציון אלמליח שימש מזכירו, וחזר עימו לקושטא, לנהל את התלמוד תורה העברי. בקושטא שימש גם כחבר מערכת העיתון 'המבשר'. לאחר כשנה עבר לדמשק, שם שימש מזכיר הקהילה ומנהל בית ספר.
בשנת תרע"ד (1914) חזר לארץ ישראל לנהל את סניף בנק אנגלו-פלשתינה בעזה, וייסד את עיתון 'החרות' אותו ערך במשך חמש שנים. בשנת תרע"ו (1916) גלה לדמשק, ובתום מלחמת העולם הראשונה חזר לארץ ישראל.
עם ההתארגנות מחדש של היישוב היהודי בשל כניסת המנדט הבריטי, נבחר כחבר באסיפת הנבחרים הראשונה מטעם רשימת העדה הספרדית, ושימש באסיפת הנבחרים השלישית כחבר בוועד הלאומי. במקביל היה חבר הנהלת עיריית ירושלים, סגן נשיא ההתאחדות העולמית של היהודים הספרדים ועורך הירחון 'מזרח ומערב'. לצד פעילותו הציבורית, משנת תרפ"א (1921) ועד שנת תרצ"ב (1932), לפרנסתו עבד ב'דואר היום'.
בשנת תרפ"א (1921) נבחר לחבר הוועד הפועל של 'התאחדות הספרדית העולמית'. בשנת תרפ"ג (1923) יצא, כנציג הקרן הקיימת לישראל, לשליחות בקהילות היהודיות בצפון אפריקה. בשנת תרצ"ו (1936) יצא, כנציג קרן הייסוד, לשליחות בסלוניקי. מאותה שנה ואילך שימש גם כ'חבר ההנהלה של הוועד הלאומי'.
תוך מלחמת העצמאות, בהתקפה על בית הדפוס של העיתון ג'רוזלם פוסט, נהרס ונשרף משרדו ברחוב החבצלת. בשריפה אבדו חיבוריו שעמדו בכתבי יד, ומחקרים שערך במשך עשרות שנים. בשנת תש"ח (1948), עם קום מדינת ישראל, מר אברהם רפאל בן ציון אלמליח נבחר לכנסת ישראל מטעם רשימת ספרדים ועדות מזרח.
הוא חיבר ערך ותרגם עשרות ספרים ומאות מאמרים. בין חיבוריו הרבים: 'לתולדות עדת המערבים בירושלים'; 'לתולדות היהודים בסלוניקי'; 'היהודים בדמשק ומצבם הכלכלי והתרבותי'; 'הוד יוסף' לזכרו של הרה"ג יוסף יצחק שלוש; ' גאלאנטי חייו ופעלו הספרותי'; 'משה בן שבת אמזלג'; 'הראשונים לציון, תולדותיהם ופעולתם'. בין תרגומיו לעברית נמצא ספרו החשוב של מר נרסיס לוון: 'חמישים שנות היסטוריה'.
מר אברהם רפאל בן ציון אלמליח נפטר ביום כ"א באדר ב' תשכ"ז (1967), ומנוחתו כבוד בהר המנוחות. הוא אומנם לא נסמך כחכם השלם אך זכותם של חכמי הספרדים, שקיבץ והוציא לאור תולדותיהם ופועלם, עומדת לו, לדור ודור.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שמוסד ה'ראשון לציון' אינו עניינם הפרטי של דתיים בלבד.
על 'הראשון לציון' היה הקהל מביט כעל אישיות נישאת מעם, שאין לה כל זיקה פוליטית ולא כל שכן מפלגתית, ואפילו יהודים שלא היו מדקדקים במצוות, היו רגילים לכבד את הראשון לציון, כאישיות מוסרית נעלה ובעלת קסם והשפעה, והיו לו הרבה חסידים גם מבין החופשיים והחילוניים, כי מוסד 'הראשון לציון' היה מוסד ששום גושפנקא מפלגתית או פוליטית לא היתה טבועה עליו. המוסד שנקרא 'ראשון לציון' לא היה נוגע רק לדתיים בלבד, ולא היה רק עניין פרטי שלהם, שיכולים לבשל בו מטעמים לפי טעמם ורוחם, אלא מנהיג רוחני לכל העם, וסמכות דתית הגבוהה ביותר ליהדות כולה.
מר אברהם רפאל בן ציון אלמליח, 'הראשונים לציון', עמ' 3, ירושלים, תש"ל (1970) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שהתארגנות היהודים הספרדים, תתרום לחזוק יהדות העולם.
