מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שלא ידמה בדעתו שרחמנות העשיר עשתה לו זאת.
הנה הכסיל יבין כי הדיבור ההוא, שיצא מפיו לטובתו, הוא היה מפאת חוכמתו, ואין זה אמת, אלא שלפי שבאותו הרגע נפתח המקור, להוריד השפע משער העליון, הוא שמועיל שעלו דבריו לרצון. ואשר יעיד על הופעתנו זאת הוא אשר אנחנו רואים כי לפעמים ימצא חן בעיני שומעיו, ואפילו בליצנות ושחוק, שמיאוס לשומעם, ולפעמים נפלאות ידבר, ולא יועילו דבריו למאומה. ...
ונראה שזהו גם עניין מאמר החכם: 'בכל עצב יהיה מותר, ודבר שפתים אך למחסור' - כלומר: הגם שתשחר פני העשיר כל היום, לא תצלח למלוכה, להקריבך אל הממלכה, שהרי לא תוכל לדעת אותו העת, אשר בו תבקש החפץ, ואם כן גם אם תעתיר אליו ערב ובוקר, לשווא אתה עמל.
ונראה שזהו גם עניין אומרו: 'שמחה לאיש במענה פיו, ודבר בעתו מה טוב' - כי הוא סובר כי שמכוח מענה פיו, הוא שהצליחו אל השגת המבוקש ההוא. אכן לא צדק בהשערתו זו, שאין זו אלא רק מאשר דיבר 'דבר בעתו' וכמדובר. ומזה הטעם תראה כי לפעמים רחוקות יבקש אדם מחברו דבר, ולא יעניינו, אם לא לאחר שכבר נלאה מלהתחנן אליו. וזה ידמה בדעתו, שרחמנות העשיר עשתה לו זאת, ליתר מה שהתמרמר לפניו. אבל לא כן, גם בלא בכי תמרורים, יופיע לו א-לוהים שערי רחמים משמי מרומים, להשים אל לבו להטות אליו חסד כהיום הזה באמצעות אותו עשיר, בכוח אותו האור, היוצא מבתי הנפש כי הוא העיקר.
חכם נתן עמרם, אגרת בת שבע, דף ב' ע"א, אמסטרדם, תר"ב (1842) מתוך 'החכם היומי'