מקצת שבחו

'שימני כחותם על לבך' - אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, רצוננו לעסוק בתורה יומם ולילה, ואין לנו פנאי. אמר להם: בני, קיימו מצוות תפילין, ומעלה אני עליכם כאלו עסקתם בתורה יומם ולילה'. - נמצא שהתפילין הם במקום עסק התורה.
ובזה יתיישב המאמר על נכון, והוא שבשאר ימים, שמניחים תפילין הם במקום עסק התורה, אבל שבתות וימים טובים שאינם מניחים תפילין, תורה מה תהא עליה?! - שלא יצאו חובת עסק התורה. לכך אמרו זיכרונם לברכה, ש'לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בתורה', לפי שאינם עוסקים במצוות תפילין, אבל בשאר ימים, הרי הם עוסקים במצוות תפילין והיא לחוד תגן עליהם.

'בא וראה שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. אדם מוכר חפץ לחברו - לוקח שמח ומוכר עצוב, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, נתן תורה לישראל ושמח' - הנה כי כן, צריך הלומד לשמוח בלימודו, אף שהון ביתו חיסר בחפץ ההוא, כל שכן המקבל מתנה, שלא חיסר כלום מנכסיו, וכמו שאמר דוד המלך, עליו השלום: 'שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב'. וכמו שאמרו במסכת שבת: אין השכינה שורה על ישראל אלא מתוך רוב שמחה של מצווה, וכן לדבר הלכה ... ואין לך עת שמחה כעת הלימוד.

'אם כסף תלוה את עמי' - אם רצית להחזיק ביד עמי להלוותו, עשה אופן היותר נאות שהוא 'את העני עמך' - שתביא העני עמך בבית. ואמר 'את העני' - לומר שלא העני בלבד תביא בית, אלא מה ש'את העני' ועמו יהיה 'עמך', שאיך יערב אל לבו, שיהיה אוכל ושותה לבדו, ובני ביתו בחוסר כל.

'אמר רבי יוחנן: כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים, שנאמר: 'אז תתענג על ה', והאכלתיך נחלת יעקב אביך' - שנותנים לו נחלת יעקב, ולא נחלת אברהם ויצחק. לפי שמקדש ראשון היה בזכות אברהם, ולפי שיצא ממנו ישמעאל - לכך נחרב. ובית שני בזכות יצחק, ולפי שיצא ממנו עשו הרשע - לכך נחרב. והבית שיבנה במהרה בימינו, יהיה בזכות יעקב, שהיתה מיטתו שלמה, ולכן יישאר קיים לדורות עולם, לעולם שכולו שבת ומנוחה, לחיי העולמים.

ציוונו הוא יתברך, בשני מצוות אלו: מצוות ציצית ומצוות תפילין. מצוות ציצית להכניע החומר, ולכן שיעורו הוא כדי שיתכסה בו ראשו ורובו של תינוק, כדי לזכך רוב בנין החומר, ומה שנשאר מן החומר שהוא המיעוט בטל ברוב, שהולכים אנו אחר רוב. וכנגד המעיק השני, שהוא היצר הרע, השוכן בין שני מפתחות הלב, ועין ולב שני סרסורי עבירה הם, ציוונו במצוות תפילין בין העיניים, וביד כנגד הלב להכניעו.
והגם שהציצית הוא להכניע החומר, והתפילין להכניע יצר הרע, וגם בציצית נרמז בו, הכנעת יצר הרע ובתפילין להכניע החומר. והוא שהציצית, יש בו שמונה חוטים בכל כנף, עולה לארבע כנפות לשני חוטים, להכניע יצר הרע השוכן בלב. והתפילין מוקף על הראש, והרצועות מגיעים עד הטבור, שהוא רוב בנין החומר. לפי ששניהם כלולים בזה, שהציצית אף על פי שסגולתו להכניע החומר, יש בו גם כן כוח להכניע יצר הרע. והתפילין אף על פי שסגולתם להכניע יצר הרע, יש בו גם כן להכניע החומר, רק שכל אחד מוסיף הארה וסיוע לחברו. ... וזהו טעם למנהגם של ישראל, לחנך בניהם בשתי מצוות אלו, בהגיעם אור לי"ג, לפי שהזמן ההוא הוא התחלת תגבורת חום הטבעי, שהוא זמן תחילת הבחרות, שהאדם מוכן לחטוא. לכן מקדימים רפואה למכתו, שהם שתי מצוות, אלו המונעים אותו מן החטא.

'רחש לבי' - כתבו חכמי המוסר כי תקנה גדולה לאדם, כדי שלא תיכנס בו מידת הגאווה, היא שכל מה שיחדש בדברי תורה, אם יאמרנו לזולת, לא יתלה הדבר בעצמו, לומר שהוא חידשו. רק יתלה הדבר באיזה חכם אחר, לומר כי משל החכם הוא דבר זה. ועל ידי זה לא תיכנס בו מידת הגאווה. כי אמרו זיכרונם לברכה: 'כל המתגאה, אם תלמיד חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו', ומעשה של לוי בן סיסי יוכיח, שכיוון שעשו לו בימה, והושיבוהו עליה, לא היה יודע מה להשיב. לזה אמר: אני לא כן דרכי, רק כאשר 'רחש לבי דבר טוב', ואני מחדש איזה חידוש, 'אומר אני מעשי למלך' - תולה הדבר ההוא בחכם אחר, שנקרא 'מלך', על דרך 'מי מלך? - רבנן', ועל ידי זה 'לשוני עט סופר מהיר' - להשיב לשואלי דבר.

תפילה קורעת גזר דינו של אדם, על ידי הכנעת הלב לשוב מדרכו הרעה, אף שאין בידו מעשים טובים ... שכמו שהקדוש ברוך הוא מקשיב לתפילתם של צדיקים, כך מקשיב לתפילתם של רשעים, ומצילם מצרתם. וזהו אומרו: 'פני ה' בעושי רע' - רוצה לומר: הגם שפני ה' בעושי רע, 'צעקו וה' שמע' - כשהם צועקים הם נענים, 'ומכל צרותם הצילם'.