מקצת שבחו
חכם יהודה לייב הכהן מימון נולד לאביו חכם אברהם אלימלך הכהן ולאמו באבא גאלדא, בשנת תרל"ו (1875) בעיירה היהודית מרקולשט בבסרביה, תחת שלטון האימפריה הרוסית.
גדל בתורה וביראה על ברכי אביו חכם אברהם אלימלך הכהן מימון, שכיתום גדל בבית המלבי"ם, חכם מאיר לֵיבּוּשׁ וֵייזֶר. מאחר שנאלץ להשתמש בדרכון של יהודי אחר בשם פישמן, דבק לשמו גם השם פישמן.
חכם יהודה לייב הכהן מימון למד תורה מפי רבו, חכם יחיאל מיכל אפשטיין בנבנישתי, רב העיר נובהרדוק, מחבר הספר 'ערוך השולחן'. הוא הוסמך על ידו לרבנות, ועל ידי חכם חיים חזקיה מדיני, רבה של קרים, מחבר הספר 'שדי חמד'. היה גם מבאי ביתו של
חכם שלמה הכהן, רב העיר וילנא, מחבר הספר 'בניין שלמה'.
בשנת תר"ס (1900) חזר לעיירת הולדתו מרקולשט, והחל לשמש 'מגיד מישרים', והיה דורש בבתי הכנסיות. בשנת תרס"ב (1902) עם הקמת תנועת 'המזרחי' בהסתדרות הציונית, היה מפעילי התנועה הראשונים, והיה סובב בי ערי דרום רוסיה, לעשות נפשות לתנועה הציונית, ואף נעצר בשל פעילותו ע"י השלטונות. בשנת תרס"ה (1905) עבר לעיירה אונגן (כיום במולדובה, סמוך לגבול עם רומניה), ושימש רב העיירה.
בשנת תרע"ג (1913) זכה ועלה לארץ ישראל, והתיישב בעיר תל אביב. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כאזרח רוסיה, גורש מהארץ ע"י הטורקים, ונסע לארצות הברית.
בשנת תרע"ט (1919) חזר לארץ ישראל, והיה מראשי תנועת 'המזרחי' בארץ, וערך את עיתון 'התור'. בשנת תרצ"ה (1935) החל לשמש גם חבר בהנהלת הסוכנות היהודית. בשנת תרצ"ו (1936) הקים את 'מוסד הרב קוק'. ראשית ספריית המוסד נבנתה מספרייתו הפרטית, שמנתה כ-40,000 פריטים. בשנת תרצ"ז (1937) ייסד, בהוצאות 'מוסד הרב קוק' את ירחון 'סיני' לתורה מדע וספרות, ושימש עורך הירחון.
בשנת תש"ו (1946), בעקבות פעולות תנועת המרי העברי כנגד השלטון הבריטי, נעצר בעצם יום השבת, במה שכונה 'השבת השחורה', יחד עם רבים מראשי היישוב, והושם במעצר בלטרון.
בשנת תש"ח (1948) במעמד הכרזת הקמת מדינת ישראל, ישב לצדו של דוד בן גוריון, והיה מחותמי מגילת העצמאות. עם הקמת מדינת ישראל שימש שר הדתות, אך בשל מאבקו על דמות המדינה היהודית, ובפרט מאבקו לחינוך דתי עבור ילדי העולים, התפטר מהממשלה בשנת תשי"א (1951), ונמנע מפעילות פוליטית.
חכם יהודה לייב הכהן מימון נפטר ביום ט' תמוז בשנת תשכ"ב (1962).
הוא חיבר ספרים רבים בתוכם: 'שרי המאה': שישה כרכים - סיפורי צדיקים; 'תולדות ומאורות הגר"א'; 'תולדות חייהם של רבי עקיבא ותנאים נוספים; 'רבי משה בן מימון - תולדות חייו ויצירתו הספרותית'; 'למען ציון לא אחשה' - משנתו הציונית; 'הנותן בים דרך' - חשיבות הבקיאות; 'דיוקנאות של מעלה'; 'אנשים של צורה'; 'ציונות הדתית והתפתחותה'; 'חידוש הסנהדרין במדינתנו המחודשת'. מאמריו הרבים קובצו ויצאו לאור בכמה ספרים.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שדרך החידוד והחילוק, תוהו לא דרך, לא ידעוהו הראשונים.
'הפלפול והחריפות', 'החידוד והחילוק' - שני דרכים המה. רחוקים זה מזה, כרחוק מזרח ממערב. נפרדים הם, ולא יתאחדו לעולם. אמת ויציב, כי דרך הפלפול והחריפות היה קדוש מאוד בעיני הראשונים והאחרונים, לא כן דרך החידוד והחילוק, אשר אהבת, המרהיב לבב רבים מצעירנו, החוסים בצל ישיבתנו הקדושה. הוא דרך, אשר לא ידעוהו הראשונים. ורק בדורות האחרונים בסוף מאה השלישית לאלף השישי, קם הגאון רבי יעקב פולק, זיכרונו לברכה ... וייסד את דרך 'החידוד והחילוק', אשר באמת, רבים וכן שלמים, מאז ועד עתה, קראו תגר על הדרך הזה, 'וישטמוהו בעלי חצים', באומרם כי הדרך הזה יטעה ויתעה את הלומד, וינחהו 'בתוהו לא דרך'. וכמו שכתב הגאון מהר"ל מפראג, זיכרונו לברכה, בספרו 'דרך חיים' על מסכת אבות פ"ו, וזה לשונו: 'אותם המעמידים עיקר הלימודים על פלפולים, מעשי חדודים, הם מגלים פנים בתורה שלא כהלכה, ומבלים זמן בשקר, ויותר טוב היה להם ללמוד נגרות או אחת משאר אומנויות או איזה שחוק ידוע, שבו חדוד ותחבולות.
