מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שחסד הנובע מרחמים וחמלה היא חטאת מחוסר אמונה.
מקובל להבין שמטרת החסד היא העזרה לזולת, ומקורה של המידה ברגשות הלב. לאור ההבנה זו, מעשה חסד נמדד בתוצאותיו הברוכות של המעשה, וגמילות חסדים מוכיחה את טוב ליבו של הגומל. לשיטה זו, מעשה החסד אינו קשור באמונתו של גומל החסדים, אישיותו ועזרתו של האדם הם המודדים את מידת החסד שבו, ואין כל קשר בין האמונה, שמקורה בדעתו של אדם למידת החסד הנובעת מליבו. ... החסד מכיר בעוני ובצער כחסרונות העולם, ומנסה לבערם. הרגשתו של העושה, שיש לתקן את העולם, שנראה לו שאינו מושלם. הרגשתו של הגומל היא שהוא המבער את העוני, והוא העוזר לבורא, כביכול, להשלים את החיסרון, ולבטל את הצער. החסד הנובע מתוך רחמים וחמלה הוא להשקיט מצפון, שאינו שלם עם הבריאה, וזו היא החטאת שבכוונת העושה מחוסר האמונה. וכי הבורא צריך את עזרתו של העשיר כדי לחסל את העוני?! וכי צריך הו את טוב ליבו של בעל המצפון כדי להיטיב לזולת?! - הרי הזן ומפרנס לכל יכול לפרנס את העני כשם שמפרנס את העשיר. עצם ההרגשה, שהאדם הוא המיטיב וזקוקים לעזרתו 'חטאת היא' ויש בה חסרון אמונה.
חכם אליהו בקשי דורון, שו"ת בניין אב, חלק א', סימן ע"ז, חסד לאברהם וחסד לאומים, עמ' שס"א-שס"ב, מכון בנין אב, ירושלים, תשס"ב (2002) מתוך 'החכם היומי'