'יתן ה' את האישה, הבאה אל ביתך כרחל וכלאה, אשר בנו שתיהם את בית ישראל' -
מעתה נבוא אל המכוון, והוא שכבר כתבנו משם הרב, זיכרונו לברכה, שמה שלא רצה הגואל לקחתה, היה משום פקפוק, שסבר שהנקבות גם אסורות לבוא בקהל. ולפי האמת אין הדבר כן, שכבר אמרנו: 'עמוני ולא עמונית', משום שאין דרכה של אשה לקדם, שכתוב 'כל כבודה'.
אבל מכל מקום מצינו הדבר להפך גבי רות, שהיתה היא חוזרת אצל בועז כדי שיקחנה, עד שבאתה אצלו אצל מיטתו, שכתוב: 'ותגל מרגלותיו ותשכב', ולא היתה לה לעשות כן, אלא בועז, שלו משפט הגאולה, יבוא אצלה כדי לקחתה, והיא לא תעשה מעשה כזה שנראה כפריצות, וכל שכן לגבי אישה חשובה כמותה. וזה סותר המקרא: ש'כל כבודה בת מלך פנימה', ונמצאת עכשיו, שבלי החשש לזה ש'כל כבודה', חזר האיסור ש'לא יבוא עמוני ומואבי' אף על הנקבות, שכל עיקר ההיתר היה תלוי בזה.
על זה אמרו לו העם והזקנים לבועז: אל תצטער בדבר להיות חושב דבר זה לפריצות. מה שעשתה כן רות, שבאה אצלך, שלא כדרך הנשים החשובות, ומכוח זה תהא סבור שאישה זו אסורה לך, שהולך לפי הטעם ש'כל כבודה' וכו'. לזה אנו אומרים: 'יתן ה' את האישה' - אף שהיא באה אל ביתך, ולא המתינה שאתה תלך אצלה, שדבר זה מורה שלא אמרנו: 'כל כבודה וכו'.
'כרחל וכלאה' - שזאת מצאנו גם כן בהן, רחל שאמרה: 'כן, אנשא לך', לאה שאמרה: 'אלי תבוא', כך שנראה דברים של פריצות, הפך ממה שאמר הכתוב: 'כל כבודה'. ומכל מקום הקדוש ברוך הוא יודע שכוונתן הייתה לטובה. רחל, שלא תיפול בחלקו של עשו, ולאה כדי להעמיד שבטים, כמו שאמרו בבראשית רבה: מה שאמר הכתוב לא חשוב דבר זה פריצות אף שכתוב כל כבודה וכו'. וזה מורה מן הבנים, שיצאו מהם כמה שכתב הרב פ"ד.
כן גם 'תהא האישה הזאת' אף ש'באה אל ביתך' ונראה כל מה שעשתה עד עכשיו שהוא דברים של פריצות, כיוון שכוונתה היתה לשם שמים, וראיה לדבר, שלא הלכה אחרי הנערים אלא אחר הזקן, שכל כוונתה אינה אלא כדי להקים שם בעלה, והיינו ממש כרחל וכלאה, שגם הן היו כוונתן לשם שמים.