מקצת שבחו
חכם ראובן תמצטית נולד לאמו ולאביו בשנת תרמ"א (1881) בכפר מזגיטא שבאזור דראע במרוקו.
ראשית לימודו בכפר טיילית אצל חכם סעדיה בן דוד ויוסף. בגיל ארבע-עשרה, חכם ראובן תמצטית עבר לכפר כיתאווא ללמוד אצל חכם שלמה אפנג'ר, מחבר הספר 'כתר שלמה'. בכיתאווא למד עם חברו החכם שלום אביסרור מחבר הספר 'נתיבות שלום'. לאחר שהוסמך לרבנות, שב למשפחתו במזגיטא.
חכם ראובן תמצטית התחתן עם מרת אסתר, אבל לא זכו ללדת ילדים. אחרי מספר שנים בהסכמתה, התחתן עם אישה שניה. אשתו אסתר היא שהכינה את החתונה, ולוותה את הכלה לטבילה במקווה. בנם ישעיה היה עילוי גדול, אלא שהיה מדוכא בייסורים. חכם ראובן תמצטית היה מתפלל עליו, שלא יראה במיתתו. הילד היה לתלמיד חכם, וזכה חכם ראובן תמצטית ולא ראה במות בנו, שמת הבן שנתיים אחר מות האב.
חכם ראובן תמצטית הקדיש עצמו ללימוד תורה, בנגלה ובנסתר, והיה מתנהג בחסידות ובקדושה יתרה. בשבתות היה דורש כשלוש שעות רצופות, והציבור לא מש ממקומו. בביתו הייתה לו ספריה חשובה, ספרים על גבי ספרים בארגזים, שאחיו הצעיר יעיש היה מביא לו מהעיר הגדולה מראקש.
האח הצעיר היה מוסר כל הכנסותיו לחכם ראובן תמצטית כדי שיוכל להקדיש עצמו ללימוד תורה, והוא עצמו היה יושב, סמוך על שולחן אחיו הגדול. לימים אף נשא את בתו של אחיו הגדול.
בספריו חכם ראובן תמצטית הקפיד לכתוב רק את חידושיו בתורה. במידה וראה את אותו חידוש בספר אחר, היה מוחק החידוש מספרו כי סבר כי החידוש שייך לנשמתו של אותו חכם.
חכם ראובן תמצטית נאסף לבית עולמו בערב כ"ג תשרי, בשנת תש"ט (1949), ונקבר בטמנגורט באזור דראע.
חכם ראובן תמצטית כתב שלושה ספרים: 'מחנה ראובן' - דרשות ופירוש על מדרשי פליאה, שהודפס בחייו בשנת תרצ"ד (1934); והספרים 'דודאי' ראובן - על התורה; ו'מנוחת שלום' - חידושי תנ"ך ואגדות הש"ס, שהודפסו, אחרי מותו, ע"י נכדו בארץ ישראל.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מבאר מעלת אשת חיל, שצדקתה - אין עבירה מכבה אותה.
'לא יכבה בלילה נרה' - שהיא מצוות הצדקה ולא כמו שאר נרות, שהם שאר מצוות, שהעבירה מכבה אותם כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה על הפסוק: 'כי נר מצוה ותורה אור' - שהמצוות דומות לאור הנר - והרוח מכבה אותם, וגם כן מצווה - מכבה אותה עבירה.
והתורה דומה לאור היום, שאפילו כל רוחות שבעולם מנשבים בה - אין מזיזים אותו ממקומו. וכך התורה אין עבירה מכבה אותה כמו שאר מצות. וגם כן מצות הצדקה - אין עבירה מכבה אותה.
חכם ראובן תמצטית , מחנה ראובן, דרוש למעלת הצדקה, עמ' פא, הוצ' מכון בני יששכר הספריה הספרדית ירושלים תשס"ד (2003). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מבאר אף שהתורה הפקר, אינו יכול לטלה בלא עמל וטורח.
'והנה שם שלושה עדרי צאן רובצים עליה' - שהם: כוהנים, לויים, ישראלים.
'רובצים עליה' - ואין מי שיאמר שלי הוא לבדו. ושמא תאמר: למה לא יהיה כתר תורה כשאר כתרים, שיש להם הזוכה, ואינם הפקר?! - שזכה אהרן וזרעו בכתר כהונה, ודוד וזרעו בכתר מלכות. וגם כן בכתר תורה, יהיה מי שיזכה בו לבדו.
