מה ראינו, אנחנו החרדים על דבר כבוד שמו, לשתוק על העוגב הזה בקהילתנו, ומעשה שהיה כך היה. קרוב לארבעה שנים נמניתי פה לנשיא הרבנות, וכבר היו מתפללים משנים קדמוניות בבית הכנסת הגדול עם עוגב קטן, וחכמים שקדמוני רצו בתחילה למחות שלא ינגנו בעוגב, ואנשי הוועד לא קבלו מהם בשום אופן, וכל העם מגדול ועד קטן באים ומתפללים, ונעשה להם הדבר כעצם התפילה ממש, ואדרבא, רבו כמו רבו, שלא היו יודעים דרך בית הכנסת, אלא פעם אחת בשנה, ולא ישנה להם, ונמשך לבם, ובאו מדי שבת בשבתו, לשמוע אל הרינה ואל התפילה, וכולם ששים ושמחים לעשות רצון קונם.
ודוד, הוא הקטן, אנוכי הצעיר קבלתי על שכמי משרת ענווים, לתקן כמה תיקונים בקהילתי זאת, יען אני מילדי מתא מחסיא, אורן של חכמים, ואמרתי לליבי יבטל הרע במיעוטו, ומה היא חומרת העוגב אצל תלמוד תורה כנגד כולם: שחיטה, גיטין, חליצות, גמילות חסדים, קופת עניים וכו'. ובשנה שעברה נמנו וגמרו, ואחרי רבים להטות, להחליף העוגב הקטן בגדול, רע בטוב, ולא היה בידי לעכב כי אז יהיה המישור לעקוב, ואפסיד כל תקנותיי להרס קרן הדת, התורה והמצווה, ולחינם אריב עם קהילתי, וכמה קלקלות יצאו מן הדבר. אני דנתי דין אמת לאמיתו שאף בדברי תורה, 'מוטב שיהיו שוגגין ולא מזידין', שבפרק 'המביא כדי יין', הסקנו שאפילו בדברי תורה, לא מוחים אנו בעניין שידענו בו כי לא יקבלו מאיתנו, ובדבר שכולם שוגגין. ... ושקלתי בפלס מאזנים, וראיתי שיוצא שכרו בהפסדו, והעוגב כאפס וכאין נגד דברים אחרים, שהעולם עומד עליהם.