מקצת שבחו

'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ' - מהרש"א, זיכרונו לברכה פירש, שכך אמר: שכיוון שמצאנו שלא אבדה הארץ אלא על עזבם את תורתי, שכל שהיה עסק התורה הרבה, היה למגן על כל פשע, כן הדבר בדרך ארץ, שהוא קירוב הדעות ואהבת הבריות ושלום ביניהם, שהוא כתריס בפני הפורענות, וכגון 'חבור עצבים אפרים הנח לו'. ... עיין שם. אך צריך לומר שמשמעות 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ' - משמע שתלויים זה בזה, ולפי פירוש הרב הם דברים טובים השניים, אף זה בלא זה. ולעניות דעתי לומר, ששניהם כאחד דווקא טובים, ואם הוא באחד ואין שני עמו, לא נחשב עסק התורה לכלום.

'שמרו משפט ועשו צדקה' - שבזמן שבן דוד בא, אין דין ואין דיין, אלא פשרה, ודבר זה במחלוקת היא שנויה, אם מותר לבצוע או לא. אך הרמב"ם, זיכרונו לברכה, והטור זיכרונו לברכה, פסקו שמצווה לבצוע, וכל בית דין שעושים פשרה תמיד הרי זה משובח. לזה בהסכמה עלה ישעיה הנביא כאותה שאומר, שמצווה לבצוע ואמר: 'שמרו משפט' - שלא תדונו דין תורה, אך 'עשו צדקה' - היינו פשרה, כדוד שהיה עושה משפט וצדקה, הווי אומר זה בצוע. וביאר הדבר יותר מדוד, שהרי בדוד אפשר לפרש כדעת מי שאומר שאסור לבצוע, כמו שאמרו בתלמוד: משפט לזה - שהחזיר לו ממונו, וצדקה לזה - שהיה משלם מביתו. וכי תאמר מלבבך שאדרבה אסור לבצוע, מפני שהמשפט מקרב הגאולה כדברי רבותינו זיכרונם לברכה, לזה אמר: 'כי קרובה ישועתי' - כלומר שבזמן שבן דוד בא, יכלו כל דייני ישראל, שידונו דין תורה אלא פשרה, משום שאין הלכה ברורה באותו זמן, וכמו שבזמן הגאולה עצמה, אף על פי שאין שם דין תורה, בוא יבוא הגואל, בעזרת ה', כך גם בכל עת ובכל זמן, מצווה לבצוע ואינו מעכב את הגאולה.

'כל המתפלל על חברו, נענה תחילה' - זהו דווקא המתפלל על חברו בעצם ובאמת. אבל אם בעורמה, מתפלל על חברו, כדי שיענו לו, אינו מועיל. וטעמו של דבר הוא שאם מתפלל על חברו בלב שלם, מורה באצבע שמידת קונו יש בו, מה הקדוש ברוך הוא רחום, אף אתה כן, משום כך נענה תחילה. לזה אמר: 'קרוב ה' לכל קוראיו' - בין למתפלל על עצמו בין למתפלל על אחרים, ודווקא: 'לכל אשר יקראוהו באמת'.

'דרש רבי דוסתאי ברבי ינאי: בוא וראה, שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מידת בשר ודם. אדם מביא דורון למלך - ספק מקבלים ממנו ספק אין מקבלים, ואם מקבלים ממנו - ספק רואה פני המלך ספק אין רואה. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אדם נותן פרוטה לעני, זוכה ורואה פני שכינה, שנאמר: 'ואני בצדק אחזה פניך'. וזה לי כוונת הכתוב: 'לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים, ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדונינו, ואל תעצבו כי חדוות ה' היא מעוזכם'. - שיש לדייק במה שאמר: 'ואל תעצבו' - שמה שייכות יש בנתינת מנות לאביונים, שלא תעצבו. והנה כבר כתבנו, שהנותן פרוטה לעני, זוכה ורואה פני שכינה. ובשבת דף ל' אמרו: אין השכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, אלא מתוך שמחה של מצווה, לזה כיוון נחמיה: 'לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים, ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדונינו' - ואם כן זוכה לקבל פני שכינה, וכיוון שיש קבלת פני שכינה: 'ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם' - שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה.

במדרש חזית בפסוק 'היושבת בגנים': רבי נתן בשם רבי אחא אמר: אף על פי שישראל עסוקים במלאכתם כל שישה ימים, ביום השבת משכימים ובאים לבתי כנסיות, וקוראים קריאת שמע, וקוראים בתורה, ומפטירים בנביא, והקדוש ברוך הוא אומר להם: הגביהו קולכם כדי שישמעו חברים שעל גביכם. ואין חברים אלא מלאכי השרת. תנו דעתכם שלא תשנאו זה את זה, ולא תקנאו זה את זה, ולא תחרחרו זה עם זה, ולא תביישו זה לזה, שלא יאמרו מלאכי השרת: ריבונו של עולם, תורה שנתת להם אינם עוסקים בה, והרי איבה ותחרות ביניהם'. עד כאן. וכתב מהרש"א יפה, שאף על גב שעוסקים בתורה, כל שאין שם שלום, לא חשוב עסק התורה, שהשלום הוא עיקר קבלת התורה. ... וכן מצאנו שאף על גב שהתורה היא סם של חיים, אפילו כך ... אמרו: 'שנים עשר אלף זוגים תלמידים, היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס וכולם, לא עלינו, מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה'. ופירשו – דהיינו: שהיה לשון הרע, והיו מספרים אחד באחד בגנות חברו, ושם לא נמצא תינוק מגבת עד אנטיפרס שלא היה יודע הלכות טומאה וטהרה, ואפילו כל תורה בזמנה לא הגנה, מפני בעלי לשון הרע ותחרות שביניהם.

אם התלמידים ילבשו בגדים צואים, לא ידעו ולא יבינו, חתום תורה בלימודם, מאחר שערבוב הבגדים מביא לידי שעמום, ואם כן מה תועלת בתלמוד תורה של רבים, וילבשו בגדים מטונפים. ... 'בשעה שהתינוקות נפטרים מבית רבן, בת קול יוצאת ואומרת להם: 'לך אכול בשמחה לחמך'. ולכאורה לא ידענו היכן רמוז כאן 'תינוקות של בית רבן', ומדוע לא העמידו את הפסוק בסתם בני אדם, העושים את המצווה, והיכן התינוקות רמוזים בזה המקרא. אלא שקשה להם לרבותינו זיכרונם לברכה, מה שכתוב אחריו: 'בכל עת יהיו בגדיך לבנים' - שמה עניין בגדים אצל אכילה ושתיה, ומה יוצא מזה אם הם לבנים או צואים. ואולם אם נפרש הכתוב ב'תינוקות של בית רבן', הנה נכון הדבר, שאמר שבשעה שנפטרים מבית רבן בת קול אומרת להם: 'לך אכול בשמחה לחמך' - ומפני שהמאכל מביא לידי טינוף בגדים, וטינוף בגדים מביא לידי שעמום, ולא יצליחו בלימוד, ולכך סמך לו לאחריו, עומד ומזהיר: 'בכל עת יהיו בגדיך לבנים' - להזהיר גדולים על הקטנים, שלא יניחום בבגדים המטונפים, שזה גורם להם שעמום, ולא ידעו ולא יבינו.