מקצת שבחו
חכם מרדכי סבעוני (סיבוני) נולד לאימו לאביו חכם יעקב בן משה, כנראה בשנת תרכ"ד (1864) במרקש במרוקו.
גדל בתורה וביראה על ברכי אביו, החכם יעקב בן משה סבעוני, מורה הצדק בעיר מרקש.
בשנת תרל"ז (1877) התייתם מהוריו, ועבר לבית סבו, אבי אמו, חכם יעקב אבטאן, אב בית הדין במרקש, שגידלו כבן, והיה לרבו. כשבגר למד בישיבת החכם דוד שלוש, והקדיש את כל עתותיו ללימוד התורה.
חכם מרדכי סבעוני (סיבוני) נשא לאישה את מרת פיטום בת החכם דוד אבירז'ל, ונולדו להם שני בנים, תלמידי חכמים: החכם יעקב אלעזיז וחכם שמואל דוד. בתם, מרת אסתר נפטרה בצעירותה, והותירה אחריה, שלושה ילדים.
בשנת תר"ע (1910) נפטר סבו, חכם יעקב אבטאן, וחכם מרדכי סבעוני (סיבוני) החל לשמש אב בית הדין בעיר מרקש. גם עמד בראש הישיבה, והעמיד תלמידים הרבה, בתוכם
חכם יעקב נחמני.
בשנת תרע"א (1911) יצא לאור בירושלים ספרו 'ישועות יעקב' - פירוש על תהילים, ובשנת תרצ"א (1931) יצא לאור בירושלים ספרו 'פרשת מרדכי' - דרושים על התורה. כן חיבר את הספר 'מור דרור' - הספדים וחידושים על הש"ס, אך לא זכה להוציאו לאור.
חכם מרדכי סבעוני (סיבוני) זכה ועלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים בשכונת זיכרון טוביה.
חכם מרדכי סבעוני (סיבוני) נפטר ביום י"א באדר תרצ"ב (1932) ומנוחתו כבוד בבית העלמין בהר הזיתים.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שייתן לבני אדם הרבה, ולא יעבור מלתת למהוגנים
'פזר נתן לאביונים, צדקתו עומדת לעד, קרנו תרום בכבוד' - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שתקנה האדם שינצל בצדקתו מבני אדם שאינם מהוגנים, רוצה לומר: שתהיה רצויה, כי האדם אינו יכול לידע מה הוא ההגון לתת לו פרי צדקתו. והם אמרו שייתן לבני אדם הרבה, ועל ידי זה ולא יעבור ייתן למהוגנים, או יפריש ממונו לחכם, וזה ודאי לא יכשל, כי החכם הגון הוא.
וזה אומרו אדונינו המלך דוד, יחי לעולם, שניים השמיע לנו - ויצא הראשון: 'פזר נתן לאביונים' - היינו הרבה בני אדם, ועל ידי זה 'צדקתו עומדת לעד' - מוכרח ליתן לבני אדם מהוגנים. ועוד בה: 'קרנו תרום בכבוד' - שתהיה נחשבת לו לצדקה בכבוד, רצה לומר: ייתן לחכם הלומד תורה, הנקראת 'כבוד'.
חכם מרדכי סבעוני (סיבוני), תהלים עם פירוש ישועות יעקב, דף קסט עמו' ב, דפוס שמואל צוקרמן. ירושלים, תרע"ו (1916) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שנושע בה', תהיה הידועה תשועת עולמים
למה יצאו ישראל ממצרים, ועדיין לא נשלם הקץ? - ומוכרח לומר, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שבעבור שלא נשלם הקץ, הוכרחו להשתעבד עוד בשאר גלויות להשלים. כי באותה השעה, לא היה אפשר להשתעבד עוד, כי אלמלא שהו שעה אחת, לא היה אפשר לצאת. כי היו נכנסים, חס ושלום, בשער החמישים של טומאה. ולכן הוציאם באותה השעה קודם הזמן, והשלימו בשאר גלויות.
וזה ואומרו: 'גאולי ה' למה' - רצה לומר שמזמור זה שאמר: 'הודו לה' כי טוב' - נאמר על גאולת מצרים, ואם כן למה כתוב: 'יאמרו גאולי' - שהוא לשון עתיד, היה לו לומר: 'אמרו' - שהוא לשון עבר. לזה אמר: 'אשר גאלם מיד צר' - רצה לומר: מיד צר שהוא פרעה, והגאולה הייתה קודם הזמן, ולכן צריכים להשתעבד עוד להשלים הזמן, ולזה אמר: 'יאמרו' - לעתיד. ומן האמור שהגאולה העתידה לבוא במהרה בימינו אמן, היא על ידו יתברך, ולכן תהיה גאולה שלמה, שכמו שהוא יתברך חי וקיים לעולם, כן תהיה גאולתנו. נראה לעניות דעתי שזה פשט הכתוב: 'ישראל נושע בה'' - רצה לומר: סוף כל סוף ישראל נושע בה', כי על ידי זה תהיה הישועה: 'תשועת עולמים' - כמו שהוא חי וקיים לעולמים.
