מקצת שבחו

יהודי חבש, המכונים פלשים, הם יהודים שורשיים, שאין להטיל ספק כהוא זה ביהדותם. תכונותיהם המיוחדות: ביישנים, רחמנים, גומלי חסדים, הם תכונותיהם של עם ישראל, כמאמר חכמינו זיכרונם לברכה: שלוש מתנות טובות נתן ה' לישראל, ביישנים, רחמנים, גומלי חסדים. הכבוד והקדושה המיוחדת שמיחסים לספר 'אריתא', השריד היחידי מספרי הקודש שנשדדו ונלקחו מהם, הוא מאופיו של עם ישראל המכבד ומעריץ את ספר התורה. שמירת עיקרי המצוות: שבת, ימים טובים, כשרות המאכלים, טהרת המשפחה, ושלא מתחתנים בעריות, הם הם עיקרי המצוות שלנו. מה שאינם יודעים בפרטי המצוות ובמצוות דרבנן, זה בגלל ניתוקם ממרכזי התורה של אומתנו. המנהגים שנוהגים בהם בימי שמחה ובימי אבל, זהים וקרובים לאלה הנהוגים אצל יהודי המזרח. תפילתם וציפייתם לתשועת עם ישראל וירושלים היא אותה התפילה והציפייה שמצפה לה עם ישראל בכל הדורות. ...
גם גורלם בגלות הארוכה היה כגורלם של אחיהם היהודים בארצות פזוריהם, אם כי היו להם תקופות של זוהר, וממלכה משלהם, שמשלה בגאון ובעוז על הגויים אשר סביבותיהם, אך אחריתם היתה מרה מאוד: רובם הגדול הוכרעו לטבח לעינויים ולשמד, והמעט שלחמו בחרף נפש בעד אמונתם ודתם, נודו והוחרמו על ידי שכניהם, סורו טמא קראו למו. וסבלו את חרפתם מתוך אמונה וציפייה לגאולת ישראל. אחרי שעברו כל התלאות שמצאו אותם, בארץ ערבה ושוחה במדברות אפריקה השוממים, במסעם הארוך והמפרך בדרכם לארץ ישראל, דימו בנפשם שבשובם אל הארץ הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, נחלת אבותם מימי קדם, להתאחד עם יתר אחיהם בני ישראל ששבו לארץ הקודש.

הצדקה לעני ומשפט הצדק אחוזים זה בזה, כשדנים משפט צדק עושים צדקה עם הזכאי: שקיבל את המגיע לו כדין מן החייב, וצדקה עם החייב: שלא נשאר בידו עוולה וגזל.
הצדקה לעני מגיעה לו מבחינת צדק, כי כל בני האדם הם צאצאי אדם הראשון שנברא בצלם א-להים, וכל הטוב שבעולם מגיע לכל אדם חלק כחלק.

גלוי וידוע שכל הניגונים שהספרדים בני ארצות ערב מנגנים, כולם של הערבים, וכן כל הניגונים של יהודי אשכנז ואירופה מועתקים מהגויים, הניגונים שהיו אבותינו מנגנים במקדש נשכחו, ואין אתנו יודע איך היו, ואין לנו זכר מהם, ואמנם נראה שמי שיודע את המילים של הניגון בערבית והם שירי עגבים, אסור לו לנגן אותם בקדיש וקדושה, פן יהרהר במלים שבשיר, ותטנף מחשבתו, אבל מי שיודע רק את הניגון בלי לדעת המלים של השיר שעניינם דברי תועבה, אין בזה שמץ של איסור.

'והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה' - אנשי כנסת הגדולה סתמו דבריהם ולא פירשו אם להעמיד תלמידים הגונים בלבד או לא לבדוק בתלמידים. בדורות אחריהם נחלקו חכמי ישראל בדבר ...
בימינו יש מקימים ישיבות ומלמדים בהם כל תלמיד מכל הבא ליד, ויש בתי ספר דתיים שהמנהלים ורבני בתי הספר פוסלים תלמידים כראות עיניהם, בטענה שעלול התלמיד לקלקל תלמידים אחרים, ואינם שמים על לב שעוסקים בדיני נפשות, כי תלמיד שנפסל על ידם, ועבר ללמוד בבית-ספר חילוני יקבל חינוך כפרני ויהיה מחלל שבת ועובר על עברות שבתורה, טענה כזו דורשת שיקול דעת ויש צורך להתייעץ עם רבני העיר בכל מקרה, כי בדורות שעברו החינוך היה מסור ביד חכמי התורה, והם ידעו לחנך בנים יודעי תורה ומוסר.

עתה, בהיקבץ עמנו מכל קצות הארץ לארץ אבותינו, אחר כאלפיים שנות גלות ואחרי השואה הגדולה שפקדה את עמנו במלחמת העולם השנייה, היה עלינו ללמוד לקחים מהעבר, ולהקים חברה מתוקנת במידות טובות ואהבת ישראל, ולאמץ את שלושת המתנות הטובות שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל: רחמנות, ביישנות, וגמילות חסדים, ולפעול שכם אחד לברור את היפה והטוב שבכל קהילה מקהילות ישראל בנוסחאות התפילה, במנהגים, בשיפור לשון הקודש ובהיגוי נכון, כי כולנו בני איש אחד אנחנו.
אך האוחזים בהגה השלטון לא נהגו כך. במקום זה יסדו מפלגות שונות, שהביאו לפילוג ולריחוק דעות מן הקצה אל הקצה, במקום לאיחוד העם, וחוגי התורה שבהם העלו על נס את חכמי התורה האשכנזים במאות האחרונות, והחסידים בסיפוריהם, בהדפסת ספרים רבים מאד, והלימוד בהם, ובכך מיעטו את דמותה הרוחנית המפוארת של היהדות הספרדית בעיני העם הפשוט.

כיוון שניתנה תורה לכל ישראל, בכל הדורות, ובכל המקומות, בשווה, אם באנו לומר שתולעים שאפשר לראותם במיקרוסקופ - אסורים, נמצא שהדורות שלפנינו, שלא ידעו ממכשירים אלו, אכלו דברים אסורים, וכן מקומות נחשלים, שלא השיגו מכשירים אלו - אסורים גם היום לאכול כל מיני ירקות.
ועוד שבמיקרוסקופים משוכללים אפשר לראות כל מיני חיידקים זעירים מאד בכל הירקות, ואם כן כל הירקות אסורים, לפיכך נראה שלא אסרה תורה, אלא תולעים הנראים לעין יפה של אדם שרואה היטב.