'הנותן פרוטה לעני מתברך בששה ברכות, והמפייסו - בי"א'. וקשה, במה אנו עוסקים בפיוס זה - אם לא נתן לו - וכי כוח הדיבור יותר מכוח המעשה שנותן צדקה?! ואם נתן, פשוט. ...
ויש לומר שהמפייס לעני ומנחמו, ואומר לו כי העניות טובה הרבה כדי להרבות שכרו לעולם הבא, זה דבר טוב וגדול, שבוטח בה' כדי שיקבל שכרו בעולם הבא, עולם שכולו ארוך וטוב, אבל הנותן בשתיקה, בלא שעירב דעתו עמו לנחמו, אזי העני הזה, אף על פי שנותן לו, אין לו קורת רוח, ובפרט אם מתנתו מעוטה, ולזה המפייס יותר מהנותן.
אם כן, זה פירושו: 'הנותן פרוטה' דווקא - המפייסו יותר טוב ממנו. לא כן הנותן צדקה מרובה, לא בא דיבור ודבור ודחי מעשה. וזהו כוונת הכתוב: 'הזורעים בדמעה ברינה יקצורו. הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע. בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו': ראשי תיבות: דמעה - דעתו מעורבת עם הבריות, בלשון טוב ופיוס. אז האדם הזה זורע על דרך הפסוק: 'זרעו לכם לצדקה', אדם זה ברינה יקצור אשר זרע. ונתן טעם למה, כי העני הזה שבא צועק וגונח, ו'נושא משך הזרע' - דהיינו הצדקה, 'בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו' - תחת שהיה נפש נכאה ופייסו, שמח שמחה רבה, ולפי זה יהיה הפסוק הזה במי שנותן צדקה ופייס, ולא מספיק באחד לבד, כי טובים השניים.