מקצת שבחו
חכם בן ציון שמואל וידאל קואינקה נולד לאמו בכורה-דונה ולאביו אברהם בכ"א ניסן תרכ"ז (1867) בעיר העתיקה בירושלים. בשנת תרל"ו (1876), והוא בן 9, התחיל להניח תפילין ונשא את הדרשה הראשונה שלו בציבור. משנת תרל"ח (1878), והוא בן 11, החל לכתוב לעצמו חידושי תורה.
בשנת תרמ"ב (1882), חכם בן ציון שמואל וידאל קואינקה התחתן ועבר לגור בשכונת אהל משה שמחוץ לחומות. בשנים אלה, היה סמוך על שולחן אביו והקדיש את עצמו ללימוד תורה. בשנת תרמ"ט (1889) הצטרף לניהול בית המסחר של אביו, כך השתלם במסחר ושילב תורה עם אומנות.
בשנת תרנ"ו (1896) ייסד את כתב העת התורני 'המאסף', שאיגד חידושי תורה של רבנים שונים מתקופתו. כתב העת יצא לאור על בסיס שבועי, לעתים כמוסף לעיתונים 'הצבי' ו'החבצלת', ובהמשך כירחון עצמאי.
בשנת תרנ"ז (1897) התמנה כדיין בבית הדין של חכם ניסים ברוך וחכם שלמה סוזין, ובשנת תרנ"ח (1898) החל לשמש כראש ישיבת 'תפארת ירושלים'. בשנת תרנ"ט (1899) יצא כשד"ר, שלוח דרבנן, לאסוף תרומות מתפוצות ישראל. לאחר שובו ממסעותיו חזר לישיבת 'תפארת ישראל'. חכם בן ציון שמואל וידאל קואינקה עסק בצרכי ציבור שונים, ובשנת תרס"ו (1906), הקים את 'בית הזקנים לעדת הספרדים'.
בשנת תרצ"א (1931) התמנה כרבה של חברון, ושימש בקודש עד למאורעות בשנת תרצ"ו (1936).
חכם בן ציון שמואל וידאל קואינקה נפטר בט"ז חשוון תרצ"ז (1936) ונקבר בהר הזיתים.
כתביו של חכם בן ציון קואינקה שבידינו הם 'הושיע ציון' - דרושים על התורה, 'תפארת ציון' - בירורי סוגיות והלכות בש"ס, ו'ספר הזיכרונות והתולדות', מעין אוטוביוגרפיה.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' משבח מורו חכם מנחם בכר ז"ל, הנותן שמחה בלב התלמיד.
ואצלו הצלחתי יפה מאוד כי הוא היה לו כשרון גדול בפלפול ובמשאו ומתנו עם התלמיד, עד כי מרוב שאלותיו והסבכת העניין, היה יכול התלמיד, להקשות כמה פעמים מעצמו את קושיית התוספות או המהרש"א אשר זה היה נותן שמחה בלב התלמיד, ויחד עם זה חשק נפלא לתלמיד בלימודו. ...
היה מרבה לטייל עם תלמידיו ולהוציאם מתוך ד' אמותיהם, וללכת לנאות שדה לשאוף רוח צח, ואז גם היה מעניק לנו פשטים טובים, דברי חדודים, משלים נעימים, שיחות וסיפורים מדברי רבנינו.
הוא, זכרונו לברכה, כמעט מעולם לא למד עם תלמידיו מסכת שלמה, כי אם פרקים רבים וסוגיות רבות בודדות, מסכתות שונות, אבל כבר זה בעצמו היה לתועלת גדולה לתלמיד, כי כל עת אשר יתמיד התלמיד ללמד במשך זמן רב במסכתא אחת, אחרי עבור חודש או שני חודשים, ילך מאתו החשק ללימודו, ולא יתן לב לשיעורים כראוי.
חכם בן ציון שמואל וידאל , הזיכרונות והתולדות, עמ' 16-17, דפוס רפאל חיים הכהן, ירושלים, תרצ"ח (1937). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מדמה האחדות לעלי הטבק, האחוזים איש לרעהו.
קופסת הטבק נפלה מאתי, וכל הטבק שבתוכה, נפל נפזר. הושטתי ידי להחזירו לקופסא, וראו נא ראו - אותם העלים, שהיו מאוחדים ואחוזים איש לרעהו - הרימותים בשתי אצבעותיי, והריהם בתוך הקופסא כשהיו, ואילו שאר העלים, שלא היו אחוזים ומאוחדים איש ברעהו - נפלו נפזרו. ואין להם שום תקנה, לחזור למקומם כשהיו. הם יהיו למרמס לרגלי כל עובר, והיו כלא היו. זוהי האחדות - זו מעלתה וזה ערכה.
