מקצת שבחו
חכם יהושע מאמאן נולד לאמו אסטריליא ולאביו חכם רפאל עמרם בשנת תרע"ח (1917) בצפרו במרוקו.
ראשית תורתו למד מפי חכם דוד עטאר. בשנת תרצ"ב (1931), בהיותו בן 14, החל ללמוד בישיבת חכמי עירו בראשות אביו, חכם רפאל עמרם מאמאן. בשנת תרצ"ז (1937) הוסמך לרבנות, ושימש שוחט ומוהל.
נשא לאישה את מרים למשפחת זיני, ונולדו להם שלושה בנים תלמידי חכמים: שלמה, רפאל, ואברהם.
בשנת תש"ו (1946), על אף גילו, נתבקש ע"י
חכם שאול אבן דנאן, רבה הראשי של מרוקו להבחן לדיינות. הוא נבחן והוסמך לרבנות, והחל לשמש רב העיר סאפי. בשנת תשי"ג (1953) נתמנה לדיין וכסגן רב עיר הבירה רבאט. בשנת תשכ"ד (1964) נתמנה כרב העיר מראקש וכל אגפיה. בכל ימיו כדיין במרוקו לא סידר גט, ועשה שלום בין בני הזוג שהגיעו אליו לדין. מלבד מקרה אחד, שלאחר הגירושין, עשה שלום ביניהם, והחזיר גרושתו.
בשנת תשכ"ח (1967), למרות שהוצע לו לשמש רבה הראשי של מרוקו, זכה ועלה לארץ ישראל, כדי לסעוד את אימו החולה. לאחר שהות קצרה בירושלים, בה למד בישיבת 'פורת יוסף' במחיצת חכמי ירושלים, נתמנה לרב העיר נהריה. בשנת תשל"ח (1978) עבר לעיר באר שבע, ושימש כאב בית הדין. בשנת תשמ"ח (1988) התמנה כחבר בית הדין הגדול לערעורים, ועבר לירושלים. הוא התיישב בשכונת 'מקור ברוך', והיה מוסר שיעורים לרבים, בין היתר שימש ראש הכולל לפנסיונרים. עמד לימינו של מרן הראשון לציון
החכם עובדיה יוסף, לקבל בארץ פסיקות ה'בית יוסף' גם כנגד מסורת יהודי מרוקו.
בשנת תשע"ב (2012) נרצחה נכדתו מרים וחתנו חכם יעקב, מנהל בית הספר 'אוצר התורה' בטולוז בצרפת.
חכם יהושע מאמאן נפטר, בגיל מאה, ביום כ"ו בטבת תשע"ח (2018), כזקן חכמי מרוקו בארץ ישראל.
בין ספריו הרבים שיצא לאור: 'שתי ידות: יד חרוצים', שיצא לאור בשנת תש"ח (1948), ו'שתי ידות: יד רמה', שיצא לאור בשנת תש"ט (1949). 'עמק יהושע' - שו"ת 7 חלקים, 'שער יהושע השלם', הגדה לפסח עם שני פירושים: 'ויוגד ליוסף', 'ויוגד ליהושע', 'ניצוצי אור', ו'מצפה יהושע'. כתבים נוספים עדיין עומדים בכתב ידו.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שהמעלים עין לתת כפי יכולתו, כופר באחד מי"ג עיקרים.
'כל המעלים עין מן הצדקה כאילו עובד עבודה זרה' - צריך לתת טעם לעונש חמור כזה, שעונש היאות לו לפי מידתו הוא להתמוטט מנכסיו, בר מינן, מידה כנגד מידה, אך אמנם, נראה לעניות דעתי, לתת טעם לשבח, בהקדים מה שאמרו חכמי המוסר, שהעשיר מינהו השם אפוטרופוס על העני, וחלק העני הרי הוא יותן ביד העשיר, להספיק לו 'די מחסורו אשר יחסר לו'. והטעם כדי שהעשיר יכנס על ידו לגן עדן ... ולפי זה אם העשיר נותן צדקה כדת וכשורה, נקרא צדיק גדול, בעל אמונה שלמה, שבצדקתו מורה בעליל לארץ, שמאמין שהקדוש ברוך הוא משגיח על כל בריותיו, בפרטות כעני - כעשיר, כעם - ככהן, כל העם מקצה, והוא הנותן לו כח לעשות חיל, והוא הנותן לחם לכל בשר. רק חלק העני ניתן בידו כדי לזכות על ידו, ואמונה זו היא אחת מי״ג עיקרי הדת, שהקדוש ברוך הוא מצוי ומשגיח בעולמו בפרטות. אך אם, חס ושלום, הוא מעלים עין מלתת כפי מסת ידו, הרי הוא באמת כעובד עבודה זרה, יען שסיבת העלמו עין, בטח היא משני טעמים: א׳ - שכופר בדברי חכמינו זיכרונם לברכה, שאמרו שחלק העני ניתן בידו בתורת פיקדון, וכמו שכתבנו למעלה. ב׳ - שכופר בהשגחתו יתברך על כל בריותיו, ולבו אומר לו שכוחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה. ואם כן, למה יבואו עניים, ויבוזו יגיעו. ומה לו לעשות לעני, אם מזלו גרם המרחם יצילנו, ולזה באמת יפה אמרו: 'כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודה זרה', המרחם יצילנו, זאת עולה מהדבר, שהמעלים עין כאלו עובד עבודה זרה, אבל הפורש כפיו לעני ואביון וכולי כמצוות התורה, ודאי צדיק גמור הוא, וראש מאמינים הוא, ובצדקתו מפרסם א-להותו יתברך בעולם.
