מקצת שבחו

'אשרי מי שגדל בתורה, ועמלו בתורה, ועושה נחת רוח ליוצרו'. - ודקדק אומרו 'ליוצרו' ולא לבוראו או לא-להיו - שחכמת אדם תאיר פניו, ובוודאי שזכיית הדרת פנים על ידי התורה אינו בא בלימוד עראי אלא על ידי עסק וחשק בתורה בתדירות על דרך 'ונותנת לו מלכות וממשלה'. וידוע מה שכתוב בשולחן ערוך: שהרואה ברייה נאה מברך: 'ברוך שככה לו בעולמו'.
וזהו שכתוב: 'אשרי מי שגדל בתורה' - שנעשה גדול ומכובד ע"י שעמלו בתורה. רוצה לומר: ע"י עסקו בתורה בחשק נמרץ ובשקידה, וממילא על ידי זה זוכה למאורות פנים, ונעשה ברייה נאה ועל ידי זה רואיו יברכו ויודו לה': 'ברוך שככה לו בעולמו' - וזהו הנחת רוח לפניו יתברך שמברכים אותו: ברוך היוצר שככה לו בעולמו, ולכך נקט 'ליוצרו'

צריכים עם בני ישראל להיות באחדות ואהבה, ולמחול זה לזה אף שחטא כנגדו, ועל ידי זה: 'למי נושא עוון'? - למי שעובר על פשע', וממילא כשנתכפרו עוונותינו, לא יישאר דין ומקטרג לעכב הגאולה. והמחילה כל אחד לחברו לא תבוא כי אם מפאת הענווה, שיודע ומכיר האדם מה ערכו ומה חייו, ועל ידי זה מתרצה ומתפייס עם חברו, שכולנו בני איש אחד נחנו, ועל זה כתוב: 'יפאר ענווים בישועה'. ושעיצומו של יום מכפר אל תחשבו, חס ושלום, דבר ריק הוא, אך מכם צריך שאתם תפייסו זה את זה, ואז גם עבירות שבינכם למקום יתכפרו, וזהו על ידי הענווה הנזכר.

מעתה מצינו טעם טוב: למה השם יתברך, תמיד שולח ביד נביאיו, להתרות בעם ישראל, ללכת בדרכיו, הגם שלפניו גלוי וצפוי מראשית אחרית? –
כיוון שיש לו לשם יתברך עמנו, דין שותף שאינו יכול לשתוק כדי שלא יאמר שהסכים. ועל כן מכריז בקולי קולות ע"י נביאיו לומר בפירוש שאינו מסכים למעשינו.
וידוע שעיקר הרחמנות האמיתי האב אל בנו הוא לראות את הנולד, שאם יצא בנו לתרבות רעה הוא יגרום לעצמו חולאים רעים ומקרים רעים. וכמו שכתוב: 'חושך שבטו שונא בנו' ועבור כן מתאכזר לפעמים אדם על בנו, ידידו, למנוע ממנו מאכל ומשקה, ומורה לו פני זעם כדי שיתייסר, ולא שאין לו אהבה, חס ושלום. כמו כן כתב ה' יתברך בתורתו הקדושה: 'כאשר ייסר איש את בנו ה' א-להיך מייסרך' - וזהו עיקר הרחמנות האמיתי.

'מי זאת הנשקפה כמו שחר, יפה כלבנה, ברה כחמה, איומה כנדגלות' -
עוד טמון ברמז סוד וסדר הגאולה לפי מה שכתוב בזוהר הקדוש: שהגאולה העתידה לא יזרח אורה תכף מאפילה לאור גדול מן הקצה אל הקצה. שדומה, למי שיושב במחשכים שאם יסתכל באור השמש, יתעוור ויאבד מאור עיניו, אלא בתחילה נהרא דקיק, של אור השחר, ואחר כך כאור הלבנה שהוא קצת יותר מאור השחר, אחר כך כאור החמה יותר מהלבנה.
זה שדרש בכתוב: 'מי זאת הנשקפה כמו שחר, יפה כלבנה, ברה כחמה' - ואחר כך ירים קרנינו ודגלינו וזה: 'איומה כנדגלות'. וזה רמוז בפסוק: 'שולחן נגד צוררי' שתהיה צומח ועולה אור גאולתנו ממעלה למעלה הנרמז בראשי תיבות שלח"ן: שחר, לבנה, חמה, נדגלות.

'לא יבוא עוד שמשך, וירחך לא יאסף, כי ה' יהיה לך לאור עולם, ושלמו ימי אבלך' - אפשר לתת טעם למנהג העולם שאומרים פסוק זה לבעלי אבלים ביום השביעי בקומם מהקרקע.
והוא, שמי הם היושבים על גבי קרקע כי אם אותם שמתו להם או אב או אם או בן או בת או אח או אחות. ששניים מהם, מתאבלים עליהם שנה תמימה, וארבע מהם שלושים יום.
שאביו ואמו - שנה כמניין ימות החמה. והשאר - חודש, כמניין ימות הלבנה. ולזה תיקנו לומר להם בקומם: 'לא יבוא עוד שמשך' הרומזים לאביו ואמו, 'וירחך לא יאסף' - הרומז לשאר קרובים.