מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שלא יעשה בטחונו העיקרי באדם, המלווה לו בעת דוחקו.
צריך אדם לעשות חסד עם חברו בין בגופו בין בממונו, שמסתמא מה שהוא עושה עמו חסד הוא על פי בקשתו שיעזור לו, ולא מצינו שאסרה התורה לבקש ולשאול מחברו איזה בקשה, וחכמנו זיכרונם לברכה אמרו: שאחד מהדברים שהעולם עומד עליהם הוא גמילות חסדים.
אלא התשובה היא שוודאי מותר לאדם, לילך אל אוהביו ורעיו ולקרוביו ולנדיבי עמו, ולדבר אליהם ולהתחנן לפניהם שיעמדו לו בעת צרתו, ולתת לו מפרי ידיהם ולהלוות לו בעת דוחקו.
אלא העיקר שלא יעשה בטחונו העיקרי בבני אדם, אלא אף על פי שישאל מבני אדם, עיקר בטחונו יהיה בהשם יתברך, שייתן בלבם לעזור לו, ואם הבני אדם לא הועילו ולא עשו בקשתו, ידע נאמנה שמה' היתה זאת, ואם יעזרוהו והשלימו לו חפצו, ידע כי מה' הוא המסבב סיבות ליתן בלבם, להיטיב אליו, ולא תהיה רק הודאתו להם שהיטיבו עמו, אלא יודה להשם יתברך שנתן בלבם להיטיב עמו.
חכם מרדכי קורקוס, גדולת מרדכי, עמ' רי"ג, המוציא לאור אברהם חפוטא ראש ישיבת הרמב"ם, תל-אביב, תשל"ח (1978). מתוך 'החכם היומי'