מקצת שבחו

אין הצדקה משתלמת אלא לפי גמילות חסד שבה, ופירש רש"י: שהנתינה היא הצדקה, והטורח הוא החסד, כגון מוליכה לביתו או טורח שתעלה לו להרבה, כגון נותן לו פת אפויה או בגד ללבוש. בזה יבוא הכתובים על נכון, שהם המדברים בצדקה שיש בה גמילות חסדים:
'הלא פרוס לרעב לחמך' - דהיינו שתיתן לו פת אפויה שזה יקרא גמילות חסדים, 'ועניים מרודים תביא בית' - דהיינו העניים האומללים והמרודים שאינם יכולים לצאת ולבוא אצלך תביא להם לביתם, שזה יקרא גם כן גמילות חסדים. 'כי תראה ערום וכסיתו' - שאתה נותן לו בגד ללבוש. שכל אלו הם מצות גמילות חסדם כמו שפירש רש"י.
אחר כך אמר: 'ומבשרך לא תתעלם' - דהיינו שאל תחשוב שלא יקרא גמילות חסדים כי אם עשות חסד עם אחרים, אלא אף מבשרך לא תתעלם, שאין אתה מתעלם ממנו, אלא רוחצו וסכו כמו הלל הזקן, עליו השלום, לזה יקרא גם כן גמילות חסדים: 'כי גומל נפשו איש חסד'.

'אמר רבי יהושע בן לוי: מהו שכתוב 'וזאת התורה אשר שם משה' - זכה, נעשית לו סם חיים, לא זכה - סם המוות'. - וכתב עליו הריטב"א וזה לשונו: 'לא זכה - סם המוות' - פירוש: כשהוא שונה להתגדל ולהתגדר'. ... ויש לחלק בין היכן שעוסק מאהבת שכר לבין היכן שעוסק להתגדל ולהתייהר. שאם עוסק על מנת לקבל פרס, מעולה הוא. אבל אם עושה גופי תורה כדי להתגדל ולהתייהר נקרא חוטא, לפי שמשתמש בכתר תורה עצמו ועושה גופי תורה עטרה להתגדל בהם. ...
ואחשבה לדעת שמה שכתב הריטב"א: שכשהוא שונה להתגדל והתגדר - תורתו נעשית לו סם המוות, אין פירושו 'להתגדל ולהתגדר' - דהיינו להקנות שם לעצמו ויכבדוהו בני אדם ויקראוהו רבי, אלא הכוונה להתגדל ולהתגדר על חברו, והיינו כדי לקנטר ולקפח חברו בהלכות, שכתבו התוספות גם כן שתורתו נעשית לו סם המוות.

שאלה: פה העירה אר"ץ, מנהגם הוא בעריכה של משא ומתן, שבוררים בני אדם להעריך הנערכים לפי אומד דעתם, אחר אזהרת בית דין לשם שמיים בלי שום פניה.
ויהי היום נתיישב בעיר אדם גביר נבון וחכם, וישבו המעריכים והעריכוהו בסך מה, ולא קיבל באומרו שאין לו מה שהעריכוהו, ומנהג העיר שמי שאומר כן צריך להישבע על כתר התורה כמה יש לו, והוא יתן כפי שבועתו. אז אמר: איני נשבע עד שישבעו כמה בני אדם מן הנערכים, שאני אומר שיש להם יותר ממה שהעריכו אותם המעריכים, ואיני מקבל עריכתם אלא על פי השבועה, וגם אני נשבע עמהם. ומשום כך נתפשרו עימו, ופיחתו לו מעריכתו למחצה לשליש עד זמן מה.
אך חוששים אנו שמא כל אדם יטעון כך, ויחייב שבועה לכל הנערכים או למקצתם, ויארע דבר תקלה מזה, לפי שבעיר הזאת, באמונה הם עושים משא ומתן, שלוקחים הלוואה באשראי, ונושאים ונותנים, והנושים חושבים שיש להם ממון, ומאמינים אותם, ויש מתעשר ואין כל, ואם יהיו נשבעים שוב, אין אדם מאמין אותם, ואבדה האמונה. ...
לכן עלה בדעתנו לעשות הסכמה חמורה, שלא יוכל אדם לטעון זאת הטענה, שתהיה העריכה על פי השבועה, לא לכולם ולא למקצתם אלא ינהגו כמנהגם להיות נערכים על פי המעריכים, ומי שאינו נותן כפי עריכתם, אז ישבע על כתר התורה, שלא אפשר בלאו הכי, ומנהג ותיקין הוא. ...
הנה כי כאן במקרה הנידון יש להם לציבור להחזיק במנהגם על פי רוב פורעי המס שיעריכו המעריכים לכל אחד, ומי שיאמר שאין לו כפי מה שהעריכוהו אז ישבע על מה שיש לו והוא יתן. ואין היחיד או היחידים יכולים להשביע את מי שמקבל עליו לתת כפי מה שהעריכוהו. ... מפני תיקון העולם, ומשום ישוב הארץ, והרחקת פשע, שלא למעול בשבועה - הרי זו תקנה מעולה, שאין לך מידה טובה הימנה.

'למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך' - דהיינו: מה שאני מתפלל בשלומה של ירושלים הוא כדי שיהיו הכל רצים אחריה, לשבת בה, כמוני היום, ויהיו לי אחים ורעים. וכי תאמר: למה לי כל זה, דיה לשדה, ליישב בה, אתה ורעיך, 'בני עליה והם מועטים'. לזה אמר: 'למען בית ה' א-להינו אבקשה טוב לך' - דהיינו: בשביל בית ה', לשמור אותו, שלא ישלטו בו האויבים, חס ושלום, אנוכי מבקש 'טוב לך' - שיהיו הכול מעלים לירושלים ברוב עם, כאשר עשו בזמן בית שני בהתנדב עם לשבת בירושלים.

'אמר ר' סימון: מפני שיבה תקום ויראת מא-להיך אני ה' - אני הוא שקיימתי עמידת זקן תחילה' - שאף בשעה שהאדם עוסק בתורה, חייב לעמוד מפני תלמיד חכם העובר עליו, ואף שהוא נקרא תורה והתלמיד חכם נקרא לומדיה, שהרי מצינו שהקדוש ברוך הוא, בכבודו ובעצמו, שתורה שלו היא, והוא נקרא תורה, שכל התורה שמותיו של הקדוש ברוך הוא, ואף על פי כן קיים מצוות עמידת זקן.