מקצת שבחו
חכם אהרן די טולידו (הראשון) נולד לאביו ולאימו בשנת ת"ס (1700) בעיר קושטא, בירת האימפריה העות'מאנית.גדל בתורה וביראה על ברכי חכמי העיר איזמיר, והיה תלמידו של חכם אליה פיפאנו. בתחילה עסק במסחר והתעשר, אך לאחר שנתן הלוואות לאנשים בלתי הגונים, איבד את עושרו. הוא עזב את המסחר, והיה עמלו בתורה. נודע כתלמיד חכם, ודרשן מופלא. הוא קיבץ את דרשותיו לספר 'דברי חפץ', אך בשל מצבו הכספי לא עלה בידו להוציא לאור. ספרו יצא לאור, בשנת תקנ"ח (1798) לאחר פטירתו, בידי החכמים יוסף ושמואל מולכו.
חכם אהרן די טולידו (הראשון) נפטר בשנת תקי"א (1751). יום פטירתו אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו ביום ח' סיוון, יום בו חתם חכם יוסף מולכו על הקדמת המשתדל להוציא לאור את ספרו 'דברי חפץ'.
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שיש שמחה בקהל, יביאו התינוקות לבית הכנסת
אפילו יש לו קטן המוטל בעריסה, 'ויעל כיונק' - צריך להביאו עמה. ובא הכתוב לצוות להם, לתת שכר למביאיהם, וזהו הטעם: כדי שיתקע יראת השם בלבבם, שרואים בכבוד התורה. ולפי זה, עכשיו שאין לנו מצוות הקהל, הטוב והישר שביום שיש שמחה בקהל, כגון ביום שמחת תורה, יביאו התינוקות לבית הכנסת, וימלאו להם צלוחית קטנה של מי ורדים, כדי להרות לחתני התורה, ויראו הקפת ספר התורה, וישמחו התינוקות במה שמשוררים ומרימים קול, וכיצד מרקדים לפני חתני תורה, וילמדו להם שיקראו בקול גדול בכבוד. וכל כך למה? - שיהיו תאבים ללכת לבית הכנסת לשמוע אל הרינה ואל התפילה.
חכם אהרן די טולידו (הראשון), דברי חפץ, דף קב ע"א. דפוס מרדכי נחמן ודוד ישראליג'ה, שאלוניקי, תקנ"ח (1798) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד יתירה מעלת הלומד ממעלת ספר תורה
יתירה מעלת הלומד, ממעלת ספר תורה, וחיוב כבוד ספר תורה, יוצא לנו מכבוד לומדיה, שזהו אצלי כוונת המשנה: 'כל המכבד את התורה - גופו מכובד על הבריות' - ורצה לומר, שכשהתלמיד חכם מכבד את התורה, ועומד מפני הספר תורה, כל העם מקצה שואלים ודורשים: היכן ציוונו לעמוד מפני ספר תורה, ומניין יצא לנו דין זה, כי לא פורש בתורה, וצריכים לדון בקל וחומר, שמפני לומדיה, ממילא - גופו מכובד על הבריות, נשארה להם חיוב כבוד גופו ... וזהו כוונת הפסוק: 'סלסלה ותרוממך, תכבדך כי תחבקנה' - כשאתה מסלסל את התורה, אותו החבוק והנישוק שאתה מחבקה - אתה מתכבד, שהרואה אותך מחבק אותה, צריך לדון קל וחומר, שמפני לומדיה, נמצא כבוד גופך במה שאתה מכבדה.
חכם אהרן די טולידו (הראשון), דברי חפץ, דף ה ע"א. דפוס מרדכי נחמן ודוד ישראליג'ה, שאלוניקי, תקנ"ח (1798) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד תנאי בגמילות חסדים שיהיה על פי הדין, האמת והשלום
'רבן שמעון בן גמליאל אומר: על שלושה דברים העולם קיים - על הדין ועל האמת ועל השלום' - זהו שאמר התנא, שגמילות חסדים הוא אחד מעמודי העולם, היינו גמילות חסדים הנעשית על פי הדין - דהיינו בצנעה; ושיהיה על האמת - שלא ליתן פרוטה לעני להשלימו למאתיים זוז; וגם שיהיה על השלום - ולא לקנטר, ולהתייהר, ולחרף את מי שאינו עושה, ולהכריע אחרים באורחותיו. אם אתה עושה כן - אשריך בעולם הזה, להעמיד ארץ ומלואה. אבל אם אתה עושה אותם, שלא על פי הדין, ולא על פי האמת, ולא על פי השלום, ואדרבה, 'נמוגים ארץ וכל יושביה'. הלמד מעניינו, שהמצווה הזו ... הלבשת תינוקות של בית רבן ... על פי שלושה תנאים שהתנה רבן שמעון בן גמליאל: על הדין - שאנו מקדימים להם קודם שילמד; והיא גם על האמת - שהיא מאהבה, לא בשביל שיקראוני חכם או שיקראוני רבי; והיינו גם על השלום - שאין בה כדי לקנטר ולקפח בהלכות, ולחרף את מי שאינו יודע, אלא היא תורה לשמה.
חכם אהרן די טולידו (הראשון), דברי חפץ, דף צא ע"א. דפוס מרדכי נחמן ודוד ישראליג'ה, שאלוניקי, תקנ"ח (1798) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד כשהיא שוררת בביתה להניק את בנה, אין בו משום ערווה
תפוש מזה חילוק: יכול שהיא מדברת, אין קלות ראש - מותר לשמוע קולה, אפילו כך בקול הרגיל, בשעה שהיא מדברת, אין קפידא, ואינו אסור אלא בקול שיש קירוב דעת, כמו שאלת שלום והשבת שלום, או קול זמר כשהוא ערב, ומכווין ליהנות ממנה בשומעה את קולה.
