מקצת שבחו

מה זה גודל החידוש מאברהם אבינו, עליו השלום, שהעלה את יצחק בנו לעקידה עד שאנו מבקשים בתפילת מוסף לראש השנה: 'ותראה לפניך עקידת יחיד, שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו על גבי המזבח, וכבש רחמיו', והלא כמה אלפים צדיקים מישראל, אשר הערו למות נפשם על קידוש ה', וסבלו עינויים קשים בלתי שיעור, וכמה וכמה מהם שחטו את בניהם בידיהם בזמן השמד, רחמנא ליצלן, כמו שאומר הכתוב: 'כי עליך הורגנו כל היום', ואם כן מה החידוש של אברהם אבינו יותר ...
כי התחלת דבר סימן לכל הדבר וכן בכל דבר, הראשון המתחיל הוא העיקר כמו קין הוא היה הרוצח והראשון בעולם, ואלו לא היה שום אדם מתחיל להרוג אדם לא היה רציחה בעולם, וכן נמרוד היה אפיקורוס הראשון בעולם כמו שאומר הכתוב: 'הוא החל להיות גבור ציד לפני ה', ועל ידו נשאר עניין האפיקורסות בעולם. ... וכמו כן במידה טובה - הראשון המתחיל הוא האב המוריש כח המידה הטובה שעשה לבניו אחריו, ואברהם אבינו הוא היה הצדיק האמיתי הראשון בעולם כמו שאומר הכתוב: 'הביטו אל אברהם אביכם', 'כי אחד קראתיו', וכתוב: 'אחד היה אברהם'. וכמובא במדרש כשהלך אברהם לעקידה, עמד היצר הרע לשטן לו, ועשה נחל שוטף באם הדרך, ואברהם עבר עד צווארו במים ומסר נפשו להתגבר על יצרו בכל כוחותיו, גם שבר צלמי אביו ומסר נפשו לכבשן האש, לבער עבודה זרה מן העולם, ולהודיע כי רק ה' הוא הא-לוהים, והוא עשה בזה הכנה לדורות עולם, שכל יהודי שיעמוד ללחום מלחמת ה' בכל כוחו, יעמוד לו זכותו לסייעו להתגבר על יצרו, וממנו באים לנו כל המידות טובות בירושה כמו שאומר הכתוב: 'מה טוב חלקנו, ומה נעים גורלנו, ומה יפה מאוד ירושתנו.

ידוע מה שאמרו זיכרונם לברכה, שהתורה מתשת כוחו של היצר הרע כמו שאמרו: 'אם פגע בך מנוול זה. משכהו לבית המדרש', וכמו המעשה הידוע שאיש אחד קיבל עליו מיתה מכוח עוונותיו, והרב עשה לו תיקון וחיה, ואמר לו שיקרא סך דפים זוהר הקדוש בכל יום, ולא ישלוט בו יצר הרע כלל, וכן היה. ובזה אפשר לפרש כוונת הכתוב: 'קחו עמכם דברים ושובו אל ה' - דהיינו: קחו עמכם דברי מ', דהיינו דברי תורה, שניתנה למ' יום, על דרך שדרשו בתיבת 'תרומה' תורה מ', וממילא ושובו אל ה' - בתשובה שלמה. ואין יכולת ביצר הרע להסיתכם לעבירה, חס ושלום.

אמת כי אנו קרואים בנים למקום, וכאשר אנו מבקשים איזה בקשה מה' ואין אנחנו נענים, אנו גוזרים, בר מינן, תענית עד שיחננו כרחם אב על בנים. אמנם זהו בזמן שאנו נותנים צדקה לעניים, שזהו אות שאנו מחזיקים לעניים בגדר בנים, וכמו המשל שהשיב רבי עקיבא לאותו המין - לא כן להיפך. וזהו 'שכר התענית - צדקה', אימתי יועיל התענית, בזמן שאנו נותנים צדקה לעניים.
ובזה אשובה אל הנושא: 'לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם', בהקדים עוד שמילת 'זאת' רומזת לצום ולממון ולקול כידוע, והיינו: 'לו חכמו ישכילו' - שכשיעשו צום וקול, דהיינו: תפלה ותענית, אז ישתפו עמו צדקה שהוא ממון, וזהו: 'ישכילו זאת' שהיא גימטרייה: צום, קול, ממון. ואם תשאל למה זה צריך לשתף הצדקה, לזה אומר 'יבינו לאחריתם' - שעל ידי הצדקה נקראים בנים, וממילא הם נענים.

ולכאורה יאמר האדם, הלא אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה' והנה בכל שנה ושנה, אנו שבים בתשובה ביום הכיפורים, ומדוע לא בא בן ישי ועדיין לא נושענו?
בוודאי אין זו קושיה כלל, ובוודאי שדרשת רבותינו זיכרונם לברכה הם אמת וצדק, ובלתי ספק שלא שבנו כראוי, ויש בנו כמה וכמה שלא שמו לב כלל לתשובה, ובוודאי אם נשוב כולנו כראוי נזכה לגאולה במהרה בימינו אמן, ועיכוב גאולתנו הוא רק מצדנו, ולכן צריכים אנחנו לשוב בתשובה שלימה כראוי. וגם שלא זכינו לגאולה בימינו, מצד כי רבים הם שלא שמו לב לתשובה, על כל פנים על ידי השבים, מתקרבת הגאולה לישראל, אם לא בימינו תהיה בימים הבאים בקרוב.

ידוע הדבר ומפורסם הענין כמה הפליגו רבותינו זכרונם לברכה בקדושת ישראל כמו שאומר הכתוב: 'כי עם קדוש אתה לה' אלוהיך' ... וכתב בזוהר הקדוש כי שאר אומות העולם מתערבים זה בזה, ויש בנים לאחד באומה אחרת. וכן פירש רש"י זיכרונן לברכה בפסוק 'ואת פתרוסים ואת כסלוחים אשר יצאו משם פלישתים' - כי פתרוסים וכסלוחים מערבים ומחליפים נשותיהם, וארבעה פעמים בשנה עושים זאת, וכן שמענו שעד היום יש מנהג זה באיזה אומות, כי פעם אחת בשנה נכנסים בבית אפל, ומערבים נשותיהם, אבל ישראל הם זרע קדוש, ולא יעשו דבר מכוער כזה, חס וחלילה, לכן נקראו קדושים.

כשאמר משה לה': 'והן לא יאמינו לי', אמר לו ה': ישראל הם מאמינים בני מאמינים. אך לפי שהיה משה מתפלא על ישראל שהיו בגלות מצרים, 'גוי מקרב גוי' - הללו עובדי עבדה זרה והללו עובדי עבודה זרה, ומאין תבוא להם פתאום מדרגת האמונה, שהיא יסוד כל תורתנו הקדושה? ... אמר לו ה' אל תתפלא על זה, כי הם בני מאמינים, ומאברהם בא להם דבר זה בירושה, כמו שאומר הכתוב: 'תשורי מראש אמנה' - זה אברהם שהיה ראשון למאמינים, ככתוב: 'והאמין בה' ויחשבה לו צדקה'.