מקצת שבחו
חכם יוסף בן הרוש נולד לאימו אסתר שטרית ולאביו חכם יחיא בכפר פרקלא, במחוז תאפילאלת במרוקו.
תורתו למד מפי אביו, חכם יחיא בן הרוש, שהיה דיין ומורה צדק בכפר פרקלא, ודודיו חכם שלמה בן הרוש, וחכם משה בן הרוש, תלמידי חכם מימון אדהאן.
חכם יוסף בן הרוש נשא לאשה את מרת מרים ונולדו להם שלושה ילדים אליהו, רפאל ושרה לאחר מכן נשא לאישה שניה את חנה, ונולדו להם שבעה ילדים: יחיא, שלמה, יעקב, כליפה, שמעון, אסתר והנרייט (חסיבה).
בשנת תר"פ (1920) החל מרד של השבטים הברברים כנגד הפרוטקטורט הצרפתי, וכנגד הסולטאן של מרוקו. מולאי בן קסאם, מנהיג המורדים באזור תאפילאלת, זיהה את היהודים כתומכים בצרפתים, והחל בשורה של התנכלויות כנגד היהודים. בכפר ריסאני, כפרם של משפחת אבוחצירא הוצא להורג, בכיר האחים,
חכם דוד אבוחצירא, ורבים מיהודי האזור ברחו ממנה לעיר קולומב-בשר, בשליטת הצרפתים.
התנכלויות ליהודי האזור נמשכו, והגיעו גם לכפר פרקלא. ביום י"ג באייר תרפ"א (1921) נלקח חכם יוסף בן הרוש להוצאה להורג בשריפה. רק תחנוני יהודי העיר, והצעה לפדותו בכסף רב, הוציאו מעם מתקן השריפה.
בשנת תרפ"ז (1927) הוציא לאור שני ספרים בעיר סוסה בתוניס: 'גביע יוסף' ובו י"ג דרושים, כמניין י"ג מידות רחמים, ומניין היום בו ניצל מהוצאתו להורג, ומניין ראשי תיבות שם ספרו: 'גביע יוסף'. לספרו זה הוסיף גם פיוטים שחיברו, ובתוכם פיוט לחכם אהרון אסולין, בעל הנס, מחכמי כפרו פרקלא, שזכותו עמדה לשוכני בית החיים היהודי בכפר, שהבא לנתץ מצבות קברות היהודים קפא במקומו. ספרו השני הוא 'אהל יוסף' חלק א' - פרשנות על התורה, יצא לאור בהסכמת גדולי חכמי מרוקו, ובתמיכה של נדיבים רבים בתכם הבבא סאלי -
חכם ישראל אבוחצירא, הבבא חאקי - חכם יצחק אבוחצירא, וחכם מכלוף אבוחצירא.
חכם יוסף בן הרוש הלך לבית עולמו בגיל 71 ביום כ"ד אייר תש"ז ונקבר בפוליוטי (היום קינטרה) הקרובה לעיר רבאט במרוקו.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שנשמות ישראל שורש אחד, ואף אם הם רשעים, יש להם חלק.
'הבו לכם אנשים, חכמים ונבונים, וידועים לשבטיכם, ואשימם בראשיכם'. - הבו לכם אנשים' - ראשי תיבות 'אהל'. רמז להם שיהיו חבורות, אגודות, ויקבעו עתים ללמוד תורה באהל, הוא בית הכנסת. 'חכמים וידועים' - ותעשו אותם מנהיגים עליכם, להחזיר אתכם לדרכי ה', ותהיה יראתו על פניכם. אבל עכשיו שלא זכיתם, לכן אתם קוראים 'איכה ישבה בדד' - כל אחד לבדו, ובקרבו ישים ארבו. ועוון זה גרם חורבן בית המקדש, שהיה בהם הפירוד, ו'שרייך סוררים וחברי גנבים, כלו אוהב שוחד'. ותדעו לכם שנשמות ישראל, שורש אחד להן, כמו שאמרו: 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא', ואף על פי שהם, חס ושלום, רשעים, הקדוש ברוך הוא חס על בניו, כמו שהיו בזמן החורבן, שעשו עבודה זרה וגילוי עריות וכו', ושפך חמתו על עצים ואבנים, וחס עליהם ולא כילה אותם, שראה שעתידים בניהם לעסוק בתורה ומצוות.
חכם יוסף בן הרוש, גביע יוסף, דף י"ח ע"ב, דפוס מכלוף נגאר, סוסה, תרפ"ז (1927). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד לומר 'בשם כל ישראל' לפני עשיית מצווה, שכולם שותפים בה.
'אלו זכיתם אתם קוראים איכה אשא לבדי, עכשיו שלא זכיתם אתם קוראים איכה ישבה בדד' - ובאמת, מי תלה זה בזה?! - רק נקדים הידוע כי ישראל הם נחשבים כגוף אחד, ערבנים, קבלנים זה בזה, לכן כשעושה אחד מהם אפילו מצווה אחת, כל ישראל שותפים בה, לכן בתחילת המצוות אומרים: 'בשם כל ישראל', שאם לא כן, איך אפשר לכל אחד לקיים כל תרי"ג מצוות?! וכן בעבירה כמו שאמרו על פסוק: 'וכשלו איש באחיו' - רצונו לומר: איש בעוון אחיו. לכן צריך להיות באחדות אחת, ולעשות מצוות ומעשים טובים, בדרך ישר לפני ה', ועל ידי האחדות הקדוש ברוך הוא מוחל עוונות, כמו שכתוב: 'חבור עצבים אפרים הנח לו'. וזהו כוונת המאמר: 'אלו זכיתם אתם קוראים איכה אשא לבדי' - ותהיו עמי באחדות אחת, ולא תניחו לי טורח המשא.
