מפתח ערכים - לימוד התורה

כל מה שנכנס לתורה, לספרות הקודש, היא קודם כל תורה והוראה. גם הסיפורים, השיחות, המאורעות והחזיונות, שנחרתו על לוחות הנצח, הנה הנם מלבד הסודות והרזים-המופלא, האצורים בהם, מצד אחד, והסיפור וההיסטוריה שהמה מהווים מהצד השני, הנה הנם אידאיות א-לוהיות, תורות לעולם ועולמות, לאנשים ואדם. ולא עוד, אלא, שהם, הם אבני השתיה של היהדות. מהם משתקפת תבנית העולם, המרוקמת במחשבתו של היוצר, הא-להים, בעל העולם ונותן התורה.

קודם הלימוד יעשה חשבון בעצמו, לפני מי הוא לומד, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ולייחד הלימוד לפני מי שאמר והיה העולם. ואחר לימוד יעשה חשבון בעצמו, ויסתכל במידותיו, וישבור ליבו על זה. ועל זה אמר דוד המלך עליו השלום: 'לב נשבר ונדכה, א-לוהים לא תבזה'.
אבל יש בן אדם, שיושב בכרם מלא, ללמוד בלא חשבון, ואחר הלימוד מגאה לומר" אני לומד הדק היטב, וחושב בליבו: למי יחפץ המלך יותר ממני. ועל זה הדרך מובא בגמרא: 'כל המתגאה וכו'. ובמה נחשב הלימוד לפני השם יתברך. אין התורה ניתנה, אלא ללמוד ולעשות. ומה הוא מתפלל בכל יום באהבה רבה, ומתחנן לפני הקדוש ברוך הוא בפיו ואומר: 'אבינו אב הרחמן, המרחם רחם נא עלינו, ותן בפינו ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים', ואחר התפילה עושה בהיפוך, ונמצא שקר גמור. ועל זה אמר דוד המלך עליו השלום: 'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד'.

ידוע מה שאמרו זיכרונם לברכה, שהתורה מתשת כוחו של היצר הרע כמו שאמרו: 'אם פגע בך מנוול זה. משכהו לבית המדרש', וכמו המעשה הידוע שאיש אחד קיבל עליו מיתה מכוח עוונותיו, והרב עשה לו תיקון וחיה, ואמר לו שיקרא סך דפים זוהר הקדוש בכל יום, ולא ישלוט בו יצר הרע כלל, וכן היה. ובזה אפשר לפרש כוונת הכתוב: 'קחו עמכם דברים ושובו אל ה' - דהיינו: קחו עמכם דברי מ', דהיינו דברי תורה, שניתנה למ' יום, על דרך שדרשו בתיבת 'תרומה' תורה מ', וממילא ושובו אל ה' - בתשובה שלמה. ואין יכולת ביצר הרע להסיתכם לעבירה, חס ושלום.

רוב החכמות האנושיות הן מסופקות, והתחלותיהן לא הוכרחו אצל האנשים בשום מופת, אלא בדו אותן האנשים הקדמונים מליבם, כדי לבאר סיבת הדברים שבעולם השפל, ומציאותן אם כן אפשרי - לא מוכרח. אדרבא, על הרוב, לפי שהסיבה ההיא אינה אמיתית ואינה מספקת, הכניסו הפילוסופים עצמם בדוחקים גמורים, שמבואר נגלה שהם נמנעים אצל השכל, ומזה גם כן נהיה שלא כוונו הפילוסופים לדעת אחת, אלא כל כת וכת לקחה לעצמה ההתחלות, אשר בדה מליבו ראש הכת ההיא, ומהן הולידו תולדות, אך אם סיבת הדברים הללו תוכל להתבאר בדרך אחרת ויותר מרווחת - כל התולדות ההן בטלות לגמרי ... ואנשים אחרים חכמים בעיניהם, כפרו בהרבה דברים מדברי רבותינו זיכרונם לברכה, בלכתם אחרי דברי אומות העולם ... והוא מן התמיהה, שהרבה יותר כיבדו הפילוסופים את אריסטו ממה שעשו אנשים הללו את חכמי ישראל ... והאנשים הללו, כל עוד שמצאו בדברי רבותינו זיכרונם לברכה דבר, אשר אינו נראה לעיני שכלם המשובש - כיחשו לגמרי, ומעיד אני עלי שמיים וארץ, שהרבה פעמים הבאתי להם ראיות מדברי רבותינו זיכרונם לברכה ועקמו שפתותיהם, ואמרו: אמת שחכמים אמרו כך אבל איני מאמין ואינו מעיקרי הדת, ואחרים אמרו: אמת שחכמים אמרו כך אבל כפי הפשט אינו. אי שמיים, ולא תהיה תורה שלמה שלנו כשיחה בטילה של אריסטו ושאר הפילוסופים ראשי הכתות וככל דבריהם. וכיוון שלא נמצא על הרוב בחכמות דבר וודאי, למה נכחיש דברי רבותינו שרוב דבריהם דברי קבלה, ודעתם רחבה מדעתנו.

'אדם לעמל יולד' - איני יודע אם ל'עמל פה' נברא, אם ל'עמל מלאכה' נברא? - כשהוא אומר: 'נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו' - הוי אומר ל'עמל פה' נברא. ועדיין איני יודע אם ל'עמל תורה' ואם ל'עמל שיחה'? - כשהוא אומר: 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' - הוי אומר ל'עמל תורה' נברא.
מכאן יש ללמוד שאדם נברא ל'עמל פה' - היא התורה. ולא רק לעצמו ללמוד, אלא ללמד גם לאחרים תורה: לעמ"ל - ללמוד על מנת ללמד.

מני אז נפלה ארץ הקדושה ביד אויב, עיר ה' הייתה לשמה, ומעון קודש למאכלת אש, גאון ישראל נשבר לרסיסים, ושארית יהודה שרידי חרב נתפזרו בקצווי תבל, כמעט אבד שם ישראל בגויים, ויתבוללו בין עובדי אלילים. ולולא שלומי חכמי אמוני העם, אשר צפו ברוח בינתם כי מהיום והלאה, באין מלך עוצר בעם, באין מקדש וכוהניו, ובאין ארץ מולדת, 'לא בחיל ולא בכוח' יקום עם עני ודל בקרב הגויים, כי אם ברוח ה', היא התורה הקדושה, הדת מורשה לעם ישראל משנות דור ודור, רק היא תחיים ותעודדם, רק היא תאיר להם את דרכם בקודש בחשכת ימי הגלות.

'ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו זקנים כולנו יודעים את התורה' - מדברי הרב האר"י זיכרונו לברכה, ב'ספר הכוונות' נראה שלא גרס: 'כולנו זקנים' כי הלא אמר: 'חכמים ונבונים ויודעים' הם סוד חב"ד, וגם אנכי הרואה ביקשתי ברוב הנוסחאות ו'זקנים' לא מצאתי, ונראה לי כי טעות סופר הוא, כי כאן זקנים מי הזכיר, שממה נפשך? - תאמר שלא קשה, שיש לומר כי כך כוונתו: ואפילו זקנים - שכבר שמעו זה ימים ושנים, ובכל שנה מוסיפים חידוש עד שאפשר ידעו כל הדברים אשר כבר היו, מה שאין כן כשאינם זקנים, כי אף על פי כי שמעו זה כמה שנים, אפשר כי עדיין לא באו עד לגומרם של דברים, וכל שכן אם הם קטנים או נערים שעדיין לא נשלמה דעתם.
קשה - הרי זקנים הללו, הם יודעי דעת ומביני מדע, ובכלל 'חכמים ונבונים ויודעים' את התורה המה, ואם הם עמי ארצות, וטח מראות עיניהם מהשכיל ליבותם, ולא ידעו ולא יבינו, פשוט שמצווה עליהם לספר ביציאת מצרים, והם אינם בכלל "אפילו". שלגבי 'חכמים ונבונים ויודעים את התורה' היית עלול לחשוב כי אין לספר מה שכבר יודעים, אז הוא בא להשמיע לנו שכן, אבל גבי זקנים הוא בא לחדש לנו ומהו "אפילו" ששנינו בו?! - הילכך התחוור שזו גרסה משובשת.

ובה תחזה, שכל מושכלות שהאדם משכיל ומעיין ימצא הכל רומז בתורה, שהתורה היא כמו המראה המאירה זכה וברה, שכל הצורות שיעמדו כנגדה יראה בה כל אחד כפי צורתו, כן התורה כל אחד ואחד מראה בה פירוש כפי שכלו, ויראה בה הצורה ההיא.
כי יש בתורה שישים ריבוא פירושים, כי כל אחד משישים ריבוא נשמות קבל פירוש אחד בתורה, כפי הפשט וכפי הרמז וכפי הדרש וכפי הסוד, וכל נשמה ונשמה תפרש בתורה הפירוש שקבלה, ויראה בתורה הפירוש ההוא כמו המראה שמראה כל צורות בני אדם בה ועם היות צורות מתחלפות.

'אגורה באהלך עולמים' - אמר רבי יהודה אמר רב: וכי אפשר לו לאדם לגור לשתי עולמים? אלא אמר דוד המלך לפני הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה.'
התוספתא (יבמות צו) אומרים: 'כשנשמתו בישיבה של מעלה, שפתותיו נעות בקבר כאילו מדברות, נמצא בשעה אחת דר בשתי עולמות.' - נראה ללמוד מכאן: שאפשר שאדם יכול להנות בעולם הזה מעין עולם הבא כאשר יתענג בעיונה של תורה, ובפרט שאחרים יעיינו בדבריו, ויעירו הערותיהם והארותיהם - אין לך הנאה רוחנית גדולה מזו וזהו שאמר דוד: 'אגורה באהלך עולמים'.

תורת ארץ ישראל היא תורה כללית, יש לכל ישראל חלק בה. כי התורה נקראת 'משפט א-להי הארץ' וכל ישראל יש להם חלק בא-להי ישראל ובתורתו ובחבל נחלתו. ולכן כל ישראל חייבים לחזק את התורה בארץ ישראל, מקום כבודה, להגדילה ולהאדירה כי היא חיינו ואורך ימינו, ולולא תורת ארץ ישראל לא הייתה לנו תקומה בחוץ לארץ.

'צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ' - אמרתי לקוצר דעתי שכוונת הכתוב ללמד דעת ומוסר השכל על דבר הרע הרואים בזממנו זה. הן בעוונותינו, שכמה בני אדם, ההולכים בתורת ה' ללמוד וללמד, ושוקדים על לימודם באמת וישר, ולפעמים כותבים מה שחננם ה' לקוצר דעתם באמת ואמונה. ואחריהם, הלומדים דבריהם, מלבד אשר מבזים את דבריהם ומחשיבים אותם לעמי הארץ, מלעיגים עליהם לפני ההמון, שאינם מבחינים בין טוב לרע, ונמשך מזה כמה חילול השם וחילול התורה בפה ההמון, שאומרים מכיוון שאנחנו רואים תלמידי חכמים, אשר מפיהם אנו חיים מבזים זה את זה, גם אנחנו לא נאמין עוד לשום אחד מהם, כיוון שאין אנחנו יכולים להבחין בין טוב לרע לאמת האמת עם מי. ואוי לעיסה שבעלה מעיד עליה, רחמנא ליצלן. ויותר טוב שלא נאמין עוד לשום אחד מהם. ונמשך מזה כמה הפקרות בעולם, רחמנא ליצלן מזו הדעה.
אזי הקדוש ברוך הוא כדי להודיע משפטו הישר בעולמו, כביכול נותן לב לאותם המלעיגים על דברי אותו המחבר החדש, להיות רודפים אחריו ללמוד את דבריו אות באות, ובודקים עד מקום שידם מגעת, עד אשר יבררו אותם כפי דעתם כמטהר וכמצרף כסף, והנשאר בדברי אותו המחבר נקי ובר, יצא עליו קול שדבריו הם אמת וצדק, ואחרי דבריו לא יטו ימין ושמאל.
וזהו כוונת הכתוב: אם תרצה לידע שהדברים הם אמת וצדק, אם תראה שאחריהם רודפים, את אותם דברים שכתב, ונשאו ונתנו בם יומם ולילה, מזה תכיר ותדע שדבריו צדק צדק. אבל צריך אותו המצרף ומנקה את דבריו להיות כוונתו לשמים, שעל ידי זה יהיה לימודו סם חיים, וכמו שסיים 'למען תחיה וירשת את הארץ', שהוא העולם הבא, שאין לפניו לא קנאה ולא קנטור.

המשימה המוטלת עלינו בדור הזה, היא להשיב לב בנים לאביהם שבשמיים על ידי כוח התורה, שהיא הערובה היחידה, שניתנה מאת מלכו של עולם, ללחום את מלחמת החיים, המסובכים והמעורבים בטוב ורע, אמת ושקר. ואין לנו שום דרך ושיטה כי אם דרך ישראל סבא, להפיץ לימוד התורה לאמיתו, וללכת בעקבות אבותינו ורבותינו מאורי עולם.

'תורת ה' תמימה משיבת נפש' - ולמה היא משיבת נפש, מפני שהיא תמימה'. הכוונה על פי מה שאמרו זיכרונם לברכה שבשעת מתן תורה לישראל, פרחה נשמתם והחזירה ה' להם ... משום שאין ראוי לקבל התורה, שהיא תורה תמימה זכה וברה, בגוף ונשמה מלוכלכים בטיט וצואת העבירות, וזהו: 'ולמה היא משיבת נפש' - כלומר, למה בשעת מתן תורה הוצרך ה' לעשות ככה, שפרחה נשמתן והחזירה להן. כלומר, למה הוצרך לכך על ידי התורה תהיה היא משיבת נפש ממש. ולזה אמר: 'מפני שהיא תמימה', כלומר שהיא תמימה זכה וברה ואינו בדין שיקבלו אותה וטומאתם בשוליהם, טומאת העבירות, ולכן עשה ה' ככה שפרחה נשמתן למרק עוונם, לא ייזכר ולא ייפקד, ואז קבלו התורה בקדושה ובטהרה.

אצל היהודים כל דבר יכנה על קו תוהו ואדני בוהו, וגם אנוכי עברי הנני כמוהם, וקו אחד יינטה עם עלי. היהודי דרכו לחקור ולדרוש, לידע כל דבר מראשית, כאילו רק זאת ישעו וחפצו בארצות החיים. ככה המה דרכי היהודים בלי כל יסוד מוסדי.

מה אשיב כי ישאלו מחר לומר, מה משפט הספר ומעשהו, עלי החובה להגיד פעלו, ואת נוהו, כי הוא שאלות ותשובות הרב עם התלמיד, שהרב שואל כעניין והתלמיד משיב כהלכה, תשובה ניצחת מאותו עניין, ועשיתי אותו בזה האופן, לחדד בזאת התלמידים, המתחילים להתלמד מלאכת השחיטה בכל עניין ואופן, ונתתי בו סמנים באיזשהו מקומם, דבר בשם אומרו.

'וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך' - שבאיזה אופן יהיו 'בניך לימודי ה' - דהיינו: למודי תורה ויראת שמיים, הוא על ידי 'ורב שלום בניך' - רוצה לומר: שתהיו יחד בשלום רב ואחווה ורעות ביניהם, שעל ידי זה הם מוכיחים זה את זה, ודברי המוכיחים נשמעים, ואז כולם ילכו בדרכי ה'.
וגם בזה יובן מאמרם: 'הילל אומר: הוי מתלמידיו של אהרון - אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' - שעל ידי שהוא אוהב ורודף שלום, ואוהב את הבריות הוא מוכיחם, והם מקבלים דבריו והולכים בדרכי התורה ויראת ה', וזהו שסיים: 'ומקרבן לתורה'.

כל אדם שישים תכלית החכמה, דבר אחר זולתי החוכמה, ויאמר לאיזה דבר נלמד, אלא כדי שנשיג בו זה הכבוד, וזה הוללות על האמת, ועל לימוד כזה אומרים חכמים: 'שלא לשמה', כלומר שיעשה המצוות וילמוד וישתדל בתורה לא לאותו הדבר בעצמו אלא בשביל דבר אחר. והזהירו החכמים על זה, ואמרו: 'לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם', והם רומזים למה שביארתי לך, שאין לשום תכלית החוכמה: לא לקבל כבוד מבני אדם, ולא להרוויח ממון. ולא יתעסק בתורת השם יתברך להתפרנס בה, ולא תהיה אצלו תכלית לימוד החוכמה אלא לדעת אותה בלבד, וכן אין תכלית האמת אלא שידע שהוא אמת והתורה אמת ותכלית ידיעתם לעשותם.

יקבל עליו לקבע עתים לתורה, ביום ובלילה, כל מה שיוכל, כדי לקיים מצות עשה: 'והגית בו יומם ולילה'. ואחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון את לבו לשמים. ואם לא ידע לקרוא - ישמע, ושומע כקורא. ואם יהיה לאדם אונס ולא יוכל להגות בתורה בימי השבוע, כבר התקננו בבית קופתנו קצת מהיחידים, שנדבה רוחם לילך לשם להגות בתורה בכנופיה, ביום שבת קודש, כולו לה'.
וזהו הסדר, שבבוקר ביום השבת יקראו כל התהילים, ואחר כך פרשת השבוע 'שנים מקרא ואחד תרגום', ואחר הסעודה יעשו כתות: כת אחת להגות בזוהר הקדוש בפרשת השבוע, וכת אחרת להגות במדרש רבה סדר השבוע, וכת אחרת להגות בתורה בפרשה נביאים וכתובים. ועם הארץ שלא ידע לקרות בתורה, ישב אצלם וישמע ככל אשר לבו חפץ.
ולא יבטלו מסעודה שלישית, שהיא מצלת מחבלי משיח ומגוג ומגוג, ומדינה של גיהנם, ויתנדבו שניים ושלושה מהיחידים, חוזר חלילה, להביא לחם משנה ודגים מלוחים ומעט יין.

אהה, כי לא ידעו לשים חוק וגבול ללמודים ההם. תחת העמיס אותם על שכם הילדים, אשר תעודתם תהיה לדין ולהורות, גזלו עתות חינוך כל הנערים, וימלאו כל לבב מהחל אביב השחרות. מספר החכמים בתלמוד עלה למעלה ראש, יותר מן הנחוץ בהליכות החיים. אז הוחל להכין ימי שוק, אשר היו ימי השער הגדולים בארץ. שמה נהרו אבות המשפחות, לבקש מורה ספר או רב או רופא או חתן לבת עשירה בנדה - כי כל תענוגי החיים נועדו לנבונים, והשאר לא אכלו רק שרידי המשתה.
ובלימודים האלה אשר גרסה נפשה לתאבה, ובכתבון העצום ההוא אשר הצמיח סנסיניו בכל שנה, האם התנהלו במשפט ישר?! - אהה, כי לא כן היתה. סדר הלימוד השולט בפולניה הוא הפלפול הנודע ...
אנשי הפלפול הוקירו מכתם אופיר, הגיון דק כקורי עכביש, המעמיק יותר מהגיגי האמוראים הבבלים, ומגביה עוף למעלה מעשתונות בעלי התוספות, אשר במדינת ספרד. גזירות שוות מרחוק, והבדלים דקים מאוד, ותוצאות המוסיפות הפלא ופלא, חשב נחשבו לתולדות תבונה עמוקה, אם רק מצא המפלפל דבר חדש או פתרון קושי מדומה בדינים או מעמסה מחוכמה על הדת, להכביד המשא עליה. כל הנוספות אשר רבני פולניה הוסיפו על ספר שולחן ערוך לרבי יוסף קארו, חתומות בחותם המעמסות האלה.
יסוד ותמונת ההיגיון יחדו נאלחו. השפה הייתה ערב רב נשחתה, ויבטאוה בנפתולי הפנים, ובקרוץ עין עד להעיר גועל בנפש, ותרחק ממנה מליצה ולא חלק לה בשירה. ומרוח העם אזלו התכונות היקרות, ונשתו התום והיושר, המוסר נפל חלל לפני אהבת הדקות, אשר בהתחברה לתשוקת הבצע, מתהפכת על נקלה לתרמית. והתורה גם היא קומטה נרדמה, מתעלפת תחת רגבי באורים יבשים, אשר השמו את רגש הפשוט, ויבריחו את חפץ מקרא כתבי הקודש להבינם על אופניהם, ולדלות מבאר חכמתם אומץ רוח.

חייב אדם להעריך את עצמו על היותו בן תורה, וכשמחתו של רב יוסף בחג השבועות שהיה שמח שמחה יתירה ואומר: אלמלא יום זה שגרם לי להיות חכם, כמה יוסף יש בשוק?!
הערכה זו אמנם, אינה מצדיקה זלזול באחרים וביטולם, אדרבא היא מחייבת את בן התורה למלא את ייעודו הכללי - ולהשפיע עליהם. היא מטילה עליו אחריות כבדה. היא מחייבתו לקרב את הבריות לתורה בדרכי נועם. אין בהערכה זו שום רשות לרדיפת כבוד, ממון, או כל תועלת אחרת, יש בה רק דבר אחד - שמחה על הזכות שבחובה; הכרה כי באמצעותו יכולה התורה להילמד בישראל.

'וצדיקים ישמחו, יעלצו לפני א-לוהים וישישו בשמחה' - מה שאמרו שמותר התלמיד חכם לשמוח בחדוות השמועה ולא יצא מן הכלל של 'שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה', וזוכה לשמוח בשמחת ירושלים.
וזהו שכתוב: 'וצדיקים' - הם תלמידי חכמים, מותר ש'ישמחו יעלצו לפני א-לוהים' - בשמחה של שמועה שעל ידי עסק התורה שכינה שורה שם. ו'לפני א-לוהים' קוראים בו, ולא שיצא מן הכלל, 'וישישו' עוד בשמחת ירושלים. ומטעם זה נהגו בסיום מסכת או זוהר הקדוש לעשות יום טוב לחכמים, וכל שכן סיום תורה הקדושה. ואפשר שלכן נקרא 'עצרת' כי אותו יום שמחים עליונים ותחתונים בקיבוץ יחד, שעל ידי שמחת תורה שכינה שורה על ישראל, שהם זרע אברהם.

טעות מפורסם לאדם שעוסק בתורה התמימה, וכשתבוא לידו מצווה - מעלים עין ממנה. והיה העלמה, כי יאמר בדעתו - עסק התורה יעלה לי לרצון, וימין ה' רוממה.
כי ודאי איש כזה משקר, חס ושלום, לפני ה', ועושה אוון ומרמה, כי הוא לומד ואינו מקיים, ולא ניתנה תורה - אלא למצוותיה, להיות עבודתו תמה.

ישתבח היוצר ויתפאר הבורא האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו. והנחילנו אש דת שהיא תורתו. כל אחד מה שקבלה נשמתו. וזה רק ישראל עמו ונחלתו. האיש אשר אוהב ה' ותורתו. כלי המכתב תמיד יהיה לעומתו. לכתוב בעט סופר חלקי נשמתו. ואם ככה יהי עושה, נחשב לו כאילו הקריב כל קרבנותיו. ומתכפרים לו על כל עוונותיו. זאת ועוד תדובבנה בקבר שפתותיו. ואם יעשה בזדון לבלתי כתוב בספר חידושי תורתו. ידע כי בר מינן מרה תהיה אחריתו. והעיקר שהכל יהיה לשמו יתברך כוונתו. לכן קמתי אני הצעיר וכתבתי מה שעלה במצודתי הקלושה. ...
התחלתי לכתוב חידושי תורתי, ובטחוני בהשם יתברך היושב בציון. שיעזרני לכתוב חלק נשמתי בסדר וברעיון. אתפלל לפני שוכן שמימה, שיסייעני ללמוד וללמד בתורת ה' תמימה, הוא נחני בדרך אמת בכל דבר, ולהסיר התבן מתוך הבר, ויעזרני לכוון אל האמת בכל מילה, ואל תצא תחת ידי תקלה. ואז ישירו שפתי תהילה. לאל נורא עלילה ברוך שומע תפילה.

אינה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. ו'יגעת ולא מצאת - אל תאמין'. ואלו הדברים נכונים לגבי הבנת התורה, אבל להעמיד לימודו לבל ישתכח ממנו, תלוי בסיעתא דשמיא.

הפסוק אמר: 'ויתייצבו בתחתית ההר', ואמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'שכפה עליהם ההר כגיגית'. - לכאורה קשה: הרי כבר נתרצו באחדות ושמחה ואמרו: 'נעשה ונשמע'? - והמליצה בזה שבכוונה עשה ה' ככה, שתהיה קבלת התורה באונס, ובאנוסה כתוב: 'לא יוכל לשלחה כל ימיו' אפילו היא בעלת מום, וכן גם הקדוש ברוך הוא לא יעזוב אותנו לעולם, אפילו אנו בעלי מומים ולא הגונים.

'והמים גברו מאוד מאוד על הארץ, ויכוסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים' - נראה לי רמז למה שאמרו: 'משה קיבל תורה מסיני' - שזכה לתורה מפני שזכה למידת הענווה, כמו סיני, שניתנה עליו התורה יותר מכל ההרים מפני שהיה שפל. ושנינו: 'מאוד מאוד הווי שפל רוח'. וזהו 'והמים' - ואין מים אלא תורה. 'גברו' - שזכה האדם ומתגבר בתורה, משום שהיה 'מאוד מאוד' – בשפלות עד שהגיע לארץ, ועל ידי זה 'ויכוסו כל ההרים הגבוהים' - שמתגבר האדם על הגבוהים, שהם הגאוותנים, וזהו: 'שבשפלנו זכר לנו ... ויפרוק לנו מצרינו'.

'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני' - בעבור קוצר שכלי ודעתי, ומפני דוחק השעה וטורח הזמן וטרדותיו, המונעות את האדם מהגות בתורת ה' יומם ולילה. ותמיד כל היום מחשבותיו נבוכים הם בארץ על המחיה ועל הכלכלה. אכן שעיפי ישיבוני: כי קוצר השכל וטרדת הזמן, אינן טענות מספיקות כדי שיתרשל האדם, מלמוד החכמה ודיני התורה, מעט או הרבה, כפי כוחו כדי לצאת ידי חובתו. וכמו שאמרו זיכרונם לברכה: 'אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים'. וכבר אמר חכם אחד מחכמי המחקר: איני דורש החכמה, לתקווה שאבוא עד קיצה ואגיע עד תכליתה אבל אדרוש אותה כדי שלא אהיה סכל. וזהו מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל הימנה'. ולכן לא חדלתי מנעורי מלקבוע עיתים לתורה, ומלשקוד על דלתותיה יום יום כפי יכולתי. ועיינתי בתשוקה נמרצת בספרי הפוסקים ובחיבוריהם, והייתי שותה בצמא דבריהם. עד אשר טעמתי מעט מזער מצוף דבש, אמרי נועם חכמתם, ותאורנה עיני.

ראינו שיש ארבע דעות חלוקות על עניין גבול היום והלילה ... והנה לכל אחת מאלו הדעות והפירושים, יש ראיות חזקות מן הכתוב ומדברי רבותינו זיכרונם לברכה, מערכה מול מערכה ... והנה חקירה זאת רבת התועלת, ונמשכים ממנה ידיעת כמה דינים כמו שאוכיח. ואף על פי שאיני כדאי להכריע, ולא להכניס ראשי בין ההרים הגבוהים, החולקים בדין הזה. מכל מקום אמרתי: הלא אוזן מלים תבחן, והרשות נתונה לכל אדם לעיין ולבדוק עד מקום שיד שכלו מגעת כדי להשיג האמת.

היו נוהגים שאחד עומד ומשמר הספר, שאין כבוד להיות התורה יחידה, והוא היה החזן, ונראה שהוא היה הקורא ומשמיע לעם, ומעמידים עוד שנים עמו: אחד לימינו ואחד לשמאלו. ונראה שהעולה לקרוא בתורה יעמוד לימינו, ועוד אחד יעמוד לשמאלו, כדי לעשות רמז לשלושה אבות. ואף על פי שאין זכר, להצריך שלושה בספרים ראשונים, מכל מקום ראוי לעשות כדברי מסכת סופרים, שהיו אחרונים, ובקיאים הרבה במנהג שתפשו בו ישראל אחר חתימת התלמוד.

'נשוא את ראש בני גרשון גם הם' - מדוע לא נמסר משא הארון לגרשון הבכור, לכבדו ביתר שאת ועוז התורה, אשר לה משפט הבכורה? - ובאה התורה לרמוז לנו: שאצל התורה הכל שווין, להורות לנו שכתר תורה הפקר לכל, ועל כן לא ניתן הארון אל הבכור, שלא יהיה תפארתו לומר: אני ראוי לכתר תורה יותר מזולתי, אלא הכל שווין בה.

עדיין אין התורה חביבה על חלק ניכר של דורנו. על כך תלמיד חכם לשאול את עצמו: אולי חיסרון זה איננו אות רק לחיסרון הדור אלא לחיסרון בתלמידיו - חכמיו, שלא השכילו לפתוח לרווחה שערי התורה לכולם. ... אולי תלמידים חכמים אלה ראו ההשחתה שבדור, ובמקום להתמודד אתה, מצוידים בגבורת אמיתותה של התורה, השאירו אותה מחוץ לתחומם.
הלכו, ירדו, התבצרו בארבע אמות מקלטם הבטוח. השאירו השחתת הדור בחוץ, ובכל פעם שהרימו את הקול נגדה, לא היה זה בקול מסביר אלא משביר. לא היה זה בסבר פנים יפות, אלא בסבר פנים זועפות. זה לא היה בקול משכנע, קול משמיים, קול דממה דקה הנקלט בעומק הלב.

דע, כי התורה היא משלמת את האיש הישראלי, ומכשירתו ברמ"ח איברים ושס"ה גידים, ונפש רוחו נשמה, ומעלתו אל תכלית השלימות האפשרי, ובלעדיה לא יוכל האדם לבוא לידי כישרון הגמור, מיום נתן ה' אותה לישראל. ומלבד שהיא משלמת החיסרון ומונעת הפחיתות אשר בהאדם, מצד חומריותו וכוחות טבעו המושקעים וטמועים בהבלי הזמן ותענוגיו, עוד היא בעצמותה, הטוב והיקר והאושר האמיתי, ובה יתקרב האדם לא-לוהיו, ובה יחזה פניו הוא השגת א-לוהות.

'רחש ליבי דבר טוב אומר אני מעשי למלך לשוני עט סופר מהיר' - מי שהוא מהרהר בתורה 'דבר טוב' - מלשון דיבור הקול, בזה נשאר אצלו הטוב ואין טוב אלא תורה, זה דרך אחת.
והדרך השנייה הוא 'אומר אני מעשי למלך' - שיוציא מפיו, וידוע שהמדבר לפני המלך הוא נזהר להוציא האותיות כהווייתן. והסוג השלישי 'לשוני עט סופר מהיר' - רמז בזה שיכתוב בספר.

לשאול מהקדוש ברוך הוא, שיסייע אותו לזכות לשלושה דברים שכל היהדות תלויה בהם, שהם קיום המצוות, ועסק התורה, ומידות טובות, שראשי תיבות של שלושה דברים אלו 'תמים', שהוא ראשי תיבות: 'תורה, מצוות, יושר מידות', שמי שזוכה לכל שלושה דברים אלו בשלימות הרי זה תמים.

נקדים מה שמובא ב'ספרי': 'אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, רצינו לעסוק בתורה יומם ולילה, אלא שאין לנו פנאי. אמר להם הקדוש ברוך הוא: קיימו מצוות תפילין ומעלה אני עליכם כאילו עסקתם בתורה יומם ולילה. רבי יוחנן אומר: מקרא מלא הוא שכתוב: 'והיה לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך'. עד כאן לשונו. –
הרי מבואר יוצא שמצוות תפילין נחשבת במקום עסק התורה שהיא תבלין ליצר הרע. וכמו שכתבו רבנינו זיכרונם לברכה: 'בראתי יצר הרע בראתי לו תורה - תבלין'
עוד נקדים מה שכתב הרב של"ה זיכרונו לברכה וזה לשונו: 'בתפילין של ראש אדם משועבד להשם יתברך, בורא הנשמה שבו, ובתפילין של יד, אדם משועבד גופו ונסחף והולך לו היצר הרע'. עד כאן.
ובזה פירש הרב ברית יעקב כוונת מקראי קודש וזה לשונו: 'ושיננתם לבניך ודיברת בם, בשיבתך בביתך, ובלכתך בדרך'. וכתר תורתו: איך תמצא אותה שיעסוק התורה יומם ולילה ולא ישבות? - ולזה אמר: 'וקשרתם לאות על ידך' - רוצה לומר: שאם אתה מניח תפילין נחשב לך כאילו עסקת בתורה יומם ולילה שהיא תבלין ליצר הרע.

'כל עיר שאין בה עשרה בטלנים נקראת כפר' (מגילה דף ג' ע"ב), ופירש רש"י - עשרה בטלנים, שבטלים ממלאכתם, שיהיו מצויים בבית הכנסת שחרית וערבית ... ועל זה סמכו בפה העירה יגן עליה א-לוהים שיש מקום קבוע לכת של זקנים, וכל מי שיזקין או סגי נהור, ואינו יכול לעשות מלאכה, הולכים לשם ולומדים בכל יום דברי הגדה ודבר רז"ל כגון מדרש רבה, ורבינו בחיי ודברי מוסר וכיוצא, ויש להם חכם ממונה על זה, ואחר חצות היום, כשתי שעות, לומדים תהילים בשפה ברורה, ומתפללים מנחה, והולכים להם, ונותנים להם פרס מהציבור, וכן ראיתי בכמה עיירות מישראל.

והנה רבים אומרים כי השולחן ערוך כתב אדמו"ר עבור כל העולם, והסידור כתב רק עבור החסידים שלו, ובזה הם מיישבים לעצמם טעם השינוי בין הסידור לשולחן ערוך, ואלו הם דברים בעלמא, שאין להם טעם וריח, כי מה נשתנו החסידים מכל העולם להורות לפניהם הלכה אחרת בהלכות ציצית ותפילין ושבת וכיוצא, ופרט שידוע שהסידור כתב האדמו"ר גם עבור אנשים פשוטים המוני עם, שמטעם זה לא הזכיר שום כוונות וייחודים ושמות בתוך התפילה כמו שכתב בהקדמת שער הכולל, ומה גם שהשולחן ערוך לא נדפס כלל בחיי האדמו"ר זכרונו לברכה, רק העתקות מהשולחן ערוך היה נמצא אצל החסידים דווקא, וגם בוודאי היה רצונו, שכל העולם יהיו חסידים.

ברוך בני לה', אתה כמלאך לפני, דברותיך כריח ניחוח כנגדי, ובהם שמחתי וסמכתי ואמרתי: כולם כמו זה סמכו לנו, עיר אשר הכל בה, כמעיין המתגבר יפרה וירבה. ראיתי כמה יגע וטרח בפלפול נמרץ ... וכבוד תורתו, בענוותנותו לא רצה לחלוק בפירוש, אלא כמסתפק כתב עשרים ספיקות על דברי ... ועל כן אסדר לפני כבוד תורתו, שולחן ערוך במעדני מלכים, כי על יום טוב באנו, וצדיק יאכל לשובע נפשו, 'ובמלאת ספקו ישר לו כל יד עם אל תבואנו'

יש ארבעה מיני עשירות: א. צדיק שהוא עשיר במצוות ובמעשים טובים שלא עבר עבירה מימיו נקרא עשיר במצוות. ב. חכם שהוא מלא וגדוש בתורה בחידושים בדרושים לדרוש ברבים ולהוכיח. ג. עשיר בעשירות ממון דעלמא. ד. עשיר שאבריו שלימים וחזקים ובריאים ויכול לעבוד להתפרנס ולנסוע ממקום למקום, כמו שכתבו חז"ל איזהו עשי"ר? - כל שיש לו עיניים שיניים ידיים רגלים.
וכנגדם יש ארבע מיני עניות: א. רשע בעל עבירות שלא עשה מצוות. ב. טיפש ועם הארץ שלא למד תורה. ג. עני בעלמא שאין לו כלום. ד. סגי נהור או אילם או גידם או חיגר וכיוצא.
על כן, גם את זה לעומת זה עשה הא-לוהים כדי לזכות זה בזה. כיצד? - צדיק מזכה לחייב, ומוכיחו, ומדריכו בדרך נכונה, ומחזירו למוטב כנזכר בזוהר הקדוש - נמצא זוכים זה בזה. התלמיד חכם מלמד תורה לעם הארץ או דורש ברבים, ומקהיל קהילות ודורש להם בדיני תורה, ושומעים ולומדים ממנו - נמצא זוכים זה בזה. עשיר נותן מממונו לצדקה, והעני מתפרנס מהצדקה, שנותן לו - נמצא זוכים זה בזה. ומי שהוא שלם באיבריו - אם רואה סגי נהור, ואוחז בידו, ומעבירו על הפתחים, וממקום סכנה, או חיגר ומרחם עליו, ואוחז בידו, אזי גם זוכים זה בזה כמו בעניין יששכר וזבולון.

'ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, אחר תעבורו, כי על כן עברתם על עבדכם. ויאמרו כן תעשה, כאשר דברת' - שיזכה האדם ויקיים 'ואקחה פת לחם' - זה התורה ... 'וסעדו לבבכם ואחר תעבורו' - שאפילו אחרי עוברו מהעולם הזה, יועיל לו דברי תורה, שאומר ה' משמו ושפתותיו דובבות בקבר. ...
ועוד 'כי על כן עברתם על עבדיכם' - רוצה לומר: שעיקר שעבר ובא לעולם הוא כדי לסגל מצוות ומעשים טובים ולא לעמל של העולם. ואמר: 'כן תעשה כאשר דברת' - רוצה לומר: שיקיים מה שלומד ומדבר בדברי תורה, וברוך אומר ועושה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, ועוד שיהיו המעשים והלימוד שווים ולא תהיה חכמתו מרובה ממעשיו.

'עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים' - שיש להבין, שהיה לו לומר שכל המעשים בספר נכתבים, מדוע 'מעשיך'? לנוכח כראוי. ועל פי האמור הנה נכון שהכוונה שהקדוש ברוך הוא מתרעם עם האדם ואומר לו: אינך לומד כי אם דווקא מה ש'עין רואה' - רוצה לומר: מה שכתוב בספרים, 'ואוזן שומעת' - רוצה לומר: מה שאתה שומע מאחרים, אבל אתה, אינך מעלה על הספר כלל. ואם תאמר שהוא קטן ואינו ראוי להעלות על הספר בדין כי קטן הוא, לכך נאמר: 'וכל מעשיך בספר נכתבים' - מעשייך דווקא, רוצה לומר: בחשבונך ומעשיך אתה מעלה הכל, רוצה לומר: אפילו חצי פרוטה שלא תשכח, ובדברי תורה לא חלי ולא מרגיש, ואפילו שהוא קטן יש תועלת גדול מחידוש אפילו שהוא קטן.

במרכזה של פרשת יתרו, עומדת פרשת מתן תורה - הפרשה הנשגבה ביותר בתורה. לפני מתן תורה, הקדימה התורה, והזכירה פרשה שלמה בסדרי חוק ומשפט, שהציע יתרו למשה: 'אתה תחזה מכל העם אנשי חיל, יראי א-לוהים, אנשי אמת, שונאי בצע, ושמת עליהם שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים, ושרי עשרות, ושפטו את העם בכל עת'. 'והקל מעליך ונשאו איתך' ואחרי זה נאמר: 'וישמע משה לקול חותנו, ויעש כל אשר אמר'.
נשאלת השאלה: למה הקדימה התורה פרשה זו לפרשת מתן תורה? התשובה היא, כי בכך רוצה התורה לרמוז שדרך ארץ קדמה לתורה. רצה הקב"ה לתת תורה ומצוות, לא לעם פרוע שאין לו משטר וסדר, אלא לקיבוץ מדיני מאורגן וממושמע, המסוגל לקלוט חוקים ומשפטים בצורה מסודרת.

תורה אחת היא, בין אדם למקום ובין אדם לחברו. כשם שישנה קדושה בהקרבת קרבנות, כך יש קדושה באהבת הרע כשם שיש לדאוג לעני, כך צריך להקפיד על שמירת השבת.

'תורת אמת היתה בפיהו...בשלום ובמישור הלך אתי' - שהקדוש ברוך הוא השליך התורה שנקרא אמת ארצה, אך השלום נשאר אתו במרום. ואם האדם עוסק בתורת אמת יזכה גם כן למידת השלום. ...
וזה שאמר: 'תורת אמת היתה בפיהו' - דהיינו שהיה לו האמת, שהיא התורה ... ולא זו בלבד, שאפשר להיות כן בכל אדם, כיוון שכבר השליכו ארצה, אלא אף גם זאת, 'בשלום ובמישור הלך אתי' - בלומד, עם היות השלום אתי במרום, שנשתייר למעלה, הנה הוא זכה להיות אוהב שלום ורודף שלום.

כי החשמל הוא חיה של אש חריף ודק כי בשפה ברורה ובלשון אחרת ידבר במהירות וקלות. כי בזמן שידבר האד מאמר או דיבור אחד, ויאמר הוא אלף אלפים ורובי רבבות, בלי שיעמוד וימנע מארש שפתיו רגע. ותנועתו בקלות ומהירות, אשר כהרף עין יעבור ויגיע למקומות לא יכילם המספר, ויתראה באופנים שונים, לא באו בחשבון. וכפי קלותו ושינוי תנועתו תהיה מהירות דבורו וצחות לשונו, באופן כי יתנועע וישתנה, ידבר, יבריק ויזהיר, באופן אשר יבהיל ויפחיד ויחשיך ראות המראה הא-לוהי והשכלי אל הנשמות הדיבריות והאנושיות העולות אל הסולם והמדרגה הנבואית או אל גבול העולם הרוחני המאושר ובלתי גופי.
כי לא בלי ריבוי הכנת הקניינים הטובים, והמידות והחכמה, ולא פעמים רבים כי אם מעטים, יוכלו להשיג מושכלי העולם הרוחני, ועל עוצם וריבוי השאלות, אשר ישאל, והספקות אשר כרגע ימציא, והקשותו בחקירות תשובותיהם, וחקרו ודרשו במהירות ופרטות וקלות יבהיל ויבעיר השכל האנושי, באופן אשר לא ישיג או בטורח גדול ובהכנה רבה המושכלים העליונים, וזה בשביל שלא יינתן הקודש אל הכלבים, ולא יושלכו הפנינים אל החווירים, הרצון אל ההוללים, והרשעים השגה והידיעה הא-לוהית. ...
ותבין גם כן עניין ארבעה נכנסים לפרדס: כי אחד מת, ואחד נפגע, ואחד קיצץ, והרביעי שהוא רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום. וראיתי אני בליבי כי מילת בשלום יעלה כמניין חשמל כי הנה בו להיותו שער העולם השכלי, הביאה והיציאה בשלום, וגם הידיעה העליונה המאושרת או חס ושלום, הקצוץ והשגיאה, הפגיעה, הנזק והדחיה, והן אמת בהניחנו מושכל עליון ורוחני.

טעם למה מכנים תלמיד חכם בשם 'תלמיד'. מצאתי בספר מדרש שמואל על מסכת אבות פרק ד' בבא א'. וזו לשונו: טעם שמכנים את החכמים בשם תלמידי חכמים להודיענו העניין הנפלא הזה. כי מעולם לא יצדק שיקרא שם חכם לבד מבלי שיצטרף אליו שם תלמיד. כי אם אינו חושב שהוא תלמיד אינו חכם, כי אי אפשר להיפרד שם חכם משם תלמיד. ...
והראיה מדוד המלך, עליו השלום, שאמר: 'מכל מלמדי השכלתי', לפי שהוא לא היה מסתכל במלמדים אותו, אלא בדבריהם היוצאים מפיהם שהם דברי תורה. ואם כן אין להתבזות בזה, מאחר שהתורה היא המלמדת אותו. וזה אמת, כי לכן נקראו חכמי ישראל, תלמידי חכמים ולא חכמים סתם. לפי שאין להם רשות לומר דבר מליבם, רק בהסכמת הקבלה.

'לריח שמניך טובים שמן תורק שמך' - דרש רב נחמן, שמה שאמר 'לריח שמניך טובים' - מדבר בכלל תלמידי חכמים, שכולם כאחד שווים לטובה, נדמים לשמן הטוב. אבל אותו תלמיד חכם, אשר נדמה לשמן תורק, מכלי אל כלי, כן הוא מגלה תורתו, ודורש הרבים, מזכה בחכמתו לרבים, זה עולה במעלות, ודומה לצלוחית של פלייטון, שכשהוא מכוסה אין ריחו נודף, מגולה ריחו נודף. כן כשמגלה חכמתו לרבים, יוצא שמו בכל העולם: 'שמן תורק שמו'. ואף על פי שיש לבעל דין לחלוק ולומר, שיותר טוב הוא שיהיה חכמתו מכוסה, ולא יגלה סוד, כי אדם אשר כזה שהוא דורש הוא מגלה חכמתו, הקדוש ברוך הוא יכסה ממנו סודות החכמה, כמנהג בשר ודם, שאינו מגלה סוד לאותו בן אדם, שהולך רכיל ואומר אותו לבני אדם - לזה אמר, שאינו כך. ולא עוד אלא שאפילו הדברים המכוסים ממנו מגלים לו, כאשר כמה פעמים קרה מקרה לתלמיד חכם, שהוא דורש בקהל והקדוש ברוך הוא משפיע ומגלה לו דברים, שלא עלו במחשבתו לאומרם, כי מים עמוקים ידלה בזכותם של רבים.

'דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם' - ירצה לומר: 'בני ישראל' - אלו בוני ישראל, על דרך 'ורב שלום בניך', אל תקרא 'בניך' אלא 'בוניך'. והדיבור שתדבר אליהם, בייחוד מהמון העם, ראוי לקרות 'אדם' ולא להמונם. וחזר ופירש: מה פשעם ומה חטאתם של המון העם?! והלא חכם וטיפש גזירת מלך, ומה יעשו הטיפשים שבהם לצאת מכלל של 'אדם'? - לזה אמר הטעם: 'כי יקריב' - המקריב קרבן לה', 'מכם' הוא ולא בידי שמים, אלא גם מצדכם יכול להקריב עצמו התקרבות לה'. וזה שנשתדל וטרח ויגע, יותר מן אותו שלא טרח ויגע, ונשאר בבחינת 'בהמה', כמאמר רבותינו זיכרונם לברכה: לא קרא ולא שנה עליו הכתוב אומר: 'וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה'. לכך לא יתייחד שם 'אדם' אלא על עמלי תורה, אותו שהוציא עצמו מבחינת 'בהמה' על ידי טוחו ויגיעו בתורה, כי ההרגל הוא טבע שני. ואף על פי שנגזר על אותה טיפה גזירת טיפש, הרי הטביע הקדוש ברוך הוא באדם טבע שני, והשג ישיג בחכמה, ואם יגעת ומצאת האמן.

'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו' - שיש לדקדק כמאמר שאמר: 'כי לקח טוב נתתי לכם' - ודאי שלא יעזבוה! ואיך יחויב שמפני שהיא 'לקח טוב' - שיעזבוהו? ובא להזהיר. ...
שדרך העולם, מי שלוקח חפץ או אבן טובה או מרגלית מניחו בבית גנזיו, חדר תוך חדר, ואינו לוקחה בידו כי אם לפעמים, מימים ימימה. וזה שאמר הכתוב 'כי לקח טוב נתתי לכם', ושמא תאמרו, אם כן, כיוון שהיא 'לקח טוב', נשמרנה בבית גנזינו, ומימים לימים, דווקא נלמוד בה, לפי שהיא 'לקח טוב'.
ואם כן, תורה תהא מונחת בקרן זווית. לזה אמר 'תורתי אל תעזובו', רוצה לומר: אף על פי שאמרתי לכם שהיא 'לקח טוב' - 'תורתי אל תעזובו', כי מצוותה - להגות בה יומם ולילה.

'כיוון שעמדו ישראל על הר סיני' - רוצה לומר: שמתחילה הם היו תחת ההר, שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא את ההר כגיגית, עד שקיבלו עליהם לקבל את התורה. אכן כיוון שיצאו מתחת ההר ועמדו על ההר כדי לקבל את התורה מרצונם, אז ויאמר ה': 'תנו לכם ערבים' - רוצה לומר: תנו לכם ערבים שאתם מקבלים את התורה ברצונם הטוב והגמור, ולא תטענו שאנוסים אתם בכפיית ההר. ...
אז אמרו ישראל: 'בנינו ערבים לנו' - רוצה לומר: שמצד בנינו יוצאה הערבות, שלא נוכל לטעון טענת אונס. דהיינו: אפילו אם אחרים אונסים את בנינו על פינו, ואומרים להם תסתרו דברי אביכם, מחויבים הם בדבר ההוא, משום מצווה לשמוע דברי אביו הבשר ודם, ואין יכול לומר אנוס הייתי. אנו מכל שכן וקל וחומר כי אתה אבינו, היושב בשמים, בוודאי הגמור אין לנו טענת אונס. אז אמר להם הקדוש ברוך הוא: 'הרי הם ערבים טובים'. רוצה לומר שטענתכם שמצד בניכם היא כמו ערבות טובה, זהו שכתוב: 'מפי עוללים ויונקים יסדת עוז', ומילת 'מפי' במקרא זה היא כמו 'על פי', דהיינו על פי טענת שמצד העוללים והיונקים יסדת עוז דהיינו התורה.

'והגית בו יומם ולילה, למען תשמר לעשות ככל הכתוב בו' - סופי תיבות: תום ה' תרן לבו. שלמות ה' תשמח את לבבו. אומר המלבי"ם: לא כתוב 'ולמדת', אלא 'והגית'.
קם אדם בבוקר והוגה מה אומרת לי התורה: ליטול ידיים, לברך, ללבוש ציצית וכו'. אוכל והוגה בתורה, ומברך את ה'. אם תהגה יומם ולילה בתורה ותתעמק בה, שכל התורה נדרשת בדרשות ודקדוקים, רמזים וגימטריות, ובה מוצאים אנו את כל התורה שבעל-פה. כל אשר עתיד להתרחש ולהתחדש, אמור ומרומז בתורה שבכתב, 'אין דבר שאינו רמוז בתורה', ברם מן הצורך יש להשקיע הרבה עמל ויגיעה בתורה כדי לגלות את זה. ואני עבדכם הקטן יודע כמה שזה נכון.

כתוב במדרש: 'ושמחת בכל הטוב' - אין טוב אלא תורה, לפיכך הזהיר משה: 'עשר תעשר'. עד כאן. - והוא תמוה. ואפשר לומר בהקדים מה שחקר הרב נ"ב לפי דברי רבותינו זיכרונם לברכה בפסוק: 'מלוה ה' חונן דל' - שהנותן צדקה מלווה הוא לה' יתברך, אם כן הרי זוהי ריבית שכמה יעודים טובים בשכר הצדקה. ואין לומר משום שכתוב: 'מי הקדימני ואשלם' ולכן זו לא ריבית כיוון שהכל שלו, שהרי בעשותו משפט וצדקה נעשה שותף להקדוש ברוך הוא. וכן אחר שמברך על הנאתו - זה נקרא שלו כמו שכתב הש"ס: 'כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה' - שאחר ברכה 'הארץ נתן לבני אדם', ולא שייך לגביו 'מי הקדימני ואשלם'. ותירץ הרב לחקירה זו, שעיקר הלוואה היא לעני, והקדוש ברוך הוא פורע בעדו הריבית, ובדרך זו מותר לדעת רבינו תם, שלא אסרה תורה ריבית, אלא הבא מיד הלווה למלווה לא על ידי שליח. ומטעם זה מותר גם כן לנסות במעשר כמו שכתבו זיכרונם לברכה, ולא הווי ריבית כיוון שהוא על ידי שליח, והנה רוב הפוסקים כתבו על דבר זה של רבינו תם, שדווקא לבעל תורה מותר לגלות אבל לא בפני עם הארץ שמזלזל על ידי זה באיסורים. אמור מעתה כוונת הדרש הנזכר: 'ושמחת בכל הטוב' - אין טוב אלא תורה, ועל ידי התורה מותר ליקח הריבית על ידי שליח, ולפיכך משה מזהיר לישראל: 'עשר תעשר' ואין חשש ריבית כלל.

אמרה תורה: ריבונו של עולם, כתיב 'בשמאלה עושר וכבוד', ובני תורה עניים! השיב לה הקב״ה- 'להנחיל אוהבי יש', שהם יהיו עניים בעולם הזה, כדי שלא יתעסקו בדברים בטלים ויהיו טרודים בעושרם, וישכחו התורה.
וגם אמרו במדרש - אמרה תורה לפני הקב״ה: תנני בחלקו של עני, לפי שהעשירים, אם עוסקים בתורה, ותזוח דעתם עליהם, וחכמתם מסתלקת בשביל גאוותם - הרי הם בוטחים בעושרם. אבל העניים אם עוסקים בתורה אין דעתם זחה עליהם, שעל מי יש להם לסמוך? ... הרי שעל הרוב אין התורה מצויה בעשירים, וגם התורה עצמה אינה חפצה בהם.

'עשה לך רב' - ללמוד ממנו דברי תורה כדי שתאמר שמועה מפיו, ממבחר החכמים יהי רבך, ואל תבטח בספרים לומר: אקנה לי ספרים ואלמד בהם, ואל אצטרך להביא רב לאכול בביתי ולהזיל ממוני בשבילו, לזה אמר: 'עשה לך רב' - ואף אם תפזר ממון הרבה, שאינו דומה לומד מפי כתב ללמוד מפי רב, לזה אמר הפייטן זיכרונו לברכה: בחר פי סופרים לא פי ספרים, קנה לך רב ואל תבטח בספרא, פי חכם מאת פנים יקרים, והספר לבד אחד בשורה. לכך אמר התנא: 'עשה לך רב' - עשיה, לשון: 'ואת הנפש שאר עשו בחרן'.

'עשה לך רב וקנה לך חבר והווי דן את כל האדם לכף זכות'. - כיוון התנא להמציא לנו תרופה, לקנות לו רב כדי להתלמד ממנו, ולא יגיע לו שום נזק. שהן אמת - שמצד אחד, ראוי ונכון אל האדם לקנות חבר טוב לעצמו, וצא וראה כמה תועלות מגיע לאדם מזה שלא ישכח תלמודו.
ובמעשה דומה המדרש רבה, סימן נצבים על פסוק: 'לא נפלאת היא ממך' - וזה לשונו: מעשה בתלמיד אחד של רבי אליעזר בן יעקב, שהיה ממהר בכל תלמודו. פעם אחת חלה ושכח את כל תלמודו. מי גרם לו? - על ידי שלא היה אומר בפיו. נתפלל עליו רבי אליעזר בן יעקב, וחזר עליו כל תלמודו. על כן מבואר שמיצרך צריך להיות לאדם תלמיד חבר כדי לומר ההלכה עמו פעמים הרבה לבל ישכחנה, שאלמלא תפילת רבו עליו כבר היה נתרוקן מתלמודו לגמרי.

ומה מאוד יש להצטער, שיש בני אדם שומרי תורה ומצוות, הנזהרים בדברים שבין אדם למקום, ואילו בדברים שבין אדם לחברו, הותרה להם הרצועה לעשות כאוות נפשם.
ומעשה באדם אחד שהפקיד מעותיו אצל אדם נאמן אחד, שישב בבית המדרש מעוטר בטלית ומוכתר בתפילין, ולאחר זמן כפר אותו אדם בהפקדה, ואמר: איני מכירך. ואמר המפקיד: לא לך האמנתי והפקדתי, אלא לתפילין שעל ראשך.
ושמעתי מחתני הרב הגאון רבי עובדיה יוסף, שפירש בדרך רמז מה שאמרו בגמרא, שזמן הנחת תפילין בשחרית, משעה שיראה את חברו בריחוק ד' אמות ויכירנו, וכן נפסק בשולחן ערוך. שרוצה לומר: שאף על פי שהתפילין היא מצווה שבין אדם למקום, אל יעשם עטרה להתגדל בהם, וקרדום לחפור בם, להונות בהם את הבריות, אלא משיראה את חברו, שהפקיד מעות או חפץ בידו, ועודנו רחוק ממנו ארבע אמות, מיד 'יכירנו' - להשיב את הפיקדון אשר הופקד אתו כי אחרת הוא מחלל את ה', חס ושלום, ככתוב: 'באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו'.

'ואתם סרתם מן הדרך, הכשלתם רבים בתורה' - אם התלמיד חכם עושה 'קולא' בפני בעל הבית, גורם שתי רעות: אחת - שילמדו ממנו להקל באיסורים, והשנייה - שיקלו בכבודו של התלמיד חכם, ולא יחשיבהו בעל הבית. כי אף מי שהוא עובר על התורה, בראותו לתלמיד חכם, שהוא פרוש ומחמיר באיסורים, יגדל כבודו בפניו ויכבדהו, אף שהוא אינו עושה רצון אביו שבשמיים - יקר בעיניו מאוד. ולהפך, אף אם הוא ירא שמיים, הנה יקל בעיניו כבוד התלמיד חכם ההוא, שעושה 'קולא' באיזה עניינים לפי מה שלמד, ולקח סברת המקל, 'ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו' שמשווים לכולם בערך אחד שאומרים: 'לא אמון בם', ובוטל כבוד התורה.

'שמאי אומר: עשה תורתך קבע' - נראה, שדייק לומר בלשון עשייה, ולא אמר למוד תורתך. וגם אמר: 'תורתך', ולא אמר עשה התורה. וגם אמר: 'קבע', ולא אמר בקבע. לרמוז שילמד על מנת לעשות, שכשתבוא ללמוד תהא מכווין לעשות, מה שעולה לדין מתורתך. ואפשר עוד, 'עשה תורתך' שתהא מקיים 'ועשה תורתך' - שלא תלמד, ולא תקיים, ודייק לומר 'תורתך' כמו שאמרו זיכרונם לברכה, על פסוק 'כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה' - שבתחילה נקראת תורת ה', וכשנתגדל בתורה נקראת על שמו. ואמר: 'קבע' - שתהא מלאכתו עראי ותורתו קבע.

'רבי מאיר אומר: הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה' - שאף שלמדת בתורה ועסקת בה הרבה, הוי ממעט באותו עסק, שלא יהא חשוב בעיניך שעסקת בתורה הרבה אלא מועט, ובזה 'ועסוק בתורה' עוד הפעם, שתאמר שעדיין לא למדת חיובך.

'והיו הדברים האלה, אשר אנוכי מצווך היום על לבבך' - ופירשו חכמינו זיכרונם לברכה: שלא יהיו בעיניך כצו מלך ישן, שכבר עבר זמנו, חלילה, אדרבא אצלך תהיה התורה כחדשה, ואש אהבתה תתלקח בליבך מיום אל יום יותר, עד ש'באהבתה תשגה תמיד'. ...
המעלות והיתרונות שישנם לתורה על השכל, כאלה ודומים לאלה, פלפולים, משלים אגדות המושכים לב השומעים, וכולם יוצאים מלפניהם בהיותם מבושמים מיין רקחה, ומתלהבים ודבקים בה בכל נימי נפשם ולבבם, היות ו'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום' ומלמדתם להועיל להם - לעצמם ולכל בני ביתם, ולכל בני שכונתם וסביבם, לאשר הם המצווים את בניהם אחריהם: 'ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט', וכשהדברים יוצאים מן הלב, נכנסים ישר אל תוך ליבם, משפיעים עליהם ומחזירם למוטב.

יום אשר 'עלה א-להים בתרועה', ועמדה לנו שעה, שעת הכושר ועת רצון, ובחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון, את קולו שמענו מתוך האש, עשרת הדברים כהווייתן וקומתן, דבר השווה לכל נפש, והקול עולה ויורד בשיעור כל אדם, תשושי כוח לפי כוחם, גיבורים לפי כוחם, ואולם קבל ממני הנעלם, שהקול היה מצטייר ונגלם עם גוף המאמר, טס ופורח ובוקע האוויר ברומו של עולם, הולך וחוזר לעיני כל ישראל, כל פעם במעיל צדקה 'וככלה תעדה כליה', משבח בית אביה ביום חופתה, ולכל אחד גילתה את שוקה כפי שיעורו, את המן אכלו באותו מעמד ולקטו ממנו מה שקלטו, איש לפי זכות וחידוד ראותו אשר ירש מאביו, ומקומו זכה לו, זה חתה במחתה מן המאוכלות הפנימיות, וזה חתה גחלים עוממות.
'ויהי היום יצאו מן העם ללקוט', עין רואה את הקול מלובש במאמרו, כל לו כל אליו כלליו ופרטיו ודקדוקיו, והלב חומד וקולט את העין במידה שאדם מדד לו ובחינתו ואיפתו, והוציא את האבן הראשה, ומפרשה וחוזר ומפרשה, עד היסוד בה, וקם לו בגבולו ולא בגבול אחרים ...
זאת המנוחה והנחלה אשר ירשנו באותו היום הנכבד נורא ואיום, נמצא שזה ראה וזה ראה, אבל זה ראה ירוק וזה אדום, ונתקיימה עדותן בבית דין והיה זה שלום.

'אשרי האיש אשר לא הלך ... כי אם בתורת ה' חפצו ... לא כן הרשעים' - שמה חידש לנו בזה? ועוד מאמר: 'לא כן הרשעים' שמהיכן תבוא לטעות בזה עד שהצטרך לומר: 'לא כן'? ...
ולפי ההקדמה הנזכרת, הכוונה לומר: 'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים', ומי גרם לו זה? 'ובדרך חטאים לא עמד כי אם בתורת ה' חפצו' - שאם לפעמים הוצרך לעמוד או לילך בדרך חטאים, הוא מהרהר בדברי תורה, ומתוך כך ניצול מלכת בעצתם. 'לא כן הרשעים' - אינם עוסקים ומהרהרים בדברי תורה, על כן תמיד נכשלים.

מצוות הכותב ספר תורה כשר כאשר ראינו בעיננו לבני ידידי חיים, ה' ישמרהו ויחיהו, שכתב זה ספר התורה לשמו נאה ומשובח וקיים המאמר שכתבנו בפתח השער: 'זה אלי ואנווהו - התנאה לפניו במצוות', ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו, בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן, וכורכו בבגדי משי נאים, וכאן הוסיף גם כן ועשה את שני הרימונים והעטרה אשר תלויה עליו מכסף מזוקק, ובוודאי הגמור כי יגדל שכרו עד מאוד ויקוים בו מקרא שכתוב: 'הון ועושר בביתו וצדקתו עומד לעד'. ...
ונמצאנו למדים מדברי רבינו אשר בן יחיאל, זיכרונו לברכה, שדווקא בדורות הראשונים שהיו כותבים ספר תורה ולומדים בה, עיקר המצווה הוא לכתוב ספר תורה אבל עכשיו שכותבים ספר תורה ומניחים אותו בבית הכנסת לקרות בו ברבים, לא די בכתיבת ספר תורה לבד אלא צריך לכתוב גם כן משנה וגמרא ופירושים כאמור.

'כל שחוכמתו מרובה ממעשיו' - אדם למד הרבה, יודע הרבה, אך אינו מקיים. ידיעותיו אינן לשם יישום וקביעה, אלא להרחיב דעתו - סכנה בדבר, כי התכלית היא חיים על פי מעשים, והם צריכים להיות קבועים, תדירים ומושרשים בחיים, הם שורשי החיים. המחשבות והחכמה, פנים רבות להן, פסיחה רבה על כיוונים שונים. אם, חס וחלילה, המעשים מועטים והמחשבות רבות ומסועפות, הרי רוח רגילה תעקור את העץ כולו, באשר קיומו של העץ תלוי בשורשים החזקים והרבים.

'התקן עצמך ללימוד תורה שאינה ירושה לך' - מלשון תיקון והכנה מראש, אין לגשת אל לימוד התורה ישירות: אבי חכם, אמי חכמה, גם אני חכם ואלמד תורה. אתבונן, אחקור, אסיק מסקנות ובסופו של דבר אדע. תיקון המידות - הוא שלב קודם ללימוד תורה, שלב הערכים והמוסר, הוא תנאי לתורה.

והנה אני אגיד לעולם שבח לאל יתברך, בכל מקום אשר דרכה כף רגלי בערי אירופא, שמתי פני ולבי לסבב בביבליוטיקה דהיינו אוצרי הספרים, וחסד אל גבר עלי, שמצאתי חן בעיני הספרן, והייתי מציין כל הספרים כתיבת יד וסידרתים על סדר א"ב ועשיתי קונטריס, וקראתי בשם 'נהר דעה'. ...
ונאמן עלי הדיין, בכל הביבליוטיקא'ס שישבתי בהם, הייתי רוב ימים בתענית, בעבור הוצאת הפונדק, וחשקי גבר, נכספה גם כלתה נפשי, לחזות ספרי ראשונים כמלאכים כתבי-יד.

'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם' - בהכרח היינו שממשיכים שלום ושפע וטוב בעולם על ידי לימוד התורה, הגם שיושבים בביתם ואינם הולכים מכאן לכאן.

זה כלל גדול בכל מצווה ועבודה תדירה, וכן בעסק התורה, שצריך שיעשנה בקביעות, ולא כשיזדמן לו לבד, ועל כן אמרו שצריך לקבוע לו מקום לתורתו ולתפילתו.
וכן כתוב בתיקוני הזהר: כמו שהנשמה עושה, כך שורה השכינה כנגדה. נשמה שהיא קבועה בתורה ובתפילה, אזי היא מקום קבוע שהשכינה שורה עליה. אבל נשמה שאינה קבועה בתורה או בתפילה, אלא אם מזדמן לה במקרה, כך גם היא שורה עליה במקרה.

אמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שכל הנשמות של ישראל שהיו עתידים להיוולד, היו בעת מתן תורה. לכן נשאר אותו הכוח רק לישראל. ואף מי שהוא אינו למדן, אבל הוא שומע דברי תורה מתלמידי חכמים, אזי יש לו חלק בתורה בשמיעה. ועליהם אמרו בתיקוני זוהר: 'מהם באוזניים' - דהיינו מי שאינו זוכה ללמוד, רק לשמוע דברי תורה, נקראת הנשמה שלו בחינת אוזניים לתורה.

וזה שאמרו בפרק קמא של חגיגה: 'הן הן גופי תורה' - לרמוז שכל אלו הם גופי תורה, אך חכמת הקבלה היא נשמת התורה, ואין לגוף בלי נשמה ואין לנשמה בלי גוף, שאילו היה, אפשר לא היו נבראים גופות לנשמות. ונמצא שכל מי שעוסק בזה בלתי זה, אינם מקיימים בעצמם תורת חכם מקור חיים, שאין חיים זולתי בהיות גוף ונפש ביחד, וזהו ברור לאשר נגע א-להים בקרבם.

'בא וראה שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. אדם מוכר חפץ לחברו - לוקח שמח ומוכר עצוב, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, נתן תורה לישראל ושמח' - הנה כי כן, צריך הלומד לשמוח בלימודו, אף שהון ביתו חיסר בחפץ ההוא, כל שכן המקבל מתנה, שלא חיסר כלום מנכסיו, וכמו שאמר דוד המלך, עליו השלום: 'שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב'. וכמו שאמרו במסכת שבת: אין השכינה שורה על ישראל אלא מתוך רוב שמחה של מצווה, וכן לדבר הלכה ... ואין לך עת שמחה כעת הלימוד.

יתירה מעלת הלומד, ממעלת ספר תורה, וחיוב כבוד ספר תורה, יוצא לנו מכבוד לומדיה, שזהו אצלי כוונת המשנה: 'כל המכבד את התורה - גופו מכובד על הבריות' - ורצה לומר, שכשהתלמיד חכם מכבד את התורה, ועומד מפני הספר תורה, כל העם מקצה שואלים ודורשים: היכן ציוונו לעמוד מפני ספר תורה, ומניין יצא לנו דין זה, כי לא פורש בתורה, וצריכים לדון בקל וחומר, שמפני לומדיה, ממילא - גופו מכובד על הבריות, נשארה להם חיוב כבוד גופו ... וזהו כוונת הפסוק: 'סלסלה ותרוממך, תכבדך כי תחבקנה' - כשאתה מסלסל את התורה, אותו החבוק והנישוק שאתה מחבקה - אתה מתכבד, שהרואה אותך מחבק אותה, צריך לדון קל וחומר, שמפני לומדיה, נמצא כבוד גופך במה שאתה מכבדה.

'אמר רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה'. - הכוונה במה שנאמר: 'כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, והעוסק בתורת עולה, כאילו הקריב עולה', וכן בשאר המצוות. 'כל העוסק בתורה' - ורוצה לקיים המצוות הנזכרים לעיל, כאילו קיימם. ... כיוון שהוא 'עוסק בתורה לשמה' - כוונתו לומר שכוונתו רצויה, בעודו עוסק בתורה לקיים המצוות, כל שיבואו לידו, ומחשבה טובה, הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, כאילו קיים כל אותם המצוות. נמצא כי בעודו עוסק בתורה, 'זוכה לדברים הרבה' - רוצה לומר: לכל אותם המצוות שהוא שונה אותם, בעודו עוסק בתורה.

'פי צדיק יהגה חכמה, ולשונו תדבר משפט. תורת א-להיו בלבו, לא תמעד אשוריו' - והכוונה כשפי צדיק יהיה הוגה התורה, ומתוך הלימוד 'ולשונו תדבר משפט' - כלומר שמעלה שמועה על פי ההלכה, אז ממילא 'תורת א-להיו בלבו' - שתמיד מחשב בה, כמו שאמרו התוספות, ואז 'לא תמעד אשוריו' - שאין היצר הרע שולט בו, כיוון שלא פסקה הגרסה או מפיו או מלבו.

לפרקים, קבע עתים ללמוד הגדות רבותינו זיכרונם לברכה המקובצות ב'עין יעקב'. ולא תלמוד באותו הקצר, קטן הכמות, אשר אין בו שום פירוש, אך תלמוד באותם הגדולים, המאירים את העיניים בפירושיהם. ובכלל, קבע עתים ללמוד מעט דרש המתוקים מדבש ונופת צפים, המושכים לבו של אדם כאילו מטייל ממש בפרדס. והמניעה מזה הנה הוא חסרון גדול אל אשר בשם חכם יכונה.
תן חלק גם לתנ"ך עם פירוש רש"י, זכרונו לברכה, כי הוא עיקר הכל, תל שהכל פונה אליו. ובזה גם עם לימוד ההגדות תתלמד מלאכת המליצה, לדבר צחות בארש נינוחות. ומאד צר לי בראותי מכתבך שאתה מדבר בלעגי שפה ולשון מעורבב, ולפעמים מצורף עם רוע הכתיבה, וזה חסרון נגלה בחיק האיש השלם. אבל ההתמדה בלימוד התנ"ך והגדות רבותינו זיכרונם לברכה בטיב ההתבוננות והבטה יגיעוך אל זה השלימות. פקח עיניך להישיר הכתיבה ולנאותה. הלא ידעת כמה נצטערתי עליך על דבר זה. כי באמת הוא שלימות גדול אל האדם. עם צירוף המליצה הנזכרת לעיל, יתקרב האדם אל הרחוקים על-ידי איגרת, כי ליופי הכתב והלשון יאהבוהו וישבחוהו. ולמה זה בני על-ידי העצלות תהיה חסר טובה גדולה אשר אין ערוך אליה?!

'יקרה היא מפנינים' - יש לדקדק הרי פשוט הדבר שאין להעריך חיי עולם לחיי שעה, וכבר הרגישו רבותינו זיכרונם לברכה בזה, ודרשו: 'מפנינים' - מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים'.
ונראה לעניות דעתי שמודעת זאת, כי האבנים טובות אינן כשאר חפצים. כי הבגד או החגורה בעלי עשר אמות אורך והוא שווה עשרה זהובים, כאשר יהיה ארכו עשרים הוא שווה עשרים זהובים. וההיקש בשאר. אבל באבנים הטובות, אם תהיה שווה אבן ששיעורה כעדשה - עשרה זהובים, כאשר תהיה שיעורה כב' עדשות - אינה במידת תשלומי כפל, עשרים זהובים, אלא שווה ארבעים או חמישים זהובים.
והנה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'ורדפו מכם חמישה מאה' - אינו דומה מרובים העוסקים בתורה, למועטים העוסקים בתורה', והביאו רש"י בחומש ראש פרשת 'בחוקותי', לפי שלפי רוב העוסקים, יגדל נא כח זכותם, חמש ידות על המועטים, העוסקים בתורה. ולפי זה יש מקום לטעות שהעדיפות אשר בין המרובים למועטים בעסק התורה הוא בערך האבנים טובות, לזה אמר שלמה כי לא כן הוא, אלא 'יקרה היא מפנינים', וריבוי יתר נמצא לה יותר מפנינים.

אבל מה שכתבת לי שאתה עוסק בפלפול, לא מצא חן בעיניי, לך בני אייעצך ויהי א-להים עמך, אל תתפתה לשיטת העוסקים ב'פלפול והדרן', לבנות ולהרוס, ושוב לבנות ולהרוס בלי שום תועלת, כי קרוב הדבר בעיניי להיות איבוד זמן וביטול תורה. עליך להשתדל להבין היטב סוגיית הגמרא עם רבי שלמה יצחקי והתוספות, ושיתיישב בליבך הפשט עם העמוק של הגמרא, ואז תמשיך הלאה, ותלמד הרבה. וטוב מאוד, אתה עושה שלומד טור בית-יוסף ושולחן-ערוך, כי ההלכה היא העיקר, ובזה נהיה האדם גדול בתורה, על ידי בקיאות בש"ס ובהלכות.

'היזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה' - ונראה לי לומר הטעם לזה משום שבני העשירים, אפילו שילמדו תורה ויזכו לכתרה של תורה, לא תצא מהם תועלת לרבים, לשמש בקודש ולהרביץ תורה או שיהיו מורי הוראות וכיוצא, מכיוון שהם עשירים ולא ירצו לקבל עליהם עול כזה.
לא כן בני העניים, כשיהיו חכמים גדולים בתורה, וודאי שמרצונם הטוב יקבלו עליהם עול הרבנות, כי מזה תהיה להם פרנסה. ולזה אמר 'שמהם תצא תורה' - דהיינו לאחרים. על דרך שאומר הכתוב: 'כי מציון תצא תורה'. ולכן משה רבנו עליו השלום קיבל התורה על הר סיני, השפל בהרים, וחשבונו חשבון 'עני', להורות לאחרים כי רק מהעניים, שהם שפלים, נזכה לקבל תורה, שמהם תצא תורה לרבים.

באותם מקרים, שבהם נותנת התורה פרטים על דינים, שאינם בגדר היסודות העיקריים, ושעליהם אין התורה אומרת שהם 'חוקת עולם', כוונת התורה היא להראות באמצעות אותם דינים, מה היא הדרך המביאה להגשמת היסודות העיקריים, שהם נצחיים, לאור התנאים שהיו קיימים, בזמן שבו נכתבה התורה. על כן, עשויים אותם פרטי דינים להשתנות, בהשתנות תנאי החיים, אם שינוי כזה הכרחי או מועיל ... את הפרטים יש לקבוע על יסוד הסתכלות, במה שהוא נחוץ כדי ללכת בכיוון שציינה התורה, כשנתנה את דיניה בדבר החוקים והמנהגים, שהיו קיימים בזמן שבו נכתבה, אצל ישראל ואצל העמים שאיתם הוא בא במגע. אם כן, שומרים את התורה לפי דרישותיה ולפי כוונתה, לא אם שומרים את כל הפרטים הכתובים בה ללא שינוי, אלא כשקובעים כפעם בפעם, חוקים שיביאו את ישראל להתקדם בדרך שהראתה התורה. במובן זה יש לומר, כי אופי התורה, בחלקיה המשפטיים כמו בחלקיה הסיפוריים, הוא דינאמי ולא סטאטי.

לימוד תורה בשבת - יש בו סגולה רבה, ושכרו הוא גדול. ועליו אמרו: 'יפה שעה אחת בלימוד תורה בשבת, מאלף שעות בימות החול'. ועוד מקבל שכר על ימות השבוע, אפילו לא למד בהם מחמת אונס עבודה וכדומה. וכן על התפילות החטופות בימות החול מחמת העבודה, אם הוא מתפלל בכוונה ובנחת רוח בשבת, מעלה בזה את התפילות של חול.

'אין דומה שונה פרקו מאה פעמים, לשונה פרקו מאה ואחד פעמים'. - וכי בשביל פעם אחת, שלא הוסיף על המאה אבדה תקוותו וישכח לימודו?! - אתמה. אלא שהכוונה היא בשביל ששונה פרקו מאה ואחת פעמים, נתכוון לשם המלאך 'מיכאל', שהוא גם כן עולה גימטרייה מאה ואחד, ועל ידי המלאך 'תורת א-לוהיו בליבו, לא תמעד אשוריו'. גם מי שלומד ממנו ושומע תורתו לא תשכח מפיו. ...
'כי שפתי כהן ישמרו דעת' הוא התלמיד חכם, 'ישמרו דעת' היא התורה, על ידי שפתיו, ששונה בהם מאה ואחד פעמים. וכי תאמר מה לי מאה פעמים, מה לי מאה ואחד? - לזה סיים הפסוק 'כי מלאך ה' הוא' - רצה לומר: שהמאה ואחד עולה גימטרייה 'מיכאל', ועל ידי זה תורתו משתמרת. ודייק ותמצא קל. ועל פי זה נבין גם פסוק במשלי 'לב חכם ישכיל פיהו, ועל שפתיו יוסיף לקח' - כלומר 'לב חכם', שרצונו לומר: שהאיש הזה שרוצה שתלמודו יתקיים בידו, מה יעשה, 'ישכיל פיהו' - פיהו גימטרייה מאה ואחד, שיחזור על לימודו מאה ואחד פעמים, ועל ידי זה 'ועל שפתיו יוסיף לקח', שתלמודו מתקיים בידו ולא ישכח.

הנה אמת 'שכשם שאסור להתיר את האיסור, כך אסור לאסור את המותר', ושווים הם במשקלם וערכם, בלי שום הבדל והפרש כלל. ולא עוד, אלא שהמתחסד לעשות דבר, שפטור ממנו נקרא הדיוט. ובכן, חלילה לחכמי ישראל הקדושים והטהורים לאסור לעצמם, צאן מרעיתם, דבר שהוא מותר מן הדין, או להכביד ולהכריח את קהל עדת ישראל בחומרות יתרות.
אבל דע אדוני, כי יש דברים רבים מסתעפים מתורתנו הקדושה, אשר הם תלויים בשינוי המקומות, ובהבדל האנשים, והדבר ההוא מסור ביד מורה העדה ומרביץ התורה, להקל בעת הצורך הגדול, ולהחזיר הדבר לחומרו ותיקונו, בהתבטל המסובב והמכריח.

מעולם לא הקלו רבותינו הקדמונים בכבוד החוכמה האנושית, ולא זו, אלא שכיבדוה ונשאוה, ועל לוח ליבם כתבוה. הלא אמרו - 'כל האומר דבר חכמה, אפילו מאומות העולם, נקרא חכם', ואמרו - 'והאבדתי חכמים מאדום' מכלל שיש.
ובראש כולם הפעם ילווה, ומִדְבָּרוֹ נאוה, הוא הקדוש הרב יהודה הלוי, בספרו האדיר והנאור הוא 'הכוזרי'. שם ידבר עמנו בשפה ברורה ובנעימה קדושה, ושמה יחזה לנו נכוחות כי חכמי התלמוד היו בקיאים בכל חוכמה, וביארו כמה פינות התורה העיונית והמעשית על פי החוכמות...
ואם כך היו עושים חכמי התלמוד בזמניהם, והרב יהודה הלוי בדורו, מה נענה אנו, יתומים של יתומים, מקול מחצצים, והניגשים אצים, אשר היו בעינינו לקוצים, כי כפליים לתושיה גדלה תאניה, וגדל גם כן הצורך להשתמש בחוכמות ולמאוס באיוולת, לדחות הנזק ולקרב התועלת.

כל אחד אינו יכול לחדש רק מה שקיבלה נפשו כפי בחינתו, ולכן יכול הקטן לחדש מה שלא היה יכול לחדש גדול ממנו, שזה מה שקיבלה נשמתו כפי בחינתו, כי הוא חלקו.

'יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים' - אומר הזוהר הקדוש: מי שלומד תורה לשמה, ומחדש בה חידושים של אמת, לפי שכלו, ומדקדק היטב שהדבר שחידש יהיה על צד האמת, אז הקדוש ברוך הוא שמח בו ובתורתו, וכל חידוש שמחדש אדם בתורה עולה ועומד לפני הקדוש ברוך הוא, והוא מנשק אותו ועושה ממנו שמים חדשים וארץ חדשה.
לפיכך, אפשר שכוונת הפסוק בתהלים ש'יורדי הים' - הם היורדים לימה של תורה. כלומר אלו שלומדים תורה בעמקות יתירה, מתאמצים לברר את האמת שבה, ולהתאים אותה לשפת המעשה, 'עושי מלאכה במים רבים' - הם העושים את מלאכת הקודש, היינו שמחדשים חידושים של אמת במים רבים, היא התורה המשולה למים, יוצרים למעשה מציאות חדשה. הווי אומר: זהו שאמרו רבותינו שהקדוש ברוך הוא עושה מחידושי תורה אלו שמים חדשים וארץ חדשה.

תפילת רבי נחוניה בן הקנה, ביציאתו מבית המדרש מלמדת שחיוב ההודאה של חובש בית המדרש, שזכה להשכים לרוץ ולעמול כבן תורה, ולא שם חלקו בין יושבי קרנות, אינו חיוב חד פעמי, ולא נאמר בעיתים נדירות, אלא בכל עת שיוצא מבית המדרש, משום שכל ישיבה בבית המדרש משנה מהותו, וכל לימוד תורה קובע קניין בנפש ומשנה מהותו ותכליתו של הלומד, ואינו דומה חלקו שהיה לפני שנכנס לבית המדרש לחלקו בשעת יציאתו, ועל כך נותן ביציאתו הודאה על חלקו.

'וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאלה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול. נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה'.
יש שני מיני לימוד: לימוד אחד למתחילים, שילמדו תחילה, למען ידעו כיצד יקיימו את המצוות, וכמו שאמר הלל: 'אין בור ירא חטא', ועל סוג זה נמנו וגמרו: 'גדול התלמוד המביא לידי מעשה'.
הסוג השני של לימוד, רמוז המחלוקת רבי עקיבא ורבי טרפון. נאמר על ידי רבי טרפון שגדול המעשה. הכוונה על תלמוד סתמי, שתכליתו רק לימוד להשגת הידיעות וחקירת העיון. לימוד כזה לא היה מוצדק ומושלם, אם לא יקדימהו המעשה ויראת החטא. ואולם לעולם המעשה הוא הפרי המבוקש, והלימוד והעיון הוא בחינת עלים, שאם אין בו מעשה אין כל מאומה בידו כי אם עלה נידף.

'אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: 'וכל בניך לימודי ה', ורב שלום בניך'. - ויש להבין, מהיכן נשמע מהפסוק שתלמידי חכמים מרבים שלום בעולם?! - לפי שמן הפסוק שמביא, לא נשמע אלא, שמרבים שלום לעצמם, ככתוב: 'ורב שלום בניך' - משמע 'בניך' הלומדים - ירבה שלומם להם לבדם, אבל לכל העולם מהיכן לנו? ועוד איזו קושיה בפסוק עד שאמר: 'אלא תקרא בניך, אלא בוניך'. אומנם יובן שקשה לו בפסוק שאמר: 'וכל בניך לימודי ה'' - וכי כל ישראל הם תלמידי חכמים?! והרי צא וראה, כמה בטלנים יש בשוק, וכיצד אומר: 'וכל בניך לימודי ה''. וזהו שנתקשה בפסוק.
ולזה אמר: 'אל תקרא בניך אלא בוניך' - רוצה לומר: התלמידי חכמים, שעוסקים בבניינו של עולם, ובזכותם 'ורב שלום בניך' - רוצה לומר על ישראל. לזה אמר: 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם'.

מדוע שואלים את האדם 'קבעת עיתים לתורה' בלשון רבים? - והלא היה מספיק לומר 'קבעת עת לתורה'... - נאמר 'עיתים' בלשון רבים, מפני שישנם אנשים שאינם יכולים לעסוק בתורה יומם ולילה, מפאת דוחק הפרנסה, אך הם זוכים וקובעים עיתים לתורה, ומחנכים את בניהם בדרך זו, דרך התורה. נמצא שכל עמלם ויגיעם הוא לשם שמים. ולכן צריך החכם מכל אדם לכתוב את כל העיתים שאמרנו, מפני שגם אדם הישן או האוכל וכדומה, ועושה זאת לשם שמים, כגון: הישן על מנת שיוכל ללמוד תורה, ולפרנס את בני ביתו העוסקים התורה, אזי גם שנתו נחשבת ללימוד תורה. וזהו שנאמר: 'קבעת עיתים לתורה', מפני שגם עיתים של שינה, אוכל וכו', נחשבים לקביעת עתים לתורה.

'וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו' - בגמרא יומא דף ע"ב: 'אמר רבא: מכאן לתלמיד חכם שאין תוכו כברו, אינו תלמיד חכם' - ומה מחדש לנו רבא בזה? ועוד הוא לומד זה מארון התורה, הלא הארון עצמו לא היה תוכו כברו. שהרי אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: ג' ארונות עשה בצלאל, חיצון ופנימי של זהב, ואמצעי, שגם הוא נקרא תוך, היה של עץ. אם כן הם מזויף מתוכו, וכיצד רבא לומד מכאן לתלמיד חכם? ... אמנם כלפי חוץ, צריך התלמיד חכם להיות מכובד, רצונו לומר להיראות מכובד לכבוד תורתו, בכבוד לשמור על כבודה, כמו ארון התורה שהוא זהב כלפי חוץ, ובכל זאת הוא חייב להיות שפל ועניו. שענווה זו שחיצוניותה כבוד מסתמל בארון עץ, המעוטף מבחוץ בארון זהב. בא רבא וחידש לנו, שכמו שלפנים מתיבת העץ היה עוד ארון זהב, כך תלמיד חכם לפנים מן הענווה, יכיר ערך עצמו, בשבילי נברא העולם. חשוב אני כעולם מלא. ויגבה דרכו בדרכי ה'. ההכרה של עניו שהוא מסוגל לגדלות. כי דווקא מצד הענווה, כל מה שהוא עושה קטן בעיניו, ובזה מתעלה יותר בתורה וביראת שמים.

אל יעלה על דעתך, כאשר עלה בדעת הרבה, שנאבדו בידם באומרם - כיוון שמכיר אני בעצמי, שאין בדעתי להבין ולהשכיל, איני עוסק בתורה! - טועה הוא בדבר, שהרי הוא מחויב לעשות מה שנצטווה לעשות, ואם יבין - יבין, שהרי 'והגית בו יומם ולילה' כתוב, ולא כתוב 'ותבין בו'. ...
ומה גם שאמרו - האדם שאינו לומד, מפני שאינו מבין, הוא פיתוי היצר. יתמיד בלימודו, וסוף הבינה לבוא, שברא הקדוש ברוך הוא חשקו בתורתו ודבקותו בה, פותח לו מעיני החכמה.

אל תביט ותשגיח לדברי המתנגדים על מה שחשקת לעסק בתורה, בגמרא או בפשט או בדרש, באומרם לך: למה אתה מוציא כל ימיך בפרט זה של תורה ולא בפרט זה?
משום שעל מה שחשקת ללמוד, על דבר זה באת לעולם.

בספר 'שבט יהודה' כתוב מה שאמר תומאס למלך אלפונסו: 'שהיהודים נוטים מאד אל השמיעה, והם כמו הנערים, כי למה הנער יזכור יותר מן הזקן, מפני שיתפלא מכל דבר, והדבר הנפלא עושה רושם בזכירה'. וכבר קדמוהו רבותינו גבי בן פקועה, שאמרו שמתוך שתמהים עליו זוכרים אותו יותר. שיותר שהדברים תמוהים ונפלאים ישתקעו בזכירה, והלא הוא הדבר בעצמו, מתוק מדבש שאמר אדונינו דוד: 'פלאות עדותיך על כן נצרתם נפשי' - אמר שכל העדות והמצוות הם נפלאים, ועל כן עושים רושם בזכירתו - 'נצרתם נפשי'. ומורנו הרב רבי יצחק אברבנאל כתב: 'כפי האמת כל נבואה נס, ואין כל נס נבואה'. ונמצא מהאמור, שהזכירה נפעלת מהתפעלות האדם ...
ואמרו המקובלים: 'כשאדם שוכח איזה דבר שקיבל מרבו, ישים תמונתו לנגד עיניו ויזכור' ... ונראה לי הטעם מפני שתהיה כהסתכלות פנים בפנים, כאשר ידבר איש אל רעהו, שמועלת הרבה, כמו שכתוב: 'והיו עיניך רואות את מוריך'. וכן בזוהר: 'הרם ראשך ויביטו פניך בפניי כדי שתבין דברי'. ושנינו: אמר להם רב משרשיא לבניו: כאשר אתם יושבים בפני רבכם, הביטו בפניו שכתוב: 'והיו עיניך רואות את מוריך'. ומטעם זה שנינו: 'בגורן שער שומרון' - כחצי גורן עגולה, כדי שיהיו רואים זה את זה'. ואחשוב שכך משמעותו של הפסוק: 'ברזל בברזל יחד, ואיש יחד פני רעהו' - שדרשוהו רבותינו זיכרונם לברכה על שני תלמידי חכמים שמחדדים זה לזה בהלכה, וסוף הפסוק: 'איש יחד פני רעהו' - שיסתכלו פנים בפנים כדי שיבינו דבריהם.

'נכנס יין יצא סוד' - תלמידי חכמים, אף על פי שירבו בשתיית היין, עם כל זה, מאחר שיש להם בחינת הרוח, אדרבה, לא יאמרו - כי אם סודות ורזי התורה, מחמת חכמה יתירה, שנמצאת בהם על ידי שתייתן, ולא יוציאו מפיהם דבר שאינו הגון, אלא יוסיפו אומץ לדבר בדברי התורה וסודותיה כאמור.

'הגיד לך אדם מה טוב, ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד.' - רצה לומר: אתה בן אדם, תדע לך 'מה טוב' - היא התורה, שכתוב: 'כי לקח טוב'. 'ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט' - הכוונה: שלימוד התורה יהיה כדי לידע ולהבין ולעשות משפט, כי לא המדרש הוא העיקר, הרי תורה ודין ואהבת חסד זו צדקה וגמילות חסדים, שעל ידי האהבה יהיה עושה צדקה להחיות נפשות עניים.

