הדבר ידוע, שעיקר מצוות נתינת הצדקה היא נתינתה בסבר פנים יפות, כדי שלא יתבייש העני ויתבזה כבודו. וכמו שכתב הרמב"ם בפרק עשירי מהלכות מתנות עניים, ורבינו הטור ביורה דעה סימן רמ"ט, ומרן בבית יוסף. יעויין שם. ובפרט לדעת הרמב"ן בספר המצוות, שמנה במניין המצוות מצווה זו, לפי דעתו במצוות 'לא תעשה' סימן י"ז, וזה לשונו: 'שנמנענו גם כן, שלא ייחר לנו בתתנו צדקה לעניים, ולא נתן אותה אליהם בעין רעה, ונחשוב אותה מיעוט לנו. אבל יהיה זה בעינינו שכר ותועלת ותוספת בממוננו, לפי שהוא יתברך ישלם לנו הכל בכמה כפלים. והוא אמרו יתעלה: 'נתן תתן לו. ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-לוהיך'. עד כאן. ובאמת אמרו: המגיע צדקתו לעני, בענין שלא ידע ממי קבלה, אין טוב ממנו כנודע. ואם כן כיוון שהוא זריז במצוות הצדקה כראוי בה, כדי שלא יבוא אחיו העני לידי בושה ובזיון, בדין הוא שיטול שכרו במידה טובה מרובה, שיזכה לזקנה טובה ויתרבה כבודו, שהכל מכבדים ומהדרים אותו בעבור כבוד זקנתו, שמו שנאמר: 'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן'.