חכם יהושע מאמאן , שדה יהושע, דרוש על אמ"ז רצ"ו ה"ר אברהם עטייא ז"ל, דף רפ"ז, ירושלים, דפוס מכון אמרי שלום, תשע"א (2011) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד לקבוע בסיום מסכת לברך העוסקים עמו בצרכי הסעודה.
מה שנוהגים מנהג קדושים לומר אחר הסיום: 'הדרן עלך, והדרך עלן. דעתן עלך, ודעתך עלן. לא נתנשי מנך ולא תתנשי מנן'. - ידוע שתיבת 'על', יש לה כמה פירושים, ואחת מהן הוא היינו בגלל, כמו שנאמר: 'לא יומתו אבות על בנים', ועוד כתוב: 'הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי'. 'והדרן' - מלשון הוד והדר. ורצה לומר: הודינו והדרינו 'עלך' - בשבילך, זאת אומרת: בשבילך זכינו לכל הכבוד וההדר הזה. 'והדרך עלן' - וגם ההדר שלך נראה בעולם רק בשבילנו, שאנחנו הוגים בך, ושוחים בים תורתך היקרה מפז, אחרת במה ייוודע לעולם, חן הדרך לכל העולם. וכן 'דעתן עלך' - היינו החכמה הבינה והדעת שהשגנו, 'עלך' - בשבילך, כי עבור לימודנו בך יומם ולילה, זכינו וחננו ה׳ ברוך הוא חכמה בינה ודעת. 'ודעתך' - רצה לומר: הדעת והחכמה הטמון בתורה, ניכר ונגלה לכל העמים רק בשביל לומדיה, וזה אומרו 'עלן' - היינו בשביל לימודינו בה. אחרת במה יוכר חן ערכה וגודלה, בנסתר ובנגלה, ובכן מאחר שאנחנו עם הקודש והתורה הקדושה שלובי יד, מחלים פניך, 'לא נתנשי מנך ולא תתנשי מנן'. וקל להבין. עוד אחר סיום הפרק, אנחנו נוהגים להזכיר שמות עשרה בני רב פפא, עליו השלום, והיינו הטעם לפי שהם היו המנהלים, בסיום השישה סדרים, בית רב אשי, עליו השלום, והתנדבו נדבה גדולה. ועוד כי רב פפא היה עשיר והיה מחזיק כמה תלמידי חכמים על שולחנו ונתמנה לראש ישיבה, וסדר השישה סדרים, קודם רב אשי ובסיומו של רב פפא, היו בניו מתעסקים עמו בצורכי סעודה, וקבעו להם ברכת מי שבירך בסיום הפרק.
חכם יהושע מאמאן , עמק יהושוע חלק ב', אבני מילואים, דרושים, דרוש לסיום, דף רפ"א, ע"ב, ירושלים, דפוס מכון אמרי שלום, תשע"א (2011) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שהבטחתו לאברהם מתקיימת בכל הגלויות.
'ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם' - שאותה הבטחה שהבטיח הקדוש ברוך הוא לאברהם, אינה דווקא לזרעו שהיו בארץ מצרים, אלא נכלל בה גם כן שאר הגלויות הבאים אחרי כן. בכל מקום שיגלו, הגם שיהיו משועבדים להם במיסים וכולי, בכל זאת לא יוכלו להזיק אותם בגופם לכלותם, חס ושלום. אלא הקדוש ברוך הוא מצילם מידם ... ולזה הקדוש ברוך הוא לא אמר לאברהם 'כי גר יהיה זרעך בארץ' מצרים כי אם בארץ לא להם.
חכם יהושע מאמאן , הגדה של פסח, פירוש ויוגד ליהושע ,עמוד 123 , ירושלים, דפוס מכון אמרי שלום, תשס"ט (2009) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד היא חברון, שגורמת לנפש לעלות להתחבר למעלה.
'ותמות שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען' - א': שהגוף הוא שמת ונקבר בקבר כמו שאמר הכתוב: 'כי עפר אתה ואל עפר תשוב', לא כן הנשמה היא נצחית כי היא חלק א-לוה ממעל כידוע. ב': הנשמה נקראת אברהם כמו שנאמר בזוהר הקדוש. ג': הגוף נקרא שרה, כי הוא האוהב הכבוד והשררה בעולם הזה. ד': הנשמות עולות לשמים, בעת יציאתם מן הגוף, דרך שער השמים בארץ ישראל. ... ה': הנשמה מצטערת ומתאבלת על הגוף מעת יציאתה ממנו, על דרך מה שכתוב: 'אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל'. ועל פי האמור יבוא על נכון וזה כוונתו" 'ותמות שרה' - היא הגוף, וקרא אותו בשם נקבה לפי דלותו. 'בקרית ארבע' - היא העולם הזה שהיא בת ארבע רוחות העולם. 'היא חברון' - זאת אומרת: המיתה היא הגורמת לנפש לעלות להתחבר למעלה, להשיג מעלת האדם העליון, והיא סיבת החיים לנשמה. ... וחיבור זה נהיה בארץ ישראל כי שם שער השמים, וזה אומרו: 'בארץ כנען'. וסיים: 'ויבוא אברהם' - היא הנשמה 'לספוד לשרה ולבכותה' - היא הגוף, ואחרי כלות הגוף בקבר אז היא נחה במקומה כידוע.
חכם יהושע מאמאן , שדה יהושוע, פרשת חיי שרה, דף ל"ג, ירושלים, דפוס מכון אמרי שלום, תשע"א (2011) מתוך 'החכם היומי'