מקצת שבחו

ארץ ישראל, ידוע מעלתה וקדושתה ומעלת הדר בה עד שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: הדר בחוצה לארץ כמי שאין לו א-לוה, חס וחלילה. וצריך כל איש ישראלי להיות לבו ועיניו, שם כל הימים. ... וישתדל בכל כוחו לקבוע דירה בארץ ישראל.
והן בעוון, בזמנינו זה קשה מאוד על הדרים בחוצה לארץ, להעתיק דירתם ולשכון כבוד בארצנו, לפי רוב הכסף הנדרש לזה, מלבד רוב הטרחה והיגיעה המסתעפת מזה.
וכבר אמרו רבותינו: שעל כל מצוה ומצוה, שאדם מחשב בליבו ומצפה מתי תבוא לידו לקיים אותה, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים אותה בפועל. כי המחשבה טובה, הקב"ה ברוב רחמיו מצרפה למעשה.
בוודאי שהמצפה באמת, בלב שלם, על איזה מצוה, מתי תבוא לידו לקיימה, נחוץ לו מאוד להיזהר ולהישמר שלא יהיו מעשיו ודבריו מוכיחים הפך מחשבתו. ...
ובכלל זה יהיה זהיר לקיים כל המצוות שעל ידם נזכה לגאולה, כמו מצוות עסק התורה בכל עתות הפנאי ... ומצות הצדקה שמקרבת את הגאולה ... ולהתרחק מאוד מאוד מכל העבירות והמידות הרעות אשר גרמו חורבן עירנו ... כמו עוון לשון הרע ... ועוון שנאת חינם.

'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם' - ובזה אפשר לפרש כוונת התנא באבות: 'אם אין קמח אין תורה' - כי הקמח רומז לשלום כמו שהקמח על ידי הלישה, נדבק ונעשה הכל אחד, כן על ידי השלום נדבקים לאגודה אחת ובאחדות אחת, וזה שנאמר: 'אם אין קמח' - שאין שלום בעולם, אז בידוע ש'אין תורה' - שאם יש תורה בוודאי היה שלום בעולם על ידי התלמידי חכמים.

על ידי החידושים שמחדשים תלמידי החכמים בתורה, בונים שמים חדשים ונעשים שותפים עם הקב"ה במעשה בראשית, ובכן נחוץ מאד לבעל תשובה לחדש חידושים בתורה כדי שעל ידי זה נעשה שותף לקב"ה ומתקבלת תשובתו. ובלא זה, נהיה ה' יתברך מלך, ומקובל לנו: 'מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול', ואין תשובתו מתקבלת. ...
ובזה אפשר לפרש כוונת מאמר חז"ל בגמרא: 'במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקי גמורים יכולים לעמוד' - כי בעלי תשובה מן הסתם, הם עושים כל כוחם לחדש חידושים בתורה, להיות בסוג שותף, וכנזכר, ועל ידי זה נבראים שמים חדשים, ושם הם עומדים לעולם הבא, להשתעשע במה שנברא על ידם. מה שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם באותן שמים חדשים.

'וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמור: זה הדבר אשר ציווה ה': איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו, לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. -
אם התלמיד חכם הדרשן הוא איש עשיר ומכת הנותנים לצדקה ולכל מוסד טוב של מצוה באופן שהוא שונא מתנות ואינו לוקח צדקה כלל, אז אדרבא נאה ויאה לו לדרוש בחובת מצות צדקה לעמלי תורה, ובעונש המעלים עין מן הצדקה ודבריו אז נשמעים ביודעם ומכירם שהוא נאה דורש ויאה מקיים. ...
וזהו: 'לאסור איסר על נפשו' - שעל נפשו קיים באיסור לקבל צדקות. איש כזה 'לא יחל דברו' - שיהיו דבריו נשמעים ומקובלים אצל הבריות, וידעו באמת כי כל דבריו קודש ולא חול, חס וחלילה, לכבוד עצמו, ואז 'ככל היוצא מפיו יעשה' - כל העם. או 'ככל היוצא מפיו יעשה' - הוא הטעם ש'לא יחל דברו' - לחשוב חס וחלילה לכבוד עצמו, שהרי הם רואים ש'ככל היוצא מפיו' הוא 'יעשה' - ונאה דורש נאה מקיים, שנותן צדקות כפי יכולתו.

אמרו חז"ל: 'שעל ידי ההתנגדות יוכר השלימות' - ולפי זה נראה, שאינו דומה שכר לימוד של שאר ההמון שאינם תלמידי חכמים, לשכר לימוד התורה שלומדים חכמים, כי ההמונים יש להם שכר טוב בלימוד תורה שילמדו, יותר משכר לימוד תורה של תלמידי חכמים.
יען כי התלמידי חכמים יש להם נחת רוח בלימודו, כשלומד ומבין ככתוב: 'פקודי ה' ישרים משמחי לב', וגם מוצא פרי בלימודו, שיחדש חידושים או קושיות ותירוצים וכדומה, ואינו קץ בלימודו ואין לו מתנגד בלימודו, לא כן ההמון שאינם מתענגים בלימודם כלל, וקצים בלימודם, מצד שאינם מוצאים דבר חדש, והיצר הרע מתנגד להם, שלא ללמוד, והם על כן זאת נושאים בעול ללמוד תורה, על ידי זה ניכר שלימותם יותר ושכרם מרובה.