לא היו בנות ישראל אנוסות לשבת תמיד בירכתי ביתן, כשבויות חרב, כי גם אם לא נאווה תהילה לנשים, היוצאות תמיד מביתן, להתהלך בין האנשים ברחובות קריה, עם כל זה היו חופשיות תמיד לצאת ולבוא, והיה גם להן חלק בכל מקרי עירן ועמן.
כמו שנראה ממרים, הנקראת נביאה, שענתה שירה על הים עם כל הנשים אחרי משה, ואחרי כל העם. דבורה הסיתה את ברק למרוד ביבין, ולפרוק את עולו מעל צווארי בני ישראל, וירדה עמו למלחמה, ואחר התשועה שרה השירה המפוארה, אשר היא עוד היום דבר נפלא לכל קוראיה. הנשים יוצאות ונותנות תהילה לשאול מלך ישראל, ולדוד שר צבאו, ומיכל המלכה לא מנעה עצמה לדבר קשות בדוד, אף כי הוא היה מלך ישראל, על אשר עשה דבר שלא ישר בעיניה, בהעלותו את ארון ברית ה' מבית עבד אדום עיר דוד. התעשינה כאלה שפחות בזויות?
האישה החכמה התקועית, דיברה על לב דוד והשלימתו עם אבשלום, ואשה בחכמתה דיברה אל כל העם באבל, וכרתו את ראש שבע בן בכרי והשליכוהו ליואב, ובכן היה שלום בארץ. והראיות האלה, ובכללן תפילת חנה, תוכחנה אם הנשים בבני ישראל היו נבערות מדעת, כהנחת מוציאי דיבה רעה עלינו. ואם חנה אשת אלקנה, שלא נודע כאחד מחשובי העם, הייתה כל כך בקיאה בלשון השיר, מה יש להניח על נשי נביאים, מלכים ונדיבי עם.