מקצת שבחו

'ויתן לך הא-להים מטל השמים ומשמני הארץ' - הטל הוא תמידי כמו הקדוש ברוך הוא, והגשם מזדמן. הגשם יכול להזיק, הטל לא. הגשם הוא שכר והטל מתנה. הטל הוא חינם, ברכה בלי תנאים. ניתן להגיד שהגשם הוא בחינת הרחמים - רחמי שמיים, אותו מזכירים בעת בצורת. התלמוד וגם התנ"ך מלאים בסיפורים הקשורים לטכסים שונים להבאת הגשם. הטל שאינו תלוי במעשינו, שהוא מתנת חינם וביטוי לאהבה שאינה תלויה בדבר, קשור לחסד שהוא אהבה נטו.
בצורה זו ניתן להסביר שבעולם הערכים השורשים הפוכים: הגשם בא מהאדמה, מצרכי האדמה, מתוצר האדמה; הטל כפי שיצחק אמר ליעקב מגיע ממקום גבוה יותר, מן השמיים, ממעמקי אהבת הבורא. הסמלים האלה הגיוניים מאוד: האדמה מציינת תמיד את המוגבל והסופי, לעומת השמיים החומקים מחוקי הדטרמיניזם: האינסוף, אהבת הבורא, הטל.

האות דלת משמעותה בארמית: זה שאין לו, שהוא הסמל של עם ישראל. משווים אותו לירח שאין לו אור משלו: במובן מסויים האות דלת היא באופן פשוט הסמל לקיום העם היהודי. אנחנו מתבקשים להודות מחד גיסא שאין לנו כלום מעצמנו, ומאידך גיסא שאנחנו מקבלים הכול ממנו יתברך. הקשר ללבנה חזק מאוד ביהדות. השנה קשורה לשמש אבל החודשים נקבעים על ידי הירח, ומכאן חידוש הלבנה. הירח הוא סמל הענווה. ... ביהדות הלבנה מהווה הסמל השמימי של מהות המאמין.

נתבונן בעובדה שקין הרג את הבל ולא להיפך. נכון, השבטים הפולשים נהגו לרוב באלימות רבה, אבל כאן התורה מדגישה שהאדם התושב, בעל האדמה, הוא נושא בתוכו את דחף הרצח הראשון. האדם הנווד הוא תמיד הזר, שגורם אצל התושב תגובה של דחייה. הנווד, המשוטט, הצועני וגם היהודי הנודד, מעוררים תמיד חשדנות אצל בעל הבית או אצל האיכר. מי שאין לו דירה קבועה חשוד. בחברות המודרניות, הוא לא אזרח לכל דבר ואין לו זכות בחירה. המאבק בין קין המבקש שליטה על הקרקע לבין הבל שרק רוצה לגור בה, נמשך לאורך ההיסטוריה.

מה שהמקובלים קוראים דומיה זה בדיוק השלב שבו הכל עדיין אפשרי, שבו אף מילה - אף תבנית מוגדרת - עדיין לא בוטאה. זהו העולם של מעלה. התורה של מטה היא לעומת זה תורת הדיבור, הערכים, ההבחנות וההיררכיות. ובכן בני ישראל מוזמנים בדיוק להיכנס לדומיה בעת שהם נכנסים לתוך הים. משה מזמין אותם באומרו: 'ה' ילחם לכם ואתם תחרישון'. הוא מזמין את עם ישראל להפוך לדג כמוהו. זה יעזור לנו להבין אחד הפסוקים הפרדוקסליים בתורה. זו לא הפעם הראשונה שמשווים בני אדם לדגים. לפני מותו, יעקב מברך את נכדיו ואומר: 'וידגו לרוב בקרב הארץ' - ברכה משונה. לא היה צריך לברך אותם, שירגישו כמו דגים במים?! הרי ישראל - עם-דג, נועד לחיות הרבה מחוץ למקומו הטבעי: ארץ הקודש. בעצם, בצורה פרדוקסלית, כמו דג על הקרקע, זוהי בדיוק הנתון הכמעט טבעי של עם ישראל. הים הוא מקום האחדות והארץ מקום הריבוי. בניגוד לכללי האבולוציה אנחנו לא משתנים על האדמה: ישראל נשאר דג.

נושא זה של ה'שיבה' דורש מספר דיוקים. בעברית 'קיבוץ גלויות' משמעותו המילולית אינה החזרה מן הגלות ביחיד אלא מן הגלויות ברבים. כל אחת מהגלויות היא צורה מיוחדת של הגלות. הביטוי הזה מדגיש את הרבגוניות של הגלויות של העם היהודי וגם את הקושי לאחד אותן שוב.

אמנם התפילה והלימוד שונים אחד מהשני אבל יש להם נקודה משותפת. הם מהווים שניהם חוויות רוחניות, ושניהם משמשים לקשר עם הנשגב הא-לוהי. תפקידה של התורה אינו לכוון אותנו בכללי החיים בלבד. כמו התפילה, היא מין סולם יעקב המחבר את הקדוש ברוך הוא לבני אדם ולהיפך. לימוד התורה מכונן קשר אישי בין מחבר הטקסט והמעיין בו. חשובה ההבחנה בין הנתונים האובייקטיבים של הלימוד ובין הסובייקטיביות שהתפילה מלאה בה. אך צריך לדייק. על פניה, גם תפילת העמידה נראית מקובעת כמו הלימוד: המילים כתובות ולא ניתנות לשינוי, למרות שקיימת אפשרות במצבים מיוחדים להוסיף בקשות אישיות. אלא הדגש הוא בשונה בין התפילה והלימוד: ההתרגשות כלומר הסובייקטיביות. בעצם כאשר אני אומר תפילה שלוש פעמים ביום, אני היום בן אדם שונה מזה שהתפלל אתמול. ובכן התפילה שאני מביע שונה במקצת מזו שהתפללתי אתמול.