מקצת שבחו
חכם יוסף יצחק הלוי, הקאדי, נולד לאמו מרת רומיה ולאביו מארי משה בשנת תרל"ב (1872) בצנעא בתימן.
חונך על ברכי סבו המקובל מארי שלום מנצורה, ולמד מפי מארי יוסף כהן צדק, ומארי חיים קורח.
בשנת תרנ"ו (1896) מארי יוסף יצחק הלוי נשא לאישה את מרת נעמי בת יחיא, אשר הייתה יד ימינו בכל פעולותיו בקהילה, ונולדו להם שלושה בנים, וארבע בנות.
מארי יוסף יצחק הלוי התפרנס מעיבוד עורות, ובהתנדבות עסק בענייני ציבור, וייצג את הקהילה אל מול השלטונות, יחד עם אחיו מארי יחיא יצחק הלוי, ששימש הרב הראשי של יהודי תימן.
בשנת תרע"ב (1912) מארי יוסף יצחק הלוי קיבל פנייה מארגון 'כל ישראל חברים', ובה מכתב מטעמם לאימאם, בו הם מבקשים להסדיר את זכויות הקהילה היהודית. מארי יוסף יצחק הלוי נסע לעיר קפלה לפגישה עם האימאם, ובנועם דרכיו הצליח להשיג מממנו מכתב ותעודות אשר יסדירו את מצב הקהילה.
בשנת תרצ"א (1931) זכה ועלה יחד עם משפחתו לארץ ישראל. הוא התיישב בשכונת נורדייה בצפון תל אביב, בשכונה זו גרו רבים מיוצאי תימן, ומארי יוסף יצחק הלוי הפך במהרה לרב ומנהיג הקהילה. הוא הקים את בית הכנסת 'עץ החיים' על שם המהרי"ץ, שהיה לבית הכנסת הראשון בשכונה אשר נהגו בו מנהג תימן. מסר שיעורים קבועים בתורה וגמרא. לימים הוא ייסד את ישיבת 'אוהל תורה' בתל אביב.
בשנת תרצ"ז (1937) הוזמן מארי יוסף יצחק הלוי לשמש כחבר השופטים שעל יד המועצה הדתית ליהודי תימן בארץ ישראל, ובשנת ת"ש (1940) מונה באופן רשמי לרב שכונת נורדייה, ושימש בתפקידו עד יומו האחרון.
מארי יוסף יצחק הלוי נפטר ביום א' ניסן תשכ"ג (1963) ונטמן בבית קברות הישן בתל אביב.
מארי יוסף יצחק הלוי כתב חידושים לתורה אשר אוגדו בספר 'עדות ביהוסף', וקונטרס 'קורות הזמן בתימן'.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד תקנת הבשר, שממנה יוכלו למצוא הוצאות לטובת העניים.
עיקר הכנסת כסף לקופה הוא בא על ידי תקנה, שתיקנו אבותינו, נוחי נפש, מימי קדמוניות. וענין תקנה זו נעשתה על ידי חכמי תימן וחתומים בה שבעים ואחד רבנים, שלא תבוטל עד עמוד הכהן הגדול לאורים ותומים, וזה נוסח התקנה:
שכל בהמות הנשחטות, ונמכר הבשר בשוק לציבור על ידי הקצבים. כל עורותיהם וחלביהם, ימסרו לידי גזבר כללי, וימכרו העורות והחלבים, ויכניסו דמיהן בשלימות לקופה, שממנה יוכלו למצוא הוצאות לטובת העניים. ... מחלקים לעניים סמוך למועדים עזרה כספית. ... נותנים לו לתוך ביתו כסף בסתר; הקופה מטפלת ביולדות של העניים; פדיון שבויים; תמיכה לזקנים ולמי שאינם רואים ולנחשלים בכל שבוע; צרכי קבורת מתי עניים; עוזרים בכסף לעניים לנישואין; שאם תיטרף בהמה לקצבים, שמוכרים בשר לצבור, עוזרים להם בשליש דמיה ... ; מכסף הקופה קונים אדמה לבתי עלמין כללי, משוחרר לכל בלי כסף; לתיקון מקוואות לטהרה ולטבילה; לתת שטיחים לבתי ספר בשביל תינוקות של בית רבן.
חכם יוסף יצחק הלוי, קורות הזמן בתימן בתוך 'עדות ביהוסף,' עמ' 71, ירושלים, תשס"ד (2003) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד ששבט יהודה מקבלים פני כל אדם בשמחה.
'חכלילי עיניים מיין, ולבן שיניים מחלב' - לפי ששבט יהודה מקבלים פני כל אדם בשמחה ובסבר פנים יפות, ונחשב בעיניו, יותר ממה שנותנים להם יין וחלב לשתות ומואסים ומקנטרים להם. והראיה, שמלכי בית דוד דנים עמהם ודנים אותם, שהוא דרך ענווה.