יום שבת קודש, בתחילה היה ראוי לכל דבר שבקדושה, ושלא לחללו בשום מלאכה, אפילו על ידי גוי, 'ונדחה' איסור שבת, לגבי חולה שבישל לו הגוי הקאווי. וכשנתרפא, חוזר איסור שבת 'ונראה' ונאסר לאותו האיש, שנדחה בשבילו לשתות המותר. ... זה רמז הכתוב: 'לו חכמו ישכילו זאת' - שישראל היו מתעצלים מלשוב בתשובה, באומרם: ש'נראה ונדחה, אינו חוזר ונראה'. על זה אמר להם: 'לו חכמו ישכילו זאת' - שהיא התשובה שנקראת 'זאת', כנזכר, משום שהאמת הוא ש'חוזר ונראה'. וראיה לזה: 'ישכילו זאת' - שהיא השבת, שנקראת 'זאת', כנזכר לעיל, שבתחילה היתה 'נראית' - ואסור לחללה בשום אופן, ולגבי חולים 'נדחית' - ומותר לחללו, וכשנתרפאו החולים, חזר איסור שבת למקומו. וזה אומרו: 'יבינו לאחריתם' - של החולים, שאם נתרפאו 'חוזר ונראה' איסור שבת, כן לעניין תשובה: 'נראה ונדחה חוזר ונראה'.

שאלה בעניין ההפטרה. מה שקורין בנביאים בשבתות ומועדים, אחר קריאת התורה וקורין אותה הפטרה, מה טעם קורין אותה בשם הפטרה ולא בשם נביאים? - יודיענו ושכרו מהשמיים. ...
טעם השלישי מעין השני, והוא לרבינו תם, זיכרונו לברכה, שאנו אומרים בפרק אלו נאמרים: 'כיוון שנפתח ספר תורה, אסור לספר אפילו בדבר הלכה, שנאמר 'ובפתחו עמדו כל העם'. ולאחר קריאת התורה הותר להם לפתוח ולדבר, והוא מלשון יפטירו בשפה. ...
ואף על גב שכתב מרן בית יוסף, זיכרונו לברכה, בסימן קמ"ז בשם רבינו ירוחם, זיכרונו לברכה, שכתב בנתיב כ' שאוסר לספר כשהמפטיר קורא בנביא עד שישלים כמו בספר תורה, שאין המצווה תלויה בקורא לבד אלא בכל המצויים שם. ...
על כן נראה, בדברי העולם הוא שאסור, אבל בדבר הלכה מותר. מה שאין כן בספר תורה, שאפילו בדבר תורה אסור, וזה פשוט.

'זאת חוקת התורה אשר ציווה ה' לאמור' - אפשר בדרך רמז בכוונת הכתוב: 'זאת חוקת התורה' - רוצה לומר: שתהיה חקוקה בלב שלא ישכחנה ולא יסורו מליבו.
'אשר ציווה ה' לאמור' - שילמוד בקול רם ויוציא דברי תורה בשפתיו, על דרך מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'כי נעים כי תשמרם בבטנך, יכונו יחדיו על שפתיך'.

'מגיד רחצה' - לרמוז שהתיקון החוטא הוא ע"י התורה ש'זאת התורה לעולה לחטאת' מכפרת על כל העוונות שעברו ומרחקת ממנו יצר הרע וסטרא אחרא, ש'בראתי יצר הרע בראתי לו תורה ותבלין. וזהו: 'מגיד' - שהיא התורה הוא 'רחצה' – על-ידי התורה יהיה מרוחץ מעוונותיו.

איה כל אותם הישיבות וכל אותם בתי התלמידי חכמים קודש קודשים, שהיו לעדת הספרדים?
'ואל תאמר הימים הראשונים היו טובים מעתה' לא כן האמת, גם עתה יש לנו כסף ותועפות, ויש לנו די זהב, רק חסר לנו הרגש, חסר לנו הרצון, אם נרצה לילך בדרך הראשונים לייסד בתי תלמוד תורה ויראה, יש לנו האפשרות והיכולת, ואפילו אם לא היה לנו כספי כוללות ושאר הקדשות הנמצאים תחת יד העדה, היינו יכולים לשים מס חמישה גרוש לכל גולגולת לקרן התורה, ובזה היינו יכולים לגדל כמה נטיעות טובות, לא היה לנו זולת 'בן פורת יוסף' עוד 'בן פורת עלי עין' של תורה, אזי הי לנו כמה בנות צועדות לפנינו 'עלי שור'.
זכרו איך הייתה עדת הספרדים לתפארת, ברבניה ובגאוניה, וממנה תורה יוצאה לכל עם ישראל.

יזהר כל אדם לחדש בכל שבת, איזה דברי תורה - כי מצאתי בכתבי האר״י, זכרו לברכה, שדרש סמיכות 'איש אמו ואביו תיראו - ואת שבתותי תשמורו', וכתוב 'כבד את אביך ואת אמך' וסמוך לו - 'זכור את יום השבת לקדשו'.
הטעם כי העוסק בתורה ביום השבת, ומחדש איזה חידוש בה - הם מעטרים לאביו ולאמו, באותו עולם. וזה ...'זכור את יום השבת' - הזכירהו, כדי שיכבדו את אביך ואת אמך. ואם אי אפשר לו ללמוד בעצמו, ישמע איזה חידוש מחכם, כדי שתעלה נשמתו היתירה בחידוש התורה.

הן כל ראתה עיני, מיעוט ערכי וקוצר השגתי, עד שלא נתנני השב רוחי, רוח כהה ושחה, והאותיות שאלוני, וקלות תנועתי בנטל העצלות, הכבידו באומרם אלי: מה לך פה, צעיר זבובים קצוץ כנפיים לעוף בשמי מרומי קרת, קרית מלך רב, מלכו של עולם, מקום שהסתרים גלויים והכל צפוי, 'כי שמה ישבו כיסאות למשפט' רבותינו שבגולה. זאת היתה לי לאחוז בפלך השתיקה, מאז היתה עלי יד איש שלומי, שארי בשרי, חכם שלם בלימודים, אותי שלח לתהות על קנקני, כי מה מני הלוך, אך באשר יד יואב בא, שריד משרידי עדתנו, ו'אדירי כל חפצי בם', השם הטוב, החכם המרומם, כבוד מורינו החכם רבי משה גאגין, ישמרהו צורו ויחיהו, מגדרי הוציאני להשיב מענה, ולא מני לערוך שיחה ולא רוחי, ואל א-לוה דלפה עיני, לילי ויומי, יצילני משגיאה גדולה וקטנה.

שני פסוקים הנראים כסותרים זה את זה - מצד אחד כתוב: 'מן השמים דברתי עמכם'; ומצד שני כתוב 'וירד ה' על הר סיני' - דהיינו על הארץ. אלא הכוונה היא שבני ישראל קבלו את התורה על מנת לשומרה גם בזמן שהם נתונים בפסגת האושר וההצלחה, כאשר מצבם מרומם עד לשמים, וגם בזמן שהם נתונים בשפל, ובמצב שהם שחוחים לארץ, ורצוצים מהצרות ומהרדיפות. לפיכך הייתה נתינת התורה גם מן השמים וגם מן הארץ. וזהו מה שאומר הנביא: 'אם לא בריתי יומם ולילה'. 'יומם' - היינו בזמן ששמש ההצלחה מאירה לכם כאור היום. 'ולילה' - היינו בזמן שמחשיך עליכם העולם כלילה, מחמת הצרות.

'יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב וקנה לך חבר, והווי דן את כל האדם לכף זכות'. - ואפשר שאל זה התכוון התנא: 'עשה לך רב' - היינו שיעשה עצמו רב, על ידי שישתדל להיות יגע בתורה יומם ולילה, עד שיגיע למעלת רב ומחדש חידושים.
ועצה טובה בא להשמיע לנו: שתזכה למידה זו על ידי 'וקנה לך חבר' - שתקנה קן קולמוס, שיהיה לך חבר, שתמיד כותב ומעלה במחברת, וקובץ על ידי ירבה. ואמר: 'הוי דן את כל האדם לכף זכות' - היינו אם באת לידי מידה זו, וזכית בתורה מחדש חידושים וחובר חבר - 'אל תהי בז לכל אדם', שלא זכו לכך ותשתרר עליהם, אלא 'הוי דן את כל האדם לכף זכות'.

בחורים כשמכינים שעור, מעיינים בספרים רבים מאוד, וזה למעשה יכול רק לבלבל אותם, שאין להם דרך סלולה בלימוד. ואדרבה, ישמעו טוב את השיעורים, ויחזרו עליהם, ויכתבו אותם, ויאמצו לעצמם דרך סלולה מרבם, שהקדוש ברוך הוא הועיד לו ללמדם. ואמרתי לר"מים פעם: אל תאמרו הרבה מפרשים, תעשו את הבחורים למפרשים בעצמם, על ידי שתסללו להם דרך בלימוד, יהפכו הם עצמם למפרשים ...
רבינו חיים פלאג'י בספרו 'תורה וחיים' כותב, שהדרך הישר הוא בשנות הבחרות הצעירות, לעסוק בעיקר בחילוקים ועיון התלמוד, כדי להרגיל את שכלו, לרדת לשורש הדינים, ולדעת לחלק ולשייך כל דין למקומו. ולאחר מכן להסיק שמועות על פי ההלכה, וסיים שם: 'וכל המשנה ידו על התחתונה'. וזה נסוב על עניין הפסק הלכה למעשה, שאי אפשר בגיל צעיר מידי לעסוק בזה, מגודל האחריות שעל כתפי הפוסק. וצריך להכשיר את עצמו לעתיד, להורות הוראות בישראל. ובצעירותו ללמוד צורת השמועה כראוי, ומה שורש ומסקנת כל דבר, ולהתרגל לראות את ביאוריהם של גדולי הפוסקים בסוגיה. ... ויסוד הדברים יש לראות ב'בית יוסף', איך בביאוריו המופלאים הוא הופך את כל פשט הסוגיה, ומונה אחת לאחת את שיטות הראשונים, ביסודם ושורשם, והמעיין יוצא עם קילורין לעיניים.

'אמר רבי יהושע בן לוי: בכל יום ויום, בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף' - יראה להסביר זאת, שזעקת הבת קול היא על מי שמתחדש לו חידושי תורה ואינו כותבם, משום שזה עלבונה של תורה, שכן אם כותב את חידושי התורה לא שוכח אותם, והרי זה חשוב בליבו. ולכן מי שאינו כותב את החידושים שמתחדשים לו בעת לימודו, הרי זה עלבונה של תורה, משום שעל ידי שלא כותב את החידושים שוכח אותם, והרי זה עלבונה של תורה. וכן גם חשיבות התורה בערכה בוא למי שמחשיב כל דבר, וזה הכותב את החידושים.

'בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו' - שמחמת השקעת האשה בכל כוחה, אם גדל בנה כחכם, אין לה מעלה יותר מזה. ולכן לאב הוא רק שמחה, אבל אם ירד הבן - כל התוגה שייכת רק לאימא, משום שהיא השקיעה בחינוך את כל כוחה ולא קיבלה כלום.

'מדוע אתה יושב לבדך וכל העם ניצב עליך מן בוקר עד ערב' - שכוונת תלונתו על לימוד התורה, אף שנאמר שמילת 'יושב לבדך' הוא יושב על המשפט, לא מפני זה יחויב שנתרעם יתרו על שהיה יושב ושופט כל היום כולו, גם כן שזה מן בוקר עד ערב. שיתרו לא עומד אלא לפניו דווקא, שהיו העם ניצבים עליו ללמוד תורה ... ויש לומר שהיה יושב ודורש משה מפי הגבורה כל היום כולו.

כששמע משה רבינו מרבי עקיבא, שדורש על כל קוץ וקוץ, תילי תילים הלכות ולא הבין, חלשה דעתו. אשר אינו מובן כל כך, על העניו מכל אדם, שאמר: 'מי יתן והיה כל עם ה' נביאים' ...
ולמה חרה לו כאן? אך הוא אשר דברנו, כי אחרי ששמע שרבי עקיבא חריף יותר ממנו, וחכמתו רבה, ועוקר הרים וטוחנן זה בזה, עד כי כל דבריו מתקבלים הם על אוזן שומעת, ואולי על ידי רב הפלפול יהא נוטה קצת מהקבלה, ואף אם גם בלבו נראה הדברים אמת, על כן הוא אמת המדומה ולא אמיתי, אחרי שהוא היפך השתלשלות מהמקור, ולכן חלשה דעתו עד ששמע משה רבינו, שיסוד פלפולו וחריפותו מיוסדים רק על קבלת רבותינו שהיא אמיתית ... והדברים הללו הם תשובה ניצחת, לאלו המתמרמרים על ספרים המתחדשים תמיד באומרם: איזה חדשות הביאו לנו, הלא מבוארים הם בספרי הראשונים, אך אין ממש בדבריהם ... האמת היא כי כל חיובה וקיומה ותכליתה של תורתנו הקדושה, הכל הוא רק להבין ולבאר דברים הנסתרים, וזאת ממש היא חידושה, ועיין הקדמת הרמב"ן, שכתב וזו לשונו: 'אבל יש אשר קולמוס הראשונים סתמן, ועתה צריכים הנגרים להולמן'.

מדרש: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע מיד אמר: 'ויקחו לי תרומה'. וקשה, מה עניין זה לזה?
ונראה שמובא במדרש: 'בשעה שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו: 'כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע', באותה שעה לא היה בהן זב ומצורע ולא חיגרים ולא סומים ולא אילמים ולא חרשים ולא שוטים'. ושנינו: 'חמישה לא יתרומו: חרש ושוטה'.
כעת, נוח: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע מיד אמר להם הקדוש ברוך הוא: 'ויקחו לי תרומה מאת כל איש'. ובלי זה לא אפשר להם ליקח תרומה 'מאת כל איש', שהרי יש ביניהם חרשים ואילמים שאינם יכולים לתרום אבל עכשיו שנתרפאו מיד: 'ויקחו לי תרומה מאת כל איש'.

'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו' - עיקר קניין היראה, אף שהוא במקום שבני עליה מועטים, כמו דוד הנביא, צריך להשכיל לילך תמיד אצל יראי ה', וכל שכן שמזה ילמד האדם תמיד לדבק ביראי ה', כי בזה הוא הדרך לקנות מצווה זו, לירא מה' תמיד. על דרך שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'שצריך לדבוק בתלמיד חכם, כדי שעל יד זה יתקע יראתו בליבו ועל פניו, לבלתי יחטוא'.
ומזה ילמוד האדם ברוצה להחזיק במעוז מצווה זו, ללמוד תמיד ספרי המוסר, ובפרט בתחילת 'ספר הרוקח', וספר 'ראשית חוכמה' וספר 'חמדת הימים', שכולם הם מושכים לב החוטא לשוב בתשובה שלימה, ולהיות יראת ה' על פניו לבלתי יחטא. והוא ברור שמתוך מה שאנו רואים, שבדיבוק בתלמידי חכמים ויראי ה', לומד האדם ליראה את ה' הנכבד, כל שכן שיתחזק בלומדו בספרי המוסר, שהם מדריכים האדם ליראתו יתברך שמו והדרו.

נראה שעדיף לימוד חיי הבריאות מלימוד השמועה, והטעם שלא יוכל האדם ללמוד תורה אם הוא חולה, כידוע. לכן חובה להקדים לימוד הנהגת בריאות הגוף, אשר בזה יהיה שמח, ודעתו מיושבת לעבודת ה'. והמשכיל יבין היטב שהתורה תלויה בחיים והחיים תלויים בתורה, וכמו שאמר הכתוב: 'אלה המצוות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם' - שהתורה ניתנה לחיי האדם שיחיה בנחת ובשלווה.

יסוד היסודות ועמוד החכמות הוא המשנה, כמו שכתבו זיכרונם לברכה, שעמוד ברזל הוא המשנה, שהיא פותחת לאדם ללמוד לתוספתא ולהגדה, באופן שהמשנה מאירה לאדם כמו שהשמן מאיר.
וזהו כוונת האר"י זיכרונו לברכה, שאשר היה עוסק במשנה שנאמר: 'מאשר שמנה לחמו' - וכתב הרב זיכרונו לברכה, ששמנה הם אותיות משנה, כמדובר לעיל, ומכל מקום מכך שקוראים אנו 'שמנה', והוא לשון שמן, ממילא למדנו שהמשנה נקראת שמן.
ונראה שזהו כוונת שלמה המלך, עליו השלום, באומרו: 'בכל עת יהיו בגדיך לבנים, ושמן על ראשך אל יחסר' - והנה הבגדים הללו הם הנעשים על ידי עסק התורה, ונקראים "חלוקא דרבנן", והזכיר על זה שלמה המלך, עליו השלום, שהבגדים אלו צריך שיהיו לבנים, בלי שום כתם ולא לכלוך, והכוונה שלא יורה הלכה מתוך המשנה, אלא מתוך התלמוד כמו שכתבו: התנאים מבלי עולם - לפי שעל המשנה לפעמים אומרים אנו: 'חסר מחוסרת, וכך הוא שונה', 'ויש שאומר', 'כדעתו של מי היא? - רבי פלוני היא ואינה הלכה', אמנם מתוך התלמוד מתברר הדין על אמיתו. ואמר: אף על פי שאני אומר לך שתעסוק בתלמוד, שהם הבגדים הלבנים, עם כל זה 'ושמן על ראשך אל יחסר', שהוא המשנה שהיא המאירה הנשמה, והוא עמוד ברזל לתלמוד, לתוספתא ולהגדה, והיא מאירה לך כמו ששמן מאיר.
וירמוז גם כן למה שאמר, שראוי למי שעוסק בתלמוד, שיראה בתחילה, וישגיח על המשנה, שבה הובאה אותה סוגיא, והוא סיוע גדול להבין אותה סוגיא, הנאמרת על אותה משנה, וזהו שאמר: 'ושמן על ראשך אל יחסר' - רוצה לומר: 'ושמן' - שהוא המשנה, על ראשית לימודך בתלמוד, 'אל יחסר'.

והנה כל 'דברי חכמים הם כדורבנות' - מה הדרבן הזה, מוליך את הפרה לכל צד שירצה האדם, כך דברי חכמים יכול האדם לפרשם בכל צד ואופן שירצה. שאין לחשוב שמה שהתורה נדרשת - פרד"ס, אינה אלא התורה שבכתב, אבל המשנה והגמרא, אין בהם אלא חלק הפשט ...
הנה כי כל התורה שבעל פה יש לה נגלה ונסתר, ולכן אם לפעמים נצא בפירושינו זה מקו הפשט, אל יאמר הקורא בו, שלא כיוון התנא אל דברי, כי כל הדברים שיצאו מפי התנאים והאמוראים, שורשם הוא בגבהי מרומים, וזה נראה בחוש אל אשר עיניים לו.

טעם למה שנוהגים פה עיר הקודש ירושלים, תבנה ותיכונן במהרה בימינו, כשרוצים להתחיל איזה גמרא על הסדר אינם מתחילים מההתחלה ...
אלא הכוונה הוא כי בתחבולות תעשה לך מלחמה וכשאדם רוצה ללמוד איזה ספר ולגומרו, שלא יתחיל מתחילת הספר, מפני שהשטן מתקנא ומקטרג ומביא לו עיכובים שלא לגומרו, אלא יתחיל מפרק ב' או מדף ב', ואחר גומרו חוזר לראש. אבל אלו החכמים שהיה כוחם רב, לא היו מתייראים מקטרוג השטן ועיכוביו, היו מתחילים מראש הספר ולא היו חוששים.

כל המעלות העצומות ...ללימוד התורה הוא - בכל סוג של לימוד, אפילו ברמה נמוכה מאוד, אלא שבלימוד גבוה - יש את זה יותר. וכן הוא - בכל אדם, אפילו הוא רשע גמור, אלא שאם הוא צדיק - יש את זה יותר.
אבל הצרה הגדולה היא, שהרבה בחורים, בשעה שנודע להם דבר זה, אומרים: הכל נכון, אבל אנחנו במצב רוחני כזה שפל, שעלינו הדברים האלו לא נכונים, בין מצד שהלימוד שלנו הוא ברמה כל כך נמוכה ובין מצד שהקשר בינינו לבין השם יתברך כל כך חלש.
אבל דבר זה טעות גדולה מאוד מפני שצריך לידע שכל יהודי ללא יוצא מן הכלל הוא חביב מאוד אצל הקב"ה, והקב"ה מצפה ממנו בכל רגע ממש שיעבוד את עבודת ה' יתברך - כפי כוחו וכפי יכולתו, ובשעה זו שהוא עוסק בתורה - הוא ותורתו חביבים בעיני הקב"ה, בדרגה של חיבה, שאי אפשר לתאר, והקב"ה משפיע עליו שפע רוחני עליון מאוד.
ובכל לימוד ללא יוצא מן הכלל יש את כל הדברים הגדולים הנ"ל.

אדם שנמצא, ה' יצילנו, באבלות, אסור לו ללמוד תורה, שכן 'פקודי ה' ישרים משמחי לב'. ולאבל, ה' יצילנו, אסור לשמוח. העיקר זה השמחה. אדם שלא לומד בשמחה, עושה רק צער לבורא עולם. פעם אמרתי: אדם שלמד סוגיא ולא יודע אם הבין היטב את הסוגיא, יראה אם הוא שמח - סימן שהבין כי 'פקודי ה' ישרים משמחי לב' - סימן שהם ישרים.

'מעשה באחד שהדיר את בנו לתלמוד תורה' - שלא ייהנה ממלאכתו ומשימושו כדי שיהא פנוי לתלמוד תורה. אלו מלאכות קטנות - מותר לקבל ממנו כי אינן מבטלות אותו כל כך מתלמוד תורה, שהאב הדיר בנו שלא ייהנה ממנו, מפני שלא היה רוצה ללמוד - מותר האב לעשות לבן דברים אלו, שאין כוונתו אלא להנאה גדולה ... ועוד אלו דברים ששימושם הם שהבן רגיל לעשות לאב, ואין במשמע שלא יתן לו כלום, אלא שימלא וידליק ויצלה לו דג.

'ויקח חמאה וחלב ובין הבקר אשר עשה, ויתן לפניהם, והוא עומד עליהם תחת העץ, ויאכלו' - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שכל דברים שמחדש הצדיק, בין בסוד בין בפשט, אז נשמתו למעלה אומרת חידושיו שמחדש, והצדיקים שמחים בו, ומעלים אותו הצדיקים ויושב עמהם, ונהנה מזיו השכינה.
וזהו שאמר הכתוב: 'ויקח' - ויקח בידו זה הצדיק, 'חמאה וחלב' - הם החידושים שחידש בסוד, כמו שאמר הכתוב: 'דבש וחלב תחת לשונך', ועוד לקח בידו חידושי התורה: 'ובן הבקר אשר עשה' - שהם כבן בקר, שהוא מאכל כל אדם. 'ויתן לפניהם' - של צדיקים. ועל ידי זה נתעלה למעלה, וזהו: 'והוא עומד עליהם תחת העץ', ואחר כך הוא והם תחת העץ, הוא אילן החיים, כמו שאמר הכתוב: 'ועץ החיים בתוך הגן'.

'אין מבטלים תינוקות של בית רבן אפילו לבניין בית המקדש' - בימי חורפי פירשתי זה, במה שכתבו רבותינו זיכרונם לברכה: 'בא וראה, כמה כוחן של תינוקות של בית רבן, שהרי גלו סנהדרין גדולה - ולא גלתה שכינה עמהן' וכולי 'גלו תינוקות של בית רבן - וגלתה שכינה עמהם, שנאמר: 'עולליה הלכו שבי לפני צר', מיד 'ויצא מן בת ציון כל הדרה' - הרי שהשכינה תמיד עם תינוקות של בית רבן, על כן אין מבטלים אותם מלימודם לבניין בית המקדש, שהרי אינם צריכים לבית המקדש, כי בלאו הכי שכינה עמהם. ...
והחובה תגדל עלינו, לדאוג בעד בני עניים, כאומרם זיכרונם לברכה: 'היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה' - אין הכוונה בזה, שרק בני העניים מצטיינים בלימודם יותר מן העשירים, אלא רצונם לומר: כי בני העניים, אם ילמדו יצא מהם תועלת גם לאחרים, יען כי ישכרו עצמם להיות מורים לאחרים, ולכלכל את בני ביתם, וזהו אמרם: 'שמהם תצא תורה' - כלומר תצא תורה לאחר. מה שאין כן בני העשירים, שאם ילמדו - איתם תלין חכמה, ולא יוכלו להיות לנו להועיל. וזה יורה לנו הניסיון בכל עת וזמן.

'אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה' - שפשוט הוא שהרי אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר של שום בריה, ומשלם לו שכרו לפי מה שהוא אדם. ועוד אומרו: 'אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה' - שמילת 'הרבה' משמע דבר היוצא חוץ מן הטבע. ברם על פי האמור ניחא שכבר ידוע שהקדוש ברוך הוא נתן לאדם חיים בעולם הזה לעשות רצונו ולעבדו עד מקום שידו מגעת, להרבות שכרו, וקבע לו זמן להשלים חוקו, וכמאמר הכתוב ימי שנותינו בהם שבעים שנה. ואם כן, אם חס וחלילה יפקד מושבו בחצי ימיו, ובוודאי לא השלים חוקו, היה עולה על דעתך לומר שלא ייטול שכרו מושלם כאילו פעל ועשה כל המצוות, אלא נוטל כדי חייו, כשיעור פעולה שעשה בעולם הזה. מפני שימי שכיר ימיו. לזה אמרו: 'לא עליך המלאכה לגמור' - דהיינו מלאכת התורה והמצוות, אינה מוטל עלייך לגמור, אלא אפילו חי שלושים שנים, נוטל שכרו מושלם כאילו חי שבעים שנה.

שנינו במסכת קידושין: 'וכבר היו רבי טרפון וזקנים מסובים בעליית בית נתזא בלוד, נשאלה שאלה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול. נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול. נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול, שתלמוד מביא לידי מעשה' וכתבו התוספות: תמוה, שהרי שנינו בבבא קמא: 'שאלו את רבי יוחנן: מפני מה נחשב חזקיהו המלך יותר מאחרים. רבי יוחנן שטף ידיו והניח תפילין ואחר אמר: באחרים נאמר שהם קיימו, בחזקיהו נאמר שהוא לימד. ומקשים, שהרי נאמר גדול תלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה', ופירש בקונטרס: 'מי נתלה במי? - קטן נתלה בגדול' ואם כן כיוון שאמרנו קיים כל שכן לימד, שאינו חשוב כל כך. משמע שמוכיחים שם מכאן שהמעשה גדול מהתלמוד. ויש לומר ששם כך פירושו: כיוון שאמרנו 'גדול תלמוד שמביא לידי מעשה' משמע שגם האחרים למדו כי אחרת איך הם יכלו לקיים. ומתרץ שהכוונה היא שאמנם כולם למדו אבל חזקיהו גם לימד. וללמד גדול מלעשות.
ודברי התוספות הללו קשים שכל הרואה בם יכיר וידע שמה שהקשו לרש"י - גם עבורם קשה, שהרי לפי תירוצם העלו את ההפך מהגמרא בקידושין שמשמע ממנו שתלמוד גדול והמסקנה שלהם היא שהמעשה עדיף מהלימוד לעצמו, ואם כן עוד היום תיקשה לדבריהם מה שהקשו לרש"י ז"ל.
והנראה לעניות דעתי ליישב שהתוספות מפרשים שמה ששאלו בגמרא תלמוד גדול או מעשה גדול היא בתלמוד של ללמד לאחרים, והעלו שם שהתלמוד גדול כיוון שהתלמוד מביא לידי מעשה.
וכך פירושו: 'תלמוד גדול' - שמלמד לאחרים, ובכך מביא את הרבים לידי מעשה כשמלמדם, ובזה גם הוא יעשה מעשה במה שמלמדם שאין לך מעשה גדולה מזו, ומדובר באדם שכבר למד כל צורכו אם יעסוק במעשה או יעסוק בלימוד אחרים. ולפי זה דבריהם טובים ונכוחים, ומתיישבים עם דברי הגמרא שאומרת שבמקרה של תלמוד שלומד לעצמו – מעשה עדיף.

ראובן התנדב סך מעות להקדש תלמוד תורה באופן זה, דהיינו שמהפירות יספיקו לעשרה תלמידי חכמים שילמדו בישיבה בקבע, ועוד בנה ראובן הלז בית אחד לקבוע הישיבה באותו הבית, וזיכה הממון הנזכר על ידי אחר שיזכה לשם העשרה תלמידי חכמים, ואחר כך נטל הוא הממון להתעסק בו ולהוציא ממנו פירות להספיקן לתלמידי חכמים, וכשבקש העשרה תלמידי חכמים לקובעם בישיבתו, לא מצא בכפר עשרה תלמידי חכמים, שילמדו בקבע, ועתה רוצה לחזור בו מהעשרה תלמידי החכמים ורוצה שמהפירות יסתפק מלמד אחד, שילמד תינוקות של בית רבן, יורנו מורינו אם יכול לחזור בו ראובן הלז, ואין בו עוון אשר חטא ויהי שכרו כפול מן השמים. ...
שמה שנמלך המקדיש לשנות את ההקדש כדי ליתן הריווח לתלמיד חכם אחד שילמד לתלמידים הרי הוא קיים, בפרט שיש יותר מעלה בזה שילמד תלמידים כל היום אשר בהבל פיהם העולם מתקיים, ממה שילמדו עשרה תלמידי חכמים, שעה אחת, או חצי היום.

התנ"ך הוא מעיין של מסתורין, שנברא על-ידי ריבון העולם לפני בריאת העולם, ונכתב ב'אש שחורה על גבי אש לבנה'. ומשום כך גנוזים בו האורות של האידאות הא-לוהיות, וכל אות ואות שבו אוצרת בקרבה כוח רוחני, וחוליות הן בשלשלת זו המרתקת את כל העולם.
'הזוהר' ביקש לגלות את מעיין המים החיים, שיהא מטהר ושוטף בקילוחו הזך את השיורים הטפלים הדוגמתיים. אין הוא בא לבטל אף תג אחד מאותיות התורה, אלא הוא מבקש לחשוף את הניצוצות של דפי התורה מן הלבושים, שנתלבשו בהם בהמשך הדורות ובמסיבותיהם, למען ישובו ויאירו באור הגנוז במקורם הקדמון. 'הזוהר' בא להפיח את המצוות ברוח החיים, ולעשות את עולן לדבר שמקבלים אותו באהבה, מתוך מסירות נפש.

ואני מיומי מפתח ביתי לחוץ לא יצאתי, בת מלך ישראל פה הייתי. מי המלכים? - רבנן. בין ברכי חכמים גדלתי, מעונגת לאבי, זכרונו לברכה, הייתי. שום מעשה ומלאכה לא למדני, חוץ ממלאכת שמיים, לקיים מה שנאמר: 'והגית בו יומם ולילה'. בעונות הרבים, לא היו לו בנים כי אם בנות, וגם כן, השביע את בן זוגי, זכרונו לברכה, לבלתי עשות בי מלאכה, וכן עשה כאשר ציווהו. ומתחילה, הרב, זכרונו לברכה, טרוד היה בעיונו, ולא היה לו פנאי ללמד התלמידים, כי אני הייתי מלמדת אותם במקומו, עוזרת הייתי כנגדו. עתה, בעונות הרבים, הלך הוא למנוחות, ועזב אותי והילדים לאנחות.

'במחשכים הושיבני כמתי עולם' אמר רבי ירמיה: זה תלמודה של בבל.' -
הכוונה הדבר שהאיר לישראל כשהם 'במחשכים' - היינו בגלות, והציל אותו משיני אריות, אלו האומות, שלא להשחית דרכם, ושלא להתבולל ביניהם, ושלא לאבד אותם חס ושלום, הוא 'תלמודה של בבל' - תורה שבעל-פה שנכתבה ונתחברה מחכמי בבל. כי באמצעות התורה יהיו ישראל לעם אחד אפילו שהם מפוזרים בארבע רוחות העולם.

'אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו' - דייקו חכמינו בלשונם ואמרו: 'תלמודו' להדגיש שהאושר הגדול הוא לאדם שיביא את 'חיבורו' בידו. זאת אומרת: שזכה וחיבר ספרים והוציא אותם לאור בעודו בחיים ומביאם בידו לעולם הבא. ואולי על זה מכרזת בת קול בכל יום ואומרת: 'אוי להם לבריות מעלבונה של תורה' -התכוונה בזה על העלבון לחיבורי התורה הכתובים וגנוזים בלי הדפסה, שזה עלבון נוראה לתורה, ואוי להם לבריות שמעלימים עין מזה, ולא מתאמצים להוציא אותם לאור העולם.

'כל השוכח דבר אחד ממשנתו' - עוד סיבה אחרת שגורם שכחת התורה: כשלומד התורה בעיצבון ובדאגה, וכמו שכתבו חכמינו זיכרונם לברכה: שבימי אבלו של משה רבנו, עליו השלום, נשתכחו שלוש מאות הלכות, משום שהיו בדאגה ובצער גדול.
וזהו מה שכתבו חכמינו זיכרונם לברכה: שתורתו של דואג מהשפה לחוץ - שכשלומד בדאגה שוכח מה שלומד. ומרובה מידה טובה, שכשלומד בשמחה ובטוב לבב - וודאי אינו שוכח.
ומעתה זה כוונת הפסוק: 'ושמחת בכל הטוב' - אין טוב אלא תורה, שצריך ללמוד התורה בשמחה. ודייק לומר: 'בכל הטוב' - שהשמחה יהיה בכל התורה.

'קשה סילוקן של צדיקים כשבירת הלוחות' - אם הצדיק פועל התורה ומרביץ תורה בישראל - להבין ולהורות כי אינו לבד שמירת המצווה בעשאה ומבקש אחרת - רק ללמד תורה שלא תשכח מישראל כי אשי תלמידיו ותלמידי תלמידיו - כולם זכותם ותורתם נמשכים ממנו.
כי זה שאמרו: 'קשה סילוקן של צדיקים כשבירת הלוחות' - יען ע"י שבירת הלוחות נשתכחה תורה מישראל כן ע"י פטירת הצדיק. זה שאמר איוב: 'אם חרוצים ימיו, מספר חדשיו אתך, חקיו עשית ולא יעבור. שעה מעליו ויחדל עד ירצה כשכיר יומו.' - רוצה לומר: אפילו שקצרים ימיו, מכל מקום - מספר חדשים - רוצה לומר: חידושיו בתורה אשר קיימה מעוני והרביץ תורה.
זה שאמר: 'חוקיו עשית' - היינו: חוק התורה, שמי שיודע חייב ללמד ולא יעבור כי שכר לזה - אין הפסק, שדור דורים זכותם עומדת לעד.

בזוהר הקדוש, בפרשה זו דף קי"ח עמוד א וזה לשונו: 'בא וראה מצוות התורה עליונות הם למעלה. בא בן אדם ועושה מצווה אחת, אותה מצווה עומדת לפני הקדוש ברוך הוא, ומתעטרת לפניו ואומרת: פלוני עשני, ומפלוני אני, בגלל שהוא העיר לו למעלה'. עד כאן לשונו. וכל העובר בדברי הזוהר הקדוש הללו, בעיניו יראה, שנראה שהדברים כפולים, שאחר אומרו: 'פלוני עשני', מה צורך לומר עוד 'ומפלוני אני'? ...
מבואר כמה רע ומר העושה מצוות מממון הגזול וכמו כן חידושי תורה שהם מאחרים. ומעתה אפשר שזה כוונת רבי שמעון בר יוחאי הקדוש: 'בא בן אדם ועושה מצווה אחת וכו' ואמר פלוני עשני' - וכיוון שלפעמים המצא ימצא, שעשה איזה מצווה, כמו מצוות הצדקה לעני או לתלמיד חכם וכיוצא, וכמו כן בעסק התורה אמר בפיו איזה חידוש בתורה, ואפשר שהצדקה הוא ממון הגזול שעליו נאמר: 'עושה עושר ולא במשפט', וכמו כן בעניין עסק התורה, ולכן חזר ואמר: 'ומן פלוני אני' - שהוא ממה שזיכהו ה' יתברך לו לבדו, ואין לזרים אתו, בין בעשיית המצוות וכמו כן בעסק התורה,

ולדאבון לב, ישנם שלומדים תורה כראוי, אולם בדרך ארץ אינם נזהרים. ומלבד חסרון הדרך ארץ גופא, לפעמים נגרם מכך חילול שם שמים.
אפשר לראות זאת לעתים אף בדברים קטנים, איך יכול אדם לצעוד במקום שזה עתה עמלים בניקיונו וכיוצא בזה? ואף בתוך ביתו. אם יתפוס חלילה כמנהג הזה, יגרום לחילול ה' בתוך ביתו. וזאת מלבד אשר לדעתי אדם כזה חשוד הוא על ממונות. תכלית העניין הוא מאמרם ז"ל באבות: 'יפה תורה עם דרך ארץ', וצריך להיזהר בזה.

הגדלות בתורה לא מתבטאת בזה שהוא מלהיב את הציבור, אפילו שאנשים מתפעלים מזה, אין זו עיקר התכלית, אלא הגדלות של הרבנים היא 'אשר מחזה שדי יחזה' - ההסתכלות על צלם האדם.

אכן מר לי מר, כי לא לחכמים לחם, ונפשם יבשה אין כל בביתם, אין לחם אין שמלה, ואין כסות בקרה, ואין לאל ידם להחיות את נפשם ונפש בני ביתם, ובפרט לשוכנים כבוד בארצנו ארץ הקדושה אבן הראשה, הלא המה עוברי בעמק הבכא, מבכי נהרות ובסערת ים וגליו ידרכו באניות ובציות, בים וביבשה, ונתנו את נפשם תחת מחייתם, ובנפשם יביאו לחמם, למצוא טרף לביתם.

הטעם שנמשלה התורה לאש כמאמר: 'הלא כה דברי כאש' - שכמו שהאש לא תתמיד בהדלקה, אלא על ידי ריבוי עצים, וכן כל כמה שיהיה ריבוי עצים, כן תגדל השלהבת, כמו כן בלימוד התורה - כל כמה שירבו החברים, כן תרבה החכמה, ויוכלו לתרץ הקושיות החמורות. וזהו שסיים הכתוב: 'וכפטיש יפוצץ סלע' - שאם ילמדו מן האש ללמוד בחברותא, אז הקושיות החמורות הדומות לסלע קשה יתפוצצו כסלע המתפוצץ בפטיש.
ולכך ציווה ה' להיות 'אש תמיד תוקד על המזבח' - להורות לכהנים, שהם מורים הוראות לישראל, כמו שאמר הכתוב: 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו', להיות לומדים בחברותא, שבזה תרבה חכמתם, ויעלה להם הדין לאמיתו. כאשר תורה זה סגולת האש וכאמור. ושוב ראיתי בילקוט סופרים, שכתב וזו לשונו: 'למה נמשלו דברי תורה כאש, שנאמר 'הלא כה דברי כאש' - לומר לך מה אש אינו דולק יחידי אף דברי תורה אין מתקיימים ביחידי', וכפי הנראה שהן הן, הדברים שאמרנו.

מעתה אשימה עיני לפרש כוונת מאמרינו: 'אשרי מי שעמלו בתורה' בהקדים מה שמובא בש"ס: 'אם תלמוד גדול או מעשה גדול. נמנו וגמרו שתלמוד גדול שמביא לידי מעשה'. וצריך האדם להשתדל להביא לידי מעשה, וזה אומרו: 'אשרי מי שעמלו בתורה' ולא אמר: 'אשרי מי שלומד בתורה'.
והכוונה: אשרי למי שעמלו שיגע בתורה, להוציא לימוד התורה על בוריו ולהבינו, ועל ידי כך הוא מעיין להוציא האמת לאמיתו, וזהו עמלו ויגיעו. ועל זה שייך 'אשרי מי שעמלו' מלשון עמל וטורח, ועל ידי כך עושה נחת רוח ליוצרו להשם יתברך על ידי שעוסק בה כדי לבוא לידי מעשה.

ואצלו הצלחתי יפה מאוד כי הוא היה לו כשרון גדול בפלפול ובמשאו ומתנו עם התלמיד, עד כי מרוב שאלותיו והסבכת העניין, היה יכול התלמיד, להקשות כמה פעמים מעצמו את קושיית התוספות או המהרש"א אשר זה היה נותן שמחה בלב התלמיד, ויחד עם זה חשק נפלא לתלמיד בלימודו. ...
היה מרבה לטייל עם תלמידיו ולהוציאם מתוך ד' אמותיהם, וללכת לנאות שדה לשאוף רוח צח, ואז גם היה מעניק לנו פשטים טובים, דברי חדודים, משלים נעימים, שיחות וסיפורים מדברי רבנינו.
הוא, זכרונו לברכה, כמעט מעולם לא למד עם תלמידיו מסכת שלמה, כי אם פרקים רבים וסוגיות רבות בודדות, מסכתות שונות, אבל כבר זה בעצמו היה לתועלת גדולה לתלמיד, כי כל עת אשר יתמיד התלמיד ללמד במשך זמן רב במסכתא אחת, אחרי עבור חודש או שני חודשים, ילך מאתו החשק ללימודו, ולא יתן לב לשיעורים כראוי.

ואל יאמר בן הניכר: מי שמך לאיש, ללמד תורה ברבים, מי אתה ואנה תלך בדרכים, אשר שגבו ממך, כי לא כל מוח סובל זה. אף אתה אמור לו: כבר קידמך המדרש במדבר רבה פרשה י"ד: 'דברי חכמים כדרבונות' - מנין אתה אומר שאם שמע אדם דבר מפי קטן שבישראל, יהא בעיניו כשומע מפי חכם שבישראל? - תלמוד לומר: 'והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי, אשר אנכי מצווה אתכם היום'. ולא כשומע מפי חכם, אלא כשומע מפי חכמים; ולא כשומע מפי חכמים, אלא כשומע מפי סנהדרין; ולא כשומע מפי סנהדרין אלא כשומע מפי משה - הכוונה, כי יהא דומה בעיניו כשומע מפי כל חכמי ישראל, וכשומע מפי משה ממש, שיובן עם מה שכתוב בכתבי האר"י, זכרונו לחיי העולם הבא, שאין אדם יכול לחדש דבר בתורה אלא אם נתעבר בו ניצוץ מנשמת משה רבינו, עליו השלום.

'וירא מנוחה כי טוב, ואת הארץ כי נעמה' - בברכה זו בירך יעקב אבינו את יששכר, ומוזכרים בה שני דברים שנראים לכאורה דומים: טוב ונעים. ומה ההבדל בין טוב לבין נעים? - דבר טוב זה דבר מועיל, אבל לא בהכרח נעים ומהנה. ואילו נעים - זה דבר מהנה אבל לא בהכרח מועיל. ...
'וירא מנוחה כי טוב' - שהתורה היא טוב, היא התועלת של האדם להמשיך ולהתקיים. ולכן כל יהודי מחויב בלימוד התורה. לקבוע עיתים בכל יום ויום ללימוד תורה. זה לא רשות, זאת חובה. ... כידוע האדם מורכב מגוף ונשמה, וכמו שהגוף צריך לאכול, כך גם הנשמה. האוכל של הגוף הוא לחם ומים, והלחם ומים של הנשמה זה התורה הקדושה. אדם שלא קובע עיתים לתורה בכל יום, הוא פשוט עושה רע לעצמו, הוא מרעיב ומייבש את הנפש שלו. ... וזהו: 'וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה' - אדם שטועם את טעם התורה באמת, הוא כל כך נהנה ומתענג, זו המנוחה שלו, 'ואת הארץ' - כל ענייני הארציות של עולם הזה 'כי נעמה' - כעוד כמה דברים נעימים ופשוטים, מבלי שום תועלת, ומיד מוותר עליהם.

'מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך' - נפרש במה שאמרו זיכרונם לברכה, שאשר יושב על פתחה של גיהנם ומציל למי שלומד משנה, וכמו שאמרו החכם 'מורה באצבע': כי לימוד המשנה בקול רם ובשפה ברורה אין ערוך אליו. וזהו: 'מאשר' – אותיות: אש מר, שהוא אש קשה ומר של גיהנם. 'שמנה' - אותיות: משנה. 'לחמו' - אותיות: חומל. לוחם. מוחל. הכוונה שאשר, על ידי המשנה, חומל ולוחם עם המקטרגים, עד שה' יתברך מוחל ומציל לאותו הלומד במשנה מאש מר של גיהנם.

'הלל אומר: אל תפרוש מן הציבור, ואל תאמין בעצמך עד יום מותך.' - לפי מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שיש לו לאדם להשתתף במצווה של רבים, אם בתפילה - להתפלל בציבור, כי 'הן אל כביר לא ימאס' - ואפילו נמצא בהם חוטאים, חס ושלום. לא כן היחיד, שמחפשים אחריו ואחרי מעשיו.
וכמו משה רבנו, 'פנה אל תפילת הערער' - דהיינו: היחיד, לבדוק אחריה, ''ולא בזה את תפילתם' - של רבים. וכן בלימוד תורה של רבים - יש בו מעלה יתרה, וכבר כתב הפלא יועץ, זכרו לברכה: 'טוב ללמוד עם רבים, לימוד שיהיה גם שירות ותשבחות' - זאת אומרת: תהילים, 'מללמוד יחיד נגעים ואהלות', וכן בכל מצוות שמתעלים יותר, כשנעשים 'ברוב עם הדרת מלך'.