חכם מרדכי סבעוני (סיבוני), פרשת מרדכי, עמו' קסט, דפוס רפאל חיים הכהן. ירושלים, תרצ"א (1931) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד גם מי שאינו לומד כי אם יום אחד בשנה, חשוב כלומד כל יום
ידוע מאמר רבותינו זיכרונם לברכה, שעל ידי לימוד, מלקטים ניצוצות, אשר הם פזורים בין העמים, וזה אומרו: 'אשר ילקטון יום יום' - רצה לומר, שעל ידי לימוד התורה מתלקטים ניצוצות.
ולפי שיעלה על הדעת לומר, שאין זה כי אם בלומד יום יום ... אבל ממי שאינו לומד כי אם יום אחד בשנה, לא יהיה כוחו כלומד כל יום. לזה אמר: 'יום לשנה יום לשנה', 'ואותי יום יום ידרשון' - רצה לומר: גם מי שאינו לומד כי אם יום אחד בשנה, חשוב כלומד כל יום.
חכם מרדכי סבעוני (סיבוני), פרשת מרדכי, עמו' רכז, דפוס רפאל חיים הכהן. ירושלים, תרצ"א (1931) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד ללמוד תורה לשמה ולקיים ואהבת לרעך כמוך
בבית שני היו לומדים תורה, ומה שנחרבה הוא בעוון שנאת חינם, ובעבור זה נתארך הגלות, כי כל זמן שיש בנו שנאת חנם אין תיקון. יהי רצון מלפני ה' שייטע בלבנו אהבתו, ואחדותו, ויעזרנו על דבר כבוד שמו יתברך. ואפשר שעל זה בא הרמז בדברי יעקב אבינו, עליו השלום, באומרו: 'וירא והנה באר בשדה' - שם רמז שיעקב אבינו, עליו השלום, תמה ואמר שהיו עוסקים בתורה בבית שני, הנקרא 'שדה', כל ישראל כולם: כהנים לויים וישראלים, וזהו אומרו: 'והנה שם שלושה עדרי צאן רובצים עליה' - וזה חיות כל ישראל. וזה אומרו: 'כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים', ואם כן למה זה נחרבה? – והשיב: 'והאבן גדולה על פי הבאר' - רצה לומר, שעוון שנאת חינם, הנקרא 'אבן גדולה', הוא הגורם שלא הועיל לימוד תורה. ה' יתברך יעזרנו ללמוד תורה לשמה, ולקיים 'ואהבת לרעך כמוך'.
חכם מרדכי סבעוני (סיבוני), פרשת מרדכי, עמו' קח, דפוס רפאל חיים הכהן. ירושלים, תרצ"א (1931) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שאין אדם יכול להשיג ולהבין בתורה כי אם ע"י ענווה
התורה גדול ערכה, ואין האדם יכול להשיג ולהבין בתורה כי אם על ידי הענווה, ועיקרה הוא האחדות. וזה רמז: 'ולקחתם אגודת' - היינו האחדות. 'אזוב' - היינו הענווה, ועל ידי זה תזכו לקבלת התורה. ועל זה אמר 'ולקחתם את ארון ברית ה'' - היינו תורה שבכתב, אבל תורה שבעל פה לא רצו לקבל, עד שכפה עליהם ההר כגיגית, וזהו: 'ולקחתם מן החרם' - שהיו כדגים הנאחזים במצודה, ועל ידי זה קבלוה. וזה אומרו 'ולקחתם גם את זה' - היינו תורה שבעל פה. ואחר הקבלה, בא להודיע מתן שכרה שהוא בזה ובבא. וזהו אומרו: 'ולקחתם מפרי הארץ' - כנגד שכר עולם הזה ידבר, ואחר סמוך עולם הבא: 'ולקחתם לכם ביום הראשון' - היינו עולם הבא שנבראת ראשונה.
חכם מרדכי סבעוני (סיבוני), פרשת מרדכי, עמו' קצג, דפוס רפאל חיים הכהן. ירושלים, תרצ"א (1931) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שבחו של מקום, שהלימוד הוא אחר האכילה
'יאכלו ענוים וישבעו, יהללו ה' דורשיו, יחי לבבכם לעד' - זה אומרו המלך החסיד: 'יאכלו ענוים וישבעו' - היינו ישראל, שהענווה מתייחסת להם כידוע. ואחרי זה אמר: 'יהללו ה' דורשיו' - כוונתו בזה לומר, שצריך ללמוד על שולחנו, כי זהו שבחו של מקום. ונכלל בזה שהלימוד הוא לאחר האכילה, ולזה הקדים ואמר: 'יאכלו ענוים וישבעו' ואחרי זה אמר: 'יהללו ה' דורשיו'. וכיוון שתעשו כן, מובטחים שלא די שלא תשרה עליכם זוהמת נחש, על ידי אכילתכם, ותהיה אכילתכם זבחי מתים, אלא אדרבה תשרה קדושה, ויהיה שולחנכם כמזבח שהוא מכפר. וזה אומרו: 'יחי לבבכם לעד' - שני לבבות, על ידי שתשרה עליכם קדושה. וצריכים עוד לזכור שהוא כמזבח שאינו מכפר כי אם על ידי התשובה, וזה אומרו: 'יזכרו וישובו אל ה''.
חכם מרדכי סבעוני (סיבוני), תהלים עם פירוש ישועות יעקב, דף מט עמו' ב, דפוס שמואל צוקרמן. ירושלים, תרע"ו (1916) מתוך 'החכם היומי'
