מקצת שבחו

הגם הלום ראיתי דברי החכם השלם, תורה וגדולה במקום אחד, הפוסק ישמרהו צורו ויחיהו, העורך שולחן במדבר, והציג עליה כל מיני מגדים, חדשים גם ישנים, ושם הראה את גודלו ואת ידו החזקה, בבקיאותו ובעוצם פלפולו ועומק עיונו, ואת קולו שמעתי מתוך אש תורתו, שנחלק לכמה ניצוצות וראיות, מפי סופרים ומפי ספרים, וכולם כאחד עונים ואומרים, שכפר מארשה, מאחר שהיא מוקפת מחריצים, עמוקים עשרה ורחבים ארבעה, נידונית כעיר מוקפת חומה, והאריך למעניתו לקיים פסקו, כמעט שלא הניח מקום להתגדר בו, לפי קוצר עניות דעתי. ויפה דן ויפה הורה, והנני מסכים עמו בעיקר של זה הדין, לדון כפר מארשה כשאר ערי חומה, ולעשות עמו כתיקון חכמינו זיכרונם לברכה כדי לטלטל בה. ... וגם כן, הקדושים אשר בארץ המה, חכמי קהילתנו, השם ינחמם, הרב החסיד, כבוד מורנו הרב יצחק אבוהב, והרב הגדול, מורנו הרב יעקב ששפורטש, זיכרונם לחיי העולם הבא, עשו מעשה בשנת תנ"ב, ותקנו לעיר האג הבירה ... וכך נוקטים אנו.

ביום המחרת, בא החכם חיון, הנזכר, לבית הכנסת, להתפלל לעת ערב, ואחרי צאתו, שלחו אחריו אחד משלוחי הציבור, לאמור לו: הכבד ושב בביתך ולא תוסיף לבוא בקהל. כשומעו את הדברים כי מרים הם, נבהלו רעיוניו, וזלגו דמעות עיניו, וצעק ווי ווי בלב דווי. וכאשר נודע לו, שמיד רב האשכנזים באה אליו הצרה הזאת, שלח לו כתב לאמור, שבלי ספק טעות הוא בידו, יען הוא לא הכירו בשראי (בוסניה) ולמה קם להעיד עליו, והשיב לו אם תרצה בוא אצלי. וילך החכם חיון אליו. וכראותו קבלו בכבוד והודה ולא בוש שזה אינו האיש שהיה סבור, ושלא היה זה בשראי (בוסניה) בזמנו אבל אחר היה, והיה נקרא חייא חיון הארוך, לכך פייסו בדברים, ויצא מאתו בשלום, וערב שבת היה. ומיד שלח הרב הנזכר בעד האיש ספרדי, הנזכר לעיל, ויאמר לו: לך אצל הפרנסים, וסתור שליחותי הראשון. ...

ועשו כמה העתקים ושלחום גם למקומות אחרים, לא בלבד בלשון הקודש אך גם כן בלשון וכתב לעז ספרדי, וכולם יצאו חתומים מרב האשכנזים, ועליהם ככל הדברים אשר בדו מליבם, שהמחבר היה מין וכופר, ושהוא מאמונת שבתאי צבי, ושספרו יוכיח שבו מגלה פנים בתורה וכולי, ושמכחיש סיבה ראשונה וכולי וכאלה רבות, ועל זה נידה אותו, והזהיר לכל מי שהספר הנזכר בידו, שישרפנו וישליך את אפרו וכולי, למען לא ידבק מאומה וגומר. 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו' לאמור: מה קול החרדה הזאת?! היש לה זכר במקרא או אם היא שנויה בהלכות דרך ארץ?! מי הוא זה שבא להורותנו, ולהטיל אימה יתירה שלא לשם שמיים על הציבור, שאינו תחת רשותו. ויען שנינו: 'הוו מתונים בדין', עדיין רב הספרדים ובית דינו, לא גמרו את הדבר, שמתון מתון וכולי. ...
ועלתה הסכמה, ולדעת כולם כאחד חברים, נכתבה ונחתמה, שפיר גזרתם, וזה הוא התורף, שאין שום שמץ פיסול בכל הספר, ובקיצור השיבו על טענות מנגדיו מפי כתבם, ושמליבם הוציאו איזה דברים ... ומיד הלכו שני גדולי הפרנסים, השם ישמרם, אצל החכם חיון, לפייסו על מה שנעשה לו, ושיבוא לבית הכנסת שיכבדוהו, וכן היה, שכיבדוהו כבוד גדול, וכל הקהל שמחו עד מאוד.

כי המנגדים לא לשם שמיים נתכוונו, כי תחילתם הייתה שנאה ואיבה, וסופם רבת המשטמה ומסה ומריבה, שאם יש שכוונתם לשמיים היה להם לקרות להמחבר בעצמו, ולהוכיחו כפי דבריהם, וכמו שלימדונו רבותינו זיכרונם לברכה דרך התוכחה, ועל זה הדרך על ספרו. והם לא עשו כן, אלא שלחו את ביאורם בתבערה ואש מתלקחת, בתוך קהל ועדה, והמון העם חלק ליבם, זה אומר בכה ודורשים אותו לגנאי, וזה אומר בכו וספדו והלילו בין האולם ולמזבח, על עלבון התורה כי לומדיה חללוה. והצד השווה שבהם, אומרים במלוא פיהם: לא מהם ולא מהמונם, ובגלל הקוצים נפגע הכרוב, שהכניסו לכל החכמים בקוף של מחט אחד והיו לאחור, ונפסלים בלינה. אוי לדור שכך עלתה בימיו, כי מעולם לא נשמע שהיה חילול ה' גדול כזה, ואנו עשינו המוטל עלינו, וביקשנו כל תחבולה, ותחבולה של תחבולה, לכבות את הדליקה, ולבקש השלום, עברנו על מידתנו, שהגם שהוא נכנס בתחום שאינו שלו, והורה אותנו בדברי קנטורים, קשים כגידים. ... עם כל זה שלחנו לו בדברי שלום לאמר, יחדיו למשפט נקרבה, באהבה ואחווה, ולא לנצח תאכל חרב המחלוקת, כי מרה תהיה באחרונה.