אשים דברתי אל חכמי זמני, איש איש למקומותם במושבותם, מרנן ורבנן אשר מהם שתיתי מיין ענב דליותם, ואכלתי מלחם תבואתם, ואורו עיני מאור תורתם, בטח שהחבור הזה להם הוא משתילי נטיעותם, כי הם חרשו וזרעו וגדלו מתבואתם, ובחריצותם, ואין מידי מאומה, ורק קצרתי דשתי וזריתי, ממה שגדלו הם, וחלף עבודתי, זאת נתנו הכל לידי מנדבותיהם, לא קרא שמי עליהם, ואשלמה תודות להם.

'ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה' - כשאנחנו עוסקים בצדקה, בזכות זה תחזור הגאולה, שהיא רק מתורת צדקה, להיות בתורת משפט. שהרי מדה כנגד מדה לא בטלה. וכשאנחנו עוסקים בצדקה צריך שהקדוש ברוך הוא גם כן יעשה עמנו צדקה ויגאלנו מהגלות. אם כן, חזרה הצדקה להיות משפט. וזהו: 'ציון במשפט תפדה' - אימתי יהיה זה, שתפדה במשפט ולא בתורת צדקה? - כשיהיו 'ושביה בצדקה' - ששביה עוסקים בצדקה וגמילות חסדים.

'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני' - באמירה בעלמא, אמירה רכה 'אמרתי' להיות חכם ולא על ידי יגיעת בשר אזי 'והיא' החכמה 'רחוקה ממני', כי 'מצאת ולא יגעת אל תאמין'.

אשא משלי ואומר: 'עיר גדולה היתה לא-להים', והיו בה עשירים גדולים ובנו בתים ונטעו כרמים וגינות ופרדסים, והיו בהם כל עץ מאכל, 'תאווה לעיניים ונחמד להשכיל', וברכות מים ופרחים ושושנים, וכל המטייל בתוכם ימצא תענוג ועידונים. אבל זו הצרה, שיש שומרים על הפתח, והם אינם מניחים ליכנס שם העניים והאומללים, אלא אנשים יקרים לבושי מכלול.
ויקום אחד מן העניים ויקנא לאחיו ... וילך ויקבוץ פרוטות מפתחי נדיבים, ויקנה מראה אחת, וישם אותה נגד הגן, ובאים האומללים ומסתכלים במראה, ורואים מה שבתוך הגן ... והיו מוצאים קורת רוח.
והנמשל מובן מאליו: שרבני דורנו ה' עליהם יחיו, חיברו חיבורים גדולים ועצומים, מי בדרושים ומי בפלפולים ומי בליקוטי דינים, והיה כל העובר בהם ימצא תענוג 'ואכל וחי לעולם'. אבל זו הצרה, שלא יוכלו ללמוד בהם ... אלא החכמים והתלמידים, אבל ההמון לא ידעו מאומה. ...
ועיין מה שאמר הרב 'פלא יועץ', זכרונו לברכה, באות למ"ד תיבת לעז: הרוצה לזכות את ישראל ימלא ידו לכתוב סדרי תפילות וקיצורי דינים ותוכחות מוסר השכל בלעז, וזה יותר טוב מלהוציא ספרי פלפולים או דרושים אשר מונחים בקרן זוית ואין מועילים אלא לאחד מעיר ופעם ביובל. ... ויש אנשים ונשים, שנפשם חשקה לדרוש א-לוהים ולעסוק בתלמוד המביא לידי מעשה, אלא שקצור קצרה ידם מהבין.

'על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים'. - לא יאמר אדם: די לי או לימוד תורה לחוד, או אקיים מצוותיה שהם בין אדם למקום לחוד, או אקיים מצוות שבין אדם לחברו לחוד. לא זו הדרך, אלא בשלושה כאחד צריכים ... לומר לך ו' מוסיף, שלא די באחת ולא די בשתיהם רק בשלושתן. כי זה בלא זה, אין קיום לשום אחת מהם.
וכאומרם זיכרונם לברכה: 'כל האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום' - ופירשו זיכרונם לברכה: שכוונתם לומר: שהאומר אין לו אלא תורה, כלומר שלא יתעסק אלא בלימוד לבד, ולא במלבושיו שהם מצוות הכתובים בו, הרי זה 'נקבר' - כלומר הולך לקבר בלי שום דבר, אפילו שכר הלימוד לא הוליך בידו.

'מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי' - וזה פירוש הפסוק: 'מה אהבתי תורתך' - שלא אשכחם, ומה היא התרופה? 'כל היום היא שיחתי' - שאני לומד בקול רם. מתוך שיש לי אהבה עתה אני מבקש תרופה. וגם אותה הראייה מביאתו לזכור הדברים ולא לשכחם על דרך אותיות מחכימות.
וכן אם אדם נושא ונותן בהם עם חברו אותו המשא ומתן מביאו לידי זכירה. והיכן רמיזא בקול רם? ואולי כוונתו לומר שלומד בשמחה שעל ידי זה אינו שוכח כמו שכתוב: 'בחוקותיך אשתעשע לא אשכח דבריך' - והיינו שאגב המשא ומתן מוכרח ללמוד בקול רם.
ומצאנו בכתבי האר"י ז"ל שהיה לומד בקול רם והיה אומר שזהו לשבר הקליפות ויוכל להבין ההלכה על בוריה, שמזה הטעם הוא אינו שוכח מה שלומד.

'הרבה למדתי מרבותיי, ומחבריי יותר מרבותיי, ומתלמידיי יותר מכולם' - והטעם אפשר לעניות דעתי משום שכיוון שלומד עם רבו צריך שישמע הכל מפיו, ואין לו מקום שיוציא גם התלמיד העניין מן השפה ולחוץ, שמחמת כך - לא יתקיים תלמודו בידו חס ושלום.
ברם, כשלומד עם חברו ניחא - שיוציא הדברים מן השפה ולחוץ, ויתקיים תלמודו בידו מחמת זה אבל לא יוכל כל כך לחדש דבר בתורה.
אבל כשלומד עם תלמידיו מלבד מה שמתקיים תלמודו בידו יפה, זאת ועוד שאגב שישתדל לחדד את התלמידים ירוויח בעצמו שיחדש הרבה חידושים בתורה.

איככה נוכל להבין דברי הסופרים הקדושים ... על טהרת לשון הקודש, מבלי למוד תחילה דקדוק הלשון בתכלית השלמות?! וכל מי שבינת אדם לו, יודה שבלתי ידיעת הדקדוק ופסקי הטעמים על פי דקדוקם, נגשש במקראי קודש כעיוור בקיר. ... וכן מצאנו למפרשי המקרא הגדולים ... שפירשו כמה פעמים הפסוקים כנגד פירושי חכמינו זיכרונם לברכה, בעניין שאינו נוגע להלכה, בעבור הכרת הדקדוק, ולמפורסמות אין צריך ראיה. ודע שבלעדי חכמת הדקדוק, נלך ונתעה אף במשנה ותלמוד ומדרשים וספרי הזהר וקבלה.

מתחייב הבעל במזונות וכסות, דהיינו 'תנאי כתובה ומזונותיך וכסויותיך וסיפוקיך', והנה הנשים הצדקניות מוחלות תנאי כתובה, שאם ירצה לקיים תנאי כתובה, אם כן תורתו מתי נעשית?! שרחיים בצווארו, ויעסוק בתורה?! אך הנשים הצדקניות מוחלות תנאי כתובה כדי לזכות את בניהם ובעליהם לתורה, ואף על פי שיודעות שיבואו ריקם מבית המדרש, שלא מקום זרע הוא בית המדרש, היא רוצה שילמדו בעלה ובנה, כדי לזכות לתורה, כדי להיות זוכה וגומלת חסד עם בעלה להביא טרף לביתה ...
'אמר לו רב לרבי חייא: אותם נשים במה זוכות?' - כלומר, מה זכותן הגדולה כל כך, שמה יוצא מכך שעושות חסד עם בעליהן ובניהן, אחר שאין שום תכלית יוצאה מהן. ולזה תירץ, בכך ש'שולחות בניהם ללמוד מקרא בבית הכנסת, ושולחות בעליהן לשנות בבית המדרש, ומחכות לבעליהם עד שיבואו מבית המדרש' - כלומר שהן מתנים למחול על תנאי כתובה, 'ומחכות לבעליהם עד שיבואו מבית המדרש' - כלומר שהן יודעות, שמה שבאים הוא מבית המדרש ואין כל בידם, ומואסות תענוגי העולם הזה.

'תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה' - שהאישה אשר היא טורחת בבעלה ובניה, על התורה ועל העבודה, יש לה דין של מי שקורא ושונה, וצריכים בעת הספדה לגמול חסד עמה, בדומה לשרה.
וזהו שאמר: 'רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה' - ויש לך חיל הרבה. וזהו שאמר: 'שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל' - כלומר שהיא יראה ה' יותר מכל הנשים. ולזה אמר: 'ויהללוה בשערים מעשיה' - דהיינו בשערים המצוינים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. והנה הנשים צדקניות גדולה מעלתם, בהיותן מספקות ביד בעליהן ובניהן על התורה ועל העבודה.

סמיכות 'תגלה ערותך עליו' 'ואלה המשפטים', יובן במה שאמר במסכת ברכות: מהו שכתוב 'אם נבלת בהתנשא, ואם זמות יד לפה' - כל תלמיד שיושב לפני רבו ואינו מתבייש לשאול ממנו, סופו שמתנשא. אבל 'ואם זמות' - שמשים זמם ואינו שואל, סופו שמשים יד לפה.
וזה הכוונה: 'תגלה ערותך עליו' - על דברי תורה, שאתה תגלה ערוותך, הספק שיש לך ואתה מגלהו ושואל עליו, סופך 'ואלה המשפטים', כלומר שמורה הוראות בישראל.

כל איש מישראל חייב בלימוד תורה וקיום מצוותיה, ואסור לבן אדם לעזוב אותה, אלא צריך להגות בה יומם ולילה, כמה שאפשר לו, מה שהוא יודע וממה שהוא למד, מפשט ומרמז ומדרש ומסוד. והפסוק אמר: 'אשר לא יעדה והפדה לעם נכרי לא ימשול למכרה' - וכוונת הפסוק, לפי עניות דעתי, אם בן אדם לא הבין ולא למד כלום מהתורה, לפחות יקרא קריאת שמע, פעמיים ביום בכוונה, מה שהוא מבין, והקדוש ברוך הוא רוצה באמונה ובנפש נקיה, כאמור בחבקוק: 'וצדיק באמונתו יחיה'.

עד כמה גדול כוחם של הפוסקים, הפותרים את בעיית העגונות, ומקיימים 'כוח ההיתר עדיף'. ומה נפלאים דברי מורנו הרב שמואל איידליש בסיומה של מסכת יבמות, על הבאתם שם של דברי האגדה: 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם', וזה לשונו: 'ונראה הטעם שכאן באמירה זו, לפי שיש במסכת זו דברים תמוהים לכאורה, כאילו עוקרים דבר מן התורה, ולזה סיים במסכת זו בדרש הזה 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם', שנאמר 'וכל בניך למודי ה' ורב שלום בנייך', ואמר 'שלום רב לאוהבי תורתך' - שאין זה עקירה אלא ממידת שלום, שלא תעגן האישה, וכתוב: 'דרכיה דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום' - שלא תמאס בעיני בעלה, ואם ייתן לה גט אין זה נתיבות שלום. ומסיים 'ה' עוז לעמו יתן' - שאין זה עקירת דבר מן התורה, כי הקדוש ברוך הוא נתן עז וכוח לעמו, שהם תלמידי חכמים בדבר הזה, להיות מקילים בדבר, שהרי 'ה' יברך את עמו בשלום', כמו שנאמר: 'וכל נתיבותיה שלום', ואין כאן שלום אם תתעגן. ובדרך הזה יתפרש המקרא 'ישא ה' פניו אליך' - גם לעקור דבר מן התורה, לפי 'שישים ה' לך שלום'. עיין שם דבריו באורך.
והלוואי ולא ניכשל במשימה כבדה ומרטיטה שקיבלנו על עצמנו, בעניין העומד במרכז עולמה של האומה, ומהווה יסוד ובסיס לשמירה על טהרת העם.

מי עוד בין כל יצורי תבל, זכה בחסד, כמו זה שאנו זכינו בו; מי ראה והרגיש את נפלאות ההשגחה רבת החסד, לעיתים כה קרובות, ובאופן כה בולט, כמו שראינו והרגשנו, אנחנו ואבותינו. כמו שאומר משה בחכמתו הרבה: 'כי מי גוי גדול, אשר לו א-להים קרובים אליו, כה' א-להינו בכל קראנו אליו. ומי גוי גדול, אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים, ככל התורה הזאת, אשר אנכי נתן לפניכם היום'.

לימוד החוקים לבדם, במנותק מדברי הנביאים, לא יספקו את כיסופינו לדת רוחנית. החוקים מלאים בפסקאות וצווים רבים שטבעם רוחני לגמרי, אך בשל חוכמתנו, הרחוקה משלמות, אנו עלולים להתעלם מהם, כדי להגיע לחוקים ולצווים, שנראים לנו חשובים יותר, ודורשים מאתנו ציות נראה ומוחשי. הספרים היסטוריים והנבואיים מעניקים לנו את רוח החוק, מייעצים לנו מהם הרגש והמזג הנכונים, שיהפכו את קיום המצוות לטוב בעיני א־להים, שגודלו וטובו מלא עולם. או אז לא נחשיב את התנ"ך רק למילה נרדפת לחומש, כפי שאנו עושים בדרך כלל, למרבה הצער. אותו א־ל גדול ונורא ומלא רחמים שהאציל מרוחו על משה כדי שיכתוב את חמשת חומשי התורה, השרה מרוחו על אנשים קדושים אחרים על מנת שיכתבו את השאר, וכתוצאה מכך כל ספרי התנ"ך קדושים ומחייבים באותה המידה.

הרבה הייתי יכול לכתוב כדי לצדק את התחבאי אל הכלים ודומייתי כל הימים, אולם הטעם העיקרי הוא אבלי וצערי על כל הנעשה בארצנו, ועל אי יכולתי לעשות מאומה, מפני שמחריבינו ומהרסנו, בתוכנו ובראשנו יושבים. עתה, הנני שולח לו את מאמרי נגד שפיגלברג, שיצא בראש הלוחמים נגדי, כדי לחפות על כל טעויות מבקרי המקרא, ולטהר את מסקנותיהם, ומאה שרצים בידו כיאות למשומד, שמשתמשים בו כדי להכות את היהודי. ואולם, אני הכיתי אותו שוק על ירך ולא יוסיף קום, כי רק בשקר ובתרמית יוכל לשים מבטחו, אם ישוב לכסלה, ופער פיו עוד הפעם. אמנם, מצטער אני כי רק אחד או שניים נמצאו בין חכמינו שטיפלו בספרי כהוגן, ואולם כל הנותרים, או שבחרו בשתיקה, או מעלים הם גירת הגויים, לחרפתם ולחרפת ספרותינו, ועליהם נמנו אלה הלבלרים עמי הארצות שבארץ ישראל, שרוצים ללמד קודם שלמדו, ושכל חכמתם היא לחזור על מה שאמרו הגויים שקדמו להם, ולוקחים הכל מן המוכן, ומסמאים עיני הבריות בחוצפה ויהירות, המקדרת את כל תקוות עמנו.

הגמרא נוסדה על אגדות וסיפורים ושמועות על פי החכמים, וכוללת באורים ופרושים על המשנה, ותמצית ויכוחים וריב דברים, שהיו בבתי מדרשים בנוגע לפרושים ולביאורים, וגם דברים נחוצים מלבד הפירושים כמו משלים ומוסרים וקושיות ותשובות על עניינים שונים ואמונות וידיעות חומריות ורפואיות ותכוניות והוא אוצר המדע. והיו חכמי התלמוד, משתמשים בשעת הכושר מהוויכוחים והחקירות ... והיו לנו כמשל ומופת טוב במאמריהם ועמלם. התלמוד ספר גדול וקדוש כולל לימודים נשגבים, ילמדנו גמילות חסדים, וצדקה, ואהבה, וחמלה, ותקווה ואריכות אפיים, וצדק, וחסידות, ויטע בנו רגשות נכונים וישרים.

הרמב"ם אינו מסתפק ברשימה פשוטה של מקומות שמות הקודש והחול, הוא צריך למצוא סמך לכל דבר, בקבלת חכמינו זיכרונם לברכה העתיקה. אין הוא נוטל רשות לעצמו להחליט על פי דעתו הוא, בדבר שהוא מכריע כל-כך בהכשרתו של ספר תורה לקריאה בציבור. כבר ידוע למדי מספר 'המורה' שלו, כמה גדול היה בעיניו ערכו של תרגום אונקלוס, תרגומו של אונקלוס הוא בשבילו ביטויה של המסורת היותר עתיקה שנתקדשה, כי לולא זאת לא היו מצריכים 'שניים מקרא ואחד תרגום', ולא היו קובעים את התרגום בקריאת התורה בציבור, שהיא חלק של התפילה, ובכל-אופן בקישור עם קריאת הפרשה. על כן, סומך עצמו הרמב"ם במקומות אין מספר ב'מורה' שלו על קבלתו של אונקלוס, וכן דרכו גם בספרו זה. בכל מקום שהוא מזכיר איזה כתוב, הוא מסמיך לו את תרגומו של אונקלוס, ובנוסח עתיק מאוד.

מוסד זה צריך להיות מכון לתורה, לחכמה ולאמונה גם יחד. תכנית המוסד תדרוש אפוא לא רק ידיעה רחבה בתלמוד ופוסקים, במדרש, אלא גם ידיעה עמוקה בהיסטוריה, בפילוסופיה ובביקורת המקרא, בחינת 'דע מה שתשיב לאפיקורוס'. רק רבנים שיחוננו ברוח מסורתית על פי תכנית רחבה כזאת, יוכלו להשפיע על הנוער המשכיל בגולה, ולהחזיקו בקרב היהדות ... וכלל זה נקוט בידך: כל זמן שאין לרב שפה משותפת עם הציבור, או שהשפה המשותפת לקויה היא בידו - השפעתו מוגבלת היא עד מאוד.

'ועתה אם שמוע תשמעו בקולי, ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגולה מכל העמים' - שכפל הלשון, גם כן בה להורות ולרמוז שהוא לעומת שני תורות, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שהגם שהכל ניתן ונתגלה בהר סיני, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'את אשר ישנו פה עמנו' - שכל נשמות ישראל שם היו, ושם נמצאו בהר סיני בשעת מתן תורה. אפילו כך, שכחו להם איש ואיש מה שקבלה נשמתו, רק ואך על ידי הטורח, חוזר וזוכר לו מה שזוכר, כל אחד לפי טורחו ויגיעתו בה. כי אין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה: 'אדם כי ימות באהל'.
וזהו: 'ועתה אם שמוע תשמעו' - לעומת שני תורות כנזכר, אשר כללותם הוא בקולי קול תורה בזמן ש'הקול קול יעקב'. אכן לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, והיינו ראש המקרא 'ועתה' לשון תשובה, כנזכר לעיל. ובכלל התשובה הוא ללמוד על מנת לשמור ולעשות ולקיים כל תרי"ג מצוויה ותולדותיהם. וזהו 'ושמרתם את בריתי' - 'ברית' עם התיבה גימטרייה תרי"ג, שזהו עיקר בריתי ושמירתו, הן הנה שמירת כל תרי"ג מצוות וקיומם, שבזה גם כן נשמר ונתקן כל אדם מישראל, השומרים בכלל איבריו וגידיו, ש'זה לעומת זה עשה הא-לוהים' כידוע על פסוק 'כי זה כל האדם'. והיינו גם כפל 'שמוע תשמעו', לעומת הלימוד והמעשה. גם לעומת רמ"ח ושס"ה, שמהם ובהם נתקן כללות כל אחד ואחד מישראל, המקיימים כנזכר. וזהו 'והייתם לי סגולה מכל העמים' - שלא נתנו להם רק שבע מצות כידוע. אכן אתם בני ישראל 'והייתם לי סגלה' בהארת רמ"ח איבריכם ושס"ה גידיכם.

ובראותי עד אן ירדה אלג'יר, עיני ירדו דמעות, ובכיתי ואמרתי אהה אלג'יר, עיר ואם בישראל, עיר רבתי עם, איך נדמית עיר עליזה, אשר שמך האיר באור תורתך העולם. איה חכמייך וגאונייך המפורסמים, איה רבנייך הגדולים, תרשישים ואראלים, איה אריותיך ראשונים כמלאכים, ואחרוני אחרונים. אנה הלכו ועזבו לאחרים חילם, תורה מונחת בקרן זווית ואין דורש לה, תורה אזלה ומדלדלה, אוי לנו מעלבונה של תורה. כי נתמעטו הלבבות והתבוללויות קשות ורבות, ונחסר הדור, ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם, נערים ונערות נמשכים אחר עצתם ומחשבות ליבם.

חג שמיני עצרת חג מיוחד בפני עצמו, ובו מברכים בקידוש היום ברכת שהחיינו, ונכללת בו חג שמחת התורה בארץ ישראל שמסיימים את התורה ומתחילים בו ביום את התורה בסימן טוב, והמנהג כל ילדי ישראל, מקטנם ועד גדולם, עולים בהמוניהם, כן ירבו, לעלייה לתורה, והמבוגרים ששים ושמחים ורוקדים בשמחה של מצווה לסיום התורה ולהתחלתה.
שאלה נשאלת, שכל הסרמוניה הזאת הייתה צריכה להיות ביום חג השבועות, שהוא יום מתן תורה? ... התשובה, כי כידוע ביום מתן תורה קיבלנו את התורה בהבטחת 'נעשה ונשמע', הכל טוב ויפה, וכידוע 'לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה', ולא היינו בטוחים באם נוכל לעמוד בהבטחתנו ונקיים מצוותיה, זה היה בתורת תיאוריה בלבד. אבל העיקר, הפרקטיקה והעשייה וקיום המצוות עשה וזהירות ממצוות לא תעשה, את זה בסיימנו את התורה ביום שמיני חג העצרת ושמחת תורה, אנו רואים ומרגישים בעצמנו שעמדנו במבחן, וזכינו במשך שנת קריאת התורה בכל שבת ושבת בעיון רב שקיימנו מצוותיה ושיכולנו לעמוד בניסיון, לכן אנו שמחים שמחה של מצווה ומתפעלים ומתלהבים בשמחות וריקודים, שברוך ה' שזכינו ושכן נזכה הלאה, אנו ובנינו וכלל ישראל אמן.

'אמר רבי יוחנן: אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו' - שהטעם הוא מפני שטורח ודואג לנצח במלחמת חובה של היצר הרע כדי לעשות נחת רוח ליוצרו, ועל זה גדול שכרו כפול ומכופל ומהולל מאוד. ועוד זאת סיבה אחרת, כי על ידי מה שטרח לנצח במלחמת היצר הרע, הנה טוב גם כן להשיב תשובה ניצחת למה ברא הקדוש ברוך הוא להיצר הרע. וכמו כן פירשו כת הקודמים, שטעם יצירתו של היצר הרע הוא ליתן שכר טוב לצדיקים בעמלה של תורה ועל העבודה. אם כן שאם לא היה היצר הרע בעולם לא היה כל האדם צריך לטרוח כדי ללמוד תורה, כי אין לו מונע. אומנם באשר נברא יצר הרע בעולם צריך לטרוח ולעמול בתורה כדי לבטל כוחו של היצר הרע. ועל כן תשובה מוצאת להקדוש ברוך הוא על יצירתו של היצר הרע, כדי ליתן שכר טוב בעמלם. ומעתה זה אומרם: 'אמר רבי יוחנן אשרי מי שעמלו בתורה' - כלומר שהוא עמל וטורח כדי ללמוד תורה ונוצח במלחמה של היצר הרע, אשריו ואשרי חלקו. ועוד יש לה לגביו, שעושה נחת רוח לה' יתברך שלא נשאר מקום קושיא למה בראו להיצר הרע, כי הרי זה 'עושה נחת רוח ליוצרו', שכל העולם אומרים שלזה בראו, כדי לתן שכר טוב לצדיקים.

'שואלים אותו תחילת דינו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה?' - יש לדקדק על שתי שאלות אלו דווקא, ומי תלה זה בזה? - ויש להשיב כי אלו הם העיקר וצריכים זה לזה, על דרך מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה', וכן 'אם אין קמח אין תורה', וכן 'הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם', וכן 'נהוג בהם מנהג דרך ארץ - חציו לכם וחציו לה'', על כן שואלים אותו: 'נשאת ונתת באמונה?' - באמונה שמאמין להרוויח, והרי עשיית חיל ויש קמח, ועוד שואלים אותו: 'קבעת עתים לתורה?' - וזהו תחילת דינו של אדם, רצונו לומר על כל עוונותיו.

'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים' - שמה שלא הלך בעצת רשעים וכו' ולא ישב במושב לצים, הכל היה מפני ש'בתורת ה' חפצו' - שחפצו ורצונו בתורת ה', 'ובתורתו יהגה יומם ולילה'. וכיוון שכן, שהוא עובד מאהבה, שבתורת ה' חפצו, אשריו ואשרי חלקו, שיזכה למעלה גדולה, אף בזה העולם, דהיינו ש'והיה כעץ שתול על פלגי מים' - שכשם שהעץ ששתול על פלגי מים, הוא בטוח 'אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול' - ואינו מתיירא שמא יבוש וימש מעשות פרי או ינשרו עליו, כך זה האיש, שבתורת ה' חפצו - שעובד מאהבה הוא בטוח שימצא מזונותיו בעתו, ולא תאונה אליו רעה כלל. 'וכל אשר יעשה יצליח' - שמן השמים מספיקים לו כל צרכו, כדי שיהיה לבו פנוי לעסוק בתורה ובמצוות.

'ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם' - ומצווה זו כוללת שני דברים: ללמוד וללמד. ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'תלמוד תורה כנגד כולם', וכוללת תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, ואין לה שיעור, והכל לפי מה שהוא אדם, שיד שכלו מגעת, ואין אדם רשאי להיבטל ממנה. ולכן כל אדם צריך לקבוע עת לתורה כפי ידיעתו או כפי אומנתו.
ואם חננו ה' דעת ובינה, צריך שיתבונן בה ובטעמיה, ולא יאמר כבר שניתי פרק זה או דרוש זה - די לי, אלא צריך להוסיף ולהשיג כפי השגתו ולפי שכלו. ויעלה מלימוד ללימוד וממדרגה למדרגה, עד אשר נוגע למקום שיד שכלו מגעת. ובמופלא ממנו בל ידרוש, והמכוסה ממנו בל יבקש, עד שיהיה לו מורה צדק או שיורוהו מן השמים.

מהראוי שלא נאבד אפילו רגע אחד לבטלה, בלי עסק תורה, כי עיקר ביאת האדם לזה הוא, וכנזכר. אלא לפי שאי אפשר לו לחיות, בלא מחיה ומזון, כי 'אם אין קמח אין תורה', על כן ניתן לו רשות - לעסוק במלאכתו, שיוכל להחיות את נפשו ונפשות אנשי ביתו.
ובעת הפנאי יעסוק בתורה. ובפרט בשבתות וימים טובים, שהאדם יושב ובטל ממלאכה, צריך לעסוק בתורה ומצוות, ואין פוטר אותו.

האמנם כדעתכם ידעתי גם אני, וכמו שכן הודיענו אבותינו: 'כל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון', וכן אמרו: 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ', ואולם שאלתי ובקשתי לקבוע עיתים לתורה ביום ובלילה, שעה או שעה וחצי ביום, וכן בלילה ללמוד ארבע אמות הלכה בוועד תלמידי חכמים. ...
והלימוד הזה יהיה בעיון אמיתי פשוט להבין כוונת בעל המאמר ורעיונו, והיה מדי לילה בלילה אחרי שובכם לבתיכם תקבעו עתים ביחוד להעמיק העיון, לפלפל לחדש, ולשאת ולתת בש"ס ובפוסקים. ...
וכן בשבתות ובימים טובים, שאז אין עול הפרנסה והמלאכה דוחקים את האדם, והלב פנוי מכל מלאכת מחשבת, הנה אז יכולים להעמיק עיונכם ולברר כל דבר הקשה, ואשר אפשר לו מה טוב ומה נעים, אם יקדיש יום אחד לשבוע ללמוד תורה, ובו ימצא שעת הכושר לברר את אשר הוקשה לו בשאר הימים, וכן לברר את המסופק. ...
ובזה גם כי יהיה לבבכם עסוק וטרוד רוב היום בקניין מלאכה או מסחר, אף על פי כן בעת הלימוד תהיה מחשבתכם פנויה ומיושבת ללמדו בלי כל מפריע.

'פשפש ולא מצא, יתלה בביטול תורה.' - המפרשים האריכו בדקדוק הפשוט, שכיוון שיש בידו עוון ביטול תורה, אייך אומר: 'פשפש ולא מצא'. ולולי דבריהם הקדושים הייתי אומר תשובה פשוטה: כי עוון ביטול תורה, אפילו על זמן קטן, נענש. ולכן כאשר פשפש ולא מצא במה לתלות, יתלה שיש בידו עוון ביטול תורה, שאינו נרגש שביטל זמן קטן, וזה דבר אינו ניכר בבירור. ואם עשה כל מאמץ לפשפש ולא מצא, יכול לתלות ביסורין של אהבה. 'אלו ואלו יסורין של אהבה'. - רצה לומר: אלו שיש בהם ביטול תורה ותפילה, ואלו שאין בהם ביטול תורה כלל - כולם אהבה.

'ואמר רבי חייא בר אמי משמו של עולא: גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים. שלגבי ירא שמים כתוב: אשרי איש ירא את ה׳, ואילו לגבי נהנה מיגיעו כתוב: יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך - אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא.' -
אם אנחנו רואים לשני תלמידי חכמים בא לפניהם ספק אחד של איסור והיתר, וראינו שאחד פירש את עצמו לצד אחד, ולא רצה לבוא בפיו בשר פיגול, שעלתה עליו מחשבת פיגול. והאחד אכל ושתה ושמח במה שאכל, אבל טרח בעמלו עמלה של תורה בלימודו, עד שהוציא לאורה הדין לאמיתו, ואכל ושבע ודשן. והיה עולה על דעתנו לומר שזה שסילק עצמו מן הספק, ולא אכל וכפה את יצרו, הוא גדול ובא בשכרו יותר ממי שלא פירש ואכל.
לכן בא רבי חייא לומר שאינו כן, אלא גדול הנהנה מיגיעו ממה שיגע וטרח עד שהוציא לאור משפטו, יותר מירא שמים שפירש עצמו מזה ולא אכל. שאלו זה שיגע ואכל, עשה שני דברים טובים: האחד שעשה טובת הנאה לגופו, ולא חטא על הנפש, נפש המתאוות, ובא ענה את עצמו, שאכל ונהנה גופו וחומרו; ועוד טרח בתורת ה׳, ונתן חלק לנפשו, נפש ה׳, בלימוד ועסק התורה.
ולכך קראו בו: 'אשריך בעולם הזה' - מאשר לא חטא על הנפש הבהמית, שנתאווה תאווה, ואכל ושבע ודשן. 'וטוב לך לעולם הבא' - במה שנתת חלק לה׳ בתורה ויגיעת הלימוד. אבל זה שהוא מסוג הראשון במה שאסר עליו הדבר ההוא, אין צריך טרחה ויגיעה בזה, במה שהחמיר על עצמו, ולא רצה ליהנות ולאכול הדבר ההוא, וכמי שאמרו מהטעם שאמרו בש"ס: כוח של ההיתר - עדיף.

ידוע שבזמן שישראל עוסקים בתורה, שרו של עשו נופל ואין אומה ולשון יכולה לשלוט בהם, וכמו שכתוב: 'הקול קול יעקב והידיים ידי עשו'. ולכך בימי חזקיה מלך יהודה, עליו השלום, שבדקו מדן ועד באר שבע, ולא מצאו תינוק ותינוקת שלא היו יודעים הלכות טומאה וטהרה וכו', כתוב: 'וחבל עול מפני שמן', 'חובל' - עולו של סנחריב, 'מפני שמן' של חזקיה, שהיה מדליק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.
ולזה ירמוז למה שאמר מקרא מלא: 'רק בעיניך תביט ושלמת רשעים תראה, כי' - ראשי תיבות 'בתורתך'. 'ושלמת' - ראשי תיבות: 'ושמן לבתי מדרשות תדליק'. ... ובזה יבוארו הפסוקים: 'השתחוו לה' בהדרת קדש' - ראשי תיבות: 'קבלה'. 'חילו מלפניו כל הארץ' - ראשי תיבות: 'חכמה'. ובזה 'אמרו בגוים ה' מלך' - שהלמד מפסיק בין מ' וכ', ובמקום 'מך', חס ושלום, נעשה 'מלך'. גם כן 'אף' שהייתה כתובה 'אף תכון', ותכנס למד בין ה'אף' ותהיה 'אלף בינה'. ובזה 'תבל בל תמוט'.

'תניא: ואהבת את ה' א-לוהיך - שיהיה שם שמים מתאהב על ידך, שיהא אדם קורא ושונה משמש תלמידי חכמים ודיבורו בנחת עם הבריות, ומקחו ומתנו בשוק נאה, ונושא ונותן באמונה. מה הבריות אומרות עליו? - אשרי פלוני שלמד תורה'. ...
וזה שאמר: 'כל שרוח הבריות נוחה הימנו' - שמשאו ומתנו נאה ודיבורו בנחת עם הבריות, שאז רוח הבריות נוחה הימנו, גם רוח המקום נוחה הימנו ... וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו - שאין דיבורו בנחת עם הבריות וכו', אף על פי שקורא ושונה אין רוח המקום נוחה הימנו.

'אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון.' - אפשר לפרש על פי מה שכתב התנא באבות: 'וקנה לך חבר' - שאל ילמד התורה לבדו אלא עם החברים, שאם טעה באיזה דבר אז יעוררוהו, ועל ידי זה ישיג מבוקשו מה שאין כן כשלומד לעצמו.
וזהו: 'אשרי העם יודעי תרועה' - מלשון אהבה ורעות, שיעשה חברים עמו, ומלת 'ה' - רוצה לומר: בלימוד תורת ה', ואז 'באור פניך יהלכון' - שיהיה הולך ואור וישיג מבוקשו בעזרת ה'.

'הבינו פתאים ערמה' - אפילו הפתאים יכולים להבין בה, ואפילו הכסילים יבינו לב, שיקנו לב עמה, שהרי 'שמעו כי נגידים אדבר' - מה נגיד זה - יש בו להמית ולהחיות, כך דברי תורה - יש בה להמית ולהחיות. וזה ראו בסיני, שיצאה נשמתם, ואחר כך הוציא הקדוש ברוך הוא טל, שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות את המתים והחיה אותם, ונמצא שבעניין התורה כולם שווים לטובה, מפני שכולם יכולים לקבלה ולקיימה ולהבינה, ולכן החיה את כולם ... 'ומפתח שפתי מישרים' - שהיא תורה שבכתב, שהיא מישרים ואינה עמוקה, להבין פשט הדברים, וכל אדם כפי כוחו ושיעור חכמתו, יעסוק בתורה, ורצוי ומקובל לפני ה', כאילו עוסק במעשה מרכבה, ובלבד שיהיה לשמה ובחיבה יתירה.

'תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב' - שמקהילים קהילות ועוסקים בתורה, אז 'ויהי בישורון מלך'. ומחייבים להשתעבד לנו. וזה שאמר: 'כל בניך לימודי ה' - אז 'ורב שלום בנייך'. רצה לומר ורב של 'עשו' שהוא בגימטרייה 'שלום' - יהי על בניך וקל להבין. וזה שאמר: 'שלום רב' - מן עשו 'לאוהבי תורתך ואין למו מכשול' וכולי. וזה שאמר: 'לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי' וכאמור. וזה שאמר: 'הרוצה שיתקיימו נכסיו דווקא ולא יקבל עליו עול תורה, אז יטע בהם אדר, אותו הנאמר עליו כולו כאדרת שיער. והיינו להשתעבד לו במיסים וכיוצא.

כי התורה נמשלה למים כמו שכתוב: 'כל צמא לכו למים', ומצאנו עוז על גבי מים כמו שנאמר: 'ובמים עזים נתיבה', 'וכאבן במים עזים' ואפילו לרמוז גם כן טעם שנמשלה תורה למים לומר לך מה מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך כך תורה אינה מתקיימת אלא במי שיש לו מידת הענווה. ולזה ניתנה תורה בסיני, שהוא נמוך ועל ידי משה רבינו, עליו השלום, שהוא עניו.
גם לומר עוד כמו שהמים הם נגרים במהירות וקלות כך דברי תורה צריכים להיות מחודדים בפיך שלא תגמגם בהם וכך אמרו זיכרונם לברכה: 'ושיננתם לבניך' - שיהיו מחודדים.
ואפילו שרמז לשני הטעמים במילת עוז נוטריקון: ענוה זריזות - לרמוז שצריך האדם להיות עניו וזריז בדברי תורה. וגם הזריזות מידה טובה שיהיה האדם זריז בלימודו שאם יתעצל ימנע מלימודו ונמצא שהזירוז רמז לשני דברים: האחד - שיהיו דברי תורה מזורזים בפיך; השני - שתהיה זריז בלימודך.

העיר לי אזן ויורני, ויאמר לי: תמוך דברי לבך. וקמתי ואתבודד בעצמי, והתהלכתי ברחבה בזה הים, גדול ורחב ידיים, הש"ס בבלי, ולא הנחתי מסכתא, שלא חזרתי עליה כפי יכולתי החלושה, ובדקתי עד מקום שידי הכהה מגעת בש"ס ירושלמי, בתוספתא, בספרא, בספרי, ובמכילתא, ועברתי על ספרי הרי"ף, הרמב"ם, והראש, ושאר פוסקים המפורסמים, ובפירושי רש"י, ורמב"ם, והראב"ד, והרשב"ם, וריב"ן, והתוספות, והר"ן, ונ"י, ואחור לא נסוגותי מדברי הרז"ה, בספר המאור, והרמב"ן במלחמותיו, וחפשתי, ובינותי בספריהם, כדי למלאות חסרוני כשיעור האפשר, כי כבר הודיעונו חכמינו זיכרונם לברכה, שדברי תורה העניים במקום, עשירים במקום אחר. ומראש בסדר דברתי, מתחילת המשנה ועד סופה. ומידי דברי בה, הייתי כותב על הספר ובדיו, מה שהורוני מן השמים, להעיר בה ובפירושיה, למען לא ישכחו הדברים ממני, ויהיו לאות על ידי וזיכרון בין עיני, כאשר הזהירנו הוא יתעלה, 'רק השמר לך ושמור נפשך מאוד, פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך'.

'והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה' - אנשי כנסת הגדולה סתמו דבריהם ולא פירשו אם להעמיד תלמידים הגונים בלבד או לא לבדוק בתלמידים. בדורות אחריהם נחלקו חכמי ישראל בדבר ...
בימינו יש מקימים ישיבות ומלמדים בהם כל תלמיד מכל הבא ליד, ויש בתי ספר דתיים שהמנהלים ורבני בתי הספר פוסלים תלמידים כראות עיניהם, בטענה שעלול התלמיד לקלקל תלמידים אחרים, ואינם שמים על לב שעוסקים בדיני נפשות, כי תלמיד שנפסל על ידם, ועבר ללמוד בבית-ספר חילוני יקבל חינוך כפרני ויהיה מחלל שבת ועובר על עברות שבתורה, טענה כזו דורשת שיקול דעת ויש צורך להתייעץ עם רבני העיר בכל מקרה, כי בדורות שעברו החינוך היה מסור ביד חכמי התורה, והם ידעו לחנך בנים יודעי תורה ומוסר.

'והיה כעץ שתול על פלגי מים' - כשיש מים בשפע, יש בעץ חמצן בשפע, ואנו נהנים מן העודף. וכך הצדיק אם 'ובתורתו יהגה יומם ולילה' - כלומר, אם יש עודף של זכויות אז מובטח 'אשר פריו יתן בעתו' - את זכויותיו ייתן לטובת הכלל. וגם 'בעתו' - לפעמים הוא משלם בתקופת חייו, ומסתלק לפני זמנו, כדי לכפר על הדור, וכדברי חכמינו זיכרונם לברכה. 'ועלהו לא יבול' - הצדיק שייך לאותו סוג של עצים ירוקי-עד, שאינם נובלים, ותמיד נמצא בפעולה להגדיל תורה ולהאדירה. ויש להתאים לזה את דברי חכמינו זיכרונם לברכה בפרקי אבות: 'אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך' - כלומר לא הכל בשבילך, אלא לטובת הכלל, 'כי לכך נוצרת' - לקיים את העולם. וכן מה שאמרו: 'המזכה את הרבים, זכות הרבים תלוי בו' - יש להבין כאזהרה כלפי הצדיק המזכה את הרבים, שיתמיד במעשיו הטובים, כי הכלל חי על זכותו.

'תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב' - רצונו לומר שהתורה היא כלולה תרי"ג מצוות וציווי שלה לנו, שאנו ראויים לה, שכאיש אחד אנחנו, ועל ידי משה שתהא מורשה. ונתן טעם למה דווקא על ידי משה, משום שהוא כלול מכללות כל קהילת יעקב.

האדם, הנוצר מבשר ודם, ומורכב מחומר וצורה, כדי להשיג שלימותו האמיתי ותשועת נפשו זכה וברה, צריך, בעוד רוח חיים באפו, לעשות עצמו כמגדל עוז וכחומה בצורה, להיות לו ריווח והצלה ומשגב לפחות בצרה, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, בכל עוז וגבורה, כל הכתוב בספר התורה. וכדי שזכרו לא יסוף מזרעו, ולהקים שם אמת על נחלתו, ישים כל מגמתו וכוונתו, להתגבר בכח שכלו ובינתו, להתבודד ולהתבונן תעלומות חכמות התלמוד ודתו, ובחדרי חדרי הפוסקים והליכות עולם.
אז יבחין ויערוך דרך ישרה כדין לזכות את הרבים, מכל אשר חידש בעולמו תחת השמש ירח וכוכבים, להוציא לאור מבחר פעולותיו, וספירי ספריו, ופניני בני דעתו, כדי שגם אחרי מותו, יראו בניו ויעשו כתבניתו, ואז אפילו יהיה בארץ תלאובות, יהיו שפתותיו דובבות, כי זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם, אשר בעודם על אדמתם, יהיו מוסיפים זכות על זכותם.

חייב הבן אדם ללמוד תורה, אבל כשילמד תורה צריך ללמוד מלאכה, מה פירוש מלאכה? - אלו המידות והתנהגות המשובחות והנהגתם, ועל זה נאמר: 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ'. ...
כי כשהחכם בעל מידות טובות, מדבר דבריו במשקל, ובנחתנות וביישוב הדעת, ומוכיח לציבור בנחת ובדרך חיבה ולא דרך קינטור וכעס, אלא בנעימות ואהבה, אז דבריו נשמעים וערבים לשומעיהם.
אבל להפך, אם מוכיח בקנטור ובכעס הדברים יקוצו לשומעיהם, ומחפשים תואנות ממומי המוכיח, ואומרים לו: 'טול קורה מבין עינייך'.

'הליכות עולם לו' - אל תקרי הליכות אלא הלכות' - ראינו שיש לכאורה הלכה בודדת שנראה שאין לה שום קשר עם סדרי הליכות עולם, וכאילו קטנה היא. אך חכמינו ראו בכל הלכה 'הליכות עולם', קשר בל ינתק מכל מאורעות החיים. כל אותיות התורה משולבות ויוצרות שירה אדירה, שירת הנצח לריבון העולמים.

'לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה' - מורה על המרגיל את עצמו הרבה פעמים עד התחקות הדבר הנלמד בלב לומדו. ומה שכתוב: 'העוסק בתורה שלא לשמה, נוח לו שלא נברא' - היינו: שלא נתחקה הדבר בליבו הרבה פעמים, אלא זמן מה, ולכן 'נוח לו שלא נברא'.
ויש להקשות מה שכתוב מילת 'לעולם' - אם הוא כל ימי חייו, אם כן מתי יבוא לשמה? שאמר 'מתוך שלא לשמה בא לשמה.' - אלא 'לעולם' - רוצה לומר: 'זמן מה' - רוצה לומר: הזמן שאנחנו בו עכשיו, וכן כל 'לעולם' הוא זמן קצוב כמו 'לעולם בהם תעבודו' - שהוא היובל.

