מקצת שבחו
חכם עמרם אבורביע נולד לאמו יוכבד ולאביו חכם שלמה בטיטואן שבמרוקו ביום י"ז אדר תרנ"ב (1892).
בילדותו למד תורה מאביו חכם שלמה בבית מדרשו - 'מדרש שלמה', ומסבו חכם יוסף.
בשנת תרס"ו (1906), והוא בן 14, עלה עם סבתו ביליידא וסבו חכם יוסף לארץ ישראל. בשנת תרע"ג (1913) הצטרפה גם משפחתו. בארץ למד מפי חכם יוסף חיים הכהן, בישיבה 'טובי ישבעו' של בני העדה המערבית (יוצאי מרוקו) בירושלים. ולאחר מכן, למד בבית המדרש 'אור זרוע', שהקים אביו בבית המשפחה.
חכם עמרם אבורביע נשא לאישה את רבקה, בתו של רבו, חכם יוסף חיים הכהן, ונולדו להם חמישה בנים ובת. בניו נמנו על הנוטרים, היו חברי מחתרות ובהמשך התגייסו לצה"ל.
חכם עמרם אבורביע הקים בית הוצאה לאור של ספרי קודש, ועסק במסחר של תשמישי קדושה. במקביל לימד בישיבת 'פורת יוסף' בעיר העתיקה והגיד שעור בישיבת 'שערי ציון', אותה יסד
חכם בן ציון מאיר חי עוזיאל, וכן שימש כשוחט ובודק והיה דיין בהרכב בית הדין של עדת המערביים בירושלים.
בשנת תר"ף (1920) חכם עמרם אבורביע היה ממייסדי שכונת 'בית וגן' בירושלים.
בשנת תרפ"ז (1926) יסד את בית הכנסת ובית המדרש 'אור זרוע' בשכונת נחלאות, ושימש כרב השכונה.
בשנת תרצ"ד (1934) יצא לשליחות בצפון אפריקה מטעם עדת המערביים בירושלים.
בשנת תשי"א (1951) נבחר חכם עמרם אבורביע לתפקיד הרב הספרדי הראשי של פתח תקווה. הוא היה חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל וישב בראש המועצה הארצית של ארגון רבני עדות המזרח.
חכם עמרם אבורביע נפטר ביום ז' טבת תשכ"ז (1966), בפתח תקווה.
חכם עמרם אבורביע כתב את הספר 'נתיבי עם'. כרך אחד - דרשות והכרך השני - הלכות ומנהגי ירושלים ובית-אל, חיבר תפילה לרפואת פצועי צה"ל, וערך את הסידור 'רינת ישראל' בנוסח הספרדים ובני עדות המזרח.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מורה להבליט עצמותו ב'כלל ישראל' על ידי הצדקה.
מצווה להביא מהחדש, שבערב שבת כלה, רצוי לתת צדקה יותר משאר ערבי שבתות, ולומר בשעת הנתינה התוספת המיוחדת לשבת זו 'בשם כל ישראל', מכיוון שבמתן תורה נאמר 'ויחן שם ישראל נגד ההר', שהיו כולם בלב אחד.
ואזהרה שמענו מפי גאון ראש רבני המערב בעיר הקודש ירושלים הרב צוף דב"ש זצ"ל: ... כאשר תתנדב משהו לצדקה ותיתן סכום ידוע לנדבתך, ורצונך שירצה פעולתך כשתשלם נדבתך תוסיף עוד סך מה, ואמור בלחש בינך ובין עצמך, סך זה אני נותן בשם כל ישראל. ...
ובזה פירש הכתוב, 'נתון תיתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו' - בשל מה ירע לבבו, אלא אחרי שכבר משלם כל נדבתו עד סוף פרוטה אחרונה, ואתה מכריחו להוסיף דבר מה בשם, כיש אומרים: שלא ירע לבבו בנתינה זו המיותרת, כי בגלל הדבר הזה שהוספת באחרונה - 'יברכך ה' א-לוהיך'.
וכפי שאמרנו: שכל צדקה שלא נכלל בה בשם כל ישראל, אינה מתקבלת ברצון. ומפי גדול שמעתי, שבערב שבת זו במיוחד, יש להבליט עצמותו בכלל ישראל על ידי הצדקה.
חכם עמרם אבורביע , נתיבי עם - דרשות, לשבת כלה, עמ' 106-105, הוצאת בני הרב המחבר, פתח-תקווה, תשס"ג (2003) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מתיר ליורד מנכסיו למכור מה ששם בבית הכנסת לפרנס עצמו.
במקום שנוהגים שאם משים דבר בבית הכנסת וכשירצה - לוקחו משם, וכשיורד מנכסיו - מוכרו לאחרים - הולכים אחר המנהג. וכן כתב מורנו רבי משה בן חביב בתשובתו: שהמנהג פשוט בארץ ישראל, שמי שעשה רימונים ומוליך לבית הכנסת בשבתות וימים טובים ונפטר לבית עולמו, אם היורשים יורדים מנכסיהם - מוכרים אותם לפרנס עצמם. וכל המקדיש - על דעת המנהג מקדיש.
