מקצת שבחו

ראיתי למורנו החכם חיים פלאג'י, זכרונו לברכה, בספרו הקדוש 'נפש חיים', זה לשונו: ... למה כינו רבותינו זיכרונם לברכה, בשם יראת שמיים ולא יראת ה', כמאמר הכתוב: 'יראת ה' טהורה', או 'יראת א-להים' כמאמר הכתוב: 'רק אין יראת א-להים', וכיוצא כמה פסוקים, שתלו היראה בשם הוי"ה ברוך הוא, ובשם א-להים, ובשם ש-די, והשבתי לו תירוצים רבים: אחד - שרצו חכמינו זיכרונם לברכה ללמדנו שיראת ה' תהיה לשמה, לא מיראת העונש, שהיא גרועה כמו שאמרו זיכרונם לברכה, אלא תהיה היראה כמו שהם השמיים, שיראים את ה' בלתי שום פנייה, ולא משום יראת העונש או שכר ...
ומכאן 'אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס' - דהיינו שהיראה לשם פנייה, חס ושלום, אלא 'הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס', ונותן טעם לשבח: 'ויהי מורא שמיים עליכם' - שהרי תיקחו ראיה מן השמיים, שיראים את ה' בלי שום פנייה, אם כן אתם גם אתם תלמדו לעשות כמוהם, שמעיקר הוקבעה היראה על שם זה, כדי לקיים מצוות זכירה בזה, שלא תהיה יראת העונש, אלא משום אהבת ה' דווקא.

'יהי ביתך פתוח לרווחה, ויהיו עניים בני ביתך' - והוא שבא לרמוז למאמרם זיכרונם לברכה: 'ארוחתו ארוחת ירק - ארוחתו ארוחת תמיד, ארוחתו ארוחת בשר - ארוחתו וישלחהו, והיא מסרה ה', ופירשו זיכרונם לברכה, שאם אנו רואים שהבעל הבית מכבד לאורחים במאכל ערב ותענוגים, מכאן הוכחה שאינו רוצה שהאורח יתעכב אצלו, ולכך מוציא הוצאות ביותר, כדי שהאורח בעצמו יהיה למשא כבד בעיני עצמו, וילך לו למקום אחר. לא כן אם הבעל הבית אינו עושה פעולה לכבוד האורח, אלא מאכילו מן המצוי לו שהכין לבני ביתו, מזה ידע שהבעל הבית רוצה בו שיישב אצלו ואינו מואס בו ...
וזה אומרו: 'יהי ביתך פתוח לרווחה' - לקבל אורחים, אך בתנאי שלא תעשה על עצמך טרחה ביותר לכבודם, אלא 'ויהיו העניים' הנזכרים כמו 'בני ביתך', שאין אתה עושה פעולה והידור לכבודם.

'דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים' - הוא רמז לעני שנקרא מך, תדע ותשכיל השכינה שעומדת על גביו, ואם כן 'עין רואה' - אם לא נתת לו בפנים צהובות, וגם 'אוזן שומעת' - אם דיברת עמו דברים קשים, ומה גם 'וכל מעשיך בספר נכתבים' - להשיב לאדם כפעלו,

ומורשי לבבי ניתקו מדברי הספרים שבכל אתר ואתר, המה מגדילים בעונש אדם, העולה על ליבו חידוש תורה, אפילו כל שהוא, ואינו כותבו, כי לא גילו לו מן השמיים, אלא על מנת לכותבו. והן לו יהי, כי מה ייתן ומה יוסיף גרגר קטן לפי חכמים ותלמידיהם, אשר דשו רבים מהם בעקבם, ובפרט אם אינו עולה לרצון לפניהם, עם כל זה חובתי ואעשנה, אינו חייב אדם אלא כשיעורו.
אשאלך והודיעני, הייתכן לומר שהעני יאכל למלאת בטנו כמאכל העשירים: ברבורים, אבוסים, יין, וחיים לפי חכמים - זה לא ייתכן, כי הוא נודד ללחם איה, ולפני לחמו אנחתו תבוא, ובהזדמן לפניו הלחם - שמוח ישמח בו, יותר מאכילת העשיר ותפנוקי העשיר. וכי יעלה על דעת העני לומר, מאחר שלא נזדמן לי בשר ויין - שלא אוכל, אם כן כל ימיו בתענית. כן הדבר הזה, כי אין עני אלא מן התורה, ואין עשיר אלא בתורה, ואתה תבאר הנמשל. ובפרט, שהעולים על ליבו, הן המה חלקי ניצוצי תורתו ונשמתו שקיבל מהר סיני, ומה גם שעיקר בריאת האדם בעולם להעלות לאור ניצוצי תורתו ונשמתו כאן בכתב, כפי מה שיורוהו מן השמיים.

מהראוי הוא שתמיד יתנהג עם התלמיד חכם בכל כבוד שבעולם, כי הוא נותן לו כבוד בעולם הבא, ואין מדרך העולם שמי שנותן לו כבוד יבזה אותו, כי נמצא שהוא כפוי טובה, על דרך מאמר הכתוב: 'כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו', וזה אפילו אם הוא מספיק לו כל מה שצריך, ולא יצטרך לאחרים ...
וכל שכן, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר, אם מימיו לא נהנה ממנו. אם יהיה מדבר עמו דברי ביזוי וחירופים, כדרך שאר עמי הארצות, ששונאים לתלמידי חכמים כנידה, אז בוודאי לוקח לו קלון בעולם הזה ובעולם הבא, ונותן פגם למעלה, חס ושלום. 'כי הוא אמר ויהי, הוא ציווה ויעמוד' - לכבד לומדי התורה, ובזה כאילו כיבדו להשם יתברך, כי התורה היא בתו של מלך, והתלמיד חכם נקרא חתן המלך, ואם מבזה אותו כאילו ביזה המלך. הלא יבושו, הלא ייכלמו, על מה ועל מה גסות הרוח שבהם. הלא יביטו ראשיתם ואחריתם. ואם על ריבוי ממונם - התעיף עיניך בו ואיננו, 'ולא במותו ייקח הכל', ומה יענו ליום הפקודה, ובפרט שעל הרוב על לא חמס בכפיו, רק בשביל שמוכיחם בדברי שמיים, על דרך מאמר הש"ס: זה התלמיד חכם הצעיר, ששונאים לו בני עירו, משום שמוכיח להם בדברי שמיים. והרב 'דגל ראובן' זכרונו לברכה, פירש על פסוק: 'חלבמו סגרו' - רצונו לומר: החלב והטוב סגרו, ולא נתנו הנאה להם, אף גם זאת 'פיהם דברו בגאות'. זה לא יוכל הדעת לסבלו.

'אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות' - גם נודע שיעסוק באיזה מלאכה שיהיה, לעצמו, ולא יהיה תחת רשות אחרים, כמו שכיר או עבד וכיוצא, דוגמא לדבר מאמר רבותינו זיכרונם לברכה: 'כי לי בני ישראל עבדים' - ולא עבדים לעבדים', ובזה יהיה תמיד בטחונו בה', ולא בבשר ודם. ...
'ואל תתוודע לרשות' - רצונו לומר: אף שאמרתי לך שבאיזה מלאכה שתהיה, אפילו בזויה ושפילה, תעסוק בה ולא תצטרך לבריות, אכן היזהר לך ושמור נפשך 'ואל תתוודע לרשות' - שתשב אצל אדם שכיר או מלמד, שתהיה רשותו עליך, אלא הכלל הוא שיהא לך מלאכה שאתה רשאי ושליט בעצמך, ולא האחרים ישלטו בך.