'הלל אומר: אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני' - על האדם אומרים המלה 'מי', ועל הבהמה אומרים 'מה'. והנה האדם דרכו להטיב לזולתו כמו שמטיב לעצמו, וכמו שכתוב: 'ואהבת לרעך כמוך אני ה'', ואמר רבי עקיבא: זהו כלל גדול בתורה. אבל על הבהמה אומרים 'מה', כי היא דואגת רק לעצמה. ובדרך זו כתבו המפרשים את הכתוב: 'ואת החסידה' - ודרשו בחולין: אמר רב יהודה: חסידה, זו דיה לבנה, ולמה נקרא שמה חסידה? - שעושה חסד עם חברותיה. ולכאורה יש לשאול: היא לבנה סימן לטהרה, ושמה 'חסידה'- נאה לה שעושה חסד עם חברותיה, ולמה היא עוף טמא? - ותירצו, כי היא עושה חסד רק עם חברותיה, ולא עם כולם. וזוהי מידת הבהמה שחושב רק על עצמה (או חברותיה דווקא). אמור מעתה זהו פירוש דברי התנא: 'אם אין אני לי' - כלומר שאין אני חושב רק על עצמי, אלא גם על הזולת, אז יש לי תואר אדם, ולי נאה לומר: 'מי לי'. אבל 'כשאני לעצמי' - שחושב רק על עצמי, אז 'מה אני', נקרא בשם 'מה', שהוא נאמר על הבהמה.