בני בבל היו מחזיקים את עצמם ליותר חכמים מבני ארץ ישראל, כמו שאמרו בכתובות: 'ואחד מאתנו כי עלה לשם עדיף כעשר ממנו'. - זהו שחכמת בני ארץ ישראל הייתה להם מחמת צחות ודקות האוויר, כמו שאמרו: 'האוויר של ארץ ישראל מחכים' אבל לא מטבעם ומזגם. אמנם חכמת בני בבל הייתה להם מטוב תכונתם ודקות שכלם, ולכן כשהיו עולים לארץ ישראל היו חכמים יותר מהם, לפי שהיו בידם שתיים: טוב תכונתם וטוב אוויר ארץ ישראל. וביד בני ארץ ישראל לא הייתה אלא אחת שהוא טוב מזג ארצם. וכך מוכח מהודאת רבי יוחנן שהיה מארץ ישראל. במסכת בבא קמא, שאמר: 'שלכם אמרתי, שלהם היא'. ופירש רש": 'שלכם' - תורה של בני ארץ ישראל היא, 'שלהם היא' - של בני בבל. ועם כל הכבוד הזה היו קוראים עצמם הדיוטות לגבי שלנו, והיו משועבדים להם. היש ענווה גדולה מזו כעולם, ואם לא היו מאמינים שכך ציווה ה׳ את משה לא היו פושטים לבוש מלכות מעליהם.

'וירא והנה באר בשדה, והנה שם שלושה עדרי צאן רובצים עליה, כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים והאבן גדלה על פי הבאר.' - מר אבי, עטרת ראשי, זכר צדיק לברכה, בספרו 'תורה וחיים' מציין: 'באר בשדה' - באר מים חיים תורתנו הקדושה.
'והנה שם שלושה עדרי צאן' - עם ישראל בכללותו כוהנים לויים וישראלים, 'רובצים עליה', והפסוק מעיד כי 'מן הבאר ההיא ישקו כל העדרים', 'והווי כל צמא לכו למים'.
ובעוונותינו הרבים 'והאבן גדולה על-פי הבאר' - היצר הרע הנקרא אבן, וכמו שכתוב: 'והסירותי את לב האבן מבשרכם', ומונע את הרבים מלשתות, וכשאין תורה, המחלוקת מתעוררת וכל אחד מתנשא לאמור: אני אמלוך והשנאת חנם הולכת ומתרחבת.
התקנה לזה ונאספו שמה כל העדרים אחדות אהבה ושלום, וגללו את האבן מעל פי הבאר.

ועיקר העסק של התורה הוא לשמור ולעשות, ללמוד וללמד, ולזכות את הרבים. ולא יהיה כחסיד שוטה יושב ולומד דווקא, ולבל יקיים שום מצווה באומרו: 'הרי שקול תלמוד תורה כנגד כולם, אם כן מה לי לעשות מצוות אחרות?!'. כי כבר אמרו: 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'. ובפרט אם הוא עסק ציבורי, כי אז יגדל החיוב לבטל בעבורו גם התפילה וכיוצא, כי לא המדרש עיקר אלא המעשה.

הסכת ושמע קורא ידיד. דע כי יתרון גדול למאמר הנשמע מפי המדבר, ממאמר הנקרא במכתב. ... להיות כי המדבר ההוא יישא מדברותיו, בשנותו את קולו וטעמו בהרמה ובהשפל, מטעים הדברים בהפיכת פניו וראות עיניו, לפי הצורך ולפי העת והזמן, והאנשים הנצבים שומעים, ומתאמץ להכניס דבריו בקרב גוום ולהנעים העניין, אז יעשה רושם אדיר וחזק לשומעיו, קול ענות גבורה.
וכאשר כתב הרב בינה לעתים ...כי הכתוב בספר עם כל קדושתו סוף סוף אין שם אלא עֲצָמות דברים הנכתבים, ולאשר אין בגווילים שום חיוּת, אינם עושים שום רושם או התחקות מורגש, שיהיה נוסף ומשתתף עם תוכן העניין להעיר לב הקורא.
אבל השומע ממלמדים והמוכיחים, לאשר הם חיים ומתנועעים, הנה מלבד תוכן הדברים עצמם ניתוסף כוח בדיבור ומורגש הן מקול ההברה הן מתנועות ועניינים אחרים עד שיתחקו מאוד בלב השומע ויתפעל מהם ויביאו לידי מעשה. ... כי תוכחה זו היוצאה מפי החיים, היא נכנסת ומתיישבת בקרב ותוֺכיוּת החכמים, שעושה בהם רושם חזק, לא תסור מקרב ליבם כל כך בנקל.

נראה לי לפרש כוונת התנא, שרוצה לומר: ארבע מידות ברגילים לילך לבית המדרש.
'הולך ואינו עושה' - רוצה לומר: יום אחד אירע לזה החכם, דבר מצווה לידו, ואינו רוצה להתעסק בה כדי שלא יבטל לימודו, וזהו הולך ואינו עושה. ואם היא מצווה שאפשר לעשות על ידי אחרים, יפה עשה - שלא ליבטל בשבילה מתלמוד תורה, שתלמוד תורה כנגד כולם, ומקבל שכר על זה, וזהו: 'שכר הליכה בידו'. ופעמים תבוא ליד חכם מצווה שאי אפשר ליעשות על ידי אחרים, ואז הדין הוא לבטל תלמוד תורה, וכנגד זה אמר: 'עושה ואינו הולך - שכר מעשה בידו', כמבואר בפוסקים. ואם השתדל החכם לקיים שתיהן לעשות המצווה מהר, ולילך מיד לבית המדרש אז נקרא חסיד.
'לא הולך ולא עושה - רשע', זה יובן על דרך מאמרם, זיכרונם לברכה: מי שרגיל לבוא לבית הכנסת או לבית המדרש ולא בא יום אחד, הקדוש ברוך הוא שואל עליו וכולי. אם לדבר מצווה הלך - נוגה לו ואם לדבר רשות הלך - אין נוגה לו. וכנגד זה אמר: זה שרגיל לילך לבית המדרש, ועכשיו לא הולך וגם לא עושה, רוצה לומר שמניעתו מלבוא לא היתה מצד היותו עסוק בעשיית מצווה, לזה יקרא רשע.

'יהי ממון חברך חביב עליך כשלך' - שמה ראית שדמך סמוק יותר, ועוד שתלמוד תורה צריך תיקון גדול כדי שלא להטיל עצמו על הציבור, שאם מטיל עצמו, חס ושלום, הוא פוגם. וזה רמז באומרו: 'והתקן עצמך ללמוד תורה'. ונתן טעם גם כן אומרו: 'שאינה ירושה לך' - שתורה יבקשו מפיך דווקא, ולא נשאר לך עת ופנאי על המחיה ועל הכלכלה, שטענה זו נשברת היא שהוא כביכול ציווה על המלאכה, והוא ציווה על לימוד התורה - ששניהם כאחד טובים, אלא שצריך אתה לעשות מלאכתך עראי ותורתך קבע, ואז נחשב לך, אפילו בחלק המלאכה כעושה מצווה, ולזה סיים ואמר: 'וכל מעשיך יהיו לשם שמים' - הכוונה שנחשב לך למצווה כל מעשיך, אחר שכוונתך בזה, שלא להתפרנס מזולתך.

אשרי שומע דברי חכמים וחידותם, הגם שבדור הרע הזה, גברה יד מלכות הרשעה על ישראל, ואין להם לב פנוי ללמוד הדברים על בורים, רק מצוות אנשים מלומדה. מכל מקום, בהתעוררות של מטה, מתעורר מלמעלה, ואין אדם נתפס על צערו, רק שלא יבטל לימוד התורה. כי כך כתוב: 'כי נער ישראל ואוהבהו' – דהיינו: הגם שישראל בזמן הזה, גברו עליהם שלוש מאות ועשרים דינים, הרמוזים בתיבת 'נער', ועושים מעשה 'נער' - שלומדים בלא כוונה, אף על פי כן 'ואוהבהו'.

'דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה' - רוצה לומר: שאשה זו אשת חיל, החמירה על נפשה בלבישת ציצית בטענת היקש גדילים ללבישת שעטנז. ...
שדרשה סמיכות צמר ופשתים דהיינו - לבישת שעטנז, ומזה יצא לה - שחייבת בציצית, כקושיית התוספות, וזהו: 'צמר ופשתים ותעש'. רוצה לומר: אותו דבר שמותר לעשות מצמר ופשתים, דהיינו - ציצית כמו שכתבו זיכרונם לברכה, 'ותעש' - עשאתו ולבשה ציצית. וזה 'בחפץ כפיה' - דהיינו שחפצה ורצונה, מה שלא חייבוה חכמינו זיכרונם לברכה, אלא מדעתה ורצונה.

'מצוה להקים דברי המת' - בהיותי בעירי א-רבט יגן עליה אלוהים, הייתי מנהיג החברה הקדושה של חסד ואמת הרוחצים, השם יחיהם וישמרם. ואירע שהיה איש איש חשוב זקן ירא שמיים, זה שמו יעקב אדרעי, נשמתו עדן ... וציווה לי שלאחר מותו יקברו עמו ספר תהלים, הרגיל ללמוד בו תמיד. ואני בעוניי קיימתי צואתו, וצוויתי לאומן, ועשה לספר תהלים הנזכר מכסה בדיל סגור מכל צדדיו. ואחר הלבישה של תכריכין הנחתי הספר תהלים הנזכר, כסוי במכסה הבדיל כנזכר על לבו.
ונשארתי מסופק אם אין איסור בדבר. ... שאם הספרים עדיין ראויים ללמוד בהם, אסור לקוברם עם המת. ... עם כל זה, אפילו במקרה שלפנינו, שהוסגר הספר במסגרת חזקה, אפשר שאין איסור בדבר, שאין כאן בזיון כלל.
ונוסף עוד מצוה - לקיים דברי המת, לעשות לו נחת רוח כי תמיד היתה נפשו דבוקה ואדוקה בלימוד תהלים, והספר הזה לא היה מסירו מידו כל היום וכל הלילה, לכן ציווה להוליכו עמו.

אר"ץ מפוארה, שמאותו זמן ועד עכשיו לא פסק ממנה קול תורה לשמה, בעיון עמוק וישר בים התלמוד, בפלפול עצום וסברה ישרה שאלות מרובות מקרית חוצות ומארבע ארצות, ומכל פינות, מחכמי הדורות שהיו מריצים אגרותיהם לחכמיה בשאלותיהם, והם היו משיבים להם תשובות לשאלותיהם, תשובות בשפה ברורה, ובענווה יתרה, הלכה למעשה לאמיתותה של תורה, דין אמת לאמיתו כדין וכהלכה להאיר על האר"ץ. ...
אר"ץ אשר רבניה ברזי"אל הם עוסקים, בפשטי וסתרי תורה, ולהם נגלו שערי אורה, רבנים, דיינים, פסקנים, פשטנים, מקובלים, דרשנים, מוכיחים, ישרנים, מגידי מישרים, פייטנים, משוררים משמחי א-לוהים ואנשים, יראים שלמים ובקיאים במקצועות וחדרי תורה, אהובים לעליונים ולתחתונים, דבריהם דברי א-לוהים חיים איתנים מוסדי אר"ץ.

'בן זומא אומר: איזהו חכם? הלומד מכל אדם' - בזמן פטירת העשיר ר' שלמה טנזי זכרונו לברכה, השאיר צוואה שר' אברהם בוחבוט ואני נלמד כל השנה בביתו. וכשהגענו למשנה הנ"ל אמר לי רבי אברהם באור לזה: שידוע שכל אחד לפי מה שקיבלה נשמתו יש לו חלק בתורה. אם כן כל אחד יש לו חלק אחר, והחכם לומד מכל אדם את מה שקיבלה נשמתו.

'ויאמר א-לוהים: יהי אור, ויהי אור' - למה לא אמר: 'ויהי כן' כשאר מאמרים? - אבל הכוונה כי בהיות אור בעולם, יכול אדם לקרוא בתורה, אבל בחושך לא יתכן לקרוא בתורה, וזה אומרו: 'ויאמר א-לוהים יהי אור' - וממילא יהי אור התורה בעולם, שנאמר: 'כי נר מצווה ותורה אור', לכך אמר 'ויהי אור' - נמצא האור בעולם נברא כדי לקרוא בתורה, שהוא קיום העולם.

'תורה ציווה לנו משה' - וכי תאמר מי יכול לעמוד בכולם? - ולזה אמר: 'מורשה קהילת יעקב' - כלומר שיתקיימו בין כולם. וזה כשיש אחדות בישראל, וזה שנאמר: 'ויהי בישורון מלך' - כשהשכינה שורה בישראל, וזה שיש אחדות, כמו שנאמר: 'והוא באחד', וזה שנאמר: 'בהתאסף ראשי עם יחד'.

'אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים'. - אין כל אדם חייב אלא כשיעורו, וכל אחד נטל חלקו במעמד הקדוש. פעמים, שתמצא בתרמילו של עני אבן טובה, שאין לה מחיר.

'כי אם בתורת ה' חפצו' - שלומד כדי שיכבדוהו בני אדם, בעת שעושה איזה דבר כדי שיכבדוהו. ומי שרוצה להתרחק מזה, הוא מתחבר אל חכמים גדולים וצדיקים, וזהו סיבה להרחקת המידה הזו, כי רואה תמיד אנשים, שעושים יותר ממנו, ואין מתגאה במה שעושה, רק עושה לפי תומו.
להוציא מי שיושב בין יושבי קרנות, ובמושב שבת במרומי קרת, שבטלים מדברי תורה, אז יוכל להתגאות במעשיו, ולכן יוכל לבוא במידה זו. וזהו: 'אשרי האיש אשר לא הלך' ולא ישב במושב לצים - היינו: הבטלים מדברי תורה. 'כי אם בתורת ה' חפצו' - הוא חפץ רק בתורה, ולא שיכבדוהו בני אדם, כי יושב בין צדיקים, ולכן אינו מתגאה במעשיו, כי רואה צדיקים גדולים ממנו, והיינו: 'כי אם בתורת ה' חפצו' - פירוש: אינו עושה בשביל שום דבר, רק חפצו בתורה.

והנני מחלה פני כל מעיין בחיבור זה, שאם בתחילת עיונו והשקפתו הראשונה, יהיה נדמה לא על איזה ביאור, שהיא הבאר"ה, שלא לצורך, ושזו היא הכוונה הפשוטה בדברי הגאונים הנזכרים. ומהרה ירוץ דברו להשליך לפידים כנגד המחבר והחיבור, לומר שמלאכה שלא לצורך גופא היא. ומכל שכן, שיהיה נדמה לו דברי המחבר מוטעים, חליתי היא בעשר חלות, שאל יהיה רץ נמרץ, כפרי המהירות חרטה, עד ישקול הדבר, פעמיים שלוש.

'אשרי מי שגדל בתורה, ועמלו בתורה, ועושה נחת רוח ליוצרו'. - ודקדק אומרו 'ליוצרו' ולא לבוראו או לא-להיו - שחכמת אדם תאיר פניו, ובוודאי שזכיית הדרת פנים על ידי התורה אינו בא בלימוד עראי אלא על ידי עסק וחשק בתורה בתדירות על דרך 'ונותנת לו מלכות וממשלה'. וידוע מה שכתוב בשולחן ערוך: שהרואה ברייה נאה מברך: 'ברוך שככה לו בעולמו'.
וזהו שכתוב: 'אשרי מי שגדל בתורה' - שנעשה גדול ומכובד ע"י שעמלו בתורה. רוצה לומר: ע"י עסקו בתורה בחשק נמרץ ובשקידה, וממילא על ידי זה זוכה למאורות פנים, ונעשה ברייה נאה ועל ידי זה רואיו יברכו ויודו לה': 'ברוך שככה לו בעולמו' - וזהו הנחת רוח לפניו יתברך שמברכים אותו: ברוך היוצר שככה לו בעולמו, ולכך נקט 'ליוצרו'

'ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו' - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שעם הארץ אסור לו לאכול בשר, כי אין לו יתרון על הבהמה ואיך יאכל אותה?! אבל התלמיד חכם מותר לו לאכול בשר, לפי שעל ידי אכילתו מתעלה בעל החיים ממדרגתו למדרגת אדם. וזהו שרמז הכתוב פה בסופי תיבות: 'ואכלו את הבשר בלילה' - אותיות 'תורה', לומר שבן התורה מותר לו לאכול בשר.
גם ירמוז הכתוב ללמוד התורה, שהיא מזון הנשמה, ומתנה כמה תנאים: 'בלילה' - שעיקר למוד התורה בלילה, שנאמר: 'קומי רני בלילה'. 'צלי אש' - שהלמוד יהיה בחשק ובזריזות ובהתלהבות, כמו שכתוב: 'הלא כה דברי כאש'. 'ומצות' - רמז לענווה, שבן התורה צריך להיות ענו ושפל רוח. 'על מרורים' - על דרך אמרם זיכרונם לברכה: 'וחיי צער תחיה' - הרוצה שיחיה ימות, ואין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם ומצער גופו, שנאמר: 'זאת התורה אדם כי ימות באהל'. 'יאכלוהו' - חזר וכפל 'יאכלוהו' אחר אמרו 'ואכלו' - לרמוז שצריך לחזור על לימודו, ולא יאמר כבר קראתי ושיניתי. ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת.

צריך האדם להתעסק גם כן בסחורה ודרך ארץ למען יתקיימו שניהם בידו, אם כן איך נא הכתוב: 'ובתורתו יהגה יומם ולילה' - שמשמע לעולם בלי הפסק. אמנם על פי הקדמותינו יבוא הכל על נכון, כי ישרים דרכי ה', ומטה לעולם כלפי חסד, ואפילו בדברי הרשות ודרך ארץ, כשנעשו לשם שמים, קובע לו שכר גם עליהם תחת היותם סיבה לעסק התורה. ולפי זה אף על גב שמקצת היום מתעסק בדברי הרשות, נחשב לו כאילו כל היום כולו יהא יושב ועוסק בתורתו יתברך. וזהו שיעור הכתוב: 'כי אם בתורת ה' חפצו' - היינו רצונו, וכוונתו אפילו בשעה שמתעסק בצרכי העולם. וכמאמרם זיכרונם לברכה במה שאמר הכתוב: 'בכל דרכיך דעהו' - דרכיך דווקא, לומר שאפילו דרכי ועסקי גופו, ידע את ה' ויעבדהו בכל לבבו, וכיוון שעל ידי כך מעלה עליו הכתוב כאילו עסק בתורתו יתברך, אפילו בשעה שעסק בצרכי גופו.

'בסוכות תשבו שבעת ימים' - והרמז: אתה האדם, כל ימיך בעולם, שבעים שנה, תשב 'בשבת תחכומני', והסכת ושמע דברי חכמים, ותבין מה שיאמרו. והאזנה היא המביאה אותך לידי לימוד, שהרי כתוב: 'אחת שאלתי מאת ה', אותה אבקש, שבתי בבית ה''. הנה: 'בסוכות תשבו שבעת ימים' - ראשי תיבות: 'שבתי', והרמז שאמר דוד מלך ישראל: 'אחת שאלתי מאת ה', אותה אבקש, שבתי' עם החכמים, כדי שאשמע מה שיאמרו, ואני אומר להם מה שעלה בדעתי, בחידושי התורה, ונמצא הם לי ואני להם.

'טובים השנים מן האחד' - טובים התלמיד חכם וחברו מן יחידו של עולם. והטובה 'אשר יש להם שכר טוב בעמלם' - זה עם התלמיד חכם, יש לו שכר טוב בעמלו בתורה, אף על פי שלקח חברו החצי, הקדוש ברוך הוא נותן לו כנגדו במתנה. וחברו שעמל בו ופרנסו, לוקח חלקו החצי ברצון טוב.
וזהו הרמז: 'אם חכמת, חכמת לך' - רצונו לומר: אם חכמת בתורה ולמדת בה. ו'חכמת' - ראשי תיבות 'חברך כלכלך מזון תדיר'. בעולם הבא 'חכמת' - ראשי תיבות: 'תיתן מן כבודך חצי' - רצונו לומר: מן הכבוד הנוגע לך מאותו לימוד - דהיינו חצי השכר. אל תהיה חושש לזה, שהרי 'חכמת' - ראשי תיבות: 'חי תמיד משלים כבודך'. תורת חסד נמצא 'חכמת לך' - רצונו לומר שכר כל חכמתך לך, שכרה מושלם, ולא כלכלך שום אדם ולא חסרת דבר, הרי לך: 'טובים השנים מן האחד' - רצונו לומר ראויים וטובים השנים חצאים לבעל תורה, כי החצי השני מן האחד, יחידו של עולם, ניתן, נמצא 'אשר יש להם' - לשניהם 'שכר טוב בעמלם' - זה בעמל תורה וזה בעמל סחורה.

'אין העולם מתקיים, אלא על הבל פה של תינוקות של בית רבן', 'לא חרבה ירושלים, אלא על שבטלו בה תינוקות של בית רבן' - שתי מימרות אלו, שנאמרו מפי חכמינו הקדמונים, מראות בבירור איזו חשיבות עליונה הם ייחסו אל החינוך בימיהם. ובכל זאת, כאשר לימוד מלאכה עמד על הפרק, חכמינו הדגישו אף יותר את חשיבותם וערכם, כמו שמעידה המימרה הבאה בנחרצות רבה: 'כל שאינו מלמד את בנו אמנות מלמדו ליסטות'.
כרכי התלמוד גדושים באמירות על ערכה של קניית חכמה ועל גדולתה של ידיעת מלאכה. הרבה מהחכמים בעצמם היו עובדי כפיים, לצד עיסוקם כאנשי הוראה. בדרשות ובמעשים, הם הובילו את צאן מרעיתם בדרך הישר, ולימדו אותם שהקדושה מוכרחה להתגשם בפעולות ובמעשים. עצמאות הייתה מוערכת בקרב האנשים הללו: 'פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות'

הנזירים נאלצו להתמודד עם קונפליקט מורכב ביותר. מתוקף היותם בקיאים בתורת ה', ומודעים היטב למצוות 'פרו ורבו ומלאו את הארץ', הם נאלצו להחליט האם פיקוח נפש דוחה הכל, והאם הם נמצאים במצב של פיקוח נפש. שאלת השאלות הייתה: האם יהודי אתיופיה נמצאים בסכנת הכחדה רוחנית, שמגדירה את המצב כפיקוח נפש, ואז ברור שהמצב דוחה הכל - לרבות חיי אישות. האם על הנזיר לקיים את המצווה הראשונה של 'פרו ורבו ומלאו את הארץ' או לחיות כסגפן ולהקדיש את זמנו לנדודים בין הכפרים היהודיים, שם יחזק את 'ביתא ישראל' ויפיץ את תורת ישראל.

הלומד עם חברים ותלמידים זוכה בכמה דברים: זוכה שמבין הדברים על בוריים, ומתוך כך יבוא לחדש חידושי תורה, וזוכה ללמד לאחרים איזה דברים, שהוא הבין אותם ומבין לאחרים, וכל שכן אם לומד עם תלמידים. נמצא שלזה יש לו ריווח מצד אחד שמבין הדברים על בוריים ומחדש חידושי תורה ומלמד לאחרים, ויש לו הפסד שלפעמים מדברים באמצע הלימוד, חס ושלום, או ידברו איזה דברים בטלים בהיסח הדעת, כיוון שיושב עם אחרים אינו יכול להינצל מאלו, ולפעמים יבוא לו קצת גאווה על חברו שהוא מבין וחברו אינו מבין כל כך, ולפעמים יתכעס עליו שאינו מקבל דבריו, ולפעמים יעשה לו קצת בזיון. אבל מי שלומד לבדו הוא ניצול מכל זה, אבל גם כן אינו יכול להרוויח כמו זה.
ואיזה משניהם הוא משובח יותר? - זה דומה לכלי שגדל בו חבצלת, שהחבצלת הוא עשב שיש בו ריח טוב בכולו אפילו בעץ שלו אבל אינו עושה פרח ודומה ממש לזה שלומד ביום ובלילה ואין בו רע כלל, אבל אינו עושה פרי שאינו מחדש בתורה ואינו לומד לאחרים. והאחר דומה לשושנה, שאף על פי שהיא מלאה קוצים, עושה פרח שהיא השושנה, שיש לה אותו הריח טוב, ועושים ממנה מיני מתיקה, ועולה על שולחן מלכים. וזה כוונת שלמה המלך: 'אני חבצלת השרון שושנת העמקים' - שהיא אותו שלומד בתורה יחידי, שדומה לחבצלת ולשושנה הגדלה בקרקע שאין לה ריח. אבל האחר דומה כ'שושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות' - שהוא אותו שלומד עם חברים ותלמידים.

קניתי את זה (הפנקס), למען אכתוב בו את אשר ישים ה' בפי, יום יום, חידושי גמרא פירוש תוספות ומדרשים בעזרת ה'. ויהי רצון כי יזכני ה' לחדש חידושים רבים ואמיתיים בפרד"ס תורתנו הקדושה. והיות כי כבר יש לי קונטרס אחר לזאת, החלטתי הקונטרס הזה לכתוב בו, רק מה שהתווכחתי עם עמיתי בתורה, ה' יחיים ויחזקם, מקהל קדוש אלחארה ומעיירות אחרות, ה' עליהם יגן אמן. ויהי רצון שיתקיים בי מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'קנאת סופרים תרבה חכמה' - ופירוש 'סופרים' רצה לומר: חליפות מכתבים והתווכחות, על ידי זה תרבה חכמה אמן.

'דבקה לעפר נפשי, חייני כדברך' - שדבקתי בעפר, דהיינו: תלמידי חכמים ... ולכן 'חייני כדבריך' - שאמרת: 'כי הוא חייך ואורך ימיך'.

'ועשו ארון עצי שטים, אמתים וחצי אורכו, ואמה וחצי רוחבו, ואמה וחצי קומתו' - למה כל מידות הארון חצאים. ויש לשאול עוד למה בשולחן - האורך והרוחב מידות שלמות, ורק הקומה אמה וחצי, ולא מידות שלמות. ויש לומר על פי הידוע מדברי רבותינו זיכרונם לברכה, שאין התורה מתקיימת אלא במי שהוא עניו באמת, כי התורה נמשלה למים, שאינם נזחלים אלא למקום נמוך. ולכן ארון התורה, המונחים בו שני לוחות הברית, כל מידותיו שבורים, לרמוז שאין התורה מתקיימת אלא במי שהוא עניו ולבו שבור.

אמנם התפילה והלימוד שונים אחד מהשני אבל יש להם נקודה משותפת. הם מהווים שניהם חוויות רוחניות, ושניהם משמשים לקשר עם הנשגב הא-לוהי. תפקידה של התורה אינו לכוון אותנו בכללי החיים בלבד. כמו התפילה, היא מין סולם יעקב המחבר את הקדוש ברוך הוא לבני אדם ולהיפך. לימוד התורה מכונן קשר אישי בין מחבר הטקסט והמעיין בו. חשובה ההבחנה בין הנתונים האובייקטיבים של הלימוד ובין הסובייקטיביות שהתפילה מלאה בה. אך צריך לדייק. על פניה, גם תפילת העמידה נראית מקובעת כמו הלימוד: המילים כתובות ולא ניתנות לשינוי, למרות שקיימת אפשרות במצבים מיוחדים להוסיף בקשות אישיות. אלא הדגש הוא בשונה בין התפילה והלימוד: ההתרגשות כלומר הסובייקטיביות. בעצם כאשר אני אומר תפילה שלוש פעמים ביום, אני היום בן אדם שונה מזה שהתפלל אתמול. ובכן התפילה שאני מביע שונה במקצת מזו שהתפללתי אתמול.

איך אפשר לאיש לקיים כל תרי"ג מצוות, והרי יש כמה מצוות שאי אפשר לקיימם, והתורה מתקיימת בשלמותה, כי היא שיעור קומה, לא בפרטיה?
ותירצו: שעל ידי לימוד התורה באותה מצווה, נחשב לו כאילו קיימה, על דבר 'זאת תורת החטאת'. ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת'.
וזה שאמר שלמה המלך עליו השלום, שבא להזהיר בשם ה': 'בני אם תיקח אמרי' - היינו: לימוד התורה, אמרת ה' צרופה באותה מצווה, בזה מצוותי תשמר אתך, כי בלימוד דיני כל מצווה ומצווה, נחשב לך כאילו קיימת כולם.

'ובתורתו יהגה יומם ולילה, והיה כעץ שתול על פלגי מים' - הרי כבר אמרו באבות: 'כל תורה שאין עמה מלאכה - סופה בטלה', ואיך אפשר להגות בתורה יומם ולילה?
ואפשר לפרש על פי מה שאמרתי בעניותי בספרי הקטן 'ענף עץ אבות' בפרקי אבות, שהחושב בדברי תורה אפילו בשעת עשיית מלאכתו, מעלה עליו הכתוב כאילו עוסק בתורה כל היום. והנה אמרו במסכת עבודה זרה דף י"ט: כל העוסק בתורה, הקדוש ברוך הוא עושה לו חפציו ונכסיו מוצלחים, וזה שנאמר: 'ובתורתו יהגה יומם ולילה', ושמא תאמר: איך אפשר להיות זה? - הלא צריך לעסוק גם במלאכה לפרנסתו, לזה אמר: 'והיה כעץ שתול על פלגי מים' - שגם בשעת מלאכתו מחשב בעסק התורה, שהוא דומה לעץ שתול על פלגי מי התורה, שתמיד המים תחתיו, 'אשר פריו' - הם מזונותיו, 'יתן בעתו' - עת עראי. וכמאמרם: 'עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי'. ושמא תאמר: איך אפשר למצוא פרנסתו במלאכה עראי ובזמן מועט? לזה אמר: 'וכל אשר יעשה יצליח' - שברכת ה' היא תעשיר.

התורה משתלשלת בארבעה עולמות, אצילות בריאה יצירה עשייה, וכל עולם מלביש את העולם שלמעלה ממנו. וכן הוא בתורה כי הפשט מלביש אל הדרש, והם בשניהם מלבישים אל הרמז, ובשלושתם הם מלבישים אל הסוד. וכל החלקים הללו מחוייב האדם ללמוד אותם. ואם חסר אחד מהם חוזר עליו בגלגול. וכן תמצא בארבעה חפצים אלו בעולם. יש מי שחביב עליו הפשט, בוודאי תיקן השלושה האחרים בראשונה, ולא חזר בגלגול כי אם על הפשט. וכן תמצא במי שאינו יודע לא הפשט ולא הדרש והוא רץ אחר הרמז בוודאי הוא חסר לו וכן כולם.

שמחתני ידידי, שהגדת לי כי הסיור והמכתב מעשה ידי ישרו בעיניכם. אמנם מצאת שגיאות שנפלו מחסרון תשומת לב, מדוע נשמטת מלהבליט אותם אלי? הלוא אמרתי לך, שמעולם לא חלשה דעתי מזה, ואדרבא שמחה היא לי לסקל מכתבי מכל טעויות, ולהרים מכשול מתוך דברי, ומדוע תמנע מלהגיד לי פשר הדבר? ... ועתה ידידי אל תרפה ידיך מזה, וכל אשר תמצא בכוחך, עשה להעיר כפעם בפעם, והוא הדבר הכי נעים וביותר בעניין הדקדוק, וגם בלבי לשלוח לכם שאלות בדקדוק התנ"ך כפעם בפעם מהדברים הקשים בעיני. ...
חפץ אני לדעת מדוע מר בוסקילה לא כתב לי עד הנה, כי נכסוף נכספתי לקבל ממנו מכתבים והערות, חרוזים או נאומים מאשר הוא כותב, ובזה ינעם לי להרוויח בהתפתחות ידיעותיי בשפה, אשר היא משרתנו כולנו, גם חברינו בוחבוט וחסין, חפץ אני להריץ מכתבים עמהם.
רצוני להגיד לך ידידי, כי זה שבועיים אשר עשיתי במועדון תלמידי 'כל ישראל חברים' נאום בצרפתית ארוך על עניין היהדות ותקופתה, ויאספו אלי ילדים וילדות מכל גיל, ויתמהו מאוד ליופי הנושא אשר הרו עשתונותיי. ומשראיתי מעשה ידי להתפאר נתתי בלבי לעשות ממנו קצור בשפתנו הקדושה, ואשים אותה לפניכם אולי יישר בעיניכם. ועתה ידידי הואל נא להבליט לי הטעויות והמלים אשר הם זרים לדקדוק ולשפה ואל תדמה בנפשך שאתה מקניטני בזה כי הוא רצוני וחפצי.

כשעלה רבין אמר אותה שמועה לפניו של רבי ירמיה, אמר: בבלים טיפשים, משום שיושבים בארץ חשוכה, אומרים שמועות מחשיכות' - אין כוונתו, חס וחלילה, למעט בכבודם, אלא להגדיל במעלת ארץ ישראל - רוצה לומר: אם היו בארץ ישראל, לא היו צריכים לאבד זמן באותם הוויכוחים, ובנקל היו מבררים כל הדינים, מפני שאויר ארץ ישראל מחכים ... וכן היו אבותינו, כשהיו יושבים על אדמתם, שהיו כלולים בכל חכמה עם יסודותיה, ונוספה נחלתם באוויר ארץ ישראל, המחכים בעליה, על כן הייתה חכמתם מכל הארצות בכפלי כפליים, ותאווה היא לעיניים, כמו שנאמר 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים'

תחילת דינו של אדם, אינו על דברי תורה, והקשו בתוספות, שהרי אמרו במסכת שבת: 'תחילת דינו של אדם, אומרים לו: נשאת ונתת באמונה' - שמה ששואלים אותו: 'נשאת ונתת באמונה' הוא לצורך דברי תורה, שאם יאמר לא נשא ונתן באמונה, שמזה מוכח שאין בו יראה, אז בוודאי לא קבע עיתים לתורה, ש'כל שחכמתו קודמת ליראת חטאו - חכמתו מתקיימת'. וגם למי שאמר, שהחכמה שלמד מרבו, הגם שאין בו יראה, אינו שוכח אותה, הרי שאם משיב, שלא נשא ונתן באמונה, שמזה מוכח שאין בו יראה, אז אין צריך לשואלו: פלפלת בחכמה, כשם שאמר אחר כך בגמרא.

המשנה היא כמו פירוש לתורה שבכתב ונקראת תורה שבעל פה, הקשה כגידים, אשר נתנה למשה בסיני. וחובה עלינו להאמין בה, כי היא דבר הכרחי לכל המבין הכרחיותה והיא יסוד התורה. ויש בזאת התורה הלכה מקוימת, והלכה דחויה. הלכה מקוימת, היא אשר נתקבלה ממשה רבינו ומשה מפי הגבורה אמרה. והלכה דחויה, היא אשר לא נעתקה בגמר מקוים בין דברי יחיד בין דברי רבים. ונמסרה דור מפני דור על פה, עד רבינו הקדוש והוא סדרה היטב וכתבה בדרך נכונה וחלקה במסכתות ולא הניחה בזולת כתיבה, כי ראה הדורות מתמעטים בתורה. ואם לא היה כותבה, חס ושלום, היתה נשכחת כמת מלב, ואולם לא כתב, רק הדברים המוסכמים והמקובלים.

ואם, יטען טוען: למה הזכיר דברי יחיד בין דברי רבים (ויחיד ורבים הלכה כרבים)? -
תשיבהו: שכל אחד מהחכמים כתבו דברי יחיד, שאם יאמר האומר: על מה אתם אומרים בזה הדין כך, ואני קבלתי כך. משיבים לו: אמת, כך קבלת והם דברי יחיד ואין הלכה כמותו.
ואם, יטען עוד טיעון: אם זוהי התורה המקובלת, למה יש מחלוקת בה?
תשיבהו: שני טעמים נראים כאחד. ראשונה - שלא נפלה מחלוקת בין חכמינו, זכרם לברכה, בדבר מקוים, כגון, הנחת תפילין על הזרוע ועל המוח, אלא, בדברים שיש בם ספק בשבת התלמידים שלא שמשו כל צרכם. השנייה - כי משגלו לבבל, הלכו ממקום למקום והחכמים או מתו או נתפזרו הנה והנה ולאחר שבעים שנה, בא עזרא הסופר (שהחזיר עטרה ליושנה) וטרח בכל נפשו ללמוד וללמד ובבניין בית שני, בבית הורדוס, הרגו בהם ולא נשאר מהם במילתו ורבנו שהוזכר סתם, הוא הנקרא בשם רבי יהודה הנשיא. וסדר משנתינו והאיר ענינו בתורה.

מצווה יחידה זו של תלמוד תורה נעלה היא, עד שחכמינו משווים אותה לכל המצוות גם יחד: 'ותלמוד תורה כנגד כולן' - שהלימוד והכרת התורה שקולים כנגד כולן, כיוון שהוא מכיל את כולן, ומפני שבאמצעותו מבינים את היתר.
ברם מעלות אלה, תכונות אלו שהזכרנו בנוגע להגות התורה הקדושה, אם נותרות הן בגדר התבוננות בלבד, אם אינן חורגות מרעיונות לימודיים לפעולה המעשית, שהיא ההתנהגות הטובה עם גמילות החסדים ומעשי הצדקה, תשארנה חסרות תועלת, נובלות מעצמן, כדבר ללא תכלית, בטלות. ...
אם ההתבוננות בתורת הא-ל בלבד, אם ההגות של אלה העוסקים בה, אינן מספיקות כדי להציל אותנו מהסכנות ומהדרכים העקלקלות שבעולם הזה, נהלך בעקבותיו של השם עצמו ... על ידי עשית הצדקה והחסד, בהליכה בדרכיו: מה הוא מלביש ערומים, שכתוב: 'ויעש ה׳ א-להים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם' - אף אתה הלביש ערומים. מה הוא ביקר חולים שכתוב: 'וירא אליו ה' - אף אתה בקר חולים.
מסיבה זו גם אומרים חכמינו: זה שעוסק רק בתורה דומה לזה שאין לו א-לוה כיוון שאין הוא מחקה את הליכותיו, אינו הולך בעקבותיו, אף על פי שהוא חושב עליהם תמיד, ותמיד הוגה בהם. 'כל האומר אין לו אלא תורה - אפילו תורה אין לו', כיוון שעיסוקו בתורה יורד לטמיון, כאשר זה אינו מלווה במעשים.

'על פי התורה אשר יורוך, ועל המשפט אשר יאמרו לך - תעשה. לא תסור מן הדבר, אשר יגידו לך ימין ושמאל'. - ולמה ציוותה אותנו התורה מצווה זו, ולא נתנה לכל אדם לעשות ככל הישר בעיניו? - משום שאין כל הדעות שוות. ואם כל אחד יעשה ככל העולה על רוחו, וככל הנראה לו טוב וישר, תרבה המחלוקת בישראל ועלולה התורה, חס ושלום, להתחלק לכמה תורות. ומשום כך ה' יתברך, שהוא היודע עתידות, ציוונו מצווה זו לשמוע לקול החכמים והרבנים שבכל דור ודור. ...
אף שאומרים לנו איזה דין ונראה לנו שהוא מוטעה, חייבים אנו לשמוע בקולם. ורצוי לנו לטעות בדבר אחד, ויהיה כל העם הולך אחריהם בשאר הדברים, ממה שלא נשמע להם, ואיש הישר בעיניו יעשה, ויטעה העם בכמה וכמה דברים, ותרבה המחלוקת ועלולה, חס ושלום, התורה להתבטל מישראל.

צריך האדם לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי, לפי שתחילת דינו של אדם: 'קבעת עתים לתורה', כמאמר זיכרונם לברכה. ואומרם: 'קבעת עתים', ולא 'קבעת עת' - לרמוז זה שיעשה תורתו קבע ומלאכתו עראי. לכן אמרו: 'עתים' - רצונו לומר: שני עתים לתורה, ועת אחד למלאכה. כך נראה לי בלשון 'עתים', מכך שלא אמרו 'עת'. אם כן צריך להיזהר הרבה לקרות בתורה.
אבל יש לפעמים, שהאדם עוסק בסעודת מצווה או שיש מלאכות רבות של אחרים, ורוצים החפצים שלהם, ואין מניחים אותם לעשות קביעותו, או שהיה חולה ואינו יכול לקרות ולקיים קביעותו, וכן כל כיוצא בזה. וכל אחת מאלה יש בה פיטור וחיוב. כיצד? - אם יאמר שאני עסוק בסעודת מצווה, 'והעוסק במצווה פטור מן המצווה', הן אמת שכך הוא הדין, אבל חייב הוא לקרות פעם אחרת, מה שלא קרא כשהיה עוסק בסעודת מצווה, לפי שלא אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'העוסק במצווה פטור מן המצווה', אלא בשאר המצוות, אבל על קביעות התורה - אין לו פיטור.
וזהו דיוק לשונם 'פטור מן המצווה' - ולא מן התורה. לפי שכל המצוות, אם עבר זמנה - אין לו עוד תשלומים, אבל על התורה כתוב: 'והגית בו יומם ולילה', בכל עת ורגע. וגם כן מי שהיה חולה ונתרפא צריך לקרות מוסף על קביעותו הראשון מה שלא קרא כשהיה חולה. וגם כן כשהיה טרוד במלאכת אחרים ולא הניחוהו לעשות קביעותו, צריך לשלם אותו קביעות פעם אחרת, מלבד של כל יום ויום.

נכון שאי אפשר ללמד את הבן כל התורה, שהרי האדם צריך לעמול על מזונותיו, לפחות שילמדו פרשה עם פרוש רש"י שהוא הביאור הראשון של התורה באר היטב, באופן שאם יפתח אחד מכתבי הקודש ידע ויבין מה שהוא קורא ויבין את תוכנו. שידע ללמוד משנה, כי היא תיקון גדול לנפש. אמרו חכמינו, כי הסימן לכך שאותיות משנה הן אותיות נשמה.
כן הכרחי הדבר שידע ללמוד שולחן ערוך, שידע הדינים שהוא חייב בהם, שלא יעשה היפך מן המצוות. שישתדל ללמוד מעט 'עין יעקב' ומדרש, כי בלימוד זה יכיר את העולם, ויקבל חיזוק גדול ביהדותו. אלה שאינם חזקים ביהדות, זאת משם שאין הם לומדים מדרש, ואינם מכירים בגדולת הקב"ה, ואינם יודעים במה הם חיים.

'והגית בו יומם ולילה אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל'- אלא שרבותינו פירשו וביארו לנו מהתורה, שמי שהוא מתעסק בפרנסתו, ודחוקה לו השעה - וקובע עיתים לתורה, או מי שאין לו זמן גם לזה - ומתפלל שחרית מנחה וערבית וקריאת שמע כראוי, גם זה הווה לו - כעוסק בתורה. ...
והפורק עצמו מעולה של תורה - נותנים עליו עול מלכות ועול דרך ארץ, והמחזיק בלמודים ומחזיק ביד לומדי התורה, אזי ינצל מכל זה ויזכה להיות מיראי ה' וחושבי שמו ויצליח בכל דרכיו.

'יזל מים מדליו' - אפשר לומר על פי מה שאמרו בגמרא: 'היזהרו בבני עמי הארץ, שמהם תצא תורה'. ולזה רמז 'יזל מים' - כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'אין מים אלא תורה'. 'מדליו' - כלומר הם עמי הארץ, שהם דלים מתורה. 'וזרעו במים רבים' - רצונו לומר שמהם תצא תורה.

הנה בעוונותינו הרבים באלו השנים שעברו, עברו על ראשי צרות רבות, לא תקום פעמיים צרה. אבל מתנחם הייתי כשהייתי הולך לישיבתו של רבי (חכם שלום תיתו), ועוסק בתורה בפני מורנו הרב 'גדול השלום', זכרונו לברכה לחיי העולם הבא, שמלבד עסק התורה היה מדבר על ליבי דברים המתיישבים על הלב, ועל ידי זה הייתי שוכח כל מה שאירע לי בצער גידול בנים.

הרמב"ם, זיכרונו לברכה, הרבה לגנות עניין התלמידי חכמים המשימים על ליבם לעסוק בתורה ולא לעשות מלאכה, ומתפרנסים מאחרים כי המה, חס ושלום, מחללים את ה' ומבזים את התורה וגורמם רעה לעצמם ונוטלים את חייהם מן העולם הבא, לפי שאסור להינות מדברי תורה בעולם הזה. ...
האחת: משום 'יגדיל תורה ויאדיר' - שאם לא הייתה פרנסת תלמיד חכם מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי וכמצטרך, והייתה התורה משתכחת, ובהיותה מצויה - 'יגדיל תורה ויאדיר' ...
השנייה: כדי שיהיה התלמיד חכם עשיר גמור, ויהיו דבריו נשמעים לבריות על דרך מה שכתוב על דרך מה שכתוב: 'תפארת חכמים עשרם'. ...
והשלישית: שלא אסרו אלא לתלמיד חכם שפעמים מתבטל מלימודו על עסקי העולם ועושה מלאכה. אבל מי שהוא בעל ישיבה ומרביץ תורה ברבים ואי אפשר לו להתבטל לשום דבר שבעולם כי אם לדבר מצווה, ואדרבה עוון הוא בידו אם לא יקבל מאחרים.

'ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם' עם מה שכתב הרמב"ם: 'כיצד מלמדים? הרב יושב בראש והתלמידים מוקפים לפניו כעטרה, כדי שיהיו כולם רואים ושומעים דברי הרב' -
זהו אומרו: 'ולמדתם אותם את בניכם' - אלו תלמידיכם, וכמו זה: 'לדבר בם' - שיוכל לדבר עם כולם כשיוקפו לפניו כעטרה, שאם ישבו בערבוביה, אלו שומעים דבריו ואלו לא ישמעו. וביקשנו: 'לדבר בם' - עם כולם, בשווה, כשיוקפו לפניו כעטרה אז מדבר עם כולן בשווה.

'ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ... לטוב לנו כל הימים' - איך הם לטוב המצוות? - שהרי תרי"ג מצוות מי יכול לקיים אותם?! - שהרי תרומות ומעשרות הם מצוות הנוהגות בארץ, והיום אינם נוהגים, וגם מצוות ייבום ומצוות חליצה, גם כן מי יכול לקיים?! ותרצו, שאינו הכרח לקיים כולם, אלא כשמקיים אחד מהם או לומד בהם, הרי הם לו כאילו מקיים אותם. זהו שאמר בעל המאמר: 'שמא לרעתכם'?! - כלומר שמה שהבאתי לכם לעולם הזה, ונתתי לכם כל כך מצוות היא לרעה, שמי יוכל לקיימם כל תרי"ג מצוות, שכמה מצוות יש שאינם בידי. אמר להם הקדוש ברוך הוא: לא נתתי אלא לטובתכם - שאינו הכרח לקיים כולם, אלא כשלומד בה. כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה כל העוסק בקורבנות ולומד בהם, כאילו מקיים אותם, או מקיים אחד מהם די. וצריכים אתם ראייה, שאינו הכרח לקיים כולם, ממלאכי השרת, שהרי אמרו במדרש כשעלה משה רבינו למרום, היו רוצים המלאכים את התורה, אמר משה להם: מה כתוב בה: 'לא תרצח' - יצר הרע יש ביניכם?! שוב מה כתוב בה: 'לא תשא' - משא ומתן יש ביניכם?! אם כן, איך היו רוצים את התורה? - אלא ודאי שהיו סוברים כמי שאמר: או כשלומד בהם או כשמקיים אחד מהם די.

המלמד לשם שמים זוכה ומזכה להשרות שכינה בישראל, העומדים במקום בית המקדש, והוא המלמד לתינוקות לשם שמים, ויגע בעשר אצבעותיו. ונודע מעלת לימוד תורת התינוקות שהוא הבל שאין בו חטא, מפרק הרים ומשבר סלעים ומציל מכל גזירות קשות ורעות, כמו שכתב המתרגם בשיר השירים על פסוק: 'אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים'. יעויין שם.
נמצא כי נפלאים מעשה לימוד תורת התינוקות. ואת זה רמזתי בנשאי מקדם: 'ואת "אורות" גדיי העיזים הלבישה על ידיו' - שם רמז על זכות הנשמה, אשר זכתה בתורה הזאת של התינוקות, ביגיעה רבה לשם שמים, שזוכה ומזכה לאורות עליונים, המה מאירים לכל העולם, בעולם הזה ובעולם הבא.
וזה הרמז: 'ואת "אורות" גדיי העזים' - שהם התינוקות, כמו שכתב המתרגם: 'ורעי את גדיותיך'. וכל האורות האלו, הן הנה לבוש לנשמה על ידיה, והן הן יגיע כפיו. ואם תאמר ומה כוחן יפה של התינוקות? - ולזה רמזתי: 'ועל חלקת צואריו' - כלומר שהן המה עומדים במקום בית המקדש, שאנו חלקים מהבית המקדש שנקרא 'צואר', וזהו שאמר: 'ועל חלקת צואריו' - שהיינו שני בתי מקדשות שאנו חלקים מהם.

מצווה וחובה עליו לילך בעקבות הקדמונים, ומה שייסדו הם - עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, שכבר הובקעה הלכה לדורות, ואין רשות לשום חכם לשנות מדבריהם כלל, ולא תהא תורה חס וחלילה כשתי תורות, כי אם תורה אחת משפע אחד יהיה מדור לדור, האבות והבנים יחדיו.
ולכן ראינו להעלות על ספר רוב המנהגים, על פי הסכמות הראשונים נוחי נפש, הן מה שראינו כתוב ומפורש, יוצא מפוזר ומפורד בספרי הראשונים והאחרונים, והן מה שקיבלנו מפיהם ומפי כתבם, והן ממה שראינו בעיננו - מעשה רב, ממי שהיה בקיא בהם ובשמותיהם כנודע לכל.

עושים חתני התורה ועושים כילת חתנים בבית הכנסת, ועושים הקפות לספרי תורה בחג הסוכות ... שלא ליתן פתחון פה לשטן. אדרבה, אנו שמחים בהתחלה, ואנו מקבלים אותה מחדש, כאילו היום הזה הוא זמן החופה ... שלא יאמר שהשמחה היא, חס ושלום, לגומרה, ואין אנחנו רוצים עוד לקבלה.

'הט אזנך ושמע דברי חכמים, ולבך תשית לדעתי כי נעים כי תשמרם בבטנך, יכונו יחדיו על שפתיך' - והדקדוק מבואר, שפתח בלשון רבים: במצווה לשמוע 'דברי חכמים' - הן רבים, ואחר כך אמר: 'ולבך תשית לדעתי' - והוא באחד. ועוד, איך יתכן לומר: 'יכונו יחדיו'? - שהרי יחיד ורבים, הלכה כרבים.
אם לא שכיוון שלמה המלך לומר, שצריך לשמוע דברי חכמים שהלכה כמותם, שיחיד ורבים הלכה כרבים. אבל מכל מקום ייתן את לבו, לב חכם, להבין דעת היחיד, מאיזה טעם היה חולק עם הרבים. וזהו: 'ולבך תשית לדעתי' - דווקא, ונתן טעם לזה 'כי נעים כי תשמרם בבטנך' - רצה לומר: אם ייתן את רוחו, רוח חכמה, להבין אמרי בינה, טעם הדבר ופירושו, ברוב הימים תמצאנו שניהם כאחד טובים, והיו נכונים שהלכה כאותו הטעם בדבר ששייך בו, ו'אלו ואלו דברי א-להים חיים'.

'שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו כו', עד שיצא בת קול ואמרה 'אלו ואלו דברי א-לוהים חיים והלכה כבית הלל'. והקשו כאן שנראים הדברים כשני הפכים. הם אמרו שלושה דברים. זה יצא ראשונה, כתוב בספר 'מהררי נמרים' שהדבר לא מובן מעצמותו, כי אם בהפכו. ולפיכך הוצרך הקדוש ברוך הוא לומר למשה סברת המטמאים, אף על פי שאינה הלכה, כדי שעל ידי סברת המטמאים יובן היטב סברת המטהרים, לקבוע הלכה כמותם. וכבר אמרו בסנהדרין שאם פתחו כולם לחובה, פוטרים אותו. והטעם, שכיון שלא היה מחלוקת בדבר, מן הסתם לא כיוונו אל האמת . ובגמרא אמרו הטעם שצריך 'ושפטו... והצילו', וכיוון שפתחו לחובה, שוב לא רואים לו זכות, יעויין שם.
ונראים דבריו כדברי רבותינו זיכרונם לברכה שדרשו על פסוק: 'תורת אמת היתה בפיהו' - שלא טימא את הטהור, ולא טיהר את הטמא, כלומר משתבח בו המקרא לומר 'תורת אמת היתה בפיהו', שלא הוצרך 'לטמא את הטהור' - הפך האמת כדי להבין משפט לאשורו 'לטהר את הטמא'. וכמו שכתבו במסכת גיטין שוב העמיד אמורא עליו ודרש: 'והמכשלה הזאת תחת ידיך' - אין אדם עומד על דברי תורה, אלא אם כן נכשל בהם. ואם כן נמצאו דברי המטמא ודברי המטהר דברי א-לוהים חיים, 'כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה', להודיע ולהיוודע דבר בהפכו, ומשם נסעו משפטים ישרים לישר הדורים בדין ודברים.

כמה גדולה היא עסק התורה, וכמה מעלה ישיג האדם בעיסוקו בה. ולא זו בלבד, אלא אפילו שאינו יודע כל כך מה שלומד, שכרו גדול, כמו שאמרו בשבת פרק ו': אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש: 'שני תלמידי חכמים המדגילים זה לזה בהלכה, הקדוש ברוך הוא אוהבם, שנאמר: 'ודגלו עלי אהבה'. אמר רבא: והוא שידע צורת השמועה, והוא שאין להם רב בעיר ללמוד ממנו'. עד כאן. ופירש רש"י, זיכרונו לברכה: 'המדגילים' - מאספים זה את זה, ואומרים בוא ונבין בין שנינו. ובתוספות הרא"ש, פורש בשם רבנו תם, שהוא מלשון: 'לא ימעל פיו' - שמתרגמים 'לא ידגול פומיה'. ורצה לומר: שני תלמידי חכמים המכחישים זה לזה, אף על פי שאינם יודעים עיקר הדבר, הקדוש ברוך הוא אוהבם. ולפירוש רש"י קשה, שדבר פשוט הוא, ולא צריך לומר שהקדוש ברוך הוא אוהבם. עד כאן.
ולכאורה קשה, שהיינו הטעם של רש"י, זיכרונו לברכה, גם כן, שאף על פי שאינם יודעים עיקר הדבר, הקדוש ברוך הוא אוהבם, ולא עניין פשוט הוא. אפשר שהקושיא היא שנוח הדבר כשמכחישים זה את זה, בזה אומרים שאחר שאינם יודעים עיקר הדבר, מה להם להכחיש זה לזה?! - והרי הם כדברים בטלים. ולזה השמיענו רבי שמעון בן לקיש, שאף שאינם יודעים עיקר הדבר, ומכחישים זה את זה, הקדוש ברוך הוא אוהבן, שזאת ההכחשה היא לחדד שיכלם. אבל אם אינם מכחישים זה לזה, אלא שנאספים ללמוד אולי יבינו בהיות שניהם יחד, שאין להם רב בעיר, פשוט שאוהבם, שמה להם לעשות.
ולהליץ בעד רש"י, אפשר שסבר שהרי אומרים שאין הקדוש ברוך הוא אוהבם, בשביל שלומדים דבר, שאין יודעים עיקרו, ומניחים דבר שיודעים עיקרו, או שיחזרו בעיירות לבקש רב ללמוד ממנו.

'אורך ימים בימינה משמאלה עושר וכבוד' - הכוונה היא כאשר יהיה האדם עוסק בתורה רוב היום, ואיזה שעות ביום, עוסק במחיית הנפש לצרכיו, יכול לזכות בעולם הבא ובעולם הזה.
והנה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה דבר זה כתוב בתורה, כל העוסק בתורה נכסיו מצליחים, וזהו אומר 'אורך ימים בימינה'. וקשה, מה הוא ימין התורה ומה הוא שמאלה? ...
אכן ידוע הוא כי הימין הוא תוקף האדם - באשר יעשה כל כוחו ורוב ימיו בתורה, היא שומרתו ומגדלתו לעולם שכולו ארוך. ובשמאלה, פירוש, גם אותו המעט שהוא זמן האדם שהוא מוצא בו טרפו ומזונו - ימצא בו עושר וכבוד, כי יצליחו נכסיו. ואומר בשמאלה - להיות כי הימין צריך לשמאל. שאם לא יהיה לו מזון, הרי אין לו הכנה לתורה! באופן יקראו שלה בשניהם, בין הימין בין השמאל.

המלאכים המה זכים ומעולים, מעיקר בריאתם, ואינם יכולים, לא לשנות ולא להשתנות, ואם כן, אין חידוש בכח גבורתם ומעלתם. לא כן האדם, אשר מצד הבריאה הוא חומר חותם, ורק התורה תלמדהו ותצרף ותזכך אותו, עד שיעשה מעשה מלאך. ודבר זה מעלה חן בעיני הקדוש ברוך הוא יותר מהמלאך, שזה בכוחו הגדול גבר על יצרו וכבשו, ושינה עצמו ונעשה כמלאך.
וזהו שהכתוב כשואל ומתמיה ואומר: 'מה אדם ותדעהו, בן אנוש ותחשבהו?' - כלומר: מה חשיבות האדם, שתדעהו? התשובה: 'אדם להבל דמה' - כלומר, יען שהאדם שהיה דומה להבל, ולאפס נחשב, הנה מרצונו שינה עצמו, והשיג האמת ונהפך לדבר חשוב.

כי אראה כי אזלת יד המתקדשים והמטהרים, והמה חכמים להבין ולהורות, ורבים מעמי הארץ שלא ידעו בצורת שמועת ההלכה, מתכסים בטלית של תלמידי חכמים, להתנאות בטלית שאינה שלהם באלוני מורה - אלו תלמידי חכמים שלא הגיעו להוראה ומורים. דאגה בליבי אשיחנה לאחרים.

'אמר רבי חמא בר חנינא מהו שכתוב: 'אחרי ה' א-להיכם תלכו'? וכי אפשר לאדם להלוך אחר השכינה?! והרי כתוב: 'כי ה' א-להיך אש אוכלה הוא א-ל קנא' - אלא הלך אחר מידותיו: מה הוא מלביש ערומים, שכתוב: 'ויעש ה' א-להים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם' - אף אתה הלבש ערומים'.
אמנם הלא לנו לדעת ולתור, על מה סמכו ישראל קדושים, בכל עיר ועיר ובכל פלך ופלך, לשתף את המצווה הזו להלביש ערומים, ביחד עם החיוב המוטל עלינו, להעמיד מלמדי תינוקות של בית רבן? - הרי זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, ולא ראי זה כראי זה, שהרי מצוות העמדת מלמדי תינוקות של בית רבן היא לתינוקות, ומצוות הלבשת ערומים היא בין לגדולים בין לקטנים, ומה ראו על ככה? ומה הגיע אליהם להסמיכם אחד ביחד עם השני?
מנהגם של ישראל תורה היא, וזה תלוי בזה, ואין לה קיום למצווה זו של מלמדי תינוקות אם לא בצרוף מצוות ההלבשה, שכל זמן שהתינוקות הם לבושים בלויי הסחבות, ובגדים קרועים ומלוכלכים, זה מביא עליהם לידי שעמום, ואין להם דעת וסברא להבין אמרי בינה, ונמצא כל היגיעה עמהם להבל וריק. ועל כן התקינו הראשונים לצרף אליה, זו מצוות ההלבשה, לעשות המצווה כתקנה, ולא תחסר כל בה, ועל ידי זה מהם תצא תורה ודעת והשכל.

וטועה מאוד כל החושב שההלכה היא קפואה ואין לסטות ממנה ימין ושמאל, אלא אדרבא אין גמישות כגמישותה של ההלכה, שכן יכול מורה הוראה בישראל, לפסוק באותה שאלה ובאותה שעה, לשני שואלים, ולהטריף לאחד ולהכשיר ולאחר. ורק בזכות גמישותה של ההלכה, יכול היה עם ישראל בכוח חידושים רבים ומועילים, שחידשו חכמי ישראל לדורותיהם, ללכת בדרך התורה והמצווה אלפי שנים.
ואם יעמוד להם לחכמי דורנו אומץ לחדש חידושי הלכה לאמיתה של תורה, בנאמנות מוחלטת לגופי ההלכה הכתובה והמסורה, תוסיף ההלכה להיות דרכו של עם ישראל עד סוף כל הדורות

נמצא בזוהר הקדוש בפרשת צו דף לה עמוד א, וזה לשונו: 'מי שעמל בתורה, לא צריך לקורבנות, ולא לעולות, שהרי התורה עדיפה מהכל, וקשר הנאמנות של הכל. ועל זה כתוב: 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום', 'שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול'. - הקורבן משים שלום בין ישראל לקדוש ברוך הוא, אבל התורה שלומה רבה, בין חטא, וכל שכן כשלא חטא.
וזהו מה שהביא הזוהר הקדוש פסוק: 'שלום רב לאוהבי תורתך' אחר שהביא פסוק 'דרכיה דרכי נועם', כלומר שהתורה עדיפה, משום שכל נתיבותיה שלום. ואם תאמר, גם הקורבנות כגון שלמים - שלום הם, לזה השיב והביא: 'שלום רב לאוהבי תורתך' - ששלום התורה רב ועדיף משלום הקורבנות, כלומר הקורבנות משים שלום, אם חטאו ואשמו, על ידי קורבנות שב וחזר שלומם, 'ואין למו מכשול'. והשלמים מרבים שלום בעולם, שבאים בלא חטא ואשם, אבל אין שלומם גדול ורב. אבל התורה שלומה רב מאוד, שמשים בין ישראל לאביהם שבשמים אילו חטאו, וכל שכן תורה בלא הבל חטא. ואם כן עתה שבעוונותינו חרב מקדש, ואין לנו שלום המושם על ידי הקורבנות, זה כאמור וזה כאמור, מאוד צריך האדם להיזהר בעסק התורה, כי בשלומה יהיה לנו שלום וקירוב לנו בשמו, אשר הופרד ממנו.

'ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות' - וידוע שדברי תורה מתכנה בשם אכילה ושתיה, וכמו שאמר: 'לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי'. ואפשר לומר עוד: שהתלמידים מתכנים בשם גמלים - על שם שמחוייבים הם לגמול חסד זה עם זה בעניין התורה, וכל אחד מחוייב ללמד לחברו מה שלמד הוא.
וכמו שאמרו זיכרונם לברכה: י"ב אלף תלמידים היו לו לרבי עקיבא וכולם מתו מפסח עד עצרת, מפני שהיתה עינם צרה, ואינם רוצים לגמול חסד זה עם זה, וללמד זה לזה.

'ליהודים היתה אורה ושמחה' - בשעה שקטרג המקטרג ונגזר כליה לשונאי ישראל עמדה התורה והליצה טוב מאוד על ישראל וזה שכתוב: 'ליהודים היתה אורה' - שהתורה הגינה על ישראל להצילם מגזירה זו, וכי תימא רבים מישראל שעוסקים במלאכתם ואין להם פנאי לעסוק בתורה?
לזה אמר: 'ושמחה' - זה ימים טובים שלא נתנו ימים טובים לישראל אלא לעסוק בתורה, ואם כך יש זכות תורה לכל ישראל, שבשבת ויום טוב עוסקים בתורה.

המידות הטובות והרעות ,הן כסא ויסוד ושורש אל הנפש העליונה השכלית, אשר בה תלויים תרי"ג מצוות התורה. ולפיכך אין המידות מכלל התרי"ג מצוות, ואמנם הן הכנות עיקריות אל תרי"ג מצוות בקיומם או בביטולם ... והבן זה מאוד, כי להיותם עיקרים ויסודות, לא נמנו בכלל תרי"ג המצוות התלויות בנפש השכלית. ונמצא כי צריך להיזהר ממידות הרעות, יותר מן קיום המצוות 'עשה ולא תעשה', כי בהיותו בעל מידות טובות, בנקל יקיים כל המצוות.

והיה עקב תשמעון את המשפטים' - אפשר לפרש על פי מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שהלומד בשמחה אינו שוכח תלמודו. ועוד אמרו, שהעניו תלמודו מתקיים בידו. וידוע שאמרו זיכרונם לברכה: אין 'והיה' אלא לשון שמחה. וזהו שאמר הכתוב: 'והיה' - על ידי השמחה או 'עקב' - דהיינו: ענווה 'תשמעון את המשפטים'.

הרב ז"ל היה סבלן גדול אם בעת לימודו לתלמידים - גמרא ואינם מבינים, והיה הרב ז"ל חוזר ושונה, כמה וכמה פעמים, עד כי יבינו כראוי. אם בעוברם על רצונו והזהרתו, אשר היה מנהל אותם לאט לאט, כל תלמיד ותלמיד כפי ידיעתו ורוחו, בלתי שום כעס והקפדה.
אם עם בני ביתו, בכלל ובפרט - אחד האיש ואחד האישה. אם עם רעיו ומיודעיו - אחד חכם ואחד תם. אם עם שאר הקהל הקדוש, באופן שהיה מעמיס על עצמו, וסובל וכן חוזר וסובל, עד כי כמעט זכה למידת הנשתוון - והכל שווה אצלו, אם יתנגדו לו חס ושלום או יעשו את חפצו ורצונו.

כי זה קרוב לח"י שנים, אשר נתיישבתי פה העירה, קראסוב באזור, יגן עליה א-להים, אשר נתקבלתי, בעזרת ה' יתברך, להיות להם למורה צדק. והנה כבואי הנה ראיתי כי נשתכחה תורה שבעל פה מפיהם, ואף תורה שבכתב כמעט עתידה להשתכח, וקנאתי על תורתנו הקדושה שלא תשתכח מפי קהל ועדה - עדת הקרימצאקים, והשתדלתי בכל כוחי, בעזרת ה' יתברך, ללמד לבני יאודה תורה שבעל פה, ולמדתי ש"ס עם כמה נערי בני ישראל, מבני העניים שבעיר, ה' ישמרם ויחיו.
קבעתי עתים עמהם ללמוד ביום ובלילה, אני בעצמי, כי אי אפשר ע"י אחרים, כי מהקרימצאקים אין גם אחד מהם שיודע ללמוד ש"ס ואף כי ללמד, ומלמדים אשכנזים מוזר להם שפתם, כי מדברים בלשון טטארית, המלמד לא יוכל לדבר בלשונם, והתלמידים לא יכירו לשון רבם, על כן נחוץ היה עלי לעשות בעצמי, אף כי הוצרכתי להפריע זמן רב לימודי ומלאכתי במשא ומתן של תורה, כי אמרתי לא המדרש עיקר, ותלמוד תורה של רבים עדיף, וברוך ה' כי לא יגעתי לריק, והן רבים עתה היודעים ללמוד דברים אחדים של הלכה, וקצתם יבינו אף בפוסקים.

רחש ליבי לפרש כוונת הנוסח שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, זכותם יגן עלינו אמן, לומר אחר תפילת י"ח: 'ונפשי לעפר לכל תהיה, פתח ליבי בתורתך' - על ידי שאני אוחז במידת הענווה ואני משים עצמי כעפר, שהכל דורסים אותה ואינה מקפדת, אם כן פתח ליבי בתורתך - שרוח א-להים תלמדני תורתך, כמו שכן הוא באדם הזוכה למידת הענווה שרוח א-להים תלמדהו תורה, ולא יצטרך ללמוד מבשר ודם.

'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון' - 'יפה' שהוא הלשון שטוב שתלמד תורה עם דרך ארץ שהוא המלאכה, והיינו שעוסק בתורה וגם עוסק במלאכה לזון בניו ובני ביתו, ולא יש לו דאגת הלב על מזונותיו שהיא הצד הרע שיש בעניות. ...
והמלאכה אשר עימו היא מועילה ללמוד בשמחה, שלא יש לו דאגת הלב על מזונותיו, שהדאגה מביאה לו לידי עצבות, והיא גרמה לבוא לידי חטא, וכשלומד בשמחה יש לו השראת שכינה שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה. ... ו'כל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון' וכיוון שדאגת הלב על מזונותיו היא גורמת שכחת התורה יבוא לעבור על דברי תורה מחוסר ידיעה.

ספר תורה אינו מנוקד, כדי שיוכל האדם לדרוש, מה שירצה - כי האותיות, כשאינם מנוקדות, סובלות כמה כוונות, ומתחלקות לכמה ניצוצות, ומפני זה נצטווינו - שלא לנקוד ספר תורה.
כי משמעות כל מילה - לפי הניקוד, ואין משמעותה עם הנקוד - כי אם עניין אחד, ובלי נקוד - יוכל האדם להבין כמה עניינים נפלאים רבים ונכבדים. והבן זה כי תצטרך זה בהרבה מקומות.

מלמד תינוקות באמונה ומכוון לשם שמים, יש לו כמה מעלות: א, שזוכה ומזכה. ב, יהנה מזיו השכינה. ג, אין חטא בא על ידו. ד, שלא יאבד מעלות אשר יש לו, מאחר שאין חטא בא על ידו. ה, שינצל מהגלות ומשטן ויצר הרע. ו, שימות בנשיקה. ז, שיאריך ימים. וזה למדתי מתורתו של הרב רבי יוסף אבן יחייא, זיכרונו לברכה ... בפירוש המקרא בספר דניאל וזה לשונו: 'ומצדיקי הרבים' - אשר בחייהם זכו ויזכו את הרבים, ייהנו מזיו השכינה במדרגה יותר גדולה, כי יהיה קירון פניהם 'ככוכבים לעולם ועד', כי לא יחטאו עוד, אשר לסיבת יאבדו מעלתם, ואדרבה, ישתלמו בשלמותם ההחלטי, בהעדר המונעים ומעיקים מהגלות ושטר ויצר הרע, וייפרד מחומרם אחרי ימים רבים בנשיקה בלי נזק וכאב כלל, ויתדבק בימין ה' יתברך נצח'. נמצא שהמצדיק את הרבים, יש לו כל אלו המעלות שאמרנו.

'בך ה' חסיתי' - בך אותיות כ"ב - היינו בזכות התורה שיש בה כ"ב אותיות, 'ה' חסיתי' - בטוח לי שתשרה עלינו השכינה בעולם הזה, גם 'אל אבושה לעולם' - זה עולם הבא. ...
גם כן 'בך ה' חסיתי אל אבושה לעולם, בצדקתך' - בזכות הצדקה, מה שאני לומד תורה ומלמדה לאחרים, כותב תורה, נביאים וכתובים ומשאילם לאחרים, שכל זה נקרא: 'עושה צדקה בכל עת'. גם כן בתורה שנקראת 'צדק'. גם כן בזכות הצדיק - 'פלטני'.

'זאת חוקת התורה אשר צוה ה' לאמר' - פירש רש"י: לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר: מה המצווה, ומה טעם יש בה כתוב בה חוקה? - גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה. הקשו המפרשים, היה לו לכתוב: זאת חוקת הפרה ולא 'חוקת התורה', ועל דרך המוסר נוכל לומר, שידוע שיסוד המצווה, ללמוד וללמד לאחרים, ולא יאמר אדם די לי להשגיח על עצמי, ומה לי להשגיח על אחרים, אלא צריך להשגיח גם על אחרים. וכן אמר הנביא ירמיה: 'אם תוציא יקר מזולל'. ואם כן, יכול להיות שכן הוא פירוש המקרא: 'זאת חוקת התורה' - 'זאת' עיקר 'אשר צוה ה' לאמור לאחרים - ללמד לאחרים דרך ה'.

תורתה של ארץ ישראל היא אור עליון מאוד, והיא מכונה במדרש ‎-‏ 'בקשו פניו תמיד'. התורה והקדושה שמתגלים בארץ ישראל הם בקשת פני ה', לזה אנחנו מייחלים. כאן, בארץ אשר ה' דורש אותה, הנשמות שלנו טבולות באור השכינה, ולכן כולנו ראויים ומסוגלים לבקש בכל הלב לראות את פני ה', שכן השכינה היא פני ה', וכולנו מתפללים להיות זוכים ומקבלים פני שכינה. 'בקשו פניו תמיד' - בקשת הפנים, פני ה', היא בקשת הפנימיות.
בזוהר הקדוש מובא, שבדורות האחרונים יתעורר צימאון עמוק מאוד אל הפנימיות. ובאמת, הנשמות של כולנו מתגעגעות וכוספות אל הפנימיות. ומהי הפנימיות? - קשר פנימי עם ה' יתברך בדבקות ובאהבה; פנימיות התורה, המתוקה מדבש ונופת צופים; ולמעלה למעלה, אור הפנים, 'יאר ה' פניו אליך' - אותו אור שאנו מתחננים לפני ה' יתברך שיגלה עלינו ממרומים, הוא הוא אור פני הכרובים, 'ופניהם איש אל אחיו' - אור המקדש המקודש, אור השכינה שבציון, אור ייחוד הקדוש ברוך הוא ושכינתו בבית קודש הקודשים. בארץ ישראל, מתעוררת הפנימיות בכל בחינותיה - פנימיות ישראל, פנימיות התורה, ופנימיות האורות, אור פני ה'.

על התלמידים המתחילים ללמוד גמרא ועדיין לא למדו מקרא כראוי, האם סדר הלימוד טוב, או לא. תשובה - לא טוב הסדר הזה שעושים, שהרי בסוף אבות שנינו: 'בן חמש למקרא, בן עשר למשנה' - באו להודיענו איך הוא סדר הלימוד, בכדי שבסדר זה יוצלח התלמיד בלימודו, הן בתורה שבכתב הן בתורה שבעל פה. לפי שלא נתנה התורה שבעל פה אלא לפרש סתומותיה, וכולן צריכים זה לזה, וכמו שדרשו חכמינו זיכרונם לברכה על זה הכתוב: 'התורה והמצווה' - התורה זו תורה שבכתב, והמצווה זו תורה שבעל פה, עד כאן לשונם. ולפיכך המשכיל הלומד כסדר, שהורו בו חכמינו זיכרונם לברכה, דומה למי שבונה על יסוד, ובזה הוא זוכה לכתר תורה, הכולל כל הכתרים כולם.

כי להיות שבמעמד הר סיני הקדוש והנורא ההוא, כל הנפשות הטהורות עמדו שם, באומרו: 'ואת אשר איננו פה עמנו היום', וגם ישעיה העיד: 'מעת היותה שם אני', וכולם נהנו מזיו השכינה, ומאורי אור התורה האירו על פניהם, איש אשר בברכתו בירך אתו, ונמצא שניצוץ שהגיע לזה, לא הגיע לזה, וזה שאמרו: אין סגנון אחד עולה לשני נביאים, ולכן אמרו זיכרונם לברכה: תלמיד חכם שמת, אין לנו תמורתו, שאותו ניצוץ שזכה בחלקו חלף הלך לו בישיבה של מעלה, אמנם יופיע ה' ויזריח תחתיו, ניצוץ אחר דוגמתו, להאיר על הארץ, וזה שאמרו: עד שלא ישקיע שמשו של צדיק זה, יזריח הי שמשו של צדיק אחר. ודוק אומרם זיכרונם לברכה: 'שמשו' - לכל אחד להורות מה שאמרנו: שכל צדיק וצדיק, יש לו אור ושמש בפני עצמו.

'ויקרא' - טעם היות האלף זעירה. ... שכל הלומד תורה כאילו הקריב כל הקורבנות. ואם כן, האלף הרומזת לתורה, שעל ידה יעלה עליו, כאלו הקריב כל הקורבנות היא זעירה. לומר שלא יזכה לזכייה של תורה. כי אם כשיעיר וישפיל עצמו עליה, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: למה נמשלו דברי תורה למים, שמה המים אינם הולכים. כי אם למקום נמוך אף דברי תורה אינם מצויים כי אם במי שמשפיל עצמו עליהן. וכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה בכמה מקומות.

שאלוני רעיוני על תלמיד חכם זקן, והוא בן שבעים שנה, שמתה אשתו, ולו ממנה בנים זכרים דווקא, והם הולידו בנים ובנות, ה' עליהם יחיו, והתלמיד חכם הנזכר רוצה לקחת לו אשה, כאשר הזהירנו רבותינו זיכרונם לברכה - שאסור לאדם לעמוד בלא אשה, אם מותר לישא אשה, שאינה בת בנים, ודיו שמצלת אותו מן החטא, או נאמר שאסור - כיוון שלא היה לו מאשתו הראשונה זכר ונקבה, הגם שבניו הולידו זכרים ונקבות.
זה וודאי פשוט לי, שלכתחילה מצווה מוטלת עליו לקיים מאמרם זיכרונם לברכה, שדרשו על פסוק: 'ולערב אל תנח ידיך' - שיוליד בנים בזקנותו, אך שבא לשאול אותי מה שאמר עכשיו שגדלו הילדים, ולא נוח לסבול צער של תינוקות - האם עושה איסור בקחתו את אשה זקנה שאינה ראויה לבנים? ...
נראה לעניות דעתי שאם התלמיד חכם דחוקה לו השעה, והוא טרוד במזונותיו אם ישא אשה בת בנים ואינו יכול לעסוק בתורה, יש לומר שמותר לישא אשה שאינה בת בנים, כדי לעסוק בתורה. וצריך להתיישב בדבר זה. הכלל העולה לעניין הדין, שלדעת כל העולם, שחייב התלמיד חכם זה הזקן לישא אשה בת בנים, כדי לקיים מצוות פרו ורבו כמבואר למעלה, כנראה לעניות דעתי הפעוט.

על ידי עסק התורה זוכה לכמה מעלות טובות: טרם כל - שנותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא, ומצילו מן החטא ככתוב במסכת קידושין: 'בני בראתי יצר הרע - בראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו', וכמו שכתבו רבותינו זיכרונם לברכה: 'תורה מגן מגינה ומצל מצילה' ... עוד זאת לנו טובה כפולה, שעל ידי עסק התורה הוא זוכה לחדש חידושים ודורשם ברבים, וגם הוא משיב לכל שואלו דבר תשובה, ומעלה לפי ההלכה, וכותבם ומדפיסם ומחלקם לכל החכמים, אשר ילמדו בהם, ובוודאי שלאדם כזה נאמר: 'הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד'.

'טובים השנים מן האחד' - דהיינו כיששכר וזבולון, שזה יתעסק בסחורה וזה בתורה. והיינו דווקא באופן זה הם טובים, 'אשר יש להם שכר טוב' - דהיינו התורה, 'בעמלם' - שזה עוסק וזה לומד. 'כי אם יפלו, האחד יקים את חברו' - כיוון שהם שותפים ואינם נפרדים זה מזה. אבל אם בא עם הארץ, ונתן לתלמיד חכם סך מה כדי לקנות ממנו התורה שלמד כבר, לא עשה ולא כלום, שכיוון שכל אחד הלך לדרכו, הנה אותם מעות שלקח התלמיד חכם אבדם או אכלם ושוב אינו יכול עוד ללמוד.
וזהו שכתוב: 'ואילו האחד שיפול' - דהיינו האחד המיוחד שהוא התלמיד חכם, כיוון שאינם שותפים, עתה שהעם הארץ הלך לדרכו, 'ואין שני להקימו'. או אף העם הארץ גם אם יפול - אין שני, שהוא התלמיד חכם, להקימו, כיוון שעתה אין לו זכות תורה, אם אומנם כאשר הם שותפים זה לומד וזה מתעסק, זכות התורה מגינה ומצילה לשניהם, שהמחזיק הוא כלומד עצמו.
כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'שמח זבולון בצאתך' - שאפילו בעת יציאתו לסחורה היה שמח, שהיה מובטח שיצליח בזכות התורה, מה שאין כן כשאינם שותפים.

'איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם' - שלא יהיה יושב ולומד כל היום ולא מתעסק ביישובו של עולם, ומשליך עצמו ומשפחתו על הבריות, כי אמנם לימוד התורה הוא 'תפארת לעושיה' - שיושב ועוסק בתורה כל היום אבל אינו 'ותפארת לו מן האדם' - כי הוא מכביד עצמו על אחרים ויהיו מדברים עליו. ואם יעשה בהיפך להיות כל היום עוסק בעבודתו ופרנסתו ואינו לומד תורה אמנם זה 'ותפארת לו מן האדם' - שהוא מתעסק במלאכתו ומתפרנס בכבוד אבל אינה 'תפארת לעושיה' - כי בזה יהיה חסר הרבה מהתורה ומצוות, ולכן יש לו לאדם לעסוק בתורה ובמלאכה ושניהם מתקיימים בידו, ויהיה תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.

'כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך' - וכי יש שנים של חיים ויש שנים שאינם של חיים? - אמר רבי אלעזר: אלו שנותיו של אדם, שמתהפכות עליו מרעה לטובה.' ועוד יש בגמרא בפסוק: 'ויש נספה בלא משפט' - ואותם שנים מה עושים להם? - אם יש תלמיד חכם שמעביר על מידותיו, מוסיפים אותם לו.' ורבותינו זיכרונם לברכה אמרו: איזהו רודף שלום? - מי שמבזים אותו, ואף על פי כן כשמוצא אותם, מקדים להם שלום. וזהו שאמר: 'אורך ימים ושנות חיים' - דהיינו בתורה, יש זה הסגולה שיש בה 'אורך ימים ושנות חיים' - דהיינו: עושר, וזה שווה לכל התלמידי חכמים העוסקים לשמה. אבל יש עדיפות לאותו תלמיד חכם שרודף השלום, שיוסיפו שנים של אחרים וזהו: 'ושלום - יוסיפו לך'.

אמרו במדרש פרשת בהר וזה לשונו: 'רש ואיש תככים נפגשו, מאיר עיני שניהם ה' - רש שהוא רש בתורה, ואיש תככים - זה ששונה סדר או שני סדרים. עמד רש עם איש תככים, אומר לו השנני פרק אחד, והשנהו: 'מאיר עיני שניהם ה' - קנו עולם הזה ועולם הבא. 'עשיר ורש נפגשו, עושה כולם ה' - עשיר בתורה ורש בתורה. אומר לו רש לעשיר: השנני פרק אחד ולא השנהו. אמר לו: מה אני רוצה לשבת ושנות לך ב'משקין' או ב'מאימתי' קורא ושונה עם שכמותך. 'עושה כולם ה' - מי שעשה לזה חכם יכול לעשותו טיפש, ומי שעשה לזה טיפש יכול לעשותו חכם. ...
וזהו שאמר: 'כל המקיים את התורה מעוני' של תורה, שלא עם הארץ חסיד, אלא מעניות ומעוט תורה שיש בו, אותו סדר שיודע מלמדו לאחרים, 'סופו לקיימה מעושר' תורה, שמאיר עיני שניהם ה'. 'וכל המבטל תורה מעושר' תורה, שהוא חכם גדול ואינו רוצה ללמד לאחרים, 'סופו לבטלה מעוני' של תורה, שמי שעשהו חכם עושהו טיפש כיוון שלא רצה ללמד.

מה טעם נמשלה התורה ליין? - והוא משם שאין שמחה אלא ביין, לכך כשעוסק ביינה של תורה, יהא בשמחה (ולכך נמשלה ליין, להורות שלימודה יהא בשמחה) שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות, אלא מתוך שמחה של מצווה.

משם האר"י, זיכרונו לברכה, כתבו שאין לקרוא מקרא בלילה. וכתב הגאון חיד"א, שהנוהגים כהאר"י, זיכרונו לברכה, אין קורין מקרא בלילה אפילו אחר חצות. אך נתפשט המנהג בארץ ישראל לקרוא בבתי כנסיות תהילים באשמורת סמוך יום. ואולי אין תהילים בכלל אזהרת האר"י, זיכרונו לברכה.

עוד נמצא תועלת גדול בלימוד התורה, שאין כמוהו, והוא כי ידוע מה שכתבו חכמי המוסר ובפרט ב'ספר העיקרים', כי האדם הבא לעשות תשובה צריך להתענות, עוון ועוון, ימים מספר, והיא הנקראת 'תשובת המשקל' – דהיינו: לכל עבירה ועבירה, ימים רבים תעניות וסיגופים, אשר כל שנותיו של אדם לא יספיקו די השיב לכל עוונותיו.
אבל כתבו חכמי המקובלים זיכרונם לברכה, וגילו לנו דבר נפלא: שכל השיעורים והתעניות הללו, לא נאמרו, אלא למי שהוא עם הארץ, ואינו יודע ללמוד תורה כלל, אבל מי שהוא יודע ללמוד, והוא קובע עיתים לתורה, עת ביום ועת בלילה, אז אין צריך לכל התעניות וסגופים הנאמרים, רק עזיבת החטא והחרטה על מה שעשה.

עיקר לימוד התורה הוא לקיום המעשה, ובפרט לעשות צדקה וחסד. ... שהטעם הוא, כי כיוון שעיקר שזכינו לקבל התורה הוא בזכות הצדקה והחסד, שעשה אברהם אבינו, ואנחנו הבאים מזרעו אחזנו במידת הצדקה, לכן נקראת התורה בשם צדקה, להורות כי זכיית התורה הוא בעבור הצדקה.
ואדרבא נראה מזה כי הצדקה והחסד הוא גדול מן התורה, שהרי אנו קוראין לתורה בשם צדקה, להגדיל מעלתה, וכדרך רבותינו זיכרונם לברכה, שאמרו בפירוש: 'ותורת חסד על לשונה' - תורה וחסד לא נאמר, אלא תורת חסד. מי נתלה במי? - קטן נתלה בגדול. ושמקובל לנו, שמבטלים תלמוד תורה להוצאת המת והכנסת כלה שהם גמילות חסדים.

'אנוכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים' - ויהיה הרמז שכשנתן הקב"ה תורה לישראל ואמר: אנוכי ה' - נחלק הדיבור לי"ב חלקים למספר שבטי ישראל, וה' נתן קולו לפני חילו כפי כוח השבט, - יש שבט שהוא יכול לקבל כוח גדול לפי קדושתו וחסידותו, ויש שלא היה לו כל כך קדושה לקבל כוח חזק כמראה הבזק, והיה ה' מדבר עמו כפי הכוח שהיה יכול לקבל. מעין מה שאמרו חז"ל בפירוש: 'קול ה' בכוח' - אלו אמר קול ה' בכוחו, לא היה העולם יכול לעמוד, אלא 'קול ה' בכוח' - בכוח של כל אחד ואחד מישראל, הקטנים לפי כוחם, והבחורים לפי כוחם, והזקנים לפי כוחם.

שער עלי קרח, זאת אשיב תשובה ניצחת מקצה בחוברת: מכיר אני את מקימי חדל אישים ושפל אנשים, כאסקופה החיצונה שהכל דשים. לרש אין כל, אין חכמה ואין תבונה, לא ידעתי דבר תורה, היכן היא ואיזה מקום בינה, מה מיני יהלוך להוציא כלי למעשהו, דבריו לעו והיו כלא היו, ידברו איש את רעהו , ישיחו בי יושבי שער, האנשים האלה שלמים.
אמנם אליכם אישים אקרא, רבנים נכבדים, וקולי אל גאוני ארץ, שרי גדודים. ואתם גם אתם, אנשים אשר כגילי אחת שאלתי מאתכם: חנוני, חנוני, אתם רעי ולנגד עיני חסדכם. 'אל תדכאו עני בשער', בקהל אמוני, אומר אני מעשי למלך שוכן מעוני
בעוד נער הייתי חסדו עליי גבר. בין יושבי בית המדרש שם חלקי בה' אהלל דבר, כציפור בודד על גג שקדתי לדעת את יעף דבר. יום יום על ברכי החכמים גודלתי כחשיכה כאורה, לא מעדו אשורי מלשקוד על דלתותם ועם פועלי און לא אירחתי לחברה, כי אם בתורת ה' שגיתי לעובדה ולשומרה תמיד כל הימים.

דע כי התורה הוא מחצב נשמותיהם של ישראל כי ממנה חוצבו, ולכן התורה היא אחת, וישראל גוי אחד, והקדוש ברוך הוא אחד הוא שש ספירות, שבהם נשרשת התורה שבכתב כי על-כן נקראת תורה ...
'דור הולך ודור בא' - אין דור פחות משישים ריבוא, והדור שהולך הוא הדור שבא, כנזכר בספר הבהיר, ובדוגמא זו יש שישים ריבוא פירושים לתורה שבכתב על כל פסוק, וכן נודע כי ארבעה מיני דרכי פירושים יש לתורה וסימנם פרד"ס, וכל דרך מארבע דרכים אלו, יש בו שישים ריבוא פירושים.
נמצא שכל נשמה, שבשישים ריבוא נשמות ישראל, יש לה דרך בכל התורה כפי בחינת שורש מציאות נשמתו. ולכן כל אדם מישראל יכול לחדש חידושים בתורה כפי חלקו. האומנם, יש אדם כלול מכמה חלקי נשמות וכפי מספר הניצוצות ההם יכול לחדש פירושים בתורה. ולכן משה רבינו, עלי השלום, שהיה כלול מכל ישראל, ידע כל מה שתלמיד ותיק יכול לחדש.

'בזאת ידעתי כי חפצת בי כי לא יריע אויבי עלי' - הנה ידוע ש'זאת' כינוי לתורה, וככתוב: 'וזאת התורה'. גם 'אויב' הוא כינוי ליצר הרע כנודע, וזה שאמר דוד המלך עליו השלום: 'בזאת' - שהיא התורה, 'ידעתי כי חפצת בי כי לא יריע אויבי עליו' - שעל לימוד התורה אני ניצול מיצר הרע, וכמו שאמר הקדוש ברוך הוא: 'בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין' - כלומר שאמר שבאמצעות התורה יש לי רווח טוב: 'כי לא יריע אויבי עלי' - כי על ידי לימוד התורה אני ניצול מיצר הרע, כנזכר. ולא זו בלבד הוא שהשגתי על ידי קריאה ולימוד התורה, אלא אף זו כי 'ואני בתומי תמכת בי ותציבני לפניך לעולם' - כי על ידי עסק התורה שנקראת 'תמימה', זכיתי שיהיה חלקי עם ה' א-לוהי, וכמו שדרשו בילקוט. וכיוון שעל ידי עסק התורה זכיתי למעלה זו שאין למעלה ממנה, להיות חלקי עם ה' א-לוהי, נמצא כי התורה לא ניתנה להעדר הרע בלבד. ואם כן בוודאי שצריך לברך עליה. וזהו שאמר, מאחר כי על ידי לימוד התורה זכיתי כי 'ותציבני לפניך לעולם', אם כן צריך לברך ולי נאה לברך 'ברוך ה' א-לוהי ישראל'.

'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ' - מהרש"א, זיכרונו לברכה פירש, שכך אמר: שכיוון שמצאנו שלא אבדה הארץ אלא על עזבם את תורתי, שכל שהיה עסק התורה הרבה, היה למגן על כל פשע, כן הדבר בדרך ארץ, שהוא קירוב הדעות ואהבת הבריות ושלום ביניהם, שהוא כתריס בפני הפורענות, וכגון 'חבור עצבים אפרים הנח לו'. ... עיין שם. אך צריך לומר שמשמעות 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ' - משמע שתלויים זה בזה, ולפי פירוש הרב הם דברים טובים השניים, אף זה בלא זה. ולעניות דעתי לומר, ששניהם כאחד דווקא טובים, ואם הוא באחד ואין שני עמו, לא נחשב עסק התורה לכלום.

