'אהיה אשר אהיה' - אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור לישראל - אני הייתי עמכם בשעבוד זה, ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכויות. אמר לפניו: ריבונו של עולם, דיה לצרה בשעתה' -
מאפיין ראוי לציון של פרשנות זו הוא בכך שהיא מעניקה לילדי ישראל, כיום קורבנות פרעה, את הדאגה לסבל, שיעברו צאצאיהם בעתיד הרחוק, שיימסרו למדכאים רבים בגלותם. לא משנה אם זה סביר פסיכולוגית, במחשבה התלמודית, הערבות היהודית היא לא רק אופקית, היא לא רק מקשרת בין יהודים גיאוגרפית, היא גם אנכית: היא מחברת בין כל הדורות לאורך ההיסטוריה. רק עובד אלילים כמו אבימלך, יכול להגביל את הדאגות שלו לדור השני או השלישי אחריו. האדישות לגורל הדורות הבאים הרחוקים ביותר, אינה מתאימה לבני ישראל בשום דרך.