מקצת שבחו

בני קהילת קודש אשכנזים, שנהגו על פי קדמוניהם, להניח תפילין בחול המועד, אם יכולים לשנות מנהגם ולנהוג בכ"י ורשב"י שלא להניחם, ואם קצתם שנסעו מן האחווה, ואינם מניחים אותם, יפה הם עושים? תשובה: אשיב בקצרה כפי קוצר רוחי המקשקש בקרבי כפעמון, מרוב המבכות והדאגות, ואומר שבעניין הנחת תפילין בחול המועד נתחבטו בו גאוני עולם, ועושה כמר עשוי, ועושה כמר עשוי, ובני הקהל שנהגו מימי קדם להניחם, אם באים לשנות מנהגם, עוברים משום 'אל תטוש תורך אמך', ומוציאים לעז על הראשונים. והעומדים בבית הכנסת, שמניחים אותם ואינם מניחים, עוברים משום 'אל תתגודדו', ועל המלמד את העם לעשות מעשים כאלה, קורא אני עליו 'עושה חדשות בעל מלחמות', וכל המשנה ידו על התחתונה. לכן הירא את דבר ה', יחזיק במעוזו ולא ישמע לקול מלחשים באזניו.
ואני מילדי אשכנזים אני, והנני עתה בין הלועזים, ובציבור אני נוהג כמנהגם, וביני לבין עצמי לא זזתי ממנהג אבותי, ובזה די והותר למלאות רצון שואלי.

כל ימי גדלתי בין החכמים ורבים וגדולים בעלי תורה בעלי מוסר, ומיום שעמדתי על דעתי עד שבאתי לימי הזקנה, היתה תורתי אומנותי, וקריתי ושניתי ושילשתי דברים שבכתב ושבעל פה, ובדקתי שורות בפנימיות והחיצוניות, ולא נתתי לחטוא לבי, להרהר אחר נוסחי התפילות והבקשות, שסידרום בעלי תושייה בדורות הראשונים, ולא שלחתי יד במנהגים שהוקבעו על פי וותיקין, שעמדו בסוד ה', יוכל עוד שנתתי אל לבי לתור ולדעת במה שהוא למעלה מן הטבע, ידעתי שלא ידעתי.
לבד זה ראיתי בעין הבחינה שכל המוסיף דעת בא-להינו על פי שורשי החוכמה המקובלת יוסיף מכאוב. ומשפט נבחרה לנו בזה וכיוצא בזה להקדים 'נעשה לנשמע', ואם ריק הוא ממנו. כפי המשל הקדמונים שמעו מוסר וחכמו עד תמלא הארץ דעה את ה', וכולם ידעו אותו מקטנם ועד גדולם. הלא טוב לנו להחזיק במעוזנו, יעשה שלום לנו, בינינו לבין אבינו שבשמים, אחד מיוחד, אשר לבדו יאתה העבודה שבלב, ושוטים שקלקלו עתידים ליתן את הדין.

בני קהילת קודש, שבראותם רוב עניות אנשי עירם, הסכימו ביניהם בגזרת נידוי חרם ושבועה, שכל אחד מדרי העיר, יהיה מי שיהיה, לא יוכל לשלוח חוץ לעיר בתורת צדקה, באיזה אופן שיהיה, יותר מז' סקודי. ואחר זה בא יחיד אחד לדור שם, וכאילו לא ידע דבר ההסכמה, ונתן אל לבו לשלוח כל מה שלבו חפץ אנה ואנה, ובפרט לעניי ארץ ישראל, ואף שהתרו בו הרבה פעמים, והודיעו לו עניין ההסכמה, השיב להם שלהיותו אורח, אינו משועבד לקיים מה שהסכימו הם, ובפרט להיות עניי העיר עמי הארץ, שאין לחמול עליהם ולהאכיל להם פתו. שלחו אליו שני רבנים להתרות בו שנית, וגזרו עליו שיבוא לבית הוועד לסדר טענותיו לפני הקהל, ולא אבה לשמוע אליהם וישלחם מעליו. אחר זה החרימוהו והוא השיב להם אדרבה באומרו לא כהוגן החרמתם וכמעט רצה להכותם. שואלים אם ההסכמה כדין נעשית, ואם חייב האורח לקיים גזרתם ונידוי של מי עלתה, שלו או שלהם. ...
ההסכמה על נכון נעשית, וכדברי תורתנו. והיחיד, כיוון ששהה שם שלושים יום, נתחייב לקיים כל דברי ההסכמה, כשאר תושבי בעיר. ועניי העיר ההיא קרויים עניי עירו, וקדמו לכל אדם ולכל דבר. ואם הרבים נידו היחיד לכבודם והוא תלמיד חכם, הם חייבים נידוי. כי המנדה מי שאינו חייב הוא מעשרים וארבעה דברים שמונה הרמב"ם שמנדים עליהם, ואדרבה, היחיד עלתה לו. ואם הוא עם הארץ ונידוהו לכבודם, אי נידוהו על דבר ההסכמה, אף עם הוא תלמיד חכם, נידויים נידוי, וחל אף על זלזולם.

נהגו במקומות הללו, שבקום מלך האומה על כיסא מלכותו, מדליקים נרות בשווקים וברחובות ובמקומות האפלים, וגם קהל עדת היהודים, הדרים תחת ממשלתו בכל מקום, שהם משום שלום המלכות, נגררים אחר הרוב, ובאורים מכבדים בתיהם וחצרם. לכן לשאול הגיעו, אם יכולים להשתמש מאבוקות של שיש, התלויות בבית הכנסת, להאיר להם לפני ה', כדי להניחם על פתחי החצר סביב דגל המלך בלילות, שמרבים המדורה והדליקה מצויה.
בדבר הזה נחלקו המורים לשתי דעות. הן קדם סמכו המתירים עצמם על זו שכתב מורנו הרב משה איסרליש ב'הגהת שולחן ערוך', אורח חיים סימן קנ"ד, שנהגו ליהנות בכמה הנאות מדברי קדושה ...
אם כן, ממקום שבאו המקלים משם ראיה לסתור דבריהם ולהחמיר, שדווקא במקום שאי אפשר להיזהר, אמרנו כך, אבל כל שאפשר לא. ומכל שכן, שאין להקל לכתחילה להשתמש בנרות בית הכנסת בתשמיש, כי זה שנדון שלפנינו, שבוודאי הגמור, גרוע מתשמיש הדיוט בעולם, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר להורות לכתחילה כדברי רבי משה איסרליש.

ובפרט לאוהבי ומכירי האמת, הלומדים תורה לשמה, ומימינים בה, כמוך, בחור וטוב בעיני א־להים ואדם, שמכירך הייתי לשעבר, ומודה על האמת, ושואל על מנת לשמוע,
לא כרבים מבחורי הזמן, חכמים בעיניהם, המתפארים בזוך שכלם ורוחב בינתם, מתעקשים ומקנטרים בחידודי חדודים, כורי עכביש, מצודים וחרמים, לפקח אחרים בהלכות לא פסוקות ובהלכות לא סלולות, לעקל עקלקלות, ודעתם מטרפת עליהם, לא ידעו ולא יבינו, להוציא דין אמת לאמיתו, ובחשיבה יתהלכו לשים חושך לאור ואור לחושך, לאסור את המותר ולהתיר את האיסור