'מצוות ה' ברה מאירת עיניים' - שתורתנו הקדושה והתמימה, היא כל כך קלה וברורה מצד עצמה, והיא תאיר העיניים, ונותנת עוז ותעצומות להשגת החוש, ואינו כשאר החכמות, שחוש הראות הוא המאיר והמכין הדרך לידיעת המושכל התלוי בו, כי לא ישיג אדם שום מושכל אם לא באמצעות החושים, ומן המוחשות יבוא אל המושכלות, ומצד נטיית החומר המתלכלך בטינופת הדברים, בדברים הכלים ונפסדים מענייני העולם הזה, הרי 'יראת ה' טהורה עומדת לעד' - שיראתו יתברך מטהרת ומזככת בטהרתה ופרישותה כל כתמי ולכלוכי העוונות בעניינים הגשמיים, באופן שתעמוד לעד ולנצח נצחים, ולסיבת ריבוי ההקדמות ואורך ההצעות: 'משפטי ה' אמת צדקו יחדיו' - דע כי לא כחכמות הנוכריות, הצריכות זו לזו, חכמת תורתנו הקדושה, כי החיצוניות לא תצדק אחת מהנה על מתכונתה, אם לא בהקדמת זולתה, שהאחת היא מכינה את חברתה.

ואני בעוניי, אף שאני מכיר מיעוט ערכי להשיב על דברי החכם, מכל מקום משנה שלימה שנינו: 'הכל מלמדים זכות', וקל וחומר על החכמים, מחברי הספרים, שחייבים אנחנו לדונם לכף זכות, ולמסור את נפשו, להצדיק דבריהם, וצא ולמד מאותו חסיד, שהשכיב ריבה אחת תחת מרגלותיו, ואחר כך בבוקר ירד וטבל, ודנוהו תלמידיו לכף זכות, שלא נתכוון לעבירה, מפני שהיו מכירים במעשיו הטובים, ודנוהו שנתכוון להציל איזה מתלמידיו מן החטא, וכוונו על האמת. ועל אחת כמה וכמה בדברי המחברים שמן הסתם, נכתבו לזכות בהם את הרבים, אם אפשר לפרשם לזכות, אפילו באיזה דוחק, יש לנו לפרשם כך, ולא לחשוד בכשרים, שנשמתם צרורה בגן עדן. דוגמת מה שכתבו רבותינו זיכרונם לברכה: כל היכן שיש לדרוש לשבח - אנו דורשים, לגנאי - אין אנו דורשים. וכבר אמרו: לעולם יראה אדם כאילו בעל שמועה נגדו.

ומי ייתן ותהיה מלאכתי זו קלה כמות שהיא, לתועלת עצום לתינוקות של בית רבן, אשר בזכותם אנו חיים, שבראות התינוק בעצמו התועלת לא יהיה בורח מן הספר, כי סגולת הטוב והערב להיות נאהב, אבל אם הנער לא יכיר הטוב ההוא, וודאי שיברח ממנו. וזהו לפי קוצר דעתי כלל גדול בתורה למשוך אליה לב הנערים, להראות להם היופי והטוב והתועלת שיש בלימוד, ובראותם התועלת יכירו היופי ויטעמו הטוב, ויאמרו התינוקות זה לזה נדעה נרדפה לדעת השם ותורתו, ואשרי מלמדיהם.

אחרי אשר הורונו חכמינו הזקנים: 'לפי דעתו של בן, אביו מלמדו'. ואף לזאת יחרד לבי, בראותי אשר נתן ספר הרב הגדול המיימוני או השולחן ערוך של הרב קארו, ביד אשר לא ידע ספר, לאמור קרא נא זה ... וגם בשולחן ערוך של הרב קארו, כבר נכתב מגלילי ידיו הטהורות, לאנשים אשר בארץ המה, לא לתינוקות של בית רבן. ובפרט עם הגהות הרב משה איסרליש. שבראות התינוק איזה מחלוקת על הדין, שזה אומר בכה וזה בכה, על הרוב תבולבל דעתו הקצרה מהכיל, וצריך שהמלמד בתחילה ילמדהו בדילוג סעיף מכאן, וסעיף מכאן, וזה בא בארוכה. ואין דעתו מתיישבת על הדברים והדינים הצריכים אליו לחנכו במצוות, ובין כך ובין כך הספרים הולכים לאיבוד, בעניין שההפסד ודאי גדול, והתועלת קטנה היא.

חכם שאינו בקי בתלמוד, אלא מורה הוראות על פי התשובה, הוא יותר הגון ממי שמורה מתוך התלמוד ... ומי שהוא בקי אף שאינו מפולפל, עדיף וקודם מהמפולפל ... חכמים רבים וגדולים, טועים בחברם פסקים על פי כוח החריפות והפלפול. לא כן היא המידה, כי הפסקים צריכים להיות נעשים על קו היושר וההיקש, לדמות דבר לדבר, בדברים ישרים ופשוטים, ולא בדיוקים ופלפולים באורחות עקלקלות. .. דיינות ורבנות תלוי במי שהוא בקי בדינים, לא במי שהוא יודע לפלפל.

חכמינו זיכרונם לברכה אמרו: 'כל הבוכה ומתאבל על אדם כשר, מוחלים לו כל עוונותיו'. ובתלמיד חכם אמרו: 'חכם שמת הכל קרוביו, הכל קורעים עליו, הכל חולצים עליו, הכל מבכים עליו'. - ונשאלת השאלה, מה ההבדל, אחרי שכל ישראל ערבים זה לזה, והם גוף אחד?
נראה שכללות ישראל הם משותפים, בחיבור הקנייני, אבל תלמידי חכמים הם חיבור עצמי, כדמיון אברי הגוף, ובו 'שוכן מלך' - דהיינו מוח, כבד והלב, שכל האברים הם שתוף קנייני, לא כן הלב הוא חיבור עצמי, שכל חיות האברים תלויים בו, שהוא המחלק מזון, ומבלעדיו לא יחיה האדם. ככה חיות כל העולמות תלויות בתורה, והם פרד"ס: הפשט הוא מזון לעשיה, הרמז הוא מזון ליצירה, הדרוש הוא מזון לבריאה, והסוד הוא מזון לאצילות. כמו שכתוב: 'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי'. כשאומרים שהעולמות מתקיימים על התורה, הכוונה היא על לומדי התורה, וההוגים בה, ומקיימים מצוותיה. ולכן דימו חכמינו זיכרונם לברכה הסתלקות נפש הצדיק, כאילו נשרף ספר תורה, אחרי שבטל מתלמודה.

'ויאמר יאשיהו ללוי, המבינים לכל ישראל, תנו את ארון הקודש בבית, אשר בנה שלמה מלך ישראל, אין לכם משא בכתף, עתה עבדו את ה' א-לוהיכם ואת עמו ישראל' - בשביל שהיו עד כה הכהנים הגדולים, משוקעים בהתבוננות ואהבה ודביקות לה', וכך היו הלוויים, קדושי עליון, ואם כן לא היו יכולים להרבות תורה ברבים, ולהרבות התלמידים שמפריעים הדבקות, והיה מכנה עבודה קדושה זו בהם: 'מרכבה לשכינה', ובלשון המקרא נקרא: 'משא בכתף' - מקום משכן הדעת. ועתה הזהיר המלך החסיד, שאין להם משא בכתף - כלומר אין להם להתבודד ולהיות שקועים באהבת ה', ולהיות ספונים בפני עצמם, אלא 'עתה עבדו את ה' ואת עמו ישראל' - יחד, היינו שילמדו תורה ברבים. ועל פי דבר מלך שלטון החסיד קמו אז 'החרש והמסגר אלף הכל גיבורים עושי מלחמה', ואמרו בספרי סדר האזינו: שהיו עושי מלחמתה של תורה, ואחריהם באו אנשי כנסת הגדולה, והזהירו גם המה על זה: 'והעמידו תלמידים הרבה', ובזה נתקיימה התורה והיהדות בישראל.

בתורה ברא הקדוש ברוך הוא את העולם כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק 'ואהיה אצלו אמון' - אמרה התורה: 'בי ברא הקדוש ברוך הוא את העולם', אם כן הפועל הוא התורה והפעולה היא העולם בכלל. אם כן חיוב הוא שיהיו כל העולמות נכנעים ומשועבדים לתורה, לעשות בהם כרצונה. ולכן כל מי שעוסק בתורה ומידבק עמה, יש לו יכולת בכל העולמות, מפני שהם הם בעלי התורה..

'רבי שמעון בן אלעזר אומר: העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע, הרי למה זה דומה לספר תורה שנשרף' - ופירש רש"י, זיכרונו לברכה שאין לך ריק מישראל שאין בו תורה ומצוות. יעויין שם.
וראוי להבין שאם הוא ריק מכל וכל, איך יצויר שיהיה נמצא אתו תורה ומצוות. אך לפי הקדמת הרב זיכרונו לברכה אפשר שיתיישב, והוא שכיוון שכל אחד מישראל יש לו אחיזה באות מן התורה, והתורה היא כמו נקבה לגבי הנשמה של ישראל, אם כן העומד בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע, שאומרים 'אין האיש מת אלא לאשתו', ודומה יציאת נשמה כאלו נשרף אות אחת מן התורה, שאחוזים זה בזה כדמיון אשה ובעלה.

שכשאדם מגיע לאיזה היכל מסוים המלאכים של ההיכל משתדלים שיישאר אצלם'. - ניקח לדוגמה אדם שעוסק במדע מסוים, ככל שהוא מתחדד יותר ומתמחה יותר הוא למעשה נשאר תמיד באותו מקצוע, כי הרי אין גבול ללימוד. כך, לפי דברי המגיד, כשאדם מגיע להיכל מסוים, מנסים המלאכים של אותו היכל להשאיר אותו שם, שלא יתקדם הלאה. ... אבל בסופו של דבר ... אם הוא נשאר כל הזמן באותו התחום הוא אמנם יכול להיות מאוד גדול באותו תחום, אבל בסך הכול הרבה פעמים אלו בני אדם אפורים, אנשים המצויים רק בשטח שלהם וממילא מנותקים מהכול. ...
כשהמגיד מדובנא אמר דברי תורה אצל המגיד, הוא בעצם הביא את עולמו אל המגיד, ולא נתן לעולמו של המגיד להיכנס אליו פנימה. אילו היה מתגבר על ההרגל שלו לומר דברי תורה, או שפשוט הייתה לו קצת יראת הרוממות בפני המגיד - שהיה תלמיד חכם מפורסם, ולפי גילו היה יכול להיות אביו - והיה שותק, אולי היה חל בו איזשהו שינוי. אלא שהמגיד מדובנא נשאר בהיכל הדרשנות.

'לי עצה ותושיה, אני בינה, לי גבורה' - כשאני עוד בתחילת לימודי אני בבחינת 'עצה' - שאני עוד מתייעץ בלימוד תורה ועוד לא נהייתי למבין בה, אז התורה נקראת 'תושיה' - שמתשת כוחו של אדם, וכש'אני בינה' - שאני כבר התקדמתי ויש לי הבנה בתורה, אז 'לי גבורה' - אז התורה מוסיפה לי עוז וגבורה.

'תורה ציווה לנו משה' - להודיע שכל ישראל הם שווים בתורה, ואין לאחד חלק יתר על חברו. שהיה אפשר לומר, כיוון שהתורה ניתנה על ידי משה, אם כן יש לשבטו של משה, שהוא שבט לוי, עשר ידות בה. לזה אמר: 'תורה ציווה לנו משה '- כלומר התורה לא נתנה משה, שהקדוש ברוך הוא נתנה, רק 'ציווה לנו משה' - הוא היה המצווה אותנו, לשמרה ולעבדה, ואם כן כולנו שווים בה, כי היא 'מורשה לקהילת יעקב' - לשנים עשר שבטים גם יחד. וכשמלך משה: 'ויהי בישורון מלך' - שמלך על כל ישראל, הוא 'בהתאסף ראשי עם' - שנאספו הראשים והמליכוהו עליהם. אבל לעניין החשיבות - יחד הם שבטי ישראל, כולם חשובים כאחד לפני המקום.

ואף אם תמצא בו לפעמים דבר שנמצא בספר אחר, אל תדינני לכף חובה ותאמר: ראה זה שלח ידו במלאכת רעהו בזדון, אלא צריך שתדינני לכף זכות, ותאמר: שזה בא משתי סיבות - או מטעם השכחה כי יש לפעמים, מה שקריתי באיזה ספר או שמעתי, ויהי כי ארכו הימים, נדמה לי שעלה על רעיוני דבר חדש, והעליתיו על ספר, והאמת אינו כן.
או יש דבר שהוא באמת משלי, מה שחנני א-להים, אבל נמצא כזה או קרוב לו באיזה ספר, ואנוכי לא ראיתיו עד הנה, וחלילה לי שהוא בזדון, ואל תתמה על החפץ, כי יש דבר או סברה לפעמים שעולה על דעת שני בני אדם, ולא ידע זה מזה, ולא קרב זה אל זה, שכל אחד מה שקיבלה נשמתו מהר סיני, לכן בצדק תשפוט עמיתך, ואל יזוזו מעיניך דברי התנא: הוי דן את כל אדם לכף זכות, והגם שאמרו: יהי חלקי עם מי שחושדים אותו ואין בו.

'באין אלפים - אבוס בר, ורב תבואות - בכח שור' - והיינו שאמרו רבנן: כל תלמיד שעומד על דעתו, ואינו מבקש אחר חכמים ללמוד תורה מהם - 'אבוס בר' עומד, שאינו יודע ,אפילו שלמד מפי רבו.
'ורב תבואות - בכח שור' הוא שמחזר אחר חכמים גדולים ללמוד תורה מהם, והיינו: 'כלחוך השור' שאין השור עומד ואוכל במקום אחד, אלא אוכל מה שמצא בזה והולך למקום אחר.

וכתוב: 'דרשו מעל ספר ה' וקראו', ויותר מזה נראה לי לעניות דעתי הרכה והקלושה, שאפילו אם הוא זכה לרוח הקודש, ורוח הקודש הופיעה בבית מדרשו, ולפי הרוח הקודש התובע רמאי וטענתו שקר, שכך הודיעה רוח הקודש לאותו חכם, ואמרה לו: דע לך שהיום הזה יבואו אליך ראובן ושמעון לדין ויטענו כך וכך, והאמת הוא שראובן רמאי ושמעון זכאי, ואחרי כן פתח את הספרים וקרא ושנה וחקק וחצב ולפי העולה מסגנון ההלכה עלתה הסכמת החכמים שהנתבע חייב, עם כל זה חייב החכם שהגיע להוראה, שלא יורה כי אם מכפי מה שהשיגה דעתו, אחר עומק עיונו מתוך הספרים דווקא, שכך הוא החיוב המוטל עליו. ...
ואם היודע ועד, יתעלה-שמו, הוא היודע, שהנתבע הנזכר הוא פטור אך מפני רמאות ותחבולות התובע, שהוא חכם להרע, מתהפך לכמה גוונים זכה בדינו, תלמוד לומר: לא קצרה יד מהושיט ארך אפים הוא, ויבוא היום שהנתבע יפרע מן התובע על-ידי גלגולים וסיבובים וכיוצא, וימים ידברו.

'אמר רב יהודה אמר רב: 'מי האיש החכם ויבין את זאת' - דבר זה נשאל לחכמה ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, שנאמר: 'ויאמר ה' על עזבם את תורתי' - היינו: לא שמעו בקולי, והיינו: לא הלכו בה. אמר רב יהודה אמר רב: שלא בירכו בתורה תחילה'. -
'ולא הלכו בה' - כלומר: בכוונתה ולשמה, כמו שכתב רבינו יונה זכרונו לברכה: 'שלא בירכו בתורה תחילה' - כי על כן לא דקדקו בנוסח הברכה, שתקנו לומר נותן התורה, ונחבטו המפרשים משאמר נותן ולא נתן - מורה שבכל יום נותן לנו תורתו, שכשהאדם עוסק בה לשמה, פותח לו הקדוש ברוך הוא מעיינות החכמה והתורה, וכן שנה התנא: 'כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה', ומגלים לו רזי תורה, ואם היו מדקדקים בברכה היו עוסקים בה תמיד ולשמה, והיו זוכים להיות כיששכר ולוי, ואז היה בידם למחול. ולכן אבדה הארץ, ולכן לא ידעו הנביאים והחכמים ומלאכי השרת לפרש 'על מה אבדה הארץ', מאחר שהיו עוסקים בתורה שוודאי שהיא מכפרת, והם היו מוחלים למבזים אותם, עד שבא הקדוש ברוך הוא ופירשו 'שלא בירכו בתורה תחילה' - ולא דקדקו בברכה להיות עוסקים בה תמיד ולשמה וכוונה שיתגלו להם רזי תורה, ולכן לא הועיל עסק תורה ולא מחילתם.

'יוקח נא מעט מים, ורחצו רגליכם, והשענו תחת העץ, ואקחה פת לחם וסעדו ליבכם' -
מה שרמזתי בכתובים: 'יוקח נא מעט מים' - ואין מים אלא תורה שנאמר 'הוי כל צמא לכו למים'. רצה לומר: כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר, אפילו עני המחזר על הפתחים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה בין ביום בין בלילה. ...
ואמר 'והשענו תחת העץ' - רצה לומר: והאנשים שאי אפשר להם ללמוד, מפני שאינם יודעים כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש להם - ישענו תחת העץ. רצה לומר: יספיקו לאחרים הלומדים ועל ידי כן הם מקיימים - 'עץ חיים היא למחזיקים בה', ותחשב להם כאילו למדו בעצמם.

'והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה' - צריך האדם להיות זהיר ונזהר בעסק התורה בכל כוחו ולא יתבייש משום אדם קטון וגדול יחדיו ילמד מהם, ולא יקפיד ויחשוב עצמו כמי ש'אינו', וכמאמר דוד המלך עליו השלום: 'מכל מלמדי השכלתי' וכל מה שילמוד האדם יאמר: עדיין לא השגתי כלום ולא קניתי שלימות בעסק התורה, שבעשותו כדברים אלו מובטח אני בו שיזכה לרום המעלות בעסק התורה, והלך ומוסיף כאור היום הולך ואור. ...
'מאין' - אדם שחושב עצמו כמי שאינו בזה, ודאי תמצא ותורתו מתקיימת בעדו, כי מאחר שחושב עצמו 'אין' ולהבל דמה, לא יתבייש ללמוד מכל אדם ודאי שהחוכמה תימצא בו.
'ואי זה מקום בינה' נכונה שצריך גם כן האדם להתבונן בדברי חבירו או רבו, ואם לא הבין בפעם א' וב' יחזור ויאמר: עדיין לא הבנתי, כי אין תכלית עסק התורה הוא קולות וברקים והאדם חושך בעדו ולא ידע ... וכמאמר התנא באבות: 'ועל שלא שמע יאמר לא שמעתי' - ושמע הוא לשון הבנה.

המדרש אומר - ראוי היה יעקב שתינתן תורה על ידו, שנאמר, 'תיתן אמת ליעקב', אלא שלא היו אוכלוסין, לאמור - שלא היו שישים ריבוא, ולא יכלו לקבל את התורה, עד שלא נעשו שישים ריבוא...
ונתן לנו את התורה, רמ"ח מצוות עשה - כנגד אברי גופו של האדם, ושס"ה מצוות לא תעשה - כנגד גידיו. ללמדך, שעל ידי התורה, אנו ישראל, נחשבים כגוף אחד, וכן בתורה יש שישים ריבוא אותיות. וכל נפש מישראל, יש לה אחיזה באות אחת של התורה, וישרא"ל ראשי תיבות - יש שישים ריבוא אותיות לתורה. ועד שלא נעשו שישים ריבוא, לא יכלו לקבל את התורה - כי הגוף לא היה כתיקונו ככתוב במדרש - באותו יום שקיבלנו את התורה היו ישראל שישים ריבוא חסר אחד. ירד הקב"ה להר סיני ונמנה עמהם, והשלים את החשבון של שש מאות אלפים.

הביטוי 'שבע החכמות' או 'המדעים' מוסב על מוסיקה, אסטרונומיה וכדומה. כשאדם בריא - אם הוא ייקח תרופה היא תגרום לו נזק. אבל אם הוא חולה, אז הוא חייב להזיז הצידה את הלחם ולקחת תרופה. בימינו - ההלכה דומה ללחם. אבל היהודים חולים - הם מושפלים והסביבה מתנכרת אליהם. לפיכך עליהם להשעות את לימודי ההלכה, וליטול תרופה, שהיא 'שבע החכמות' או 'המדעים'

מצבם של האנשים שלנו, בימים אלה, אומלל מאד. במיוחד בפולין - שם רווחו אמונות טפלות לרוב, כיוון שהם מבינים את כל מה שכתוב בתלמוד הבבלי בצורה מילולית.

האור כולל לכל, וכן התורה, 'כתר' מונח ועומד לכל הרוצה ליטול. ה' והתורה נמצאים לכל מבקשיהם והכל זוכים בהם. ולנגד עיננו מעשה רות המואביה, אשר זרח בחושך אורה, ובאה לאור באור ה' ובתורתו, ולדעתי לכך קורין מגילה זו בחג זה, לעורר עצמנו. כי אם זו אשר לא הוכיח ה' אותה, ולא עמדה בהר סיני, ולא נגה עליה אור תורה, רצתה לזכות להנות גם היא מזיו אורה, על אחת כמה וכמה אנחנו חייבים, לפקוח עין ולעובדה ולשומרה.

'והחונים קדמה מזרחה, דגל מחנה יהודה לצבאותם ... והחונים עליו מטה יששכר ... מטה זבולון ... כל הפקודים למחנה יהודה' - זה היה רומז הדגל הראשון, שנתחברו בו יהודה ויששכר וזבולון, וגם הפנייה אל המזרח. אלא במה שאמרנו יובן, כי באמצעות המלכות נקנית התורה, והתורה משרה שכינה בישראל, לה יהודה, שהוא מלך, יעלה בתחילה לנסוע מזרחה, שהוא צד המכונה למלכות, כי זריחת השמש היא המלכות - 'לפני שמש ינון שמו'. ועמו מטה יששכר - ה'רובץ בין המשפתים', על ידי המלכות. ולכן נתאחר, אך לא בעבור זה ייוודע כוחו, כי גדולה תורה מן המלכות. ולזה אמר: 'ועליו מטה יששכר' - ירצה אף על פי שיהודה יוקדם ליששכר, אינו אלא על היות המשך עסק התורה ממנו, אך מדרגת יששכר היא העולה על המלכות, 'ועליו' - דווקא. וגם זבולון, המטיל ממון לכיס תלמידי חכמים, גם הוא ראוי להסתופף בדגל יהודה עם יששכר, 'כי בצל בחכמה בצל הכסף'.

הן אנחנו חברת 'כל ישראל חברים' מייסדים פה בית ספר, אשר בה יבואו כמו 150 או למרבה 200 תלמידים. בה ילמדו לשון הקודש, לשון ספרדי (הנהוג בינינו), לשון טורקי השולטת בארצנו, לשון צרפתי, איטלקי ואלימאן. מורה ללשון איטלקי, טורקי, צרפתי, ספרדי כבר יש לנו. אבל עדיין אנו צריכים מורה ללשון הקודש וכתיבה כהלכתו. הן אמנם המורה בספרדי הוא יורה להם גם כן את הנערים סדר השבוע והתפילות עם התחלת הלימוד בלשון הקודש. אבל נפשי תערוג גם למורה גדול ממנו אשר ילמד להם הלשון עברי בטעמיה ובדקדוקיה, באופן אשר הנערים יהיו בקיאים בכל חלקי התנ"ך ודברי הימים לישראל, כראוי והגון לכל אשר בשם זרע ישראל יכונה.

'עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר' - שאם היה הכתוב אומר 'ותומכיה מאושרים' או 'ותומכה מאושר', הייתי יכול לפרש המקרא - גם אם כל אחד עסק לבדו בתורה.
אבל עכשיו שכתוב 'ותומכיה' בלשון רבים - אשר פירושו על שניים, שהיו טורחים לתרץ קושיות שיש באיזה עניין בתורה, ותומכים את העניין של התורה ההוא - בשניהם, אז ראוי לכל אחד לקבל שכר, ואשריו, ויקרא - 'מאושר'. אבל אם למד יחיד, אפילו שהיה מצוי לו חבר - אדרבא נענש. ובאמת אם לא נמצא לו חבר, ומוכרח לעסוק בתורה לבדו, גם זה - אשריו.

כי בעוד כפתי רעננה, בימי חרפי מקדמוני, בי דיבר רוח ה', בשתי שומי כל ימי, ושני לבי ומעייני, לאחוז ולתפוס בשתי ידיים, במלאכתי מלאכת שמיים, בלימוד התלמידים, נאהבים ונחמדים, כפרים עם נרדים ופרחים ושושנים, אל פני חונים. ואשית לי עדרי עדרים, נאוו לחייהם בתורים.
מהם בעלי מקרא, מהם בעלי משנה, ומהם בעלי תלמוד, היה להם למנה, ולהג הרבה יגיעה בפוסקים מים עמוקים, והדברים עתיקים, מימים על שנה עמהם, עד נוגה אור עליהם. ועזר משדי היה לי, וכל נטיעתי אשר נטעתי לי, עשו פירות ותשלחנה פארות, וערגות מטעי אהובי ורעי, יצא פרח ויציץ ציץ.
ואפן ואראה והנה טוב בעיני א-לוהים ואדם, לחנכם ולהדריכם ולעוררם, למען תהיה תורת ה' בפיהם, ותפקחנה עיני דעתיהם, והיה מדי שבת בשבתו, בעת רצון שעת המנחה, כאשר יאספו כל סדר בגילה ושמחה, זאת אעשה למו להקים במקומי אחד מהם, איש יומו לדרוש עניין סדר היום להם, להישיר כחם להתחזק ולשון עילגים תמהים צחות, והיה בעיניהם למשאות וארוחות

'אמר רבי אלכסנדרי: כל העוסק בתורה משים שלום בפמליה של מעלה ובפמליה של מטה, שנאמר 'או יחזק במעוזי, יעשה שלום לי, שלום יעשה לי' - נמצא, שפעולת עסק התורה שנתן לנו הקדוש ברוך הוא הנה היא, שעל ידי עסק התורה אנחנו משימים שלום בשמיים ובארץ, וכן אמרו בברייתא: אמר רבי אלעזר: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר 'וכל בנייך לימודי ה' ורב שלום בנייך'. ומן האמור מבואר יפה, כוונת רבי שמעון בן חלפתא, זה שאמר: 'לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום', ולומדים שלא יש ברכה גדולה יותר מהשלום, הוא שנתנה לישראל, וכדי שלא נאמר: מי זה אמר ותהי, שלא יש יותר גדול מהשלום - לזה מביא שנאמר 'ה' עוז לעמו ייתן', כלומר הלא תראה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו התורה, והפעולה שאנו עושים על ידי עסק התורה הנקראת עוז, הנה הוא לשים שלום בשמיים ובארץ, ככתוב 'או יחזק במעוזי יעשה שלום לי'. והמתן שכר שנתן לנו הקדוש ברוך הוא על עסק התורה הנה הוא 'ה' יברך את עמו בשלום', והיה לו ליתן לנו שכר כפלי כפלים, ולא באותו דבר עצמו, אלא וודאי 'שלא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה אלא השלום', וכגון זה שאין גדול ממנו - ניתן לתשלום גמול באותו דבר עצמו, ומצא את מינו.

כמה גדולים דברי חכמים בהלכות עדות ש'עדים שטעו, ודיינים שטעו, עושים על מנת להחזיק בטעותם, שלא לחזור בהם בפירוש'. והכלל העולה מדברים אלו, שדברי הרשב"א אמת, ורוח ה' דיבר בו, אשר כתב שאחר הוויכוח, אשר יתווכח החכם עם חברו, פנים אל פנים, הנה האחד יכול להסביר פנים לחברו ולהחזירו לדרך האמת, אשר יודה לדבריו, וזה נראה לחוש ... והם דברי אדונינו, אדון החכמים, שלמה המלך, עליו השלום, במשליו הנעימים, בספר משלי בדברים קצרים: 'צדיק הראשון בריבו, ובא רעהו וחקרו' ... - כי כל אחד חכם בינו לבין עצמו, נדמה בעיניו שהוא צדיק בריבו, ובדבריו כי אמת יהגה חכו, ודבריו מצודקים. אבל כאשר יבא רעהו וחקרו, להתווכח עמו, יוכל להחזירו מטעותו ודבריו. ואז הוא עצמו יודה שאין דבריו מצודקים, ואדרבא טעות הם בידו.

כמה גדולים דברי חכמים בהלכות עדות ש'עדים שטעו, ודיינים שטעו, עושים על מנת להחזיק בטעותם, שלא לחזור בהם בפירוש'. והכלל העולה מדברים אלו, שדברי הרשב"א אמת, ורוח ה' דיבר בו, אשר כתב שאחר הוויכוח, אשר יתווכח החכם עם חברו, פנים אל פנים, הנה האחד יכול להסביר פנים לחברו ולהחזירו לדרך האמת, אשר יודה לדבריו, וזה נראה לחוש ... והם דברי אדונינו, אדון החכמים, שלמה המלך, עליו השלום, במשליו הנעימים, בספר משלי בדברים קצרים: 'צדיק הראשון בריבו, ובא רעהו וחקרו' ... - כי כל אחד חכם בינו לבין עצמו, נדמה בעיניו שהוא צדיק בריבו, ובדבריו כי אמת יהגה חכו, ודבריו מצודקים. אבל כאשר יבא רעהו וחקרו, להתווכח עמו, יוכל להחזירו מטעותו ודבריו. ואז הוא עצמו יודה שאין דבריו מצודקים, ואדרבא טעות הם בידו.

התורה היא הנותנת חיים ללומדיה כמו שאמר הכתוב: 'כי היא חייך ואורך ימיך' ... וכאלה רבות. ולא עסק התורה בלבד אלא אפילו קיום מצוותיה כגון כבוד אב ואם ושלוח הקן, שנאמר בהם: 'למען יאריכון ימיך'. ושאר מצוות, למדום רבותינו זיכרונם לברכה, מצוות פרטיות. ואמרו שהעושה אותם, אוכל מפירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. ועיקרית מכולן היא תלמוד תורה, שכן אמרו: 'ותלמוד תורה כנגד כולן'. אם כן יתחייב מזה, שהמשים לילות כימים ועוסק בתורה בכל כוחו, וכל שכן אם יצטרף בעסק התורה גם קיום מצוותיה, שיאריך ימים ושנים, ויוסיפו לו ימים על ימיו.

בית ספר תלמוד תורה, המתפרנס מהקדש סך עצום, שהקדישו אנשי חסד בעבור ללמד תורה לתלמידים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה דווקא, ומסרוהו לידי איש אחד פקיד נאמן להיות משגיח עליו ולהנהיגו כרצונו, והפירות יהיו דווקא לתלמוד תורה כנ"ל. וכן עשה והצליח שנים רבות. ...
והן עתה שנתחדש לימוד הלשונות בכל בתי ספר שבעיר ההיא, ומלמדים שפות ולשון נכרית צרפתית וכיוצא בזה, אין עוד חפץ לתלמידים לבוא ללמוד תלמוד תורה בבית הספר הנ"ל, מטעם הפסד לימוד לשונות הזרים, ולכן שאלו הפקידים הנ"ל האם מותר ללמד לשונות הזרים בבית הספר שלהם ולשנות מדעת המקדישים או לא. ...
אגלה דעתי בזה שהרי מעיקר הדבר לעניין לימוד לשונות הזרים, בעינינו ראינו ובאוזנינו שמענו, שכך וכך תלמידים שלמדו לשונות, ובעוונותינו הרבים נעקרה היהדות ויראת שמים מלבם, ואשר יש לו עוד שורש היהדות ויראת ה' בליבו, בעוונותינו הרבים, תורתו ותפילתו מהשפה ולחוץ. כי כל באיה לא ישובון מלב ונפש, ולכן הצנועים אל דבר ה' מושכים את ידיהם ובניהם מללמוד הלשונות, והגם שבזמן הזה, המלאכות והעסקים הכריחו ללמוד הלשונות, מכל מקום לפחות צריך שיהיו שאר השפות טפלים ללימוד תורתנו הקדושה.

'יערוף כמטר לקחי תיזל כטל אמרתי' - כתב הרב 'פני דוד', זכר צדיק לברכה, כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: שכל אחד מחויב להוציא לאור חלקו בתורה, אשר קבל בהר סיני. ובעוון העגל נטמעו חלקי התורה בקליפה, וצריך לטרוח להוציא לאור כל אשר קבל כפי שורש נשמתו. ...
על הכתוב: 'לקחי '- חלקי, שמה שעלה בחלקו מהר סיני, שקבל לשורש נשמתו. והנה על ידי התורה יגרום שירד שפע וברכות לעולם. ... ואמר: 'יערוף' - יטיף, כי לא בא לחדש, ולהשפיע לו מעיינות חכמה, מה שקבלה נשמתו בסיני, בבת אחת ובזמן אחד, אלא לכל זמן ועת לכל חפץ, לפי הזמן והעת, יטיף פעם אחר פעם ברוב הימים.

ומורשי לבבי ניתקו מדברי הספרים שבכל אתר ואתר, המה מגדילים בעונש אדם, העולה על ליבו חידוש תורה, אפילו כל שהוא, ואינו כותבו, כי לא גילו לו מן השמיים, אלא על מנת לכותבו. והן לו יהי, כי מה ייתן ומה יוסיף גרגר קטן לפי חכמים ותלמידיהם, אשר דשו רבים מהם בעקבם, ובפרט אם אינו עולה לרצון לפניהם, עם כל זה חובתי ואעשנה, אינו חייב אדם אלא כשיעורו.
אשאלך והודיעני, הייתכן לומר שהעני יאכל למלאת בטנו כמאכל העשירים: ברבורים, אבוסים, יין, וחיים לפי חכמים - זה לא ייתכן, כי הוא נודד ללחם איה, ולפני לחמו אנחתו תבוא, ובהזדמן לפניו הלחם - שמוח ישמח בו, יותר מאכילת העשיר ותפנוקי העשיר. וכי יעלה על דעת העני לומר, מאחר שלא נזדמן לי בשר ויין - שלא אוכל, אם כן כל ימיו בתענית. כן הדבר הזה, כי אין עני אלא מן התורה, ואין עשיר אלא בתורה, ואתה תבאר הנמשל. ובפרט, שהעולים על ליבו, הן המה חלקי ניצוצי תורתו ונשמתו שקיבל מהר סיני, ומה גם שעיקר בריאת האדם בעולם להעלות לאור ניצוצי תורתו ונשמתו כאן בכתב, כפי מה שיורוהו מן השמיים.

אם פני משה אינם דומים לפני אברהם, אין הוא יכול לקבל את התורה. ...
מי שעוסק בתורה ואין לו את קלסתר הפנים של אברהם אבינו - גילוי הפנים של גמילות חסדים, הפנים של מידת החסד, 'תורת חסד על לשונו' - אינו יכול לקבל את התורה. המלאכים, האמת המוחלטת של הקדושה, אינם מוכנים לתת לו את התורה, מפני שתורה בלי דרך ארץ היא מסוכנת. משה בלי אברהם זה, כביכול, בלתי אפשרי.
אם מנתקים את תורת משה ממידותיו של אברהם, אז המלאכים מסרבים לתת לו את התורה. עניין זה חשוב מאד מכיוון שלדאבוננו, רבים מתלמידיו של משה, שלומדים תורה כתורה, כהלכה, שכחו שמשה היה בנו של אברהם. שכחו את הקשר בין מידותיו של אברהם אבינו לתורת משה.

שלום מורה על התאחדות הפרטים לבל יהיו מפורדים ומחולקים, ושלום מורה גם כן על השלמות של הפרט, שבל יהיה חסר ויהיה בשלמותו. ושני הדברים תלויים זה בזה, כי כבר אמרו רבים: כי עיקר המחלוקת תבוא רק מסיבת החומר, שהוא בלתי שלם, ומצד הנשמה מצד עצמה יש האחדות האמיתית.
ו'תלמידי חכמים' המחולקים בדעותיהם בעניינים רוחניים, 'מרבים שלום בעולם', בשני המובנים המבוארים בזה, כמו בהיותם באהבה ואחדות זה לזה, יען כי כל כוונתם היא רק לשם שמים, זה אומר כפי הכרתו הפנימית האמיתית, וכן חברו ... וכן על ידי מחלוקתם, תוסיף השלמות ותרבה, כי 'אלו ואלו דברי א-להים חיים' - סברה של זה, יש לה קיום ואמת בצד ידוע, וכן סברת חברו, יש לה קיום ואמת בצד ידוע, וממילא יתגלו אמתיות חדשות בתורה על ידי שני המריבים, ומרבים הם שלום בעולם.

'הפלפול והחריפות', 'החידוד והחילוק' - שני דרכים המה. רחוקים זה מזה, כרחוק מזרח ממערב. נפרדים הם, ולא יתאחדו לעולם. אמת ויציב, כי דרך הפלפול והחריפות היה קדוש מאוד בעיני הראשונים והאחרונים, לא כן דרך החידוד והחילוק, אשר אהבת, המרהיב לבב רבים מצעירנו, החוסים בצל ישיבתנו הקדושה. הוא דרך, אשר לא ידעוהו הראשונים. ורק בדורות האחרונים בסוף מאה השלישית לאלף השישי, קם הגאון רבי יעקב פולק, זיכרונו לברכה ... וייסד את דרך 'החידוד והחילוק', אשר באמת, רבים וכן שלמים, מאז ועד עתה, קראו תגר על הדרך הזה, 'וישטמוהו בעלי חצים', באומרם כי הדרך הזה יטעה ויתעה את הלומד, וינחהו 'בתוהו לא דרך'. וכמו שכתב הגאון מהר"ל מפראג, זיכרונו לברכה, בספרו 'דרך חיים' על מסכת אבות פ"ו, וזה לשונו: 'אותם המעמידים עיקר הלימודים על פלפולים, מעשי חדודים, הם מגלים פנים בתורה שלא כהלכה, ומבלים זמן בשקר, ויותר טוב היה להם ללמוד נגרות או אחת משאר אומנויות או איזה שחוק ידוע, שבו חדוד ותחבולות.

'שמן זית זך כתית למאור' - דרשו חכמינו: 'למאור ולא למנחות'. וכוונת הדברים: תיבת 'מאור' – מרמזת לתורה, כמו שכתוב: 'כי נר מצווה ותורה אור'. ובאה התורה לצוותינו 'כתית למאור' - כלומר אדם צריך לכתת עצמו בשביל התורה, ולהתייגע בכל כוחו למען הלימוד בעמל ויגיעה ובעיון רב, אבל כל זה 'למאור' - שזה לימוד התורה. אבל 'לא למנחות' - הכוונה למאכליו וצרכיו של האדם, שבזה לא צריך 'שמן זך' -מן המובחר אלא די לו בדבר מועט לשובע נפשו.

'אמת' הוא חלק הסוד עם חלק הרמז כי היא כהררים התלויים בשערה, והתחתונים הם רמז לעליונים. ו'חסד' רמז לפשט דיני התורה ומצוותיה, שעל ידי המצוות ועסקן, מרבים החסד בעולם, והרחמים גוברים. ו'דעת'' הן הדרשות, כגון י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, שצריכים דעת רחבה, ושלושתן קשורים זה בזה, ולכן ראשי תיבות: 'אמת חסד ודעת' - אותיות אחד.

והנה מה שכתב מורי ורבי ...שבימים אלו, אין עיקר הרבנות תלוי, במי שלימדו פלפול וחילוקים, אלא במי שלימדו פסק הלכה והעיון, עיין שם. ...
ויש לומר שזה שמקובל בידינו בעלמא - ש'סיני עדיף מעוקר הרים', הינו לגבי ההוראה לרבים, לשפוט בין איש ובין רעהו - שכל העולם צריכים לבעל החיטים, אבל לגבי לימוד לבני הישיבה, בהבנת הסוגיות - פלפול עדיף, שצריכים הם אליו, להבין השמועות ולהוציא דבר מתוך דבר. ...
שאילו היה הפלפול שלנו, שנקרא המפלפל בו 'עוקר הרים' - היה נקרא רבו המובהק, אבל פלפול הימים האלו, שעושים חילוקים של האשכנזים - גריעה גרועה, וכבר פיחת מעלתם...
לפי זה במשנה שלנו 'העמידו תלמידים הרבה' - בדבר המעמיד, שהוא העיקר. ואיזה זה הוא דבר, שיש בו צורך הרבה - וממילא אתה תחזה: אם הוא להעמדת הישיבה - פלפול עדיף, ואם הוא להורות את בני ישראל - בקיאות עדיף, שכל אחד מאלו, מה שצריך לקיומו - הוא נקרא 'הרבה'.

וידוע היא שכמו שאין להקדוש ברוך הוא, לא תחילה ולא סוף, כך תורתו התמימה, הנאצלת ממנו לבניו, בני ציון היקרים, אין לה, לא תחילה ולא סוף.

'אורך ימים בימינה, ובשמאלה עושר וכבוד' - ואם כן יש לתמוה על חכמי דורנו שעוסקים בתורה והם אינם חיים יותר משאר בני האדם הפשוטים. וגם אין להם עושר וכבוד. ולא עוד אלא שזה בהפך, כי הם עניים ואביונים, וקומץ ההספק אינו מספיק אפילו לשליש ולרביע, ובעודה בכפו יבלענה...
'וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון' - שיש להבין, שמה צורך למלאכה? שהרי אמרת: 'בשמאלה עושר וכבוד' - והוא מתפרנס בנחת ולא בצער. והתירוץ לזה הוא פשוט, והוא כי מה שאמרו רז"ל: 'בשמאלה עושר וכבוד', זהו שעוסק במלאכה עם עסק בתורה, ואז יברכהו ה' בעושר וכבוד. כמו שאמרו רז"ל על פסוק 'וברכך ה' אלוהיך' - יכול ישב בטל?! תלמוד לומר: 'בכל מעשה ידיך אשר תעשה' - ולכן כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה.
ולפי שבעוונותינו הרבים, רוב התלמידי חכמים שבזמנינו אינם עוסקים במלאכה, רק לוקחים הספקה מקופת הקהל, לכן אין מוצאת הברכה מקום לחול בדבר המנוי.

'ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד - אלו מלמדי תינוקות' - אפשר להסביר עוד כי המלמדי תינוקות נראים בעיני הבריות כקטנים כי המשרה שלהם לא כל כך גבוהה, אבל לאמיתו של דבר הם מעולים מאוד מאוד, כמו שאמר רבינו הקדוש על רבי חייא 'גדולים מעשי חייא' על שהיה מלמד תורה לילדי ישראל, וזוהי הזכות הגדולה שיכולה להיות, כמו שהכוכבים נראים בעינינו כקטנים, אבל לאמיתו של דבר, כל כוכב הוא עולם מלא, וידוע שישנם כוכבים גדולים שגודלם פי כמה מכדור הארץ

באין יסוד התורה יתמוטט הבניין האדיר ביותר, יפוגו וייעלמו המידות המהוגנות והמעולות ביותר. וכשם שבנין כי ייהרס מביא לידי זבל וזוהמה, כן הדבר עת מידה מהוגנת תעלם, צייצה ופרחה, ותפרח במקומה מידה מגונה ומכוערה. מטעמים אלו נובעת בעיקר הדאגה ורוח הכעס והמרירות של בני עדות המזרח על הארץ ויושבי בה, כי עקרו מלב עדה זו מסורת אבות, שידעה לעמוד ברום עוז וגבורה מול אלפיים שנות גלות.

'הלומד מחברו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דבור אחד או אפילו אות אחת, צריך לנהג בו כבוד ... ואין כבוד אלא תורה.' - מה נעמו דברי חכמינו זיכרונם לברכה, שבתחילה דרשו: 'אין כבוד אלא תורה' שנאמר 'כבוד חכמים ינחלו' - רצה לומר: שסתם חכמים ינחלו הם כבוד שהכול מכבדים אותם, ולפי שאפשר שמחמת הכבוד יגיס ליבו ויתגאה וישתכח תלמודו, לזה אמר שצריך עוד תנאי אחד: 'ותמימים ינחלו טוב' - שיהיו ענוותנים ושפלי רוח 'וינחלו טוב'.
ואם כן כיוון שאמר: 'ותמימים' היינו מי שהוא עניו, אם כן בהכרח לפרש: 'ואין טוב אלא תורה' - והיינו שכיוון שהוא עניו תתקיים התורה בידו שנאמר: 'כי לקח טוב נתתי לכם' שגורמת עושר וכבוד ללומדיה, לכן 'תורתי אל תעזובו' - שלא תגרום לך מהשני דברים אלו: שתתגאה ותשכח ותעזוב תורתי, אלא תהיה תמים ושפל רוח ותתקיים התורה בידך.

דווקא מי שיש אור תורה, חי לעתיד לבוא, ככתוב: 'כי טל אורות טלך', אלא שהמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, כיוון שהוא סיבה שאחרים יעסקו בתורה, קראנו בו 'כי טל אורות טלך' - וחי לעולם שכולו טוב.

