אחת מהמצוות, אשר טעם החומר ושכל האנושי, שלא לעשותה היא מצוות הצדקה מכמה טעמים, שמצד החומר כיוון שהוא חביב כל כך אצל האדם ... שממונו חביב עליו ביותר ואינו מוציאו בנקל, והנה כי כן כל דבר חביב כזה, ינצרנהו כבבת עינו, לפני ולפנים, וירע הדבר מאוד בעינו, לתת אותם לאחרים. זאת שנית לגבי החומר, שירא שמא יעני ויהא נצרך לבריות, שהוא רואה שנחסר לו, לפי שעה, וכי ייתן בכיס עינו תראה עינו שחסרה לו, ולזה יבוא לומר: 'חייך קודמים לחיי חברך', ומוטב שלא אתן, כדי שלא לבוא לידי עניות. ... הנה כי כן יצא לנו טעם מספיק לגדלות מצוות הצדקה יותר משאר מצוות, יען שהיא נגד הטבע ונגד השכל האנושי וכמה טעמים יש לבטלה, והן בכל זאת האדם אינו עושה עיקר מהם, נגד רצונו יתברך, שזוהי תכלית המכוון, שהוא שורש ועיקר, לעשות שאר המצוות שבין אדם למקום, כי אינו מחשיב גופו וממונו נגד רצונו יתברך, כמו במצוות שבין אדם לחברו, כמו גזלה ונקימה ונטירה ואונאת ממון ודברים וכדומה, שהם תלויים במצוות 'ואהבת לרעך כמוך'.