'ויאמר משה אליהם איש אל יותיר ממנו עד בוקר' -
על ידי האחדות, שכל אחד אוהב את חברו כנפשו, ומשתתף בצער חברו, אז מרבה בצדקה לפרנס את העניים, שאינו סובל צער העניים, והרי הם כבני ביתו ממש, ומכיוון שמחזיקים במידת בצדקה אז אין מידת הדין מוצאת מקום לקטרג, כי הצדקה מהפכת מידת הדין למידת הרחמים.
כשהיה צער בעולם: 'ויאמר משה' - הוא המוכיח להם לישראל כדי לבטל מידת הדין, 'איש' - דהיינו שיחזיקו במידת האחדות, שכל ישראל נחשבים רק איש אחד, גם 'אל יותיר ממנו' - קרא ממונו או 'ממנו' - אותיות ממון, רצה לומר: אל ישאיר ממונו אצלו, רק שירבה בצדקה לפרנס העניים, והרי הם נחשבים כבני ביתו. כיוון שהם מחזיקים במידת האחדות ועל ידי זה: 'עד' - שהוא לשון חושך מלשון עדויי חשוכא (בארמית להסיר החושך) - דהיינו שיושבים בצרות, שנחשבים שיושבים בחושך - אז יהיה בוקר, שעל ידי צדקה ואחדות מבטל כל גזרות רעות ויאיר עינינו בגאולה.