מקצת שבחו
חכם יוסף לוי, נולד לאביו מסעוד ולאימו חנה לוי, כנראה בשנת תרע"ט (1919) בעיר מרכש במרוקו.אמו חנה היא נכדתו של החכם יצחק בטיטו. גדל בתורה וביראה על ברכי חכמי העיר מרכש, והיה תלמידו של חכם אהרן הכהן. לימים עבר להתגורר בעיר קזבלנקה.
בשנת תשט"ז (1956) זכה ועלה לארץ ישראל והתיישב בעיר בת ים. הוא התפרנס ממסחר, ופתח מפעל קטן.
בשנת תש"מ (1980) הקים קרן לגמילות חסדים שעל ידי בית הכנסת 'היכל אליהו' בעיר בת ים, לתמיכה בבני תורה ובעניים. הוא נהג לשאת דרשות בבתי הכנסת בעיר לעורר את הציבור לצדקה, להחזקת תלמידי חכמים וישיבות, ואף תרם בעצמו בעין יפה.
חכם יוסף לוי נפטר במוצאי שבת ביום ב' בשבט תשמ"ט (1989).
לאחר פטירתו, קובצו מקצת מדרשותיו בספר 'דרש יוסף', שהודפס בשנת תשס"ט (2019).
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שבאיסורי שבת הניח להם, שתהא דעתם צלולה לעסוק בה
כל ימות השבוע אדם טרוד בפרנסתו להביא טרף לביתו, ומתוך זה אין דעתו צלולה לעסוק בתורה, והרי עיקר בריאת האדם לא היה כדי שיאכל וישתה, אלא כדי שיעסוק בתורה. וחכמינו זיכרונם לברכה החמירו שאסור אפילו על ידי אמירה לגוי, כדי שלא יכול שום איש לעסוק במלאכתו אפילו על ידי מחשבה ובזה תהיה דעתו זכה בלי שום ערבוב. וזה שאנו אומרים בתפילת ליל שבת: 'כי בם רצה להניח להם', בכל האיסורים האלו רצה הקדוש ברוך הוא, כדי שנהיה במנוחה שלימה. והתכלית, שעל ידי זה 'לפניו נעבוד ביראה ופחד'. שאם נתבונן בגדולתו יתברך יתמלא לבנו יראה ופחד ונודה לשמו תמיד.
חכם יוסף לוי, דרש יוסף, עמ' כח, הוצאת המשפחה, תשס"ט (2019) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד מעלת המשמח חתן וכלה שמקרב הגאולה
כל המשתדל במצוות פריה ורביה הוא מקרב קץ הגאולה, ועל כן נותנים לו שכרו, למי שמשמח החתן והכלה שבא לקיים מצוות פריה ורביה ולקרב קץ הגאולה - כאילו הוא עצמו קרב הגאולה ובנה אחת מחורבות ירושלים, על דרך שאמרו: 'גדול המעשה יותר מהעושה', כי כשרואים בני אדם שכל כך גדולה מעלת הנישואין וששין בה ושמחים - יהיה להם חשק לקרבה אל המלאכה, לעשות אותה במהרה ובזריזות ובאהבה ובחיבה, לקיים המצווה כתיקנה וכהלכתה ויתקרב קץ הגאולה. ...
וזה מה שאמרתי בנושאי מקדם: 'יזל מים מדליו וזרעו במים רבים' - ורצה לומר: אם יהיו משתדלים וזריזים במצוות הנישואין כדי להיות פרים ורבים, ויהיו להם בנים מרובים כמו שזורעים על מים רבים, אז 'וירום מאגג מלכו, ותנשא מלכותו' - רצה לומר: שתתקרב הגאולה. 'וירום מאגג' - שהוא ראש הקליפה, 'מלכו' - מלך המשיח, 'ותנשא מלכותו' - למעלה למעלה, במהרה בימינו אמן.
וזה מה שאמרתי בנושאי מקדם: 'יזל מים מדליו וזרעו במים רבים' - ורצה לומר: אם יהיו משתדלים וזריזים במצוות הנישואין כדי להיות פרים ורבים, ויהיו להם בנים מרובים כמו שזורעים על מים רבים, אז 'וירום מאגג מלכו, ותנשא מלכותו' - רצה לומר: שתתקרב הגאולה. 'וירום מאגג' - שהוא ראש הקליפה, 'מלכו' - מלך המשיח, 'ותנשא מלכותו' - למעלה למעלה, במהרה בימינו אמן.
חכם יוסף לוי, דרש יוסף, עמ' ח ועמ' יב-יג, הוצאת המשפחה, תשס"ט (2019) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד מעלת הנותן צדקה מתוך הדחק, שמקדש השם ברבים
הגם שבאמת אנחנו מבינים שהזמן קשה לכל אחד, מצד יוקר השערים, וקשה לדרוש מהציבור, אבל צריכים להבין שנתינת הצדקה מתוך הדחק היא באמת צדקה מעולה ויותר טובה, ממה שבן אדם נותן מתוך שפע ורווחה. הצדקה שבן אדם נותן מתוך הדחק סימן שבן אדם אוהב את הקדוש ברוך הוא יותר מנפשו ובניו, שהרי בניו ומשפחתו זקוקים לאותו הסכום שהוא רוצה לתת לצדקה, ואפילו כך הוא מתעלם מהכל ונותן לשם שמים, הרי זה קידוש השם ברבים.
