מקצת שבחו

ואל ידמה האדם השלם שאינו חסר כלום, אם מפאת חכמתו אם מפאת עושרו ושלימותו, שאינו צריך לשום סיוע אחרים, שהרי זה טועה בדעתו, כיוון שהוא חצי איש, ואינו נשלם כי אם בחצי איש חברו.
כאשר ציוונו הא-ל יתברך בנדבת המשכן לתת כל אחד מחצית השקל, ואינו נשלם האדם לבדו כי אם בחברת חברו. ואף אם נפול תיפול איזה הפרש בין איש ובין אחיו, זאת זיכרון תהיה חקוק על ליבם, כי לא יתכן לאיש ישראל להיות בפירוד עם חברו כי אם באחדות גמורה.
ולדעתי זה כיוונו רבנינו זיכרונם לברכה במצווה זאת: שיהיה בקולי קולות הכרזה קרי בחיל: 'באחד באדר משמיעים על השקלים' - דהיינו מחצית השקל, לרמוז על האחדות כדי שעל ידו, החי יתן אל לבו, לזרז עצמו להיות בשלום עם חברו.

אשריהם ישראל שגומלים חסדים זה לזה, ולאו דווקא העשירים אשר חננם ה' נכסים רבים שעושים מאהבה, אלא אפילו בינוניים שאין להם די סיפוק מזונותיהם לפי יוקר השערים ומיעוט המשא ומתן, ממה שיש להם - נותנים לצדקה בעין יפה ומקיימים מצוות ה' הכתובה בפסוק: 'ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-להיך'.

בעניין השבת שיש חילוק בין שוכני ארץ המערב לשוכני מזרח, ונמצא שמה שהוא לאלו שבת, הווי לאלו חול, עיין הרדב"ז ח"א ס"ע, כי השבת ניתן לכל אחד מישראל במקומו, וכמו שאמר הכתוב: 'אות היא ביני וביניכם' - כמו שאות הברית הוא אות לכל אחד ואחד, כן השבת נמסר לכל אחד ואחד.

'בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. - שכיוון שאברהם אבינו, עליו השלום, בירר לבניו שעבוד מלכויות, הרי אנחנו היינו מעותדים כל ישראל בגלות אצל כל מלכי האדמה, אלא שבחסדו יתברך פטור אותנו משעבוד מלכויות בגלות מצרים על-ידי שהביא כל ישראל בגלות אצל כל מלכי האדמה, על-ידי שהביא לכל השבעים אומות לשם, ועבדנו לכולם. נמצא שביציאתנו ממצרים, אנו יוצאים לחירות מתחת השבעים אומות. אם כן חייבים אנחנו להראות בכל ליל פסח, שהוא זמן יציאת מצרים, שבאותה שעה יצאנו אנחנו פה לחירות, באותה יציאה עצמה.

נשאלתי מעיר טהראן, יגן עליה א-להים, שנהגו שנה אחת לשחוט בסכין של שחיטה שמתקנים האשכנזים, אם יכולים לחזור ולשחוט בסכינים הקודמים. ואיני רואה מקום לשאלה זאת, שאין שום הפרש לעניין הפגימה בין סכינים הקודמים לאלו החדשים מקרוב, שלא אסרה תורה אלא סכין פגום, ולא הורו לנו רבותינו זיכרונם לברכה לבדוק הסכין כי אם בדיקת הציפורן – הבשר והציפורן ושלושת הצדדים, ואם הרגיש בציפורן שום פגם, משחיזו ומוציא הפגם, וכשר. וזה הוא אליבא דכולי עלמא, ספרדים ואשכנזים, שתורה אחת לכולנו. ובסדר השחזת הסכין להוציא הפגם הוא ההפרש, שהספרדים משחיזים הסכין בסדר אחד ואינם חוששים שיהיה חד הרבה, כי אם שיצא הפגם, אף שלא יהיה חד. והאשכנזים נהגו בסדר אחר. ולא משתמע מכך לעניין הדין בו אנו עוסקים, שכל העולם סובר - שכל שאין הציפורן מרגיש פגם בשר.
וכל המקומות שבספרת נוהגים כן זולתי האשכנזים ה' ישמרם. ואינו בא מיד ספרדי מלאכה זאת של השחזת הסכין הנזכרת. ובארבע ארצות הקודש, ופה עיר הקודש, תיבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן, מזה זמן שנתרבו האשכנזים הבאים לגור בארץ יום יום אפ"י ורוצים לאכול משחיטה בסדר זה שהורגלו בה, ועל כן נתנהג סדר סכינים אלו בכל ארץ ישראל כמעט, ולא משום שחס ושלום השחזת הספרדים פסולה חלילה, שהרי בכל גלילות תוגרמה נוהגים כן, וגם האשכנזים בתחילת ביאתם, שהנם מועטים, אכלו ממנה. ואם כן, אין כאן דין תורה מנהג.
שוודאי מה שנהגו בסכינים חדשים, בוודאי היה שהשוחט היה אשכנזי, שהוא הבקי במלאכת סכינים אלו. והחכם החדש שהורה להם לשחוט בסכינים ישנים, לא ידעתי אכנהו ממעלת כבודו: אם השוחט יהיה ספרדי, שאינו בקי בהשחזה אחרת - יפה אמר השונה, שוודאי לא הותר לו לשחוט בסכינים חדשים אם אינו בקי בהם, וטוב לו שלא יהיה לו עסק עמהם, ויפה כיוון; ואם השוחט אשכנזי - אין בדבריו כלום, שאשכנזי המלומד בהשחזה הקודמת לא יוכל להרגיש בציפורן הספרדי, כי אם לפי בדיקתם בחוש הראות. על כל פנים אין להקהל, ה' עמהם יחיו, שום מכשול עוון בזה:
אם השוחט הוא אשכנזי ובודק כדרכו, במה שעיניו רואות - ויאכלו ענווים וישבעו. ואם הוא ספרדי ושוחט בסכין הישן ויש להם סמיכה מרבותיהם היודעים - יאכלו בלתי שום פקפוק, שמנהג כזה אינו על בני העיר כי אם על השוחטים, שכל אחד ינהג כמנהג מקומו הבקי בו, וכל האוכל - סמוך ליבו, לא ירא, וה' יברך את עמו בשלום.