חכם יהודה לייב הכהן מימון , הנותן בים דרך, שיחה ראשונה, דף ו' ע"ב, דפוס חיים יעקב שעפטיל, ברדיטשוב, תרס"ג (1903). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד לעורר הדור הצעיר, להחזיר עטרת המסורה ליושנה.
לדאבון לב, כל אוהב עמו ותורתו, דור חדש קם. דור, אשר האמונה במסורת קדומים לא תיקח עוד את ליבו. ויקרו לו חיי העולם הזה, מכל חיי העולם הבא. דור המוציא ישן מפני חדש, ולימודו בישן, קשה לו מבחדש. זה דור שווא, האומר לתלמוד לא ראיתיו, את המסורה לא הכיר, ואת התורה שבעל-פה לא ידע. כי יצא הדור הצעיר לראות בשדה אחר, לנטור כרמי זרים, ובילדי נוכרים ישפיקו.
ותחת אשר לפנים בישראל, היו אומרים: 'אשרי מי שבא לכאן ולתלמודו בידו'. ...
לעצור בעד הרעה, ולהחזיר עטרת התורה המסורה ליושנה, החלטנו, על פי עצת רבים מגדולי הדור וחכמיו, ה' ישמרם ויחיים, להוציא לאור, מדי חודש בחודשו, ירחון תלמודי ספרותי בשם 'היונה', והיה הירחון הזה לבמה תלמודית ספרותית, אשר מעליה 'ישמע קולן של סופרים', לעורר את הציבור המתנמנם, להעיר את האבות על הבנים, ולהזהיר הגדולים על הקטנים, כי יחנכום על דרכי התלמוד, ולדבר על לב העם כי ישתדל להשיב את "הרבנות הדתית" לאיתנה ולכבודה הראשון.
חכם יהודה לייב הכהן מימון , היונה, חוברת ראשונה, תעודתנו, עמ' 7-10, מפיצי התלמוד, אודסה, תרס"ז (1907). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד קורח רוח מבנינו הנדחים, הנכנסים בצרתם של הציבור.
שוגגים הם הצעירים, המתרפקים על אהבת האומה וחפץ תחייתה, כשהם מתרחקים ממקור חייה, ברעיון ובדרכי החיים, וחלילה לנו לדון את השוגג כמזיד. הפורשים מדרכי ציבור, שבדורות הראשונים, כשהם שהחריבו את האומה, בפועל כפיהם ובהלך רוחם, כך הייתה כוונתם וחפצם. 'הפורש מדרכי ציבור', המצויר בדברי הרמב"ם הוא גם פורש כזה, 'שלא עבר עבירות, אלא נבדל מעדת ישראל, ואינו עושה מצוות בכללן, ולא נכנס בצרתן, ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ, וכאילו אינו מהם'. כמובן, אין אנו יכולים כלל להעלים עין מהצד של 'הפרישה מדרכי ציבור' של 'אינו עושה מצוות בכללן, ולא מתענה בתעניתן', אבל עם זה, יש לנו קורטוב של נוחם, כי בנינו אלה, אם כי נדחים הם, דחיון רוח נורא מאוד, הם נכנסים במלוא נשמתם, בצרתן של הציבור, הצרה הלאומית נוגעת עד נימי ליבם היותר פנימיים, ובשום אופן לא יחשבו בליבם, שהם בכלל 'כאילו אינו מהם'.
חכם יהודה לייב הכהן מימון , זכרון לנשמת הרב אברהם יצחק קוק, על במותינו חללים, דף ח', מוסד הרב קוק, ירושלים, תש"ה (1945). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שהמנהגים חושפים שפע של רגשות וזוויות חשאיות בנפש.
במנהגי ישראל התלכדו רובדי חיים מכל החוליות של שלשלת הדורות, ורבים מן המנהגים האלה, חושפים שפע של רגשות חבויים, פלאיים וגנוזים, המון זוויות חשאיות שבנפש, שמחשבת אנוש פשוטה, אינה מסוגלת לגלותם. שפע עושר כוונתם, אינו מתגלה בלי יגיעת מחשבה והסתכלות פנימית רצינית, ותפארת גדולתם, איננה מתבטאת על ידי תפיסה שטחית. לפעמים, דרושה ידיעה רחבה בדברי ימי ישראל, כדי לעמוד על אופיו של מנהג זה או אחר, ולגלות מה שטמיר ונעלם מאתנו.
חכם יהודה לייב הכהן מימון , חגים ומועדים, שבת וארץ ישראל, דף ו', מוסד הרב קוק, ירושלים, תש"ג (1943). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שאין לברך על מצוות ישיבה בה כי לעולם חייב לשבת בה.
אם מי שזכה לעלות לארץ ישראל, האם צריך הוא לברך ברכת המצוות, על מצוות ישיבת ארץ ישראל, שזכה לקיים או לא? ... אין צריך לברך על מצוות ישוב ארץ ישראל, כיוון שבאמת לעולם חייב לשבת ולדור בארץ ישראל. ... ויש להוסיף עוד תבלין ... כי החובה לדור בארצנו היא מצווה שהשכל מסכים עליה, שעל כל אחד מישראל מוטלת החובה להשתדל בבניין ארץ ישראל.
חכם יהודה לייב הכהן מימון , חדר הורתי, ברכה מציון, דף ו' ע"ב, דפוס מוריה, אודסה, תרע"ב (1912). מתוך 'החכם היומי'