אבל כשהיא שוררת בביתה להניק את בנה כדי להרדימו ופועה לילד - אין בו משום ערווה, ואף לקריאת שמע. ומי יודע אם לעת הזאת, באו דברי מרן בשולחן ערוך, שכתב יש להיזהר בשמיעת קול זמר אישה, המרגיל לידי הרהורי עבירה אבל קול הרגיל – אין לנו בה.
אבל כשהיא שוררת בביתה להניק את בנה כדי להרדימו ופועה לילד - אין בו משום ערווה, ואף לקריאת שמע. ומי יודע אם לעת הזאת, באו דברי מרן בשולחן ערוך, שכתב יש להיזהר בשמיעת קול זמר אישה, המרגיל לידי הרהורי עבירה אבל קול הרגיל – אין לנו בה.
חכם אהרן די טולידו (הראשון), דברי חפץ, דף קיג ע"א. דפוס מרדכי נחמן ודוד ישראליג'ה, שאלוניקי, תקנ"ח (1798) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שבאמצעות ניגוניהם, נזכרים ונעשים בכל דוד ודור
כשעמדו ישראל על הים ואמרו לפניך שירה, באו לשיר אותה לדורות, ולהגיד זרוע לדור ודור. והכינו אותה על מערכת הניגון, כי באמצעות ניגוניהם נזכרים ונעשים בכל דור ודור, משפחה ומשפחה, נתיישבה מלכותך וכיסאך נכון, שלא נשאר להם פתחון פה למקטרגים, וזהו: 'נכון כסאך מאז'.
בזה סיימתי ובזה התחלתי, שצריך אדם לשלם גמול לה' יתברך, על כל הטובה שעשה לנו ולאבותינו, ולערוך שיר ושבחה על מערכת הניגון, שבאמצעותה יהיו נזכרים ונעשים בכל דור ודור, משפחה ומשפחה. ... שבאמצעות הניגון מתגדל ומתפרסם גאות ה' ורוממותו מסוף העולם ועד סופו, מדור דור.
בזה סיימתי ובזה התחלתי, שצריך אדם לשלם גמול לה' יתברך, על כל הטובה שעשה לנו ולאבותינו, ולערוך שיר ושבחה על מערכת הניגון, שבאמצעותה יהיו נזכרים ונעשים בכל דור ודור, משפחה ומשפחה. ... שבאמצעות הניגון מתגדל ומתפרסם גאות ה' ורוממותו מסוף העולם ועד סופו, מדור דור.
חכם אהרן די טולידו (הראשון), דברי חפץ, דף קיא ע"א-ב. דפוס מרדכי נחמן ודוד ישראליג'ה, שאלוניקי, תקנ"ח (1798) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד סוד להולכים בתמים, שיכו התינוקות ב'גרזן המן'
ביום פורים, יביאו את התינוקות לבית הכנסת והגרזן בידם. ויאמרו להם, שיכו על הארץ בעת שומעם שם הנקלה הבזוי והשסוי, 'ויקומו הנערים וישחקו', ויתקע יראת ה' בליבם, ויהיו תאבים ללכת לבית הכנסת. ומנהגם של ישראל תורה היא, ואין לבטלן בשום צד. וזוכר אני בצעירותי, שבשנה אחת הכריזו הממונים, שלא יביאו לבית הכנסת תינוקות, שיש להם גרזן קטן להכות את המן, וציוו למוכרים שלא ימכרו 'גרזן המן' לתינוקות, ושלא יתנו להם גרזן בידם בשום צד. ומורי ורבי, עליו השלום, חרה לו עד מאוד באומרו שזה סוד גדול, להולכים בתמים. וכן כתב מרן בבית יוסף, זיכרונו לברכה, והביאו רמ"א, זיכרונו לברכה, בהגהה, שאין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו כי לא לחינם קבעו . ... ואם כן אין למנוע מנהגם של ישראל.
חכם אהרן די טולידו (הראשון), דברי חפץ, דף קב עמו' א. דפוס מרדכי נחמן ודוד ישראליג'ה, שאלוניקי, תקנ"ח (1798) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שעלתה שלא שכחנו החורבן, שייסדנו הקינה על דרך הניגון
והנה עם בני ישראל, בני הדור ההוא, כל כמה הרפתקאות שעברו עליהם, צרות רבות ורעות, למי אוי למי אבוי למי פצעים, בחרו להם ללכת אל עיר בבל ולשבת שם, מקום מסוגל לשכחה, כדי להשכיח את כל הקורות אותם. וזה אומרו: 'על נהרות בבל, שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון', ולא שכחנו אותה, מפני ש'על ערבים בתוכה תלינו כנורותינו'. ותהיה 'ערבים' - לשון 'אשר שמתי ערבה ביתו', 'בארץ ערבה ושוחה'. ופירוש 'בתוכה' - סובב על ציון עיר הקודש, ורצה לומר: על חרבן עיר ציון תלינו כינורותינו, קינה היא וקוננוה על דרך השיר, וכמו שכתב הרב אברבנאל, שנבחרו השירים על הסיפורים והדיבורים, לפי שהדיבורים הפשוטים, רוב בני אדם שוכחים אותם, ואפילו שיהגו בהם יומם ולילה. אך כשהם על מערכת הניגון, לשורר ולנגן אותם, יהיו נזכרים ונעשים תמיד באמצעות ניגוניהם.
חכם אהרן די טולידו (הראשון), דברי חפץ, דף קטו ע"א. דפוס מרדכי נחמן ודוד ישראליג'ה, שאלוניקי, תקנ"ח (1798) מתוך 'החכם היומי'