חכם יוסף בן הרוש, גביע יוסף, דף י"ח ע"ב, דפוס מכלוף נגאר, סוסה, תרפ"ז (1927). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד תורת משה תוסיף דעת, ומעלה נרו תמיד.
'ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד' - היא התורה. ונאמר 'כי לקח טוב'. 'ויקחו' משל 'שמן' - שאין יוצא רק על ידי כתישה וטחינה, ואחר כך 'זית זך' - גימטרייה: כ"ז אותיות התורה. ואם כן יעשה, אז 'למאור' - לעתיד, שהתורה היא מאירת עיניים בעולם הזה ומאירה לו לעולם הבא, וזהו: 'כתית למאור' - לו לנשמתו 'להעלות נר' - ראשי תיבות: נשמתו רוחו, 'תמיד' - בעולם הזה ובעולם הבא.
עוד 'תמיד' - ראשי תיבות: 'תורת משה יוסיף דעת', כי הלומד בה תמיד דעתו מיושבת עליו, וליבו שמח תמיד, כי 'נר תמיד' - אותיות 'מיד תרן' - נשמתו תרון ותגיל, כמו שכתבו 'פקודי ה' ישרים משמחי לב'.
חכם יוסף בן הרוש, אהל יוסף, חלק א, עמ' ק"ב, דפוס יעקב גיג, תוניס, תרפ"ז (1927). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד רמז השמן, שנגאלים בשבת ובמילה, ונעשית בטחינה וכתישה.
'פתות אותה פתים ויצקת עליה שמן, מנחה היא' - וקשה, למה ציווה לעשותה פתות? - ואפשר לרמוז על השכינה שהיא עמנו בגלות, כמו שכתוב: 'עמו אנכי בצרה', ונגאלת על ידי שמירת שבת ומילה, גם נגאלת על ידי עסק התורה. וזה כוונת הכתוב: 'פתות אותה פתים' - רמז השכינה מפוזרת עמנו, אם כן אתם צריכים 'ויצקת עליה שמן', ראשי תיבות 'שבת, מילה נגאלת'. עוד רמז 'שמן' - היא תורה, שאינה נקנית רק על ידי ייסורים, כמו שמן זית, שאין נעשה שמן רק על ידי טחינה וכתישה, וזהו: 'ויצקת עליה שמן'.
חכם יוסף בן הרוש, אהל יוסף, חלק א, עמ' קי"ח, דפוס יעקב גיג, תוניס, תרפ"ז (1927). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד המחזיק ביד תלמיד חכם הוא נר מצווה להדליק למת.
'כי נר מצוה ותורה אור' - לרמוז על המחזיק ביד תלמיד חכם, כי הוא קודם לחכם, כמו שכתב גבי יששכר וזבולון, כיוון שברכם אביהם הקדים זבולון ליששכר, כמו שכתוב: 'שמח זבולון בצאתך, ויששכר בבואך'. וכן רבותינו זיכרונם לברכה אמרו: 'גדול המעשה יותר מהעושה'. לזה אמר: 'כי נר מצוה' - על המצווה שעושה המחזיק הזה, שמעלתו גדולה. ואחר כך אמר: 'ותורה אור'. ויצר הטוב אומר לו: עשה מצוות כדי שתאיר לנשמתך. ולכן מדליקין הנר למת, כי 'נר' - ראשי תיבות: 'נשמה רוח', לרמוז בזה: מאיר לנשמתו ורוחו. ויצר הרע המחטיאו אומר לו: מה לך בעשיית המצווה, עד שאתה עושה את המצווה תן לבניך. לכן אמר: ראה מה כתוב 'כי נר מצווה' - לומר כי המצווה שאדם עושה, דומה כמו הנר, מה הנר אתה מדליק ממנו ואינו חסר, כך המצווה: 'מלח ממון - חסר למצוות'.
חכם יוסף בן הרוש, אהל יוסף, חלק א, דף ק"נ, דפוס יעקב גיג, תוניס, תרפ"ז (1927). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד רמז למעלת מצוות הצדקה הפרשת 'ראה'
'את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' א-להיכם' - לרמוז על מצוות הצדקה, שהיא שקולה ככל המצוות, שנאמר בו: 'והעמדנו עליו מצות' - מצווה לא כתוב כאן, אלא מצוות'. ורמז ואמר: 'את הברכה' - לומר שלא תאמר למה אני נותן ומחסיר מנכסי, לכן אמר: 'את הברכה' - רמז: צריך לידע שאדרבה מוסיף 'ברכה' בנכסיו, כי 'מלח - ממון חסר לצדקה, וכמו שכתוב: 'ובחנוני נא בזאת' - אף על פי שאסור לנסות את ה' בכל מצווה, כאן בצדקה מותר לנסות ה'.
ולכן אמר: 'את הברכה' - בהא הידיעה, 'אשר תשמעו' - כאלו קיים כל התורה. ואמר: 'אל מצות' - ראשי תיבות: מצות צדקה ותורה - לרמוז כי עבירה מכבה מצווה, ואין מכבה תורה, גם אין מכבה צדקה. לזה אמ:ר 'אשר תשמעו אל מצות' - ראשי תיבות: 'אל מצות' - אין לכבות מצות צדקה ותורה', לרמוז שאין עבירה מכבה צדקה ותורה כאמור.
חכם יוסף בן הרוש, אהל יוסף, חלק א, עמ' רי"ג-רי"ד, דפוס יעקב גיג, תוניס, תרפ"ז (1927). מתוך 'החכם היומי'
