מקצת שבחו
חכם ניסים מויאל, נולד לאמו רחל ולאביו חכם ש בשנת תרצ"ה (1935), באליג', שליד אגאדיר במרוקו.
זרע קודש לסבו, החכם המקובל מסעוד מויאל, הי"ד, שנרצח בשנת תרס"ה (1905), בפרעות כנגד היהודים, בזמן התערערות שלטונו של מולאי חפיד, מלך מרוקו, והתחזקות השלטון הצרפתי במרוקו.
ראשית תורתו למד בישיבת 'תומכי תמימים - ליובאוויטש' במרקש. שם הוסמך לרבנות, ולמד את תורת הסוד.
בשנת תשי"ח (1958), נשא לאישה את מרת סימי, בתו של חכם ניסים בוגנים, הי"ד, ונולדו להם שמונה ילדים. לפרנסתו עסק בשחיטה, ותורתו עשה קבע.
בשנת תשכ"א (1961) החל לארגן קבוצה של יהודים לעלייה, וכשנודע הדבר לשלטונות, הושם במאסר במשך כמה חודשים. לבסוף שוחרר ממאסרו, זכה ועלה לארץ ישראל, בשנת תשכ"ב (1962), והתיישב בקרית גת.
בשנת תשמ"ג (1983), הקים את בית המדרש 'כרם שלמה - למען שמו באהבה'. המוסד גדל והתרחב, במרכזו עומד בית כנסת גדול, ושלושה בתי מדרש. חכם ניסים מויאל קירב יהודים רבים לתורה, ובין תלמידיו, רבים בעלי תשובה. בלימודו הדגיש את ערך תיקון המידות כבסיס לקיום התורה. הגם שהיה מקובל מפורסם ובעל מופתים, דיבורו היה בשפה פשוטה, ושווה לכל נפש.
בשנת תשנ"ט (1999) נדפס משמו חיבורו 'מנחת עני' - על התורה ומועדים', ומאז יצאו עוד ארבעה כרכים בסדרה. בשנת תשס"ז (2007) נדפסו משמו ביאורים נחמדים באגדות הש"ס בספר 'שמן למאור'. בשנת תש"ד (2004) נדפס משמו חיבורו 'מלוא העומר מן' - על פרקי אבות.
חכם ניסים מויאל נפטר ביום ו' בשבט תשע"ח (2018), ומנוחתו כבוד בבית העלמין בקריית-גת.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד לחשוב בדעתו כי ילדיו עטופים ברעב ובוכים מרוב עניות.
'ויהיו עניים בני ביתך' - שלעולם כאשר כואב לאדם דבר מה וצועק הוא ברוב כאבו, הרי שמי שאינו סובל מאותה צרה, אינו מתפעל כל כך מצעקותיו, באשר אינו מרגיש את כאב זולתו, מה שאין כן אדם אחר, שאף לו כואב אותו מכאוב, שמבין היטב צעקת חברו ומזדהה עמו. ואין לך אדם שאינו כואב בדבר מה, אם זה בדאגות פרנסה, בעיות בגידול הילדים, בעיות בריאות וכולי ...
וזהו: 'ויהיו עניים בני ביתך' - שכאשר יבוא עני לביתך, והנך יושב בבית בשלווה עם אשתך וילדיך, ראה עצמך כאילו אתה הוא העני העומד בפתח, ומבקש דבר מה להחיות את נפשו, וחשוב בדעתך כי אשתך מבקשת לחם בעבור ילדיך העטופים ברעב, וכולם בוכים מרוב עניות. וכאשר יעשה זאת, ויתגלגלו רחמיו על העני, אזי גם הקדוש ברוך הוא ירחם עליו ומתפאר בו, שלמרות כל השפע שהשפיע לו, בכל זאת הינו מרחם על הבריות כאילו היה עני שמתנהג בשפלות.
חכם ניסים מויאל, מלוא העומר מן, עמ' 65-67. הוצאת תלמידי הרב, אשקלון תשס"ד (2004). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שבתשובתם, פשוטי העם יכולים להגיע לדרגת הצדיק.
'נצר מטעיי מעשה ידיי להתפאר' - שהקדוש ברוך הוא מתפאר בתוצרת הנטיעה שנטע בעולם, הם עם ישראל. אולם במה יש לו להתפאר בהם? וידוע, כי ישנם בעם ישראל סוגים שונים של אנשים, יש צדיקים, בינוניים, ורשעים; ישנו היודע מעט, וישנו הבקיא בהרבה מקצועות התורה ... אך בדבר אחד כולם שווים, ובלעדיו אין קיום לעולם ככלל ולאדם כפרט, והוא - התשובה. ...
ולכן ברא את התשובה המתאימה לכל אדם כפי דרגתו וכפי צרכיו ... ולכן תיכף בסמיכות, מביא התנא ראיה לדבריו ממה שנאמר: ועמך כולם צדיקים' - שלאחר שעשו תשובה הריהם צדיקים. ולא רק כשעשו תשובה בפועל, אלא אפילו בהרהור תשובה נקראים צדיקים. ... ולכן נאמר 'ועמך' - שגם פשוטי העם יכולים בקלות רבה לזכות להגיע לדרגה זו בעשותם תשובה.