חכם עמרם אבורביע , נתיבי עם, עמ' תע"ז, הוצאת בני הרב המחבר, פתח-תקווה, תשס"ו (2006) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מפרש שבח הלאומים, שמתפעלים מחסד ה' על ישראל.
'הללו את ה' כל גויים שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו, ואמת ה' לעולם הללויה' - ונראה לפרש באשר טבע הוא באנוש, שאם מישהו מוצא חן בעיני חברו ומשפיע עליו מטובו ומתנהג עמו במידת החסד והרחמים, משום כך פיהו מלא שבח ותהילה על מטיבו, ואנו השומעים כל השבח הזה מפיו אין אנו נותנים אמון בו, שידענו שהשוחד יעוור ועוצם עיניו מראות נכוחה. ברם, בשמענו השבח והתהילה מפי אדם שלא נהנה ממנו אף פעם, אנו מאמינים בכל היוצא מפיו.
לכן אמר המשורר: 'הללו את ה' כל גויים' - שלא עשה עמהם ניסים ונפלאות, ולא אנו, שבכל יום ויום מתרחשים לנו ניסים. וגבר עלינו חסדו, ואם נהללו ונשבחו יאמרו האומות שאין בפינו נכונה.
והנכון הוא ש'ואמת ה' לעולם' - ועל כן בקשתנו שטוחה לגויים ולאומים ידידינו המתפעלים מכל הטובות שעשה עמנו ה' - שיהללוהו וישבחוהו למען ידעו נאמנה גם צוררינו, כי ה' צבאות עמנו.
חכם עמרם אבורביע , נתיבי עם - דרשות, לשבת הגדול, עמ' 42, הוצאת בני הרב המחבר, פתח-תקווה, תשס"ג (2003) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שהחפץ חיים עליו לשוב לארצו לתורתו ולעמו.
קיומה של האומה העברית תלוי אך ורק בשמירת תורתה וכל קנייניה הלאומיים ובשאיפה לחיים שלמים ובריאים וחופשיים בארצה. מי שחפץ בחיים עליו לשוב לארצו, לתורתו ולעמו. כמו כן לשוב אל השבת באמת ובתמים לשמרה ולקדשה, כך שקדושתה תמלא את בתינו.
חכם עמרם אבורביע , נתיבי עם - דרשות, לבר-מצווה, עמ' 268, הוצאת בני הרב המחבר, פתח-תקווה, תשס"ג (2003) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שבח בית הכנסת כנחלים, שישיבתם תשובה מאהבה.
מנהג ישראל בעומדם על סף בית הכנסת לפני כניסתם לפנים אומרים פסוק: 'מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל', ובתורה כתוב אחר פסוק זה: 'כנחלים נטיו כגנות עלי נהר' -
בית הכנסת המה לעם ישראל כנחלים שנטו אל השדות להשקותם ולהרביצם במים חיים. כן בבית הכנסת , יש בהם מגידי שיעור בתורה, שמשקים מתורתם על כל מבקרי בית ה'. ...
ו'כנחלים' - שיורדים לתוכם בני אדם מטונפים ומזוהמים ועולים משם נקיים ומצוחצחים, כן מבקרי בית הכנסת, אפילו שהוא פושע - בשומו את כף רגלו על מפתן הבית, משליך מאחרי גוו פשעיו, על ידי הרהורי תשובה המתנוצצים בקרבו, יוצא משם מלא מצוות כרימון.
כי כל עוונותיו נהפכים לו לזכויות. כי זו היא תשובה מאהבה, שמרגיש שעומד לפני שופט עליון למסור דין וחשבון על כל מפעליו ככתוב, 'בבית א-לוהים נהלך ברגש'.
חכם עמרם אבורביע , נתיבי עם - דרשות, להנחת אבן פינה, עמ' 309, הוצאת בני הרב המחבר, פתח-תקווה, תשס"ג (2003) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שכל זמן שבניו עוסקים בתורה, נשמתו זוכה לעלות.
שהאדם חי על פני האדמה הוא הולך מחיל אל חיל, שעל ידי שמוסיף לקיים מצוות ולהגות בתורת ה' הולך קדימה ממדרגה למדרגה עד בואו אל המקום, אשר ממנו חוצבה נשמתו הקדושה. ובמותו, כיוון שהוא חפשי מהמצוות, נקרא עומד.
אבל יעקב אבינו גם אחר סילוקו מהעולם הזה היה מתהלך - שכל זמן שבניו עוסקים בתורה ובמצוות או מחזיקים ביד לומדי התורה, זוכה על ידיהם לעלות מעלה מעלה, כאילו הוא בעצמו היה לומד בתורה ועוסק במצוות, כיוון שהוא הוריש לבניו התכונות האלו.
חכם עמרם אבורביע , נתיבי עם - דרשות, לנעדרים, עמ' 334, הוצאת בני הרב המחבר, פתח-תקווה, תשס"ג (2003) מתוך 'החכם היומי'
