מקצת שבחו
חכם פנחס ועקנין נולד לאמו יעל ולאביו חכם מאיר ועקנין בשנת תרפ"א (1921) בטבריה.
ראשית תורתו למד מפי אביו, חכם מאיר ועקנין, רב העיר טבריה ונשיא כולל רבי מאיר בעל הנס. למד בישיבת 'תפארת ישראל' בחיפה מפי רבי דב מאיר רובמן, ובהמשך בישיבת 'פורת יוסף' בעיר העתיקה בירושלים, מפי
חכם עזרא עטייה וחכם יעקב עדס. היה לתלמיד הראשון מחוץ לירושלים, שהתקבל ללמוד ב'פורת יוסף', ומאחר ולא הייתה אפשרות לישון בישיבה, אביו שכר עבורו חדר בבית משפחות בני תורה בעיר.
בשנת תש"ד (1944) נשא לאשה את איווט פרחה, בתו של חכם עובדיה צדקה.
חכם פנחס ועקנין הוסמך לרבנות בידי ראשי ישבת 'פורת יוסף', ובידי הראשון לציון,
חכם בן ציון מאיר חי עוזיאל. זמן מה למד גם מפי הרב נח קרול בקבוץ בחורי הישיבות ב'כפר חסידים'.
בשנת תש"ח (1948) מונה לשמש רב שכונת תל ארזה ורב בית הכנסת 'אוהבי ציון' בירושלים. בזמן מלחמת העצמאות שב לטבריה, ואחריה חזר לירושלים. הוא החל ללמד בתלמוד תורה 'פורת יוסף' ובמוסדות נוספים, והשקיע את שאר זמנו בלימוד תורה. בהמשך מונה לראש ישיבת 'תפארת יוסף', שהוקמה בשנת תשי"ט (1959).
בשנת תשכ"ה (1965) החל ללמוד בקביעות קבלה מפי החכם המקובל עובדיה הדאיה בישיבת 'בית אל'. בשנת תשל"ה (1975) קיבל תעודת כושר לרב עיר מידי הראשון לציון,
חכם עובדיה יוסף. לאחר יציאתו לפנסיה, לימד חצי יום בישיבת בעלי תשובה בגבעת שאול, ואחרי הצהרים המשיך את לימודיו בישיבת 'בית אל'.
חכם פנחס ועקנין חלה וסבל ייסורים קשים. בשנת תשנ"ד (1994) לאחר שרופאיו העריכו כי נותר לו רק חודש לחיות, ירד למצרים להתפלל לרחמי שמים על קבריהם של
חכם יעקב אביחצירא וחכם חיים כפוסי. עם חזרתו לארץ עבר בדיקות נוספות שבהם נמצא שהסכנה חלפה. בשנת תשס"ד (2004) במהלך ניתוח עיניים איבד את הכרתו, ולאחר מספר ימים נפטר בבית החולים.
חכם פנחס ועקנין נפטר ביום י' בתמוז תשס"ד (2004), ומנוחתו כבוד בבית החולים סנהדריה.
בשנת תשס"ו (2006), לאחר פטירתו, לוקטו חידושיו על פרשת השבוע ודרשותיו על המועדים בספר 'אמרי פנחס'.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שמורה התפוח על מידת הענווה, שמוציא פירותיו לפני לבושו.
והנה כל האילנות יש להם עלים קודם להוצאת הפרי, כי העלים הם לבושי הפירות להגן עליהם מפני רוב הגשמים או חוזק השרב שלא יכה עליהם השמש יותר מטבע הבריאה. ועניין הלבוש ההוא ממין הגאווה והכבוד, כמו שאמרו זיכרונם לברכה: רבי יוחנן קרא לבגדיו - מכבדיו, אולם התפוח הזה, אשר פריו קודם לעליו, זה מורה על מידת ענווה, שיש באילן זה יותר משאר אילנות.
ובזה יפה יתבאר מה שאמרו זיכרונם לברכה: למה נמשלו ישראל לתפוח, בהקדם אומרם זיכרונם לברכה על פסוק: 'הוי כל צמא לכו למים' - למה נמשלה התורה למים? מה מים הולכים ממקום גבוה למקום נמוך, אף התורה לא מתקיימת, אלא במי שיש בו נמיכות רוח וענווה. והוא כמו שביארנו שהתורה ניתנה לישראל משום שעל ידי התורה, שמתשת כוח, יכולים לזכות לבוא על ידה למידה המשובחת, מידת הענווה. כמו כן קיומה של תורה אין יכולה להתקיים, אלא במי שיש בו מידת הענווה, וכמו שדרשו זיכרונם לברכה, בפסוק: 'וממדבר מתנה' - מי שמשים עצמו הפקר כמדבר, אז ניתן לו התורה במתנה, כי נשלבים זה בזה, שסגולת התורה לבוא על ידה לידי ענווה, ומידה זו היא קיומה של תורה.
וזה שכתבו: למה נמשלו ישראל לתפוח? - מה התפוח הזה פריו קודם לעלים, ומוציאים הפירות קודם ללבושם, שזאת מורה על הכנעה, אף ישראל הקדימו 'נעשה' ל'נשמע', שדיבור 'נעשה' מורה על ענווה, כמו שכתוב 'נעשה אדם' - רצה לומר, שבני ישראל ידעו, אשר לקבלת התורה נצרך הסגולה לבוא מקודם למידה הטובה מידת הענווה. על כן הקדימו לומר 'נעשה' - שנהיה נכנעים, ועל ידי זה 'נשמע' - יהיה ביכולתנו לקבל התורה.
חכם פנחס ועקנין , אמרי פנחס: דרשות וליקוטים, עמו' 72-73, בהוצאת בני המשפחה, [ירושלים-טבריה], תשס"ו (2006). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שעושה מצוות בממונו, אף שמוצב ארצה, ראשו מגיע השמימה.
'ויחלום והנה סלם מוצב ארצה, וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי א-לוהים עולם ויורדים בו' - והנה 'סולם' בגימטרייה: 'ממון' - לומר שהמצוות שעושים מהממון כגון צדקה, אף ש'מוצב ארצה' - שהם נמצאים בעולם הזה, אבל אחר כך 'וראשו מגיע השמימה' - זאת אומרת מקבל שכר בעולם הבא, מכל המצוות והצדקה שעשה בממון הזה.
ולכן נאמר: 'והנה מלאכי א-לוהים עולים ויורדים' - קודם עולים, ואחר כך בזמן פטירתו של אדם, אותם המלאכים שנבראו מהמצוות ומעשים טובים שעשה, ואז יורדים ללוותו ולהאיר לו את הדרך לעולם הבא ...
שהממון בעולם הזה לא שווה כלום, כמה שהאדם יעשיר ויהי לו עוד יותר ממון ונכסים, הוא משאיר אותו והולך. כשאדם נפטר מן העולם לא לוקח אתו שום דבר לקבר. וזה שאומר הפסוק: 'והנה סולם' - הכוונה על הממון, 'מוצב ארצה', יישאר רק בעולם הזה, ואין לו שום חשיבות. אבל יש דרך להעלות אותו למעלה ולקחת אותו, כאשר עושה בממון מצוות ומעשים טובים, נותן צדקה לעניים, מחזיק בידי תלמידי חכמים, נותן לישיבות, נותן למצוות חתן וכלה. כל אלו הממון שעשה בהם המצוות עולים למעלה, ואוכל הקרן והפירות בעולם הבא. זה שאומר הפסוק: 'וראשו מגיע השמימה' - זאת אומרת שיש אופן, והוא שעל ידי הצדקה, יגיע לשמים ויאכל אותו הממון בעולם הבא.
חכם פנחס ועקנין , אמרי פנחס: דרשות וליקוטים, עמו' נ-נא, בהוצאת בני המשפחה, [ירושלים-טבריה], תשס"ו (2006). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שמפתח פרנסה אינו נפתח כי אם בהקבץ יחד כל העדה.
'קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף'. ונמשיל משל: הנה אם אחד צריך לפתוח מסכר שהוא קל להיפתח, די שיפתחנו איש אחד. ואולם אם הוא קשה להיפתח צריך לקבץ אנשים הרבה לפותחו. ואם הוא קשה מאוד צריך לאסוף את כל אנשי העיר, לפתוח את המסגר, כמו שראינו ביעקב אבינו, עליו השלום, שהיה על יד הבאר ושאל את הרועים: 'ויאמר הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה, השקו הצאן ולכו רעו'. והרועים ענו לו: 'ויאמרו לא נוכל, עד אשר יאספו כל העדרים, וגללו את האבן מעל פי הבאר, והשקינו הצאן, כן מפתח פרנסה הוא קשה מאוד לפותחו, ואינו נפתח כי אם בהקבץ כל עדת ישראל יחדיו, שיהיו כולם בלב אחד, ובדעה אחת לאבינו שבשמים.
חכם פנחס ועקנין , אמרי פנחס: דרשות וליקוטים, עמו' רצה-רצו, בהוצאת בני המשפחה, [ירושלים-טבריה], תשס"ו (2006). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד כלה שעיניה יפות, שנותנת בעין יפה, ומקבלת בסבר פנים.
אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'כלה שעיניה יפות, אין כל גופה צריכה בדיקה'. - יש להקשות, והלא חוש המציאות מכחיש דבר זה. כמה נשים יש להם עיניים יפות והן מכוערות, ויש בהיפך. ועוד, מה כוונתם להשמיענו בזה, וכי נותנים לנו עצה על היופי החיצוני, שאין בו שום תועלת, ו'שקר החן והבל היופי'.
אלא יש לפרש כוונתם. אם רוצים לבדוק את מעשיה ומידותיה הטובות, ורמזו לנו בזה: 'כלה שעיניה יפות' - כלומר אם היא נותנת בעין יפה, ומקבלת כל אדם בסבר פנים יפות, גומלת חסדים וטובת לב, אז 'אין צריכה בדיקה' - שוודאי היא שלמה בכל שאר המידות. כמו שמצאנו באליעזר עבד אברהם שרצה לבדוק את רבקה, כמו שאמר הכתוב: 'הנה אנכי ניצב על עין המים והיה העלמה', וכך בדק אותה, ואמר לה 'הגמאיני נא מעט מים' - רצה לומר, גם הגמאה, רק מעט. ועוד 'הגמאיני' - רק לי. והיא אמרה: 'שתה אדוני' - כלומר לא הגמאה ומעט כמו שאמרת, אלא שתיה רגילה, ולא רק לך, אלא 'גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתות', אז ידע ואמר 'אותה הוכחת לעבדך ליצחק'.
חכם פנחס ועקנין , אמרי פנחס: דרשות וליקוטים, עמו' שמב, בהוצאת בני המשפחה, [ירושלים-טבריה], תשס"ו (2006). מתוך 'החכם היומי'