חכם ניסים מויאל, מלוא העומר מן, עמ' 29-32. הוצאת תלמידי הרב, אשקלון תשס"ד (2004). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד יתרון המעמיק שורשיו, ונטוע היטב באדמה.
'כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? - לאילן שענפיו מרובים ושורשיו מועטים, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו' - וכאשר האדם לומד תורה יותר משמקיים מצוות, אזי אמנם יש בו חכמה, אך מכל מקום כיוון ששורשיו שהם המצוות והמעשים טובים מועטים, סוף חכמתו להיעקר מן העולם על ידי רוח שהיא היפך רוח התורה, רוח היצר הרע והתאוות. וכל זה בא לו בסיבת שלמד כדי לרכוש חכמה בלבד, ולא כדי לחיות על פי התורה ולקיים את מצוותיה, ולכן גם אין הוא נטוע איתן במקומו, ודומה הוא לערער הניצב בערבה, במקום צחיח ואדמה מלוחה. 'אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו, למה הוא דומה? - לאילן שענפיו מועטים ושורשיו מרובים' - שכאשר העמיק לנטוע שורשים עמוקים באדמה ותכלית לימודו היא לצורך קיום המצוות, אזי גם אם שורשיו מועטים, מכל מקום יש להם יתרון בהיותם עמוקים ונטועים היטב באדמה, ולכן כל הרוחות הזרות הנושבות ברחוב בחוזקה, לא יזיזוהו ממקומו, כי יש בו יראת השם, ולכן הריהו 'כעץ שתול על פלגי מים' שאינו יבש לעולם, מאחר והוא חי על מבועי התורה ויונק ממנה את חיותו, וממנה יקבל שפע טוב וברכה רבה.
חכם ניסים מויאל, מלוא העומר מן, עמ' 265. הוצאת תלמידי הרב, אשקלון תשס"ד (2004). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שהלומד מהספרים בלבד, וודאי יישאר עם הארץ.
'יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב, וקנה לך חברי, והווי דן את כל האדם לכף זכות. ניתאי הארבלי אומר: הרחק משכן רע, ואל תתחבר לרשע, ואל תתייאש מן הפורענות' - באים יהושע בן פרחיה וניתאי הארבלי, ומלמדים אותנו במה יזכה האדם לתורה, כי הרי וודאי שבלימוד מתוך ספרים בלבד, גם אם יישב האדם וייהגה בהם יומם ולילה, יישאר עדיין עם הארץ. ודומה הדבר לכך שייקח האדם לידיו את דברי רבותינו הראשונים, קודם שלמד משנה וגמרא, הרי וודאי שלימוד כזה לא יועיל ולא יניב מאומה. ומאחר ועיקר הבריאה כולה, ועיקר לימוד התורה הוא עשיית רצונו יתברך, אשר על כן יש לאדם ליקח לו תלמיד חכם ירא שמיים היודע תורה, שילמדנו מושגים ביהדות, השקפה נכונה, דרכים בעבודת ה', עבודת המידות וכיוצא בזה. ויקבל אותו עליו לראש ולשליט לעשות ככל היוצא מפיו, וכמו שאמרו 'ומורא רבך כמורא שמיים', וכך ילמד מרבו קדושה וטהרה, תורה יחד עם מידות טובות, שהרי תכלית התורה היא לתקן את האדם שיהיה בעל מידות טובות. וכן אמרו בויקרא רבה: 'כל תלמיד חכם שאין בו דעת - נבלה טובה ממנו'.
חכם ניסים מויאל, מלוא העומר מן, עמ' 75-76. הוצאת תלמידי הרב, אשקלון תשס"ד (2004). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שהמלך המשיח אינו חייב להתגלות בכל בחינותיו.
ברוך ה' רואים כבר את ניצני הגאולה בפתח, שהרי בימים עברו לא היו יכולים להתראות האחד עם בני משפחתו, מאחר והיו מפוזרים בגלות - בכפרים, בעיירות, בפלכים ובכל מקום בעולם, בכל ארבעת רוחות העולם, ותודה לאל, הקדוש ברוך הוא קיבץ נידחנו והיום יושבים יחדיו באין מפריע. יש לנו בתי מדרשות, בתי כנסיות, בתי דינים, ספרי קודש לרוב, שלא כבימים עברו שלא היו מצויים ספרים בידי כל אדם אלא רק בידי רב העיר, ואפילו חומש לא היה מצוי, וכשהיה מגיע ספר אחד היו כולם רוקדים מרוב שמחה, ויש לנו רבנים גדולים. אם כן, מריחים אנו כבר את המשיח ... וזוהי כוונת דברי רבי ישראל אביחצירא, עליו השלום, שבימיו הייתה 'אתחלתא דגאולה', כי הרי מלך המשיח אינו חייב להתגלות בכל בחינותיו, ומה שראה רבי ישראל זכר צדיק לברכה, היה רק חלק מבחינותיו, וכשם שהוא ראה חלק מבחינתו של המשיח - כך גם אנו נזכה לראות אותו בכל בחינותיו.
חכם ניסים מויאל, מנחת עני, כרך א', הילולות צדיקים, עמ' 384-386. הוצאת תלמידי הרב, אשקלון תשנ"ט (1999). מתוך 'החכם היומי'