חכם יוסף לוי, דרש יוסף, עמ' קעא-קעב, הוצאת המשפחה, תשס"ט (2019) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שמצווה בין אדם לחברו עדיפה על מצווה בין אדם למקום
'איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם' - כוונתו בעניין המצוות, שאם מזדמנת לו לאדם שתי מצוות, ואינו יכול לקיים שתיהן, מייעץ התנא שיבחר במצווה שהיא 'תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם'. שיש שני סוגי מצוות: מצוות שבין אדם למקום, כגון תפילין, סוכה, לולב וכיוצא בזה. ויש מצוות שבין אדם לחברו, שיש לחברו תועלת מהן, כגון: צדקה, גמילות חסדים, ביקור חולים, הכנסת אורחים, הכנסת כלה וכיוצא בזה. והמצוות שבין אדם לחברו הן בכלל 'תפארת לעושיה' ותפארת לחברו, ואילו המצוות שבין אדם למקום, התפארת רק לעצמו, כיוון שאין לחברו דבר מזה. ולכן, אם מזדמנות שתי מצוות, האחת ממצוות שבין אדם למקום והשנייה מן המצוות שבין אדם לחברו, יבור לו האדם מן המצוות מן הסוג השני.
חכם יוסף לוי, דרש יוסף, עמ' סה-סו, הוצאת המשפחה, תשס"ט (2019) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שאין נפשו של העשיר שווה יותר מנפשו של העני
'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט' - והסיבה היא כדי שיוכלו למנות את ישראל. אבל הרב אומר, יש אפשרות אחרת, שהעשיר ייתן מטבע גדול, כמו למשל מטבע של מאה לירות, והעני ייתן מטבע של עשר לירות. רק אף אחד, הן עשיר הן עני, לא ייתן שני מטבעות. ויספרו אותן ויהיה מספר נכון, בגלל שכל אחד נתן מטבע אחד, ואז לא יהיה שום בלבול בחשבון. התרוץ הוא כיוון שמחצית השקל, שנצטוו לתת היה כדי להצילם ממיתה, והכסף היה כופר נפש, בוודאי העשיר והעני שווים, שאין נפשו של עשיר יותר גדולה מזו של עני. ואם העשיר ייתן יותר, יאמרו הבריות נפשו של עשיר שווה יותר, וחשובה יותר.
חכם יוסף לוי, דרש יוסף, עמ' טו, הוצאת המשפחה, תשס"ט (2019) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שאומרים שירת הים בכל יום, שיסודה ההשגחה והאמונה
והנה יסוד זאת השירה, ידוע היותו על גילוי השכינה, ודבקותה עם ישראל בהשגחה פרטית ... ועל ידי ההשגחה, נתעוררה האמונה בלב ישראל באופן נעלה. ולכן אמר רבי נחמיה: לא זכו ישראל לומר שירה על הים אלא בזכות אמונה' - כלומר זכות דבקותם בשכינה. ולא השיגו למדרגה זו, אלא מזכות אמונת אברהם, שנראה לו השכינה מתוך שהאמין בה'. וזהו 'תשורי מראש אמנה' - ולהיות השירה הזאת על ההשגחה והאמונה, צריכים אנו לאומרה בכל יום.
חכם יוסף לוי, דרש יוסף, עמ' מז-מח, הוצאת המשפחה, תשס"ט (2019) מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שהיה דולק נר מערבי עבור נשמות כל ישראל
'ועשית מנורה זהב טהור' - ידוע כי הנשמה נהנית מהדלקת הנרות, והיא מתהלכת בהוד ושמחה ומתפשטת ומתרחבת מתוך הנאת האורה, מפני שהיא חתיכת אור חוצבה באור השכל. מן הטעם הזה נמשכת אחר האור שהוא מנורה, אף על פי שהאור הזה הוא אור גופני והנשמה היא אור רוחני זך ופשוט, ועל כן המשילה שלמה המלך, עליו השלום, לנר. הוא שאמר: 'נר ה' נשמת אדם', ועל כן בשעה שהאדם גוסס מדליקים לו נרות בשעת יציאת נשמה, וכל השבעה ימים אחר פטירתו, נר דולקת בבית ששם מת הבן אדם, מחמת שבכל אותם השבעה ימים, הנשמה תבוא אל הבית לבקש את המקום שיצאה משם. ובכל שנה ושנה על פטירת אביו ואימו או שאר קרובים מדליקים נר בבית הכנסת הנקרא 'יארצייט', מחמת כי ביום הזה הנשמה יש לה רשות לשוט בעולם, והבית שמת שם לא תמצא - תבוא לבית הכנסת ותראה הנר הדלוק בשבילה, ויש לה נחת רוח מזה. והמנורה הייתה דולקת בבית המקדש כל לילה, שבעה נרותיה, וכל היום היה דולק נר המערבי עבור נשמות כל ישראל, שנפטרו והלכו לעולמם.
חכם יוסף לוי, דרש יוסף, עמ' ק-קא, הוצאת המשפחה, תשס"ט (2019) מתוך 'החכם היומי'