מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שבהפסק בלימוד אינו חוזר לברך, שהתורה וישראל אחד.
ברכת התורה אינה כשאר ברכות, שלפני מצווה מעשית. שבהם אם יש היסח דעת והפסק, כשחוזר לקיימה צריך לברך שנית. מה שאין כן בתורה, שאדם מברך בבוקר על לימוד, ושוב לא חוזר לברך על הברכה, גם כשמפסיק וחוזר ללמוד. וזאת משום שתורה וישראל אחד הם כל כך, וכל הזמן דעתו עליה, מתי תבוא לידו כשיפנה וישנה. אבל לו היה הקשר בין התורה לישראל רפוי קצת, עד שהיה שייך היסח הדעת לתורה כמו לשאר מצוות, אז באמת היו צריכים לברך כל פעם שיושבים לעסוק בה.
חכם אליהו שרים, דעת אליהו, עמ' פ-פא, הוצאת המכון שעל יד ישיבת 'תורה והוראה', תל אביב, תשס"ד (2004). מתוך 'החכם היומי'
