מקצת שבחו
חכם דוד בן שמעון נולד לאימו ולאביו חכם משה, בשנת תקפ"ו (1826), בעיר רבאט שבמרוקו. העיר רבאט, באותן שנים, הייתה מרכז לתורה, וחכם דוד למד אצל חכמי העיר ורבניה, ובמיוחד אצל חכם סעדיה מאראג'י. בגיל צעיר נשא לאשה את רחל, בתו של חכם מסעוד סבאח.
חכם דוד בן שמעון שקד על לימוד התורה מגיל צעיר, דאג לרווחת קהילתו וארגן אותה. למרות גילו הצעיר, אסף סביבו תלמידים, והכשיר אותם להיות דיינים, מוהלים, שוחטים, סופרי סת"ם ושליחי ציבור. תלמידיו שמשו בקודש בקהילה ואף בקהילות אחרות ברחבי מרוקו.
בשנת תרי"ד (1854), אהבתו לארץ ישראל, הביאה אותו לעזוב את תלמידיו ובני קהילתו האהובים, לעלות לארץ ישראל, ולהתיישב בירושלים. בירושלים מצא את אחיו, בני עדת המערביים, יושבים בתוך חומות העיר בדלות רבה, כחלק מהעדה הספרדית. חכם דוד בן שמעון, הקים את מוסדות העדה מהערבית ועמד בראשם.
בשנת תר"כ (1860) היה שותף להקמת שכונת 'משכנות שאננים' מחוץ לחומות העיר העתיקה, ודאג, שבני העדה המערבית, יקחו חלק ביישובה.
בשנת תרכ"ו (1866) ייסד את שכונת 'מחנה ישראל', שנבנתה לבני עדת המערביים, אך בפועל גרו בה, בני כל העדות. חכם דוד בן שמעון פעל גם למען יישובים יהודיים מחוץ לירושלים, ועזר ליישב משפחות שעלו ממרוקו בהתיישבות החקלאית במוצא ובסביבות יפו.
מספרם של בני הקהילה, העולים ממרוקו לארץ ישראל, הלך וגבר. באותה שנה, שנת תרכ"ו (1866), החליט חכם דוד בן שמעון להקים הנהגה משותפת של שבעה מטובי העדה, שעמדו לימינו, בפועלו למען יישוב הארץ.
בארץ, חכם דוד בן שמעון, כיוון את עיקר לימודו לכבוד ארץ ישראל ומנהגיה. הוא תכנן לכתוב ספר, 'שערי צדק', ובו ארבעה חלקים: 'שער החצר' ובו ליקוט מקורות העוסקים בשבחה של ארץ ישראל, בתוספת ביאורו של חכם דוד בן שמעון; 'שער המטרה' על הלכות הקשורות לארץ ישראל; 'שער הקדים' על מצוות התלויות בארץ; ו'שער המפקד', המקבץ את מנהגי ארץ ישראל וירושלים.
בשנת תרכ"ב (1862) זכה להדפיס רק חלק אחד - 'שער החצר'. שאר ספריו, יחד עם כתבים נוספים, נערכו בידי בנו, רפאל, ויצאו לאור אחרי מותו. ביניהם ספר שאלות ותשובות בשם 'מצור דבש', בו שילב הבן תשובותיו עם תשובות אביו, וספר השירים 'שירי תהילה'. על ספריו חתם בראשי תיבות - 'מעט דב"ש'.
בשנת תר"ם (1879), חלה חכם דוד בן שמעון במחלה קשה, נפטר בי"ח כסלו, ונקבר בהר הזיתים.
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד מדוע עשה הקב"ה, לאדם אב ואם, ולא בראו מן האדמה.
הקדוש ברוך הוא, ברא את האדם, כדי להיטיב עימו, ולכן עשה שיצא מאב ואם משני סיבות: שיהיה עליו שבט מוסר מהם - להדריכו ולהרגילו ...מה שאין כן אם היה בורא את האדם עפר מן האדמה, שאז כל אחד היה שולט בעצמו, ולא היה לו שבט מוסר ההדרכה עליו...
גם יבוא הרמז, הרב גאון עוזנו ז"ל בספר 'נחל קדומים': 'כי תזריע וילדה זכר' - ראשית תיבות - 'זכות' ...ועל פי האמור הוא מובן, שעל ידי זה, שנברא מאיש ואישה, זכות הוא לו - שלא יחטא...