היהודים הספרדים היו מאוגדים עד אז בקהילות מקומיות נפרדות ומבודדות, מבלי כל קשר ביניהן, ומכאן נבעה חולשתן. הם השתתפו, אמנם, כאישים פרטיים בכל מפעל ציבורי כללי ולאומי, במפעלי הערבות ההדדית היהודית, תרמו לקרנות הלאומיות ולמגביות הציוניות, אך לא הופיעו אף פעם כציבור מאורגן ומאוחד, וקולם לא-נשמע לגמרי בכל הבעיות היהודיות העולמיות שעמדו על הפרק בחיי היהדות. ...
והרי יש ליהודי ספרד מסורות משלהם, נוסח תפילה משלהם, אופן חיים והלך מחשבה משלהם, ומאחוריהם עבר מפואר שיש בכוחם לחדשו בעתיד, ואם בעבר היוו יסוד חלש - הרי יכלו על ידי התארגנותם והתעצמותם, להיהפך לכוח חזק, שיתרום תרומה כבירת ערך לחיזוקה של יהדות העולם.
מר אברהם רפאל בן ציון אלמליח, 'חברון בילדותי', עובדיה קמחי, מבוא מאת אברהם אלמליח, עמוד 24, ירושלים, תשכ"ו (1967) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שנהגו לפאר ארון הקודש בפיתוחי עץ ותיורים שונים של חיות.
בגלל קדושתו המרובה של ארון הקודש, היה נהוג ברוב קהילות ישראל, לקשט אותו במיוחד, ולפארו בכל מיני פיתוחי עץ וציורים שונים של חיות, וביחוד של אריות, פרחים וכדומה. נגד ציורים כאלה יצאו כמה רבנים, ביחוד מבין האשכנזים. המתנגד הנמרץ ביותר היה הרב רבי שמואל העליר.
מר אברהם רפאל בן ציון אלמליח, 'הראשונים לציון', עמ' 167, ירושלים, תש"ל (1970) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד ענוותנותם, שלא יקראו רב ומורה לעדה, אלא ראשון לציון.
בזמנו של הרב הגאון משה גלאנטי, אב בית דין וראש ישיבה בירושלים, משנת תכ"ה (1665) ואילך, התעוררה שאלת התואר 'רב', ומיהו האיש הראוי לשאת תואר זה. אם מפני ריבוי רבנים גדולים ומפורסמים בארץ ישראל, שמרוב ענוותנותם מיאנו להתגדר על רבני עמם, וסרבו לקבל את התואר 'רב' ו'אב בית דין', או מסיבה אחרת, הסכימו הרב הגאון משה גלאנטי ורבני דורו, שלא יוענק יותר תואר 'רב' ו'אב בית דין' לראש הרבנים בירושלים, אלא יכנוהו בתואר פשוט יותר, הוא התואר 'ראשון לציון'. מפני כבודו הרם של רבי משה גלאנטי, הסכימו הרבנים שבאו אחריו, שלא יעז שום תלמיד חכם להיקרא בשם רב ומורה לעדה, אלא בשם 'ראשון לציון'.
מר אברהם רפאל בן ציון אלמליח, 'הראשונים לציון', עמ' 1, ירושלים, תש"ל (1970) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד להציל השומרונים מיד רודפיהם, שהם ענף מבני ישראל.
אחרי גירוש חילות מצרים בשנת ה'ת"ר (1840) רדפו הערבים את השומרונים בשכם באכזריות חימה, מפני שהשומרונים לא רצו להמיר את דתם בדת מוחמד. השיחים הערבים איימו לרצוח את כל השומרונים, בתואנה שהללו הם בני בלי-דת, ואינם מאמינים באף אחת מהדתות הקיימות - לא בתורת משה, לא בברית החדשה, לא בספר התהילים, לא בנביאים ואף לא בקוראן, וכל כת שמאמינה לפחות באחד מהספרים הללו, חובה על המוסלמים להתייחס אליה בסובלנות, אולם חובה זו אינה חלה על כת שאינה מאמינה באחד הספרים האלה. בהיוודע לשומרונים דבר האשמה שהוטלה עליהם, ניסו להוכיח לרודפיהם, שהם מאמינים בחמישה חומשי תורה, אך המוסלמים שלא היו יודעים, לא את השפה העברית ולא את כתב-התורה השומרוני, לא האמינו לדבריהם. אז, לא נשארה לשומרונים דרך אחרת, אלא לפנות בבקשה לחכם באשי, הרב חיים אברהם גאגין, המאושר מטעם הסולטן בקושטא לאשר שהם מאמינים באמיתות התורה. הרב אג"ן נעתר מיד לבקשתם, ומסר לידם תעודה בכתב המאשרת, שהעם השומרוני הוא ענף מבני ישראל, המודה באמיתות התורה.
מר אברהם רפאל בן ציון אלמליח, 'הראשונים לציון', עמ' 202, ירושלים, תש"ל (1970) מתוך 'החכם היומי'
