מקצת שבחו

'יהי ה' א-לוהינו עמנו כאשר היה עם אבותינו' - וצריך להבין מה כוונת הפסוק בדימוי הזה.
ורבנינו זיכרונם לברכה אמרו: שקודם שנבנה בית המקדש היו האבות מרכבה לשכינה, ולכן אומר 'יהיה ה' א-לוהינו עמנו' - דייקא, דהיינו שוכן בתוכנו ובקרבנו, 'כאשר היה עם אבותינו' - שהיה שרוי בתוכם ובקרבם. וכמו שדרשו זיכרונם לברכה: 'ונתתי משכן בתוכם' - תוכו לא נאמר, אלא בתוכם, בתוכו של כל אחד ואחד.
ובזה אני מפרש גם פסוק: 'ויטוש משכן שלו אהל שכן באדם' - הרצון בזה: בשעה שה' נטע משכן שלו, אזי השכינה היא בקרב האדם, וזהו שאמר: 'אוהל שיכן באדם'. ולפי דרכנו יובן שאומרים ישראל: 'יהי ה' א-לוהינו עמנו' – דהיינו: שכינת אל רם ונישא תשכון בתוכנו, בבני אדם התחתונים, ולא עם מלאכי השרת. ואין לומר שאין כאן טענת המצר - לזה אמר: 'כאשר היה עם אבותינו', והואיל ואבותינו זכו בה - גם בניהם יזכו בה, בדין בן בעלים הראשונים.

'וגואלך אביר יעקב' - דורשי רשומות אמרו: אותיות 'אביר יעקב' הם - 'רבי עקיבא', וקשה - מה עניין ר' עקיבא לעניין הגאולה? כמו שכתוב: 'וגואליך אביר יעקב'.
וראיתי מי שפירש על מה שאמרו בגמרא: 'עד שבא רבי עקיבא ודרש את 'ה' אלוהיך תירא' - לרבות תלמידי חכמים' - נשמע לכבד תלמידי חכמים בא, מכוח דרשת רבי עקיבא. ועוד מובא במדרש: 'מפני מה חרבה ירושלים? - מפני שביזו בה תלמידי חכמים. ...
וידיעת ההפכים אחד הוא - שכיון שעיקר החורבן בשביל תלמידי חכמים, אם כן קיומה בשביל כבודם. ולכך אמר: 'וגואליך אביר יעקב' - שהוא רבי עקיבא. כלומר דרשת רבי עקיבא אם נתקיימה לכבוד תלמידי חכמים, אזי יש לך גאולה - ותתקיים הבית.

'דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה' - רוצה לומר: שאשה זו אשת חיל, החמירה על נפשה בלבישת ציצית בטענת היקש גדילים ללבישת שעטנז. ...
שדרשה סמיכות צמר ופשתים דהיינו - לבישת שעטנז, ומזה יצא לה - שחייבת בציצית, כקושיית התוספות, וזהו: 'צמר ופשתים ותעש'. רוצה לומר: אותו דבר שמותר לעשות מצמר ופשתים, דהיינו - ציצית כמו שכתבו זיכרונם לברכה, 'ותעש' - עשאתו ולבשה ציצית. וזה 'בחפץ כפיה' - דהיינו שחפצה ורצונה, מה שלא חייבוה חכמינו זיכרונם לברכה, אלא מדעתה ורצונה.

'אם בניך מקבלים את המילה - הם נכנסים לארץ, ואם לאו - אינם נכנסים' - שכוונת הקב"ה היא כדי שלא יהיו ישראל כפויי טובה בנתינת הארץ.
'אם הם מקבלים את המילה' - וצריך לומר מטעם: כדי להחליש כח התאווה והיצר, וקשה - אם כן, גם כן לאומות העולם היה לו לצוות על זה, שגם הם קבלו על עצמם ז' מצוות, ובתוכם העריות.
וצריך לומר: משום שעמדו, ולא קיימו הז' מצוות, עמד הקב"ה - והתירם להם, ולכך אינם צריכים למילה. ואם כן פירוש הפסוק: 'ראה ויתר גויים' - היינו התיר להם ז' מצוות, אבל ממונם לא הותר. ...
והקב"ה בתורת חסד נתנה לנו, ואם כן צריך להחזיק טובה להקב"ה שהעבירה מז' עממים ונתנה לנו. ומשום זה הקפיד ותלה כניסת ארץ ישראל בהמילה.

'לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעוניי' - יש לפרשו על ההנחה סוברת - שמדבר על העני. שאומר העני: 'לולי תורתך' שכתוב בה - 'שעשועים'. שהיינו - 'כי היא חייך ואורך ימיך', וזהו שאמר: 'שעשועי, אז אבדתי בעוניי' - רוצה לומר: כשהייתי עני לא הייתי מתקיים.
לפי: כי ממה נפשך - אם אקבל מתנות מהעשירים, הרי כתוב: 'ושונא מתנות יחיה', וממילא מי שאוהב את המתנות ימות. ואם לא אקבל - אפילו כך אמות ברעב.
אבל עכשיו שבתורה כתוב: 'כי היא חייך' - וקשה. והלא במתנה נתונה, וקיימא לן: 'ושונא מתנות יחיה'. אלא ודאי משום שמגיעה הנאה לנותן ... כמו שאמרו זיכרונם לברכה: 'שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז' - 'יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית'.