מקצת שבחו

'משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות' - וראיתי שערורייה ושלהבתיה, שהם מביאים לבתיהם בחגים ובחודשים, ולפעמים בימי החול, גוים המזמרים בכל מיני זמר, בכינור ונבל תוף וחליל, ושיכר ירדופו ויין ידלקם, אנשים ונשים וטף, ויבואו האנשים על הנשים בערבוביה. ...
ושכחו חורבן בית המקדש, ולא ידעו מה הוא, ולא זכרו מקרא שכתוב: 'שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה'. וידיעת ההפכים אחת, ומכלל הן אתה שומע לאו, כמו שכתבו רבותינו: כל מי שאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בנחמתה, וכל שכן השר שירים על לב רע אחר החורבן.
ואף לפירוש הראשון שכתבנו בדברי הרמב"ם שאין איסור זמרה בין ביד בין בכלי שיר כי אם על היין, הנה יש כאן שיכר צמוקים ותאנים שהנו חמר מדינה. ... והנה עיניכם רואות שיותר משמח שתיית שכרנו הנקרא 'למחיא' מן היין, והכתוב צווח ככרוכיה: בשיר לא ישתו יין ימר שיכר לשותיו' - הנך רואה בעיניך, שבכתוב גופו שבו אסר יין השווה יין לשיכר. ...
ואחר שמפסידים ממונם בהבל וריק שאין בו ממש, ונותנים אותו למכה ועפר אדום וישמעאלים מואב והגרים, כגוי אשר צדקה עשה וחסד לאומים חטאת. וכאשר יבואו בני הא-להים, הפרנסים הממונים על הצדקה, ויאמרו: תנה לנו פרוטה לעניים, יתנו כתף סוררת, ויהי באומרם כלתה פרוטה מן הכיס ואין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים. ולא זו הדרך ולא זו העיר, ואין זה הדרך ישכון אור, והפסיד הממון לדבר עבירה, והתורה חסה על ממונם של ישראל וצדיקים חסים על ממונם, ובהפך ההפך. ... וכל שכן כי עת לעשות מצות ה' ברה הישרה, יעקשו ויאמצו לבבם, ויקפצו את ידם מעשותה.

נרדי נתן ריחו מלך במסיבו, יום עשה ה' נגיל ונשמח בו: אל נתן לעמו תורה תמימה. יפה כלבנה ברה כחמה. נותנת לפתאים דעת ומזימה. ירדה משחקים משמי רומה. לעם אשר אהב בכל לבבו:
בחר ביעקב לנחלה לו. ישראל לסגולתו חלקו וחבלו. בהנחל עליון גויים המה גורלו. תחתית ההר כלו תכו לרגלו. מלאכי א-להים עולים ויורדים בו:

לך נא וראה, מה שכתב הרב הא-להי כבוד מורנו החכם רבי נתן שפירא הירושלמי זיכרונו לברכה בספר 'יין המשומר': כמה פגם גורם שתיית או הנאת יין נסך או סתם יינם, מעלה מעלה בעולמות העליונים, אפס קצהו תראה וכולו לא תראה, כי עיקר דבריו המה יבואו שמה מספרי המקובלים הקדמונים, ופרט מספר נר ישראל עמוד הימני פטיש החזק האר"י שבחבורה כבוד מורינו החכם רבי יצחק לוריא האשכנזי זיכרונו לברכה ... ושם נאמר על דרך האמת, בראיית העין של גויים נאסר היין. וכן היו נוהגים קצת חסידים בעיר טיטואן לשמר היין מראיית גוים ...
אומנם דברי שירות ותשבחות בחגים ובחודשים, מדי חודש בחודשו, ומדי שבת בשבתו, מענייני השעה לפרסם את הנס בפה - אפילו על היין מותר ... אבל שירה אחרת אסורה, וכל שכן על היין, וכל שכן שאף אם יביאו יין כשר, הרבה שכרות עושה, וכל שכן בטרדת השיר, שאפשר שהגויים המגעים יגעו ביין, והוא לא ידע ואשם.

יש לדקדק מה חידש ומה גרע או מה הוסיף על הגרסא הכתובה לפנינו ... ומפני מה טרח בכדי לשבר קולמוסים ולשפוך דיות. והנה ידעתי ... כי שערי תשובה לא ננעלו ... שגרסא אחרת נזדמנה לפניו ומשובשת היא, והגיה וגרסתו נכתבה וזו הגהתו. האמנם הלא כתבתי לך כי תשובות דקות צנומות דקות לא יועילו ולא יצילו, כי תוהו המה ולא יסתפק מהם כי אם למי שלא ירצה לטרוח בעיון.
וכל שכן שקבלתי מרבותיי כי במקום ששולל רש"י זיכרונו לברכה גרסא הוא אומר: 'לא נימא הכי כי אם הכי' (לא נאמר כך כי אם כך) אבל כשאומר: 'הכי גרסינן' (כך שנינו) הוא במקום שיש לכאורה קושי בגרסא הכתובה, וירא ויצר שמא מחמת הקושי, יבוא המעיין לאמר שמשובשת היא. ואם אמת היה הדבר הזה לא נמצאו בטולים לה - וכלל הוא.

'ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו זקנים כולנו יודעים את התורה' - מדברי הרב האר"י זיכרונו לברכה, ב'ספר הכוונות' נראה שלא גרס: 'כולנו זקנים' כי הלא אמר: 'חכמים ונבונים ויודעים' הם סוד חב"ד, וגם אנכי הרואה ביקשתי ברוב הנוסחאות ו'זקנים' לא מצאתי, ונראה לי כי טעות סופר הוא, כי כאן זקנים מי הזכיר, שממה נפשך? - תאמר שלא קשה, שיש לומר כי כך כוונתו: ואפילו זקנים - שכבר שמעו זה ימים ושנים, ובכל שנה מוסיפים חידוש עד שאפשר ידעו כל הדברים אשר כבר היו, מה שאין כן כשאינם זקנים, כי אף על פי כי שמעו זה כמה שנים, אפשר כי עדיין לא באו עד לגומרם של דברים, וכל שכן אם הם קטנים או נערים שעדיין לא נשלמה דעתם.
קשה - הרי זקנים הללו, הם יודעי דעת ומביני מדע, ובכלל 'חכמים ונבונים ויודעים' את התורה המה, ואם הם עמי ארצות, וטח מראות עיניהם מהשכיל ליבותם, ולא ידעו ולא יבינו, פשוט שמצווה עליהם לספר ביציאת מצרים, והם אינם בכלל "אפילו". שלגבי 'חכמים ונבונים ויודעים את התורה' היית עלול לחשוב כי אין לספר מה שכבר יודעים, אז הוא בא להשמיע לנו שכן, אבל גבי זקנים הוא בא לחדש לנו ומהו "אפילו" ששנינו בו?! - הילכך התחוור שזו גרסה משובשת.