עוד תירץ הרב הקדוש ז"ל - שאם היה נברא האדם עפר מן האדמה, לא היה אהבה ואחווה בעולם, כיוון שכל אחד ואחד בפני עצמו, אין לו קורבה עם חברו. ומאן דאלים גבר, להרוג את חברו, ואין זכר של שלום בעולם, ובזה העולם הולך ומתמעט. מה שאין כן בהיות האבות, והאחים זה לזה, עד שיעשו כולם אגודה אחת באהבה ואחווה שלום ורעות, והעולם עומד ביישובו, עד כאן לשונו.
חכם דוד בן שמעון , שער החצר, כרך א', סימן קל"ה, עמ' 129-130, הוצאת מכון התורה והארץ, אשקלון, תשע"ב, 2002 מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד מנהג ירושלים, להתעטף בטלית, ואין להם בזה יוהרה.
מנהג פשוט פה, עיר הקודש ירושלים, תיבנה ותיכונן - להתעטף בטלית גדולה כל העם מקצה, אפילו המוני עם בפני רבנים וגדולים, ואפילו בחור שלא נשא אישה עדיין.
שלא כמנהג ארצות המערב - שאין המוני עם מתעטפים בטלית גדולה כלל, ורק תלמידי חכמים, תופסי תורה - הם לבדם, מתעטפים בטלית גדולה ותו לא.
ושלא כמנהג ארצות אשכנז - שאין בחור, שלא נשא אישה, מתעטף בציצית גדולה כלל, ואפילו הוא צורבא מרבנן, אינו מתעטף בטלית - כל זמן שהוא בחור.
ואין בזה משום יוהרה, כיוון שכן נהגו דור אחר דור ואין פוצה פה.
חכם דוד בן שמעון , שער המפקד, כרך ג', הלכות ציצית, סימן ד', עמ' א, דפוס הרב שמואל הלוי צוקרמן, ירושלים, תרע"ט (1919) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' משיב בדין שותפות של יהודים בשדות גויים בארץ ישראל.
נדרשתי לחוות דעתי הקלושה, בעניין היהודים, שנותנים חיטים ושעורים לגויים - לזרוע בשדות שלהם, ואחר כך מחלקים היהודים והגויים, החיטים והשעורים, כפי התנאים, שביניהם - מה יהיה דינם, בדין תרומות ומעשרות?
הנה ידוע שעיקר דין זה, שאם יש לגוי קניין בארץ ישראל, והמסתעף ממנו, סובל אריכות ועיון רב בדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים. ואנוכי הדל באלפי, בהיותי עמוס התלאות, מטרדותיי המשונות, מכל בשר ורוח, לא יתנוני השב רוחי, ולזה אשיב בקצרה, דבר הנוגע למיצוי הדין בקיצור נמרץ...
הנה פסק הרמב"ם ...גוי שקנה קרקע בארץ ישראל, לא הפקיעה מן המצוות, אלא הרי היא בקדושתה. לפיכך אם חזר ישראל, ולקחה ממנו, אינה ככיבוש יחיד, אלא מפריש תרומות ומעשרות, ומביא ביכורים - והכל מן התורה, כאילו לא נמכרה לגוי מעולם.
חכם דוד בן שמעון , מצור דב"ש, הלכות תרומות ומעשרות, סימן כ"א, עמ' ס"ח, דפוס הרב שמואל הלוי צוקרמן, ירושלים, תרע"ב (1912) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מפרש דברי יהודה ליוסף על הצדקה שהיא משברת מידת הדין.
'ויאמר אבינו שובו שברו לנו מעט אוכל' - מה שאמרו זיכרונם לברכה, שהצדקה מהפכת מידת הדין, למידת הרחמים ...וזה רמז 'ויאמר אבינו' - שבשמיים, 'שובו' - מדרככם הרעים, וממידת הכילאיות, ורחמו על העניים ו'שברו לנו' - תשברו לנו מידת הדין.
חכם דוד בן שמעון , אולם השער, סימן תר"י, עמ' כ"ד, ירושלים, תרכ"ה (1865) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מבאר צורך הנס בגאולת ישראל על הים.
'ניצבו כמו נד נוזלים, קפאו תהומות בלב ים' - מצינו שאין הקדוש ברוך הוא עושה נס, אלא לצורך - והלא קפאו תהומות תחתיהם, וישראל הלכו על הים, שנקרשו תחתיהם, ואם כן למה היה צריך להבקיע המים, והיו יכולים לילך על המים הנקרשים?
אך בזה שנבקע הים, ונערמו המים גבוה מאד, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, ראו הנס הגדול כל מלכי מזרח ומערב. זה שאמר הכתוב 'כונס כנד מי הים', והטעם - 'יראו מה' כל הארץ'
חכם דוד בן שמעון , שער החצר, כ"ח ע"ב, הוצאת מכון אוצרות גאוני ספרד, אשדוד, תשנ"ז, 1997 מתוך 'החכם היומי'