לזה אומר: 'כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים' - רוצה לומר: שכתר תורה צריך לכולם להשגת שלימותם, כהן, לוי וישראל. וכל אחד משקה ומדלה ממנו מים חיים, לעבוד את ה' הנכבד והנורא.
ושמא תאמר: אחר שהתורה היא הפקר, אולי כל הרוצה ליטול - יטול בלי יגיעה וטורח, כמו הפקר שאין לו ידיעה ומונע? - לזה אומר: 'והאבן גדולה על פי הבאר'. ... שצריך לימוד התלמוד יגיעה רבה.
חכם ראובן תמצטית , מחנה ראובן, עמ' נה, הוצ' מכון בני יששכר הספריה הספרדית ירושלים תשס''ד(2003). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מבאר מאמר המדרש להגיד שבחו של מקום על פתחינו בחנוכה.
'ועל פתחינו כל מגדים - זה נר חנוכה' - הנה בעל המאמר הזה, מפרש מילת 'מגדים' - דהיינו: מגידים שבחו של מקום, ושלמה אמר: 'על פתחינו' - ואין אנו מגידים שבחו של מקום על פתחינו, אלא בהדלקת נר חנוכה, שאנו מגידים שבחיו ונסיו של מקום. וזה שכתוב: 'זה נר חנוכה'.
והוכרח בעל המאמר לפרש מילת 'מגדים' - פירושה מגידים, שהוקשה לו על פשט הכתוב, שאמר: 'על פתחינו כל מגדים'. ובטבע העולם מצינו שהמגדים תוך הבית הוא מקומם, ולא על הפתחים.
חכם ראובן תמצטית , מחנה ראובן, עמ' קפ"ז, הוצ' מכון בני יששכר הספריה הספרדית ירושלים תשס"ד (2003). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מבאר שהקב"ה התעצב על ירושלים שהיא קודש קודשים.
'ויתעצב אל לבו - התעצב על ירושלים, שהיא באמצע העולם' עד כאן. - שבעל המאמר הוקשה לו מה שכתוב: 'אל לבו' - שידוע שהעצבון הוא בלב, ופשט הכתוב יורה שהקדוש ברוך הוא כביכול נתעצב על שעשה את האדם בארץ, וראוי לומר: ויתעצב בלבו, כאמור.
אבל מה שאמר: 'אל לבו' - הוא פועל יוצא חוץ מעצמותו כביכול. ושמע מינה: שנתעצב בלבו לדבר אחר. לזה פירש התעצב על ירושלים, שהיא לב העולם, שהיא באמצע ישוב העולם. כמו הלב שהוא באמצע הגוף, כך ירושלים - כיוון שהיא באמצע יישוב העולם, נקראת לב העולם.
והעניין הוא שידוע שירושלם היא נקודה האמצעית שבכל העולם, והיא קודש קודשים, והחטא פוגם בה פגם גדול מכל ארץ ישראל, וכל שכן לשאר ארצות חוץ לארץ.
חכם ראובן תמצטית , מחנה ראובן, עמ' קפ"ג, הוצ' מכון בני יששכר הספריה הספרדית ירושלים תשס"ד(2003). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שההורג את אחיו, מחויב להיות סמוך על שולחן אחרים.
'ויאמר יהודה אל אחיו: מה בצע כי נהרוג את אחינו, וכיסינו את דמו' -
מה שנגזר על קין, כשהרג את הבל אחיו, שגזר עליו ה': 'כי תעבוד את האדמה, לא תוסיף תת כוחה לך, נע ונד תהיה בארץ'. ... כי הרוצח לא תיתן לו האדמה את פריה, ונע ונד יהיה בארץ, לא ישקוט ולא ינוח בביתו. ולפי זה כל ימיו אכסנאי ואורח בכל מקום טלטולו.
וקיימא לן בהלכות בציעה: שבעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה, ואורח מברך. וזה שאמר יהודה לאחיו: 'מה בצע כי נהרוג את אחינו?' - והנה בעל המאמר מפרש מילת 'בצע' - לשון בציעה.
ורוצה לומר: אין לנו עוד לבצוע ולברך ברכת המוציא, אם נהרוג את אחינו, והיינו מחויבי גלות, והאדמה לא תיתן לנו את יבולה, והיינו נעים ומטולטלים בעולם כל ימינו. אנו סמוכים על שולחן אחרים, ואין אנו יכולים לברך ברכת המוציא.
חכם ראובן תמצטית , מחנה ראובן , עמ' קפה, הוצ' מכון בני יששכר הספריה הספרדית ירושלים תשס"ד (2003). מתוך 'החכם היומי'