הקדוש ברוך הוא חפץ, שכל אחד יפרש בתורה כפי הבנתו, כפי מה שקבלה נפשו, ידרוש ויקבל שכר. וזה כוונת רבי חנניה בן עקשיא: 'רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל' - דהיינו להרבות את שכרם, 'לפיכך הרבה להם תורה ומצוות' - דהיינו היה יכול ה' לתת לנו את התורה עם פירושיה יחד, ולא נבוא לידי מחלוקת, ולא לידי ספיקות. אבל היות ורצונו להרבות שכרינו, לפיכך נתנה לנו סתומה, וכל אחד ידרוש בה כפי הבנת שכלו ויקבל שכר. וכולם דברי א-לוהים חיים, דהיינו כולם ניתנו מרועה אחד, ורק הקדוש ברוך הוא חפץ בפלפולה של תורה. וזהו כוונת הפסוק: 'ה' חפץ למען צדקו' - דהיינו בצדקת ישראל, לכן נתנה סתומה, בכדי להגדיל תורה ולהאדירה, וקבל שכר על הגדלתה והאדרתה.

ידוע מאמרם זיכרונם לברכה: מפני מה אין בניהם של תלמידי חכמים - תלמידי חכמים? - כדי שלא יאמרו: ירושה היא לנו מאבותינו, ואין לזרים בני עמי הארץ חלק ונחלה בתורת ה'.
אומנם אמת היא שהתורה ניתנה במתנה וכמדבר, וכל מי שרוצה ליטול ייטול, כמדבר שהוא הפקר לכל. ואם כן הוקשה להם שכפי זיכרונם לברכה: בשלושה יש חזקה מעולה. בשלושה - האב והבן ובן הבן, הרי שלושה, ואם כן יפה כוח בנם של תלמידי חכמים, לומר שירושה היא להם תורת ה', כיוון שמוחזקים בה בשלושה הינה חזקה מעולה, ובני עמי הארץ כמו זר יחשבו. ואדרבא, ההיפך אמרו שם באותו פרק, אמר רבי יהודה ...: כל המלמד בן חברו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר 'אם תשוב לפני תעמוד', וכל המלמד את בן עם הארץ תורה, אפילו הקדוש ברוך הוא גוזר גזרה, מבטלה בשבילו, שנאמר: 'ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה'. הרי ששכרו גדול למי שמלמד תורה לבן עם ארץ, יותר ממי שמלמד בן חברו.

חובה על האדם ללמוד תורה מתוך רצון ושמחה, שהוא הוגה בתורת ה'. ובשכר השמחה בעת הלימוד זוכה למעלות הרבה, ויפתחו לו מעיינות החכמה. וחובה על האדם לבקש מה', שיפתח ליבו בתורה, ויגבר יצרו הטוב על הרע. ואני העבד מצאתי רמז באותיות 'בראשית' - שצריך ללמוד תורה מתוך אהבה: באהבה רבה שתלמד תורת י' א-להיך. מזה אנו מבינים שרצון ה' הוא שאנו נלמד תורה מתוך רצון רב ואהבה, ובזה נזכה למעלות רבות, כמו בשעה שאמרו ישראל: 'נעשה ונשמע' כל אחד, קשרו לו המלאכים שני כתרים לכל אחד - כמובן מזה שבאומרם 'נעשה ונשמע' קיבלו את זה באהבה רבה.

'טוב אשר תאחז בזה' - דהיינו: ללמוד תורה, 'וגם מזה' - דהיינו: דרך ארץ, 'אל תנח ידיך'. והיינו שנקט באחד לשון אחיזה ובאחד לשון 'אל תנח', דהיינו: תורה קבע ומלאכתו עראי. 'כי ירא א-לוהים יצא את כולם' - רצה לומר: אף על פי שירא א-לוהים יצא את כולם, ותעשה מלאכתו על ידו, ותעוז לו חוכמתו מעשרה שליטים אשר היו בעיר, כמו שכתב מהרש"א: שלא בשביל שאמרו 'הרבה עשו כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידם', לא ימצא אפילו בצדיק גמור, שתעשה מלאכתו על ידי אחרים, אלא אם זכה מלאכתו נעשית על ידי אחרים. אלא בא להשמיע לנו שלא יסמוך האדם עצמו על הנס: 'כי אדם אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא'. לפיכך אין אדם יכול לומר: אני צדיק גמור ואשב בקרב ביתי בחדר משכבי, והקדוש ברוך הוא יזמין לי פרנסתי, אלא יעשה כסברת רבי ישמעאל, ויצלח בכל דרכיו.

שלימות הגוף הוא מרכבה אל הנפשי, והוא הדבק לו בקדימותו, וכאשר ראינו במקומות רבים הזהירונו קדמונינו זיכרונם לברכה הקדושים, שלא יסגף עצמו בעינויים, כדי שלא יתבטל מהמצוות ומעסק התורה. אמרו בירושלמי של נדרים: 'לא דייך מה שאסרה תורה', ועל פסוק: 'יש בוטה כמדקרות חרב', והפליגו בזה. והרמב"ם בהלכות דעות אמר: 'אלו המתענים תמיד, אינם בדרך טובה, ועליהם הכתוב אומר: 'אל תהי צדיק הרבה', ובסוף דבריו חתם שיעשה האדם שלימות הגוף לתכלית שלימות הנפש, כיצד? - יאכל דברים טובים וערבים ויאמר כדי שיהיה לי כוח ללמוד, ילבש לבושים נאים ויאמר כדי שישמעו דבריי כשאוכיח להם בדברי שמיים, וכן על זה הדרך בכל הדברים, ונמצא זה אוכל העולם הזה, ויש שכר לו לעולם הבא ועולם הזה, שנאמר: 'בכל דרכיך דעהו'. ...
עלה לנו מהמקובץ, שהירא את דבר ה', ורוצה לעסוק עצמו בדברי תורה, אינו רשאי לסגף עצמו, אלא יחיה עצמו על התורה ועל העבודה, ואל חי חלקנו צורנו יחננו חכמה ובינה, להקים דגל התורה על תילה ותרבה הדעת, אמן כן יהי רצון.

גדולה מעלת מצווה זו של כתיבת ספר תורה, שעל ידי קיום מצווה זאת, יבוא ללמוד בספר תורה ולידע המצוות שכתובים בה ולקיימם ... ומעתה זהו מה שרמזתי: 'חוקת עולם לדורותיכם' - כלומר בכל דור ודור ... ושלא תאמר, שזאת המצווה הייתה דווקא בדורות הראשונים, שהיו מניחים אותו בביתם, אבל עכשיו שמוליכו לבית הכנסת ואינו לומד בכל שעה הלך לו אותו חובה ... ולשלול זה אמר: 'לדורותיכם בכל מושבותיכם' - שהחיוב מוטל לדורותיכם, בכל דור ודור עד ימות המשיח ... הגם שהוא בכל מושבותיכם, שאתה מוליכו לבית הכנסת ואינו בביתך, עם כל זה אתה חייב במצווה זו, לפי שאתה לומד בו בכל שעה שתרצה, וגם הוא מזכה את הרבים, שאין חטא בא על ידו. ומושבותיכם קורא לבית הכנסת, שהוא מושבו האמיתי של האדם, שצריך ליישב שם, ולעשות דירה שם יותר מן הבית שלו.

צריך האדם לקבוע לימודו במשניות, יום ולילה לא ישבות, וכמו שכן היה מנהג הקדמונים בשנים שעברו, שרובם ככולם היו לומדים משניות לילה כיום יאיר, ויש אשר היו גומרים אותם מידי חודש בחודש בבל יעבור ... וגם לימוד התנ"ך הוא דבר גדול ... וביותר לימוד התהילים שניצול מכל מקרים רעים, כידוע מאותו זקן שהציל את כל אנשי עירו כל ימיו על ידי שהיה לומד התהילים בכל יום, כמו שהובא מעשה זה בכל ספרי התהילים. וגם לימוד הזוהר הקדוש הוא סגולה גדולה לכפר עוונותיו, וכמו שכתבו ... שרבינו האר"י, זיכרונו לברכה, נתן תיקון לחוטא אחד שילמוד בכל יום חמישה דפים של הזוהר הקדוש הגם שלא יבין מה שאומר, וגם שמתקדשת הנשמה.

'כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה בסיני' - הוא יתברך קיבץ כל הנשמות העתידות לבוא בכל דור ודור בהר סיני, ואת כולם השמיע בהוד קולו כל פרטי תורה שבעל פה, וכל החידושים העתידיים להתחדש בכל דור ודור, וכל הסייגים הצריכים וראויים בכל דור.
ואז כל נפש ונפש קיבלה ונשתקע בה, כל המתייחס אליה מכל הפרטים, ובכללות כולם נמצא הכול. ובכן בבוא כל נפש אל העולם הזה, מתחדש מה שקיבלה - כי הוא חלקה בתורה.
וגם שיראה שעל ידי יגיעתה הוא מבין - לא כן הוא, אלא שאותו דבר, היה אבוד ממנו, ועל ידי היגיעה ימצא אותו, אבל לעולם הוא - מה שקבל מסיני.

'שגיון לדוד אשר שר לה' על דברי כוש בן ימיני' - שגיון הוא מזמור מרגש, שאומרים אותו בעת שעולים למלחמה, ונקרא שגיון, מלשון הפסוק: 'ארור משגה עור בדרך' - שהוא מתעה אותו. וכן השיר שאומרים אותו צבא המלחמה באופן מרגש, הוא משכח הצבא ממה שסביביו, שוכח אשתו ובניו ואביו ואמו, ומכניס בלבו רק הלאומיות, והמלחמה בשביל המולדת. וכן כתוב: 'באהבתה תשגה תמיד' - כלומר, לימוד התורה באהבה מרובה, עד שתשכח כל סביביך.

טעם סמיכות מחיית עמלק לפרשת בכורים - שאמר הכתוב: 'ושמחת בכל הטוב' - ודרשו: אין טוב אלא תורה, עיין מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה שכל טעם ביאת עמלק על ישראל לא היה אלא על שרפו ידיהם מן התורה, וכמו שאמר הכתוב: 'ויבא עמלק וילחם בישראל ברפידים' - ודרשו שרפו ידיהם מהתורה. ומעתה מאחר שאמר: 'זכור את אשר עשה לך עמלק' - וטעם הדבר הוא שבא להילחם עמכם משום שהייתם רפויים מהתורה, אם כן עכשיו כאן הזהירו עצמכם: 'ושמחת בכל הטוב' - כלומר התורה, כדי שלא יתקוטט עוד עמכם. ומביא ראיה שנאמר: 'כי לקח טוב נתתי להם', ובכן היזהרו והישמרו מכאן ואילך, ש'תורתי אל תעזובו'.

'וישב יעקב בארץ מגורי אביו' - אין לך פרשה בתורה, שהיא חרותה בזיכרוננו כמו הפרשה הזאת של 'וישב', בזכות אותו המקרה והמעשה הנפלא, שעבר על הסבא שלנו ובנו יחידו היקר ואהוב לו מכל בניו, יוסף הצדיק. וכי כל הפרשה מלאה בסיפורים נפלאים שעברו על אבותינו, ומרתקים את הקורא. ובפרט הילד שעוד שכלו נקי, ולא מכיר הרבה, ולא קרא הרבה סיפורים, ולא נתנסה בניסיונות החיים.
וכל כך היתה הפרשה הזאת למקור הגדות יפים וגם מכאובים עד לזליגת דמעות ממש. וכל כך אנו רואים הרבה ילדים מתאספים לפני הדרשן, לשמוע אותו המעשה שעבר על יוסף הצדיק בבית הכנסת בימים או כאשר מתחילים בפרשה הזאת של 'וישב', ועם זה גם כן מתחיל המגיד לדרוש בענייני השעה מפרשת השבוע, וגם לנו לגדולים מתעורר אצלנו אותו הרגש הילדותי, שאנו משתוקקים אליו. עם שמיעתנו, אותו הסיפור והעלילות שעברו על אבותינו, יעלה בזיכרוננו אותם ההרגשות שהיינו מרגישים כאשר היינו ילדים, אף שהסיפור אנו שומעים או קוראים אותו בכל שנה, אבל בזכות אותם ההרגשות הילדותיים שמתעוררים אצלנו, אין אנו קצים מלחזור על אותו הסיפור של יוסף הצדיק, מלשמוע אותו כאילו הוא חדש אצלנו.

'ויכלו המים מן החמת ותשלך את הילד תחת אחד השיחים. ותלך ותשב לה מנגד, הרחק כמטחוי קשת כי אמרה אל אראה במות הילד ותשב מנגד ותישא את קולה ותבך'. -
הנה ידוע מאמר רבותינו זיכרונם לברכה: ששאלו לחכמה ולנבואה ולתורה על חורבן המקדש, ולא פירשוהו, עד שבא הקדוש ברוך הוא ואמר: 'על מה אבדה הארץ - על עזבם את תורתי' - ולמה אמר 'את תורתי'? - היה לו לומר: על עזבם את התורה.
אלא ודאי היו לומדים, אלא הלימוד היה שלא לשמו. וזהו שאמר: 'על עזבם את תורתי' - התורה שלי שהיא תורת אמת, והם למדו את לשונם לשון שקר, ו'חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת' - שהוא גימטריא 'אהיה אשר אהיה' - אם תחשוב 'אהיה' פעמים 'אהיה' - עולה אמת.
וזהו שאמר: 'ויכלו המים' - שהיא התורה, שכתוב: 'הוי כל צמא לכו למים', כשכלו 'מן החמת' - שהם חותם, ולא היו לומדים לשמה, אז 'ותשלך את הילד תחת אחד השיחים' - שגלו ישראל בין האומות, ועלתה שכינה עשר מעלות. וזהו: 'ותלך' השכינה, 'ותשב לה מרחוק כי אמרה אל אראה' בצרות ישראל, 'ותישא את קולה ותבך' - 'רחל מבכה על בניה'.

'כי אם בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה' - תיבת 'כי' פה לשון 'שהרי' היא. ורצונו לומר: 'שהרי אם בתורת ה' חפצו' - שאם שלא תלמיד חכם הוא בתורת ה'. מעצו לא ימיש מתוך האוהל, שיושב בין עצי תלמידי חכמים, לשמוע בקולם ולדבקה בם, ששומע כעונה. ואין צריך לומר אם תלמיד חכם הוא ובתורתו יהגה יומם ולילה. שעל ידי ואם פגע בו מנוול זה - לא ירא ליבו. שזה יהיה על ידי עסקו בתורה 'כעץ שתול על פלגי מים' - שהוא דבר העושה פירות ואינו עשוי ליפול. 'אשר פריו ייתן בעתו' - שמביאו לידי מעשה הטוב. 'ועלהו לא יבול' - שמצילתו מן החטא, ש'כל אשר יעשה' - להינצל מיצר הרע 'יצליח'.

צריך ללמוד עם התלמידים בנחת מלה במלה. כל אחד כפי ערכו והשגתו. ויראה לו פנים צהובות ולא יקפיד עליהם להתכעס על חוסר דעתם, וקוצר הבנתם והשגתם כי לא כל הדעות שוות. ואף על פי שנראה לו כפי הראוי שהיה להם להבין ב- ב' וג׳ פעמים, אפשר שלא השיגה דעתם לכך מפני קושי העניין, או מפני הבנת שכלם באותה שעה, שאין כל השעות שוות. אלא ידבר להם בנחת בדברי ריצוי ופיוס בראשונה, עד שידע בוודאי שהעיכוב בא ממעייני השתדלותם, מתוך שאין משימים לב על העניין ומסיחים דעתם למקום אחר. אז ודאי ראוי לכעוס עליהם עד שיכינו לבם ודעתם על העניין.
ואם שואלים ממנו דבר של קושי יתרץ להם בסבר פנים יפות, וייטב בעיניו על שאלתם ויקרבם בענייניהם כדי שישאלו ויפתחו לבם בתורה. ואם מעכב בידם מלשאול ואפילו יהיה דבר שאין בו טעם, פעם אחרת יתקשה בעיניהם דבר של טעם, ויימנעו עצמם מלשאול. ויישאר בידם הדין או ההלכה כספק בלי טעם מספיק וידוע, כצפצופי עופות. אדרבא כשאין בהם שואל לשאול דבר בהלכה, יתכעס בעיניהם איך לא עלה בדעתם הקושיה הזאת הנמצאת בהלכה הזאת. ויראה להם דרך שיכלו מעצמם בקושיה פעם אחרת, כי כשאדם נופל בקושיה, הוא קרוב להבין העניין כי הקושיה זה חצי תירוץ. ובזה יעלו בלימודם ויצליחו הצלחה גדולה בעזרת ה'.

תלמידי חכמים שיש להם חשק בתורה, ונוהגים כשורה, ואינם מתבטלים אלא לצורך מזונותיהם, אף על פי שהיו עשירים גדולים, פטורים הם מכל מיני מסים כמו שכתב הרמב"ם בפירוש למסכת אבות, ושכן הורה רבי יהוסף הלוי, וכן כתב הר"ן בשם הרמ"ה וסיים: שלא מפני עניותם נפטרו, אלא מפני תורתם, ואם כך כל הנוגע בהם כנוגע בבת עינו.

מתנה מהר סיני, אשרי איש שם על לבו. זה השער לא-דוני, צדיקים יבואו בו. ילדי עברים, עם בחורים. קרבו שמעו פקודי א-ל. כי הוא אמר, צוה גמר. זכרו חוקי, עם ישראל. רב עם תלמיד, מנחת תמיד, יכון שיחם, במקום הראל. תשגה חכמה, תרבה עצמה, לא יחסר עוד, רב ומנהל. שמחה אורה, תלמוד תורה, אדון חנון, מכם שואל; כי כן מהר, יפיץ יאר, שמש צדקו, אור כי יהל. רועה עדרו, ישלח עזרו, את מלאכו, הצאן יקהל, אז במשיחו, יתן רוחו, ולעיר דוד, יחיש גואל.

מי גבר יחיה בזמן הזה, אשר יזיד לדבר דבר בשם ה' אשר לא ציווה? ומי ידבר בשם אלהים אחרים להטעות את עמו, ולמען תפוש את בית ישראל בלבם, להיות לשמצה בקמיהם, ותחש על מרמה רגלו ולא יירא מחרון אף ה', בוחן כליות אם יש עול בכפיו? מי הוא זה אשר מלאו לבו לעשות כן? מי הוא אשר ישכח חרפת עולם (אשר לא תשכח) היורדת על צווארי חללי הרשעים שבתי צבי וחבריו?
מי שמע כזאת מי ראה כאלה? ואיך אחריש אתאפק, ונפשי יודעת מאד כי ברוב דברי קבלה לא יחדל פשע? שמו שמים על זאת! עתה שמע בקולי איעצך ויהי א-להים עמך, אל תוסף דבר אלי עוד בעיני הסודות, החזק במוסר אל תרף, קנה חכמה קנה בינה ואל תלך בגדולות ובנפלאות, כי על כל נעלם יביאך הא-להים במשפט. שמע בני וקח אמרי ואל תט ימין ושמאל מכל אשר אנוכי מצווה אותך היום לטוב לך ... אל תתן עוד לסודות חילך ואל תחשוב כי נפלאים מעשיך ותכרית מארץ זכרם בל ישובו לכסלה, לפוקה ולמכשול לב ולשפוך דם חינם בבית יעקב כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל.

הבורא הנקרא 'אין סוף ברוך הוא' - כי אין סוף לכוחותיו ולכל מידותיו, והן מתייחדות בו בתכלית הייחוד, כמו שביארתי בפסוק: 'ה' אחד', ובה האדם רואה מעשה בראשית, וסדר העולמות וחיותם, כמובא בשערי האר"י זיכרונו לברכה. ובפרט בימים האלה, שהשכל נתרחב במאוד מאוד, ובכל חודש וחודש, כמו שעינינו רואות ולא זר, שממציאים דברים חדשים. דברי הזוהר הקדוש מתקיימים באומרו: 'שערי חכמה יפתחו'.
אם כן תמה אנוכי מאוד, בחזותי כמה חכמים מחוכמים, עוקרי הרים בתבונתם, שאינם לומדים בחוכמת הקבלה, הנרמזת בפסוק הזה: 'ולמדתם אתם'. ושומע אני תשובתם והתנצלותם, כי סומכים ידיהם על הכתובים כזה: 'הנסתרות לה' א-לוהינו', ועל הדומים לו. ... וכי יאמר להם האדם, להתעסק בדברים נשגבים, ששכל האנושי לעולם לא יוכל להבינם?! - אלא די שילמדו מה שגילו לנו הקדושים האחרונים, אשר דברים סובבים על ציר הזוהר הקדוש. ויש עוד הרבה אנשים, משיבים שצריך שיחכם האדם בתחילה בתנ"ך ובכל הש"ס, ואחר כך יפנה אל חכמת האמת. - בוודאי זה נכון מאוד ואין לזוז ממנו.
אומנם ידוע שתורה הקדושה ארוכה מארץ מידה, ואם באנו להמתין, העת שנחשוב שהגענו לידיעה מספקת מן הש"ס ומן הפוסקים זיכרונם לברכה, הנה העת תהיה רחוקה עד מאוד. ויראה האדם שבכל יום ויום, שמוסיף לימודו, שאדרבה היא מתרחקת יותר ממנו, כי מי ירהיב בנפשו עוז, להבטיח עצמו שיודע די הלכות ודי משפטים?! - לכן נראה לפי עניות דעתי, שיעשה טוב כל חכם לבב להתעסק בפרד"ס יחד.

'טובים השניים מן האחד' - וכתב הרב נזר הקודש בפירושו: שהעניין על פי הנודע שבכל מקום תכלית הזיווג לקבל הארה זה על זה, וכמו שנאמר במדרש קהלת: 'טובים השנים' - שהם יגעים בתורה, 'מן האחד' - שעוסק זה לעצמו וזה לעצמו, 'כי אם יפול האחד, יקים השני את חברו' - כלומר שמקבלים שפע הארה זה מזה באור התורה. וכתבו חכמי האמת שכן הוא גם כן במידות העליונות, שבהתחברם יחד, יתנוצצו האורות זה בזה, ויקבלו הארה זה מזה.

'כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו' - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'והנה טוב מאוד' - זה השכחה, משום שאם לא הייתה שכחה, לא היו העולם עוסקים בתורה תדיר. שמה שהיו קוראים פעם אחת, לא נשכחים. ומשום כך ברא הקדוש ברוך הוא את העולם, וברא בו שכחה, שעל ידי זה יהיו עוסקים יומם ולילה בתורה, וקל להבין. ועל פי האמור נראה לי לפרשת כוונת דוד המלך, עליו השלום: 'בחוקתיך אשתעשע, לא אשכח דבריך' - שדוד המלך, עליו השלום, היה משבח עצמו, שאפילו לא היה שוכח, אפילו כך, תמיד היה עוסק בתורה. וזה אומרו 'בחוקותיך אשתעשע' אף ש'לא אשכח דבריך'.

'לך לאכול בשמחה לחמך' - נראה שזו כוונת הכתוב, והוא בא להוציא על איזה תינוק חריף, שיעלה על הדעת לומר, שבכל לימודים אשר למדו בבית רבם, שלא יעלה עליהם שום שכר מאתו יתברך, לפי קוטנם. בדומה לעונש, שאין מענישים אותם בפחות משלוש עשרה ואפילו מבן עשרים, כמו כן לא יקבלו שום שכר בלימוד התורה בקטנותם. כלפי זה באה בשורת בת הקול מן השמים, בשעה שיוצאים מבית רבם מלומדים תורה ומצוות, להגיד להם, שלא להבל וריק יגעו בה. ובת קול מבשרת ואומרת להם: 'לך אכול בשמחה לחמך', משום ש'כבר רצה הא-לוהים את מעשיך'. ולא כפי שהיה עולה על דעתנו לומר שלא יעלה לרצון לימודם לפניו יתברך, על היותם קטנים, כמו שלא לעוון יחשב מה שיהיו חוטאים, שלא היא. כי אם ש'רצה הא-לוהים את מעשיך' ויש לו חפץ בהם, כמו שעולה לרצון לפניו יתברך, עסק התורה בגודלם.

חכם שעוסק בתורה והרביץ תורה ברבים, להוציא יקר מזולל, אם כן הרי תורתו כתורה של רבים. ועוד אשר הוא מזכה את הרבים, אם כן הרי תורתו שלו כתורה של רבים. ובזה מיושב לנו זה שבן עזאי, שאמר: 'מה אעשה שנפשי חשקה בתורה' - יען שבוודאי היה יושב ומקהיל קהילות ומרביץ תורה בישראל. וכזה הרי תורה שלו כתורה של רבים, ודוחה מצוות פריה ורביה.
ובזה נראה לפרש מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה במדרש רבה סדר בראשית: 'זה ספר תולדות אדם' - בן עזאי אומר זה כלל גדול בתורה'. ולכאורה אינו מובן. ואולם על פי הדברים מה מתוק מדבש, שהכוונה היא שבן עזאי לשיטתו הולך, שהוא סובר לו, שמשום תלמוד תורה יבטל מצוות פריה ורביה.
וזהו פירוש הפסוק בדרך הלצה: 'זה ספר' - התורה 'תולדות אדם' - שהעוסק בתורה פטר עצמו מתולדות אדם שהם גשמיים, ובא בן עזאי לשיטתו ופירש ואמר: 'זה כלל גדול בתורה' - רצונו לומר: זה הכלל של תולדות אדם, שהיא מצוות פריה ורביה, יקיים אותה בתורה.

'ומשרתו, יהושע בן נון נער לא ימיש מן האוהל' - אפשר לפרש, על פי מה שכתב הרב 'חסדי אבות' ז"ל, שיהושע לא היה לו מעצמו - הבנה, לולא השתדלותו של משה, שיגע להבינו. עיין שם.
וזהו שאמר - 'יהושע בן נון נער', דהיינו - מנוער מן ההבנה. ובמה זכה לחכמת התורה, על-ידי ש'לא ימיש מן האוהל', בהשתדלותו של משה רבנו, עליו השלום.

מי שבקשו ממנו לכתוב כתובה כמנהג, וקדם וגילה דעתו, שאין רצונו באותו חיוב - האם מועיל או לא? ... במקום שבקשו ממנו לעשות כמנהג - הא ודאי שלא שווה הגילוי דעת ולא כלום.
כיוון שעל דעת המנהג נשאת לו, וכדין ביקשה ממנו, ואילולא היה רוצה לעשות כמנהג - לא נשאת לו, כיוון שהוא רוצה לעשות לה שלא כמנהג חברותיה, ויש לה פגם משפחה בזה. וכיוון שעל דעת המנהג נשאת לו - בטל הגילוי דעת.

נצטווינו ללמוד וללמד לשמור ולעשות', ולא ללמד על עצמו, אלא ללמד על הכלל ועל הפרט. ובזה מקיים מצוות: 'ואהבת לרעך כמוך', 'ואהבת את ה' א-לוהיך' - שיהא שם שמים מתאהב על ידך, וזכות הרבים תלוי בו, וגדול המעשה יותר מן העושה. ובזה יהיה 'צדיק מושל יראת א-לוהים' – שהקדוש ברוך הוא גוזר גזירה והוא מבטלה. כמו שאמרו זיכרונם לברכה: 'אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה' - שהלא אב אחד לכולנו, א-ל אחד בראנו, בגוף אחד כאיש אחד, שכל הנשמות היו כלולות באדם הראשון, יציר כפיו יתברך. וכשיחלה אבר אחד באדם, כל האברים מרגישים, וזה כל פרי האדם, להיות משפיע לזולתו, ולא לתקן את עצמו, ולומר שלום עלייך נפשי.

'ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד' - היא התורה. ונאמר 'כי לקח טוב'. 'ויקחו' משל 'שמן' - שאין יוצא רק על ידי כתישה וטחינה, ואחר כך 'זית זך' - גימטרייה: כ"ז אותיות התורה. ואם כן יעשה, אז 'למאור' - לעתיד, שהתורה היא מאירת עיניים בעולם הזה ומאירה לו לעולם הבא, וזהו: 'כתית למאור' - לו לנשמתו 'להעלות נר' - ראשי תיבות: נשמתו רוחו, 'תמיד' - בעולם הזה ובעולם הבא.
עוד 'תמיד' - ראשי תיבות: 'תורת משה יוסיף דעת', כי הלומד בה תמיד דעתו מיושבת עליו, וליבו שמח תמיד, כי 'נר תמיד' - אותיות 'מיד תרן' - נשמתו תרון ותגיל, כמו שכתבו 'פקודי ה' ישרים משמחי לב'.

'גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים' - שמי שנהנה משל אחרים, יש בו שניים לרעה: שצריך ליתן חלק למחזיק כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה; ועוד שנראה כעושה דברי תורה קרדום, וכדעת הרמב"ם זיכרונו לברכה. ויש בו אחד לטובה: שלא טרוד במזונותיו, ועוסק בתורה כל היום.
והנהנה מיגיעו - יש בו שניים לטובה: שכל חלקו וכל עמלו יהיו לו לבדו ואין לזרים אתו; ועוד, שאינו עושה דברי תורה קרדום. ויש בו דבר אחד לרעה: שעל ידי שטרוד להביא טרף לביתו על כן מתבטל מלימודו. ובזה יתבאר כוונת המאמר: שזה 'הירא שמים' - ירא לנפשו ליהנות מיגיע כפיו שמא יתבטל מלימודו ונהנה משל אחרים, ... גם משום שצריך לחלוק עם המחזיק, לא אכפת לו, שיותר חמור לגביו החשש שמא יתבטל מלימודו, ולזה הווה עולה הדעת לומר שזה גדול מהנהנה מיגיעו, ולכן בא בעל המאמר להורות שהאמת הוא שהנהנה מיגיעו יותר גדול, משום שיש בו שניים לטובה.

טוב מעתיק דברים מועילים, ממחבר דברים בטלים והבלים. הן הראשון דמה ביופיו לדבורה נותנת צוף דבש לאוכל, וחך יטעם לו, והיא אך מעסיס פרחים תינק, ומיץ טרפי שושנים תוציא, למתוק ונועם. והאחרון דמה לשממית, אשר ממנה תוציא מטווה מעשה אורג, ואין לאחר חלק בחומרו ומלאכתו, וקוריה לא יהיו לבגד, לא לעזר, ולא להועיל לכל מלאכה ... 'וכן תעשה לכל אבדת אחיך, אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם'. - כיצד נעלים עין מפריו, קודש הילולים, חידושי תורה, העומדים כמעט להבלות ולעבור מן העולם, כאשר בעוונותינו הרבים, קרה לכמה חיבורים יקרים, שבלו והלכו מן העולם, ולא נחוס עליהם לעשות נחת רוח לבעליהם, להעתיקם ולהצילם מרעתם, ולטפלם עם הספר, ודאי זו השבת אבדת נפשו

בהיותי משוטט בערי עג'אם בבואי לבאשקאלאן, והיה אתי עמי ספרים למכור, ומהם ספר המוסר לרבינו יונה, ולקחו אחד מהבעלי בתים לקנותו ממני, ואחרי שניים ושלושה ימים החזירו לי. ואומר לו: מדוע לא מצא חן בעיניך הספר היקר הלז. ויען ויאמר: כי בקוראו בו, יצטער על מעלו ויעוררנו לבכות על עוונותיו, והוא אינו רוצה לבכות. ראה נא עד כמה הגיע פתיות, איזה אנשים, להתרחק מספרי מוסר הרחק כמטחווי קשת, על כן בכל פרשה ופרשה, בדרך אגב, אביא מעשה או משל בדרך שיחה ולא בדרך תוכחה.

גדול השלום שניתן לאוהבי תורה שנאמר: 'שלום רב לאוהבי תורתך'. גדול השלום שניתן ללומדי תורה, שנאמר: 'וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך'.
ולכאורה, קוראים היינו 'אוהבי תורה' כ'לומדי תורה'. ונראה לפרש: ש'אוהבי תורה' - הם המחזיקים ביד תלמידי חכמים, ו'לומדי התורה' - הם תלמידי חכמים עצמם. ורצה לומר: 'שלום רב לאוהבי תורתך' - שהמחזיקים ביד תלמידי חכמים.

'ה' בעזך ישמח מלך, ובישועתך מה יגל מאד' - ידוע שהתורה נקראת 'עוז', שנאמר: 'ה' עוז לעמו יתן'. עוד ידוע, שהתורה משמחת את לומדה, וכמו שאמר הכתוב: 'פקודי ה' ישרים משמחי לב', ועד אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: מה הם המלכים? - אלו החכמים. ועוד בזוהר הקדוש הפליג בשכר הקובע עתים לתורה, שיש לו שכר הרבה, וכמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: תחילת דינו של אדם 'קבעת עתים לתורה', הרי מוכח שהקובע עתים הוא דבר גדול. ואם אפשר, זהו כוונת הכתוב: 'ה' בעזך' - שהיא התורה הנקראת עוז, 'ישמח' - את לומדה, וגם נקרא 'מלך', כמו שאמרו: 'מה הם המלכים - אלו החכמים', 'ובישועתך' - אותיות 'ובשעותיך' - פירוש, שקובע עתים לתורה - שכרו גדול, וזהו: 'מה יגל מאד' - בעולם הזה ובעולם הבא. בעולם הזה ישמח, ובעולם הבא ינצל מטענת 'קבעת עתים לתורה'.

כוונת המאמר להורות על זכות נפש האדם, שיהיה לאות ולמופת על שלימותה, הוא מה שמרגיש במתיקות התורה והמצווה, עד שבעשותו אותם, יהיה שכרו איתו, וגמולו במצפוני לבבו, ולא יתאווה לשכר זולתו כלל. וזהו שדקדק לומר: 'אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס', ולא אמר בקיצור: אל תעבדו את ה' על מנת לקבל פרס - להורות שאזהרתם בזה הוא רק על שלימות הנפש, כלומר הישמרו בנפשותיכם לבל תחילנה בהעדר ההרגשה, ואז תהיו כעבדים המשמשים שלא על מנת לקבל פרס, כי העשייה בעצמה תנעם לכם מכל שכר שבעולם.

פשוט שמי שיכול ללמוד ואינו לומד, הרי זה ביטול תורה. וראוי הוא שיבכה הקדוש ברוך הוא על אובדן ימיו ושנותיו של זה. שיכול היה לחדש הרבה חידושים, ולפלפל בחכמה, להגדיל תורה ולהאדירה, והקדוש ברוך הוא שמח בפלפול בתורה. ובהעדר כל זה הרי אין שמחה לפניו, ויושב ובוכה על התורה הזאת שלא נאמרה.

גם היום אנו רואים שכמעט נשכח התנ"ך מן בני עמנו, ובפרט לימוד הנביאים. ולא אתנו יודעי עד מה ועד מתי יהיה זה לנו למוקד. וגם בבתי ספרי נערי בני ישראל אינם בנמצא. ודבר ה' יקר מפני היוקר. לכן שלא תשכח מפינו ומפי זרע ישראל חיברתי (כמלקט בים העמרים) זה הספר (קיצור התנ"ך), להקל על הלוקחים ולקח טוב לא יעזוב. וגם בזמן הזה הקיצור משובח ואהוב ונחמד לכל, וכמו שאומרים במליצה: 'ויאמר ה' לקוצרים - ה' עמכם'. יהי ה' עמנו כאשר היה עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו, להטות לבבנו אליו ללכת בכל דרכיו, ולעבדו בלבב שלם, אמן.

וידוע כי יעקב ועשו שני אחים תאומים. והתורה אמרה: 'עשיו איש שדה ויעקב איש תם' - וקשה. למה דיברה התורה על תמימותו? הלא תדבר דבר והיפוכו: עשו איש שדה ויעקב יושב אוהלים. ואפשר לתרץ, כי בני אדם בורחים מלימוד תינוקות, כי הוא קשה מאוד. וכאומרם: מלמד תינוקות ראשי תיבות מ"ת, ולכן התורה הפכה ואמרה: יעקב אבינו וכיוצא בו - 'תם' ולא 'מת'.

וישתדל שיהיה לימודו עם חברים הלומדים לשם שמיים, לבד מחכמת הקבלה שהיא צריכה התבודדות, רמז לדבר: 'כל כבודה בת מלך פנימה'.
וישתדל שיהיה לימוד עם חברים בבית כנסת: 'כי מציון תצא תורה' - משערים המצויינים בהלכה. ויצליחו בלימודם, ומתבררות להם השמועות לפי ההלכה.
וראיה לדברנו אלו מפסוק: 'אשר יחדיו נמתיק סוד, בבית א-לוהים נהלך ברגש' - רומז שלימוד הרבים יחדיו, מכניע הקליפות וממתיק הגבורות, ופרט בבית הכנסת - סגולתו לבאר להם סודות התורה.

כל ישראל חייבים לקבוע עתים לתורה, וכמו שכתוב בגמרא: כשמכניסים אדם לדין, אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה. ויש קצת אנשים שלא דיים בימי החול, שאין קובעים עתים בתורה, בפתח וטענת הבל וריק, שהם טרודים על המחיה ועל הכלכלה 'עוללים שאלו לחם', עוד בה שבשבתות וחגים ומועדים טובים, שהם בטלים ממלאכתם, עם כל זה, אין איש שם על לב לעסוק בדברי תורה, כל אחד ואחד מה שהוא יודע: תהלים, משניות, מעם לועז, זהר הקדוש וכיוצא, אלא הם ילכו לבקר איש את רעהו, ולדבר דברים בטלים וליצנות ולשון הרע, ואחר כך אוכלים ושותים למלא את נפשם ופרי בטנם, וישנים על מיטתם, וחוזרים אל הדבור באופן שיום שבת קודש כולו להם. אוי להם ואוי לנפשם לעושים כזאת ... כי על כן אחי, בואו רעי, מכאן ולהבא, כל אחד ייתן אל לבו לקבוע עתים לתורה כפי יכולתו.

'שניים שיושבים ואין ביניהם תורה הרי זה מושב לצים' - רצה לומר: שאין מחדדים זה לזה בהלכה, וזהו: 'ואין ביניהם דברי תורה' - כלומר שיש לכל אחד בפני עצמו דברי תורה, אבל בין שניהם אין דברי תורה, 'הרי זה מושב לצים' - לפי שזהו מחמת גאווה, שכל אחד מתגאה על חברו ואומר הוא צריך לי ואני איני צריך לו, וכל גאה יקרא לץ, כמו שכתוב: 'זד יהיר, לץ שמו'. אבל כשיש ביניהם דברי תורה, אז בהכרח יש בהם ענווה, ולכן שכינה שרויה ביניהם כמו שכתוב: 'אני את דכא'.

'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ' - שאפילו בהיותו בדרך הוא עוסק בתורה, 'שיגיעת שניהם משכחת עוון' - רצונו לומר, שהוא יגע בטורח הדרך ואפילו כך, הוא יגע בתורה - אז משכחת עוון.
על דרך מה ששמעתי על פסוק: 'אשרי תמימי דרך' - שהם תמימים בהיותם בדרך. ובמה? - 'ההולכים בתורת ה'' - שעוסקים בתורה והם בדרך.

'דרשה צמר ופשתים' - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'כי יברכך ה' א-לוהיך' - יכול אפילו יושב ובטל, תלמוד לומר: 'בכל משלח ידך אשר תעשה' - שיעשה האדם מלאכתו מעט, והתורה שלומד היא גומרת לו מלאכתו. זה אומרו: 'דרשה צמר ופשתים' - רצונו לומר שהיא התורה, לא דרשה מהאדם אלא שיתחיל במלאכה בצמר ופשתים, ואחר כך היא גומרת אותה המלאכה, וזהו: 'ותעש בחפץ כפיה'.

וזהו נראה לי לרמוז בפסוק שאמר דוד המלך עליו השלום: 'מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי' - שלכאורה קשה מה שהקשה, כי איך אפשר לומר שדוד כל היום כולו היה עוסק בתורה?! - שכך אומר 'כל היום היא שיחתי', והלא היה צריך לצאת ולבוא לפני קהל ישראל לדון אותם, והיה צריך גם לאכול ולשתות כדרך בני האדם, ומתרץ, עם הקדמתנו, שכיוון שאפילו בשעת האכילה מוציא בפיו, ואומר: 'אני אוכל לקיום הגוף, לעסוק בתורה', נקרא גם כן אותה האכילה ושתיה מצווה. ובזה מיישב גם כן מה שאמר הפסוק: 'והגית בו יומם ולילה' - כי לא אמר 'וקראת' אלא 'והגית', לפי שבפה אי אפשר לקרוא בתורה יומם ולילה.

'צדק צדק תרדוף, למען תחיה' - 'צדק' - תורה שבכתב, 'צדק' - תורה שבעל פה ... ועל ידי התורה יכול לחיות חיים טובים דשנים ורעננים, וזהו 'למען תחיה'. שעל ידי ש'צדק צדק תרדוף' - תורה שבכתב ותורה שבעל פה תרדוף, 'למען תחיה' - בעולם הזה אף על פי שהוא חלקו של עשו. 'וירשת את הארץ' - נמשך למה שנאמר לעיל בפרשת ראה, שבהניח שארץ ישראל מוחזקת להם מאבותיהם, היו יכולים לומר שאפילו בארץ ישראל, יש להם גילוי דעת על התורה, אם לא שנאמר בתחילה הייתה בתורת מתנה, שיש לה הפסק, שיכול לומר ואחריך לפלוני ועכשיו לבטל מהם, טענת גילוי דעת, חזרה בלשון ירושה, שאין לה הפסק. וזהו: 'וירשת את הארץ' שעל ידי 'צדק צדק תרדוף' מוכרח ש'וירשת את הארץ' - בתורת ירושה שאין לה הפסק, שאלא עם כן אתה חוזר וניעור בטענת גילוי הדעת.

'ואלה תולדת אהרן ומשה ביום דיבר ה' את משה בהר סיני' - רמז למה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: כל מה שקבלו הנביאים והחכמים, וכל מה שעתיד תלמיד ותיק לחדש, הכל נאמר בסיני, וכל אחד קיבל חלקו בראוי לו בסיני. וזהו רמז: 'ואלה תולדת אהרן ומשה' - כלומר כל תולדות של משה ואהרן, דהיינו הכהנים והנביאים והחכמים, מה שיחדשו בתורה על ידיהם, הכל הוא ממה שדיבר ביום הידוע, דהיינו מתן תורה בהר סיני, ואין שום נביא רשאי לחדש דבר, וכל מה שחידשו, אינו אלא ממה שקיבל חלקו בסיני.

'פן תשכח את הדברים' - קשה לסוברים ששכחה היא אונס, מדוע אמר 'פן תשכח', וזה אינו בידו. ...
ואפשר לומר במה שקשה גם כן סוף המקרא: 'והודעתם לבניך ולבני בניך' - למה הוצרך לומר 'לבני בניך', שבמקרא כתוב 'ולימדתם אותם את בניכם' ולא אמר 'בני בניכם'. ויש לפרש במה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: כל שהוא תלמיד חכם, ובנו תלמיד חכם, ובן בנו תלמיד חכם, שוב אין תורה פוסקת מזרעו. וכתבו התוספות ,שזהו כשרואים זה את זה. וזה אומרו 'פן תשכח', ואם תאמר ששכחה היא אונס, לזה אמר 'והודעתם' - כלומר אם תרצה שלא תשכח, למוד לבנך ולבן בנך, ששוב אין תורה פוסקת ממנו.

"התמחות אינטלקטואלית" - במובן השלילי של שליטה במקצוע אחד בלבד, ובערות ביתר מקצועות היהדות - פסולה לחלוטין. בעל אופק צר כסדקית של מחט, כיצד יבין מסורת רוחנית, שאחד מאשנביה רחב מפתחו של אולם? "מומחה" שכזה צר אופק וקצר ראות הוא, מה שנדמה לו כ"עיקר" היהדות, הלא חלק קטן ממנה הוא. לא זו בלבד כי מומחים מסוג זה אינם מוכשרים להתמודד עם תרבות העמים, אלא שקנאת סופרים שכאלה, אינה מרבה חוכמה. כל מומחה, שם מסגרתו הבלעדית עיקר, ופוסל זו של אחרים. בניגוד לתלמידי חכמים, שמרבים שלום בעולם, המומחים מרבים מחלוקות, והנך מוצא את העם הולך ומתפלג למחצה, לשליש ולרביע.

'חֲנוך לנער על פי דרכו' - בא הכתוב ללמד, כי לאו בלימוד התורה בלבד תחנך את הנער, אלא גם עוד 'חנוך לנער על פי דרכו', רוצה לומר, בדרך ארץ ובידיעת ענייני עולם הזה.
דרך משל - ידיעת גיאוגרפיה. האדם יחשוב ידיעה זו היא דברים בטלים, ואינה בכלל תורה. אך באמת לא כן, אלא ידיעה זו היא מוכרחת לאדם, ואם יחסר מידיעה זו - הרי זה נחשב חסר בטיפש, כי ידיעות כאלה הוא מחויב בהם, גם מדברי רבותינו זיכרונם לברכה.
צא ולמד ממה שאמרה הגמרא בחגיגה: 'תניא, רבי יוסי אומר: אוי להם לבריות - שרואות ואינן יודעים מה הם רואות, עומדות ואינן יודעים על מה הם עומדות'.

'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים' - מצאנו בגמרא: רