מקצת שבחו

'כה אמר ה' מנעי קולך מבכי' - ירצה שהקדוש ברוך הוא אמר לרחל: אל תבכי בתי, ולא תבכה לאחרים, הם המלאכים העומדים 'ברמה' - רומו של עולם, לפני, כדי שידברו על בניך טובות, כי כבר רצה הא-לוהים את מעשייך, ויש לך שכר טוב בעבור הפעולה שפעלת בהתחננך אלי, יען נאום ה' הוכרחתי להורידך עם בניך בגלות, שזה גרם להם לשוב מארץ אויב, כדין האישה שגלתה ולא זז יד בעלה מידה, שמותרת לבעלה. ומזה 'כי יש תקוה לאחריתך נאם ה'' - ירצה מאחר כי נאום ה' ירדתי עמה בגלות, משם תדע כי 'שבו בנים לגבולם' - בלתי ספק, כי מאחר שיקום שכינה מהעפר, ותלך לשכון כבוד בארצה ... אין ספק כי גם בניך שבים לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו.

לעולם, הבכי וההספד לא ניתן לנו מצד מות הצדיק, יען זכה לצאת מזה העולם מעותר במעשיו הטובים, אמנם חל עלינו חובת הבכי וההספד מצד גרעון מעשיו הטובים, אשר היו מגן לנו. וכאן הבן שואל: זה מובן במיתת הצדיקים, אמנם כאשר ימות אדם שאין מוחזק בצדיקות, בוודאי כי לא חל עלינו חובת הבכי וההספד כלל, יען כי לא היינו נהנים ממנו מאומה. ולא כן מנהג ישראל, אף שידענו שלא היה צדיק וחסיד, אפילו בזה בוכים ומספידים אותו. והתשובה לזה כי ידוע שאף ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרימון, ומצד מצוותיו, אפילו שהיו מעטים, היינו נהנים ממנו, כי אפשר קיים זה מצוות יקרות הערך, מה שלא זכה לקיים הצדיק והחסיד, כי אין אנו יודעים מתן שכרן של מצוות. וכיוון שהיינו נהנים ממנו משפע מצותיו ומעשיו הטובים, לכן ראוי לנו לבכות ולספוד אותו.

יש צדקה בעולם, מהוללת מאוד, והיא זו כאשר ראית איש רעב אורח ואין בך יכולת להביאו אל תוך ביתך, כי אין לך בית אחר או שיש לך אורחים אחרים, אזי אני אומר לך: 'ותפק לרעב נפשך' - כלומר, הפק עצמך מהבית ותן לו מקום ללון, כי אז 'נפש נענה תשביע', באופן שביתך יהיה הפקר לאורחים עד שאין לך מקום לנוח לנפשך כי אם בערבוביה בין האורחים.
או על דרך אומרם אבותינו זיכרונם לברכה, שהלל הזקן רץ לפני אותו עני בן טובים שלשה מילין, לעשות רצונו, כי כן היה למוד. ועל זה אמר: 'ותפק לרעב נפשך' - כלומר אם יהיה העני בן טובים ולא מצאת מי שירוץ לפניו, הפק עצמך בכבודך לרוץ לפניו כהלל, ובזה נפשו הנענה תשביע.

ולפי דרכנו יומתק מאמר רבי חנניה בן עקשיא שאמר: 'רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות' - שאמר 'לזכות את ישראל' ולא אמר 'את בית ישראל', שמה היה חסר שאם היה אומר כן. ועוד, למה לו לומר: 'הרבה' ולא אמר: 'לפיכך נתן להם תורה ומצוות'.
אמנם הוא הדבר אשר דברנו, כי הנשים מצד עצמן הם שלמות יותר מן האנשים, ולכן לא הרבה להן הקדוש ברוך הוא תורה ומצוות כמו שהונח. אבל האנשים, עבור היותם חסרים מצד עצמם, לגבי שלימות הנשים כנזכר לעיל, וגם עבור היותם ערבים, ונחסרים למפרע זכיותיהם, לכן 'הרבה להם הקדוש ברוך הוא התורה והמצוות', כדי שכל אחד יוכל להשלים חוקו וחסרונו. וזהו מה שאמר: 'רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל' - דווקא, שהם האנשים, כידוע ההפרש שיש בין 'ישראל' סתם לכשאומר 'בית ישראל' שאז נכנסים גם הנשים, 'לפיכך הרבה להם תורה ומצוות', שאם לא היו חסרים מצד עצמם, לא היה הקדוש ברוך הוא מרבה להם גם כן מצוות. וההפך בנשים, כי מצד שלימות לא הרבה עמהן כי אם הצורך.

ומובא במדרש רבה: 'סוף דבר הכל נשמע' - סוף דבורו של אדם, הכל משמעין את מעשיו, כשר היה פלוני זה, ירא שמים היה פלוני זה. באו ושאלו לשלמה סופו של המקרא מהו- 'סוף דבר'? שבשעה שאדם נפטר מן העולם הקדוש ברוך הוא אומר למלאכי השרת: 'ראו מה הבריות אומרים עליו, כשר פלוני זה, ירא שמים היה פלוני זה', מיד מיטתו פורח באוויר. והנה כשהספדן מספיד על המת ומזכיר מדות טובות שבו, ואף על פי שמוסיף קצת בשבחיו כדי להחם ההספד, כל העם עונים 'מקודש מקודש' ואז טוב לו. אבל כשאין בו כלל או שהפליג ביותר, הוא סכנה, שמתוך כך פותח אחד ואומר 'מידה רעה פלונית יש בו', והוא למזכרת עוונותיו של מת ונפרעים ממנו. על זה אמר 'כשם שנפרעים מן המתים, כך נפרעים מן הספדנים שהרבה בשבחיו, והוא היה הסיבה שהזכירו עוונותיו של מת ונפרעים ממנו. עד כאן לשונו.
המורם מן ההקדמות הללו שהחיוב מוטל על כל איש ישראל לספוד ולבכות על המת, איש איש כפי מדרגתו הנגלה וידוע לבני אדם היודעים ומכירים אותו. וגם להרבות קצת בשבחיו כדי שירבה ויגדל העוגמת נפש בלב כל השומעים, ואז טוב לו למת, שפורח מיטתו באוויר.

'כי יהיה בך אביון' - 'בך' דווקא, ירצה: בעבורך נעשה אחיך אביון, ואתה הגורם כי מך ערכו, יען קפצת ידך מן הצדקה, ולכן גרמת העדר שפע הא-לוהי עד שנעשה אחיך אביון, לפי כי שהקדוש ברוך הוא משפיע שפע לתחתונים, בעין יפה הוא נותן ומתברכים כל יושבי תבל שוכני ארץ, ואתה היית הגורם. ולא כן כאשר קפצת ידך מלתת, הסתתמו כל צינורי ההשפעה וזה גרם 'כי יהיה בך אביון' - בעבורך כאמור. ומאחר שאתה הגורם הזהר ותשמר: 'לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון', ירצה: כיוון שאתה גרמת שיהיה זה אחיך אביון, לכן 'פתוח תפתח לו' - אפילו מאה פעמים, 'ונתון תתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה' - לרמוז שבעבור זאת ההשפעה, אשר אתה משפיע לאחרים, יהיה גורמת 'כי יברכך ה' א-לוהיך'. לא כן בהיות ידך קופצת מן הצדקה, שאז גורם אתה סגירת הפתחים וצינורות השפע כאמור.