חכם בן ציון שמואל וידאל , תפארת ציון, הקדמה, עמ' ב, דפוס רפאל חיים הכהן, תשל"א (1971) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' משבח עשיו, שלא עלה בדעתו, כי אחיו לא יקבל שום ברכה.
'ויאמר עשו אל אביו: הברכה אחת היא לך, אבי. ברכני גם אני, אבי.' -
מדוע זה רצה לברך רק את עשיו, ולא גם את יעקב? ולו יהא, כי עשו הבכור - וראוי הוא לברכה, על כל פנים, היה ראוי הוא רק - ברכה יותר גדולה, מצד היותו הבכור או מצד כי אהבו, אבל על כל פנים, האם לא היה ראוי גם יעקב לברכה? ....
כי ה' יתברך, גילה לו אז, מה שאמר כבר לאברהם - 'כי ביצחק יקרא לך זרע', ולא 'כל יצחק'. כלומר, כי רק אחד מבניו יקרא זרעו... ויזכה לכל הברכות שנאמרו לו ולאברהם אבינו.
אמנם עשו, שלא ידע מכל אלה, ולא נתחזק בלבבו כל זה העניין, חשב כי - אפילו כי אביו קרא לו להיותו בכור - לברכו בברכה יותר גדולה, ולגדלו יותר מאחיו, בכל זאת מעולם לא היה אפשר לו לחשוב כי השני לא יקבל שום ברכה. לכן אמר לו 'הברכה אחת היא לך אבי?'
כלומר מה זה? - הלא כל מי שיש לו בנים רבים, הלא לכולם מאציל ברכה ורק כי להבכור או להיותר חשוב, קובע לו ברכה יותר נכבדה, אבל בכל אופן הוא מברך לכל בניו ...ולכן ברכני גם אני אבי.
חכם בן ציון שמואל וידאל , הושיע ציון, פרשת תולדות, עמ' כ"א-כ"ב, הוצאת דפוס רפאל חיים הכהן, ירושלים, תש"ז (1947) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שהשראת השכינה בעם ישראל תלויה בשיעור הצדיקים.
'קודש ישראל לה' ראשית תבואתו' - שאומר 'קודש ישראל': שה' יתברך יראה כל הדור, כאילו כדאי והגון, להשרות בו שכינתו, ולהיות קודש. והולך ומבאר ואימתי זה? - כאשר 'ראשית תבואתו': כלומר, שיש בהם צדיקים, כמספר אשר יהיה מספיק, להרים מהם תרומה כמו 'ראשית תבואתו' - שיש בהם צדיקים שיעור תרומה, וזכותם מגן על כל הדור לעשותו קודש כמו תרומה.
חכם בן ציון שמואל וידאל , הושיע ציון, פרשת וירא, עמ' י"ג-י"ד, הוצאת דפוס רפאל חיים הכהן, ירושלים, תש"ז (1947) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מפרש מנהג דור המדבר לבוא יחדיו לבית הדין - התובע והנתבע.
'כי יהיה להם דבר - בא אלי, ושפטתי בין איש ובין רעהו' - שמן הסתם, רק התובע הוא שבא ראשונה לבית דין, אבל הנתבע מה לו לבוא לבית דין?! אם לא אחר כך, כאשר יזמינוהו בית דין על פי התובע.
ובדרך דרש יש לומר כי הכתוב ירמוז על תוקף אהבתם אז של בני ישראל איש לרעהו כמאמר 'ויחן שם ישראל נגד ההר' - כולם כאיש אחד ובלב אחד, ולכן גם הנתבע מרוב אהבתו להתובע, לא היה מצערו, ומכריחו לילך ראשונה לבית דין, ולהזמינו לדין תורה - כי אם הוא בעצמו היה הולך בראשונה עם התובע לבית דין, ושניהם היו הולכים כאיש אחד ובלב אחד, כי אהבתם היתה גדולה איש לרעהו, ולא היה מפסיק ביניהם כי אם הדין תורה, שהיה ביניהם כי כל אחד היה חושב כי אתו הצדק, ולכן היו באים לבית דין לברר עם מי הצדק.
וירמוז הכתוב גם על תוקף חסידותם שלא היה בהם שום איש שהיה חפץ לעשות דבר מרמה וללכת עמו בעקיפין ודחיות שונות כי אדרבא, גם הנתבע בעצמו, שלפי דעתו אינו חייב שום דבר לחברו, בכל זאת, לא היה מניח הדבר עד שחברו יזמינהו לבית דין .
חכם בן ציון שמואל וידאל , הושיע ציון, פרשת יתרו, עמ' ע"ו, הוצאת דפוס רפאל חיים הכהן, ירושלים, תש"ז (1947) מתוך 'החכם היומי'
