מקצת שבחו

'וידבר ה' אל משה לאמר: זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר' - ויש לדייק, שכיוון שכתוב במקרא הראשון: 'לאמר', למה חזר לומר מילת 'לאמר' פעם שניה? ... ונראה לפרש באופן אחר, במה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'כי חיים הם למוצאיהם' - אל תקרא 'למוצאיהם' אלא למוציאהם בפה, שאם לא כן יבוא לידי שכחה. עיין שם בדבריהם.
וזהו כוונת הכתוב: 'זאת' - שהיא התורה, אז אם תרצו שתתקיים בידכם, תקיימו 'זאת חקת התורה אשר ציוה ה' לאמר' - בפה מלא, ולא לגמגם בהם בלחש. גם כן יש לומר 'לאמר' - לאחרים, כלומר ללמדם לתלמידים, ועל ידי זה תתקיים בידכם, ותתחדדו הרבה, כמו שאמרו: 'ומתלמידי יותר מכולם'.

'ויהי בישרון מלך, בהתאסף ראשי עם, יחד שבטי ישראל' - שהנה נודע, שאין המלך נקרא 'מלך', עד שימליכוהו כל קהל ישראל עליהם. להוציא אם מלך מעצמו, ואינו מרוצה לקהל, אינו נקרא 'מלך'.
וזה אומרו: 'ויהי' – וי על מי שיהיה 'בישורון מלך' כנזכר לעיל. ועוד אינו נקרא 'מלך' אלא 'בהתאסף ראשי עם, יחד שבטי ישראל' - להמליכו עליהם, ואזי יהי נקרא בשם 'מלך' כנזכר לעיל.
או רצונו לומר במה שנאמר 'בהתאסף ראשי עם' - כמו שאמרו 'אין מלך בלא עם', ועל זה אמר 'ויהי בישורון מלך' - ואמתי נקרא 'מלך'? 'בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל' להיות אתו עמו.

'קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לב יביאה' - נראה לפרש באופן אחר, כפי מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שהצדקה המעולה היא בסתר, כמו שאמר: 'מתן בסתר יכפה אף'. וזה אומרו: 'קחו מאתכם' -כלומר ביניכם לבין עצמכם, קחו תרומה, וזאת נקראת לה' - שהיא מתן בסתר, ואין יודע בה, כי אם ה' יתברך, וגם 'כל נדיב לב יביאה' - הוא גופו לשם ה', ויתנה לגזבר.

'וביום השביעי שבת וינפש' - כתב רבינו יעקב בעל 'הטורים', זיכרונו לברכה: סופי תיבות 'שתים' - ששתי נפשות יש לאדם בשבת, ועל כן פ"א של 'וינפש' כפולה, משום ב' נפשות. עד כאן לשונו.
והנה שאלני אחד משלמים וחכמים, מה כוונת אומרו: 'פ"א כפולה', שהרי אין כאן כי אם פ"א אחת. והשבתי לו שלכאורה יש לומר שכוונתו על פ"א כפולה של מנצפ"ך, ואחר כך ראיתי שאינו, שגם אות נו"ן כפולה באותיות מנצפ"ך. ושוב נודע לי מאנשי שם, שראו באיזה ספרי תורה באיזה מקומות בחוץ לארץ, שכתוב בהם בתוך אות הפ"א עוד פ"א קטנה, ולא בכל אות הפ"א שבתורה, רק באיזה מהן לבד כתוב כן. ומעתה נתבאר כוונת רבינו יעקב בעל 'הטורים', זיכרונו לברכה, בפשיטות שכוונתו על פ"א קטנה שכתובה בתוך הפ"א של 'וינפש'. אך צריך לדעת לאיזו סיבה נהגו לכתוב כן, ומה טעם לא כתבו כן בכל פ"א רק באיזה מהן. ולקוצר דעתי נראה לי לפרש, שלא כתבו כי אם בתוך פ"א שקוראים אותה רפויה, ובאות פ"א, הדגושה לא כתבו אות פ"א קטנה בתורה, כי אם בתוך הרפויה להודיע כי היא רפויה, וקל להבין.
ובעיקר הרמז של סופי תיבות 'שתים' - נראה לי לפרש במה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שצריך להוסיף מחול על הקודש, בין בכניסת שבת ובין ביציאתו שתי שעות, שעה בכניסתו ושעה ביציאתו, ועל ידי זה ה' יתברך, ירחיב לו לאדם מצרותיו, כמו שהוא מרחיב גבול הקדושה. עיין שם.
ובזה בא על נכון הרמז בסופי תיבות 'שתים' - לרמוז שצריך להוסיף שתי שעות על השבת, מלפניה ולאחריה, כנזכר לעיל. ועוד על ידי שתי שעות, שיוסיף על עשרים וארבע שעות כל יום שבת, יהיו עשרים ושישה, כמספר הוי'ה ברוך הוא. ודייק וקבל.

סמיכות פסוק: 'והיה, אם שמוע תשמעו אל מצוותיי, אשר אנוכי מצווה אתכם', לפרשה שאחריה: 'כי אם שמור תשמרון את כל המצווה הזאת, אשר אנוכי מצווה אתכם' - ונראה לי לפרש במה שאמר הגאון חיד"א, זיכרונו לברכה, שאיך יוכל האדם לקיים תרי"ג מצוות, והרי כמה מצוות, התלויים בעבודת הארץ ובכוהנים ובקרבנות וכו'. ותירץ שעל ידי שיחשוב האדם בדעתו, אימתי תבוא המצווה לידו ויקיימנה, אזי נחשב עליו כאילו קיימה. ועוד שעל ידי אהבת האדם לחברו, נעשו הכול כגוף אחד, ומה שמקיים זה כאילו קיים חברו. עד כאן תורף דברי קודשו עיין שם.
וזה כוונת הסמיכות הנזכרת: 'והיה אם שמוע' - ואם תאמר איך נוכל לקיים כל המצוות, והרי יש כמה מצוות שלא נוכל לקיימם, כנזכר לעיל, על זה סמך ואמר: 'כי אם שמור' - מלשון 'ואביו שמר את הדבר', רצונו לומר: על ידי שתהיו יושבים ומשמרים, אימתי יבואו לידכם המצוות, ותקיימום. ועוד 'לאהבה את' - לרבות תלמידי חכמים, 'ואיש את אחיו', שאז נחשב לכם כאילו קיימתם תרי"ג מצוות, כנזכר לעיל.