מקצת שבחו

'אלו האכילנו את המן, ולא נתן לנו את השבת - דיינו.' - כאן בא לרמוז מה שכתוב במדרש: 'לא זז מחבבה עד שקראה אחותי'. והוא משום שבאכילת המן, השווה אותנו עם המלאכים, ובנתינת השבת השווה אותנו עם כבודו יתברך, שכמו שהוא שבת, גם אנחנו ציווה לנו להיות שובתים להידמות לו יתברך, וזהו מעלת השבת שגדולה ממעלת המן, שבמן לא נחשבנו כי אם למלאכים, ובשביתת השבת נחשבנו דוגמא של כבודו יתברך.
אחרי זה אמר: 'אילו נתן לנו את השבת ולא קרבנו לפני הר סיני - דיינו.' הנה כתבנו שבאכילת המן נשתווינו למלאכים, ובשביתת השבת נשתווינו לכבודו יתברך,
והלא לכאורה, לא יאמנו דברים אלה, שאיך דומה הוא יתברך ומלאכים ממעל לרקיע, עין לא תשורנו, ואנחנו אומרים: שהם אחינו, ולזה באה הקרבת הר סיני, שראינו המלאכים וכבודו יתברך, פנים בפנים והם אומרים: אחינו אתם, אחינו אתם. אם כן מה גם שיש לו ספק בדבר הזה, שאנו אחים למלאכים, ולהקב"ה, במעמד הר סיני נתבטל הספק ההוא.

'תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף.' - כוונתו בזה: שמתחילה, כללות כל ישראל לא ראו ולא קבלו, רק פשטי התורה ומצוותיה אבל סודותיה וחדריה, לא ידעו בהם כל ישראל בתחילה.
וזהו שאמר: 'תורי זהב נעשה לך' – דהיינו: שהבטיחם הקדוש ברוך הוא, כשידעו ויבינו פשטי התורה ויקיימו מצוותיה על אמיתתם, עתיד לגלות ולהראות להם סודותיה הנחמדים מזהב, והרי אמר לו: 'תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף' - שיש בידך כבר. שקודם ידיעת בסודות התורה ומצפונותיה התורה חשובה בעיניהם רק כנקודות הכסף אבל אחר היכנסם בחדריה, נקודות הכסף יהיו בעיניהם כתורי זהב, וכל זה הבטיחם והם לא יכלו לעמוד באמונתם.

גילוי השכינה אינו אלא בארץ ישראל, שבה בחר ה' מכל הארצות, וכל שכן רבותינו זיכרונם לברכה, כתבו שהדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה, וכמו שמצינו ביונה שברח מארץ ישראל כדי שלא תשרה שכינה שם עליו להתנבאות, והבטחת הקב"ה לאבות העולם היא לתת לזרעם ארץ ישראל ששם גילוי שכינתו, וכן גם כשנגלה הקב"ה למשה בסנה אמר לו: אעלה אתכם מעוני מצרים, אל ארץ טובה ורחבה. והנה פרעה גם הוא ידע, שאין השכינה שורה בגלוי רק בארץ ישראל, ועיקר יציאת ישראל ממצרים הוא להעלותם לארץ, ששם גילוי שכינתו, ולא שייך שיהיה גילוי השכינה בחוץ לארץ.

'דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל.' - והדן דין אמת מקרב הישועה שנאמר: 'שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא', וכתיב: 'ציון במשפט תפדה' - וזהו הכוונה: 'דן ידין עמו' - כלומר: הדן שהוא הדיין, צריך שידין את עמו, 'כאחד שבטי ישראל' – דהיינו: שיהיו בעיניו בשווה, ולא יחניף לשום אחד מהם. ומה שאמר: 'עמו' - כלומר צריך שיחשוב אותם, שהם עמו בשווה, ולא יהיה לו, לשום אדם יתרון על חברו. וכך הוא האמת, שהרי הם 'כאחד שבטי ישראל', וכולם שכולם שבטי יה ובני יה, אין לבכר שום אחד על חברו.

וזה הוא שאמר: 'וכל בנייך למודי ה' ורב שלום בנייך.' - 'למודי' אותיות: מל יו"ד. דהיינו: על ידי המילה מתגלית היו"ד, ואז בזה: 'ורב שלום בנייך' - שיצאו מכלל שד, ונכנסו לכלל שדי, ושדי הוא ביסוד, והיסוד, ויסוד הוא שלום.
או גם אפשר לרמוז: שביום המילה הווי מחילת עוון לכל הנמצאים שם, כמו שאמרו רז"ל. וזה הוא שאמרו: 'וכל בנייך למודי ה' - 'למודי' גימטריא: 'המילה'. כמו שכתבנו שהווי, שכשבנייך מקיימים מצוות המילה בזה: 'ורב שלום בנייך' - שהווי שנסלח עוונם, ואין שלום גדול מזה.