מקצת שבחו

בהיותם אחדים שם ה' ביניהם, כי ה' אחד וישראל גוי אחד. י"ג עם י"ג הרי כ"ו. על דרך מאמר חכמינו זיכרונם לברכה: 'חבור עצבים אפרים הנח לו - אפילו עובד עבודה זרה הנח לו'. מאחר שהם בחבורה אחת. וטעם העניין, כי מאחר שהם באחדות אחת, מורים שה' שבראנו הוא אחד, ואין שני לו. אם כן אף שיעבדו עבודה זרה אין בה ממש, רק מנהג אבותיהם, וליבם לשמים ... ובזה יתבאר הכתוב: 'ואהבת לרעך כמוך אני ה'' - רצונו לומר: אם תהיה אהבה, אזי תהיה מורה עלי שאני ה' אחד. וזהו: 'אני ה''.

'מועד' בגימטרייה במספר קטן: 'אהיה' שהוא רחמים, שעל ידי הצדקות והחסדים, שעושים בעלי הממון עם העניים, מתגברים הרחמים בעולם. ו'כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים'.
והנה השם הזה, כל מי שזוכה להיות נידון בו, איך שיהיה, בין צדיקים בין רשעים, הוא זוכה לאור באור החיים. וזהו: 'א"ך טוב לישראל' כולם. וידוע, כי כל ישראל במועד, כולם כאיש אחד חברים. ובא הרמז בתיבת מוע"ד: מרחם וחונן על דלים.

'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה' - שהמשפט מקרב הגאולה, שנאמר: 'שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא'. וידוע שבימי הגלות אין מקום לקיום התורה ומצוותיה, כמו שאמרו כיוון שגלו אין לך ביטול תורה גדול מזה, וגם רוב המצוות אינם מתקיימים אלא בהיות ישראל יושבים על ארצם ונחלתם, אבל כשעושים המשפט מקרבים הגאולה, ואז התורה תתקיים בכללותיה ופרטותיה. וזהו מה שאמר להם משה: הרי נתן לכם התורה וצריכים קיום בכללותיה, וזה לא יהיה אלא על ידי שאתם עושים המשפטים ומקרבים את הגאולה.

'אמר רב אחא בר עוירא אמר רב חסדא: פוטר היה רבן גמליאל אפילו עם שבשדות' - דהיינו: אימתי יהיו אמרה וחטיבה, בזמן ש'רב אחא' - שיהיה רוב אחווה ביניהם כאיש אחד חברים. ואם יהיו כך 'בר עוירא' - שיתברר העיוורון מהם ויוכיחו ביניהם, ואחד מזהיר חברו ואפילו הגדול יהיה נשמע לקטן מרוב האהבה ביניהם. זהו 'אמר רבי שמעון: אפילו החשוב והרב, נשמע לחברו מרוב חסידותם וישרותם, ובהיות המוכיחים נאהבים לעם, ויכנסו דבריהם בליבם כאומרו: 'דברים היוצאים מלב נכנסים ללב', ואז אפילו רשע גמור - אי אפשר שלא יכנסו הדברים בלבו, ואם לא יעשה הכל יעשה קצת, ויהיה לבו פתוח לדרכי התשובה. זה אומרו: 'פוטר היה רבן גמליאל' - דהיינו רבן גמליאל, הרב המוכיח שגומל חסד עם הבריות ומחזירן למוטב, פותח היה אף 'עם שבשדות' - שיצאו לשדה עשו, שנלכדו ברשת היצר, עם כל זה תוכחותיו יכנסו דבריו באזנם. זה אומרו: פוטר היה רבן גמליאל אפילו עם שבשדות.

לכבד הזקנים הוא מה שנצטווינו לכבד החכמים ולקום מפניהם, ולהדר אותם. כי זהו כבודה והדרה של תורה. ועוד שמתוך כך יתעוררו בני אדם לעסוק בתורה, כדי להתחכם, ובהיות החכמים מכובדים בעיני ההמון, יקובלו דבריהם ויטו אוזן למוסרם, ותרבה יראת ה' על פניהם.

יש לרמוז באותיות יומא: יו"ד כנגד י' וידויים. ו' כנגד ו' תפילות, והם: ערבית של ליל כפור, ושחרית, ומוסף, ומנחה, ונעילה, וערבית של מוצאי יום הכיפורים, להוציא ממי שאומר שאין צריך להתפלל ערבית במוצאי יום הכיפורים כי תפילת נעילה תועיל במקום ערבית. מ' נוטה - מחילה: שצריך למחול לחברו על כל מה שפשע כנגדו, שכן עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו. א' - אהבה, שיקיים מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' כדי שתהא תפילתו כלולה מכל ישראל.

אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמים יעשה מהם צדקה, ואם עושה כן שוב אין מראים לו סימני עניות שנאמר: 'ועיניתך לא אענך עוד' - ופירשו זיכרונם לברכה מה שאמרו: 'האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או בשביל שאהיה בן העולם הבא הרי זה צדיק גמור' - דווקא אם הוא מוסיף הצדקה הזו, על השיעור הראוי לו ליתן כפי נכסיו, אזי מותר לתת צדקה על מנת לקבל פרס, אבל אם אינו נותן אלא כפי שיעור ממונו, אסור לעשות כן, וסימן לדבר: 'צדק צדק תרדוף' - שתי צדקות, שנותן יותר מהראוי לו אז 'למען תחיה וירשת את הארץ' - על מנת לקבל הנאה בעולם הזה.

אינה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. ו'יגעת ולא מצאת - אל תאמין'. ואלו הדברים נכונים לגבי הבנת התורה, אבל להעמיד לימודו לבל ישתכח ממנו, תלוי בסיעתא דשמיא.