חכם יוסף יצחק הלוי, עדות ביהוסף, עמ' ר"ל, ירושלים, תשס"ד (2003) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד להחזיק טובה לתימנים, לפי שהם הגרעין של קיבוץ גלויות.
אמנם צריך כל בן דעת, להחזיק טובה לעדה התימנית ולא לזלזל בה, לפי שהם הגרעין של קיבוץ גלויות, והתחלת התיישבות בארץ, כגון ראשון לציון, ופתח תקווה, ורחובות, יפו ומקווה ישראל, זכרון יעקב ועוד כמה מושבות, ואף על פי שהם מעטים ושפלים, כתוב: 'כי רם ה' ושפל יראה'. ...
אמנם הנני מבקש מכבוד שאר העדות, הנקראים בשם אשכנזים ובשם ספרדים, שלא להעליב ולא לקפח את העדה התימנית ולהשליך אותה אחרי גוום, בחשבכם שהתימנים דלים ושפלים, מחוסרי כוח, ואין להם עושר במה להתגאות בו נגד שאר העדות, אבל די להם הזכות שנקראים בשם גרעין של זרע, שהם תחילת קיבוץ גלויות לארץ ישראל.
ואתם, שאר העדות, נקראים עתה בדוגמת אילן גדול שמוציא פירותיו וצלו נאה. ולפי השכל הטוב התרבותי והמוסרי, אוהב האמת ומחזיק טובה לעושיה, חובה גמורה לזכור את הגרעין הטמון באדמה, שממנו ועל ידו נתהווה במציאות האילן הזה שלפנינו, שהוא עתה מוציא פירותיו וצלו נאה.
חכם יוסף יצחק הלוי, 'קורות הזמן בתימן' בתוך עדות ביהוסף, עמ' 96, ירושלים, תשס"ד (2003) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד הנבואה שבאה לבת השאש, שהחלה את קיבוץ הגלויות.
מלפני שנת התר"מ, לא היו באים לישראל היהודים משאר הארצות, אלא מסוגים אלו, כגון זקנים, סוחרים, חוקרים, תיירים, אבל בשם קיבוץ הגלויות לא היה, כי אם אחרי שבאה נבואה להאישה הזקנה בת השאש מיהודי תימן, ועל פי הפתרון של חזיון הנבואה שנפתר מפי זקני, הרב הגאון הקדוש והמפורסם שלום בן יהודה מנצורה.
והם הם יהודי תימן, עליהם השלום, שהתחילו לבוא לארץ ישראל לגור בתוכה, והשמיעו באוזני כל יהודי הגולה שהגיע זמן קבוץ גלויותינו מארבע כנפות הארץ. וגם עזבו רכושם ומקצועותיהם שמהם פרנסתם ומחייתם, ובתיהם הרחבים והמשוכללים, כל היה בליבם כאפס לגבי חיבת ארץ ישראל, ויותר על זה שלא היו יודעים איה ואיפה היא נמצאת ארץ הקודש בתבל, ושמו ביטחונם במי שאמר והיה העולם, ויצאו לדרך מגששים כעיוורים, לא ידעו אנה ואנה לפנות, והשליכו את עצמם לאוויר, בשביל קדושת השם ברוך הוא, לקיים מה שנאמר: 'ואת עפרה יחוננו'. ואחרי שנכנסו לארץ סבלו לפי שעה דוחק, גרו בנקניקי הסלעי, שכבו על אדמת הקודש מבלי מחסה על ראשם, ולא מצע מתחת להם, ואין מכיר ואין רע להם, מושלכים בחוצות, פעמים רעבים ופעמים שבעים, ונשארו מחזיקים באמונה שלמה שזה הוא זמן קבוץ גלויות, בלי ספק, לפי שכבר עברו ימי הזעם של אלפים שלוש מאות הנאמרים בדניאל ט'.
חכם יוסף יצחק הלוי, 'קורות הזמן בתימן ' בתוך עדות ביהוסף, עמ' 95, ירושלים, תשס"ד (2003) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שחילק הכתוב, שנמצאים באומות העולם חסידים.
'אך סוררים שכנו צחיחה' - רצה לומר: אותם האומות, המשעבדים את ישראל ומענים אותם, ימנע מהם השפע, ויישארו בחוסר כל. 'צחיחה' - כמו צחיח סלע. אבל, נאמר במילת 'אך', לפי שנמצאים באומות העולם חסידים, ולפיכך חילק הכתוב.
חכם יוסף יצחק הלוי, עדות ביהוסף, עמ' רע"ז, ירושלים, תשס"ד (2003) מתוך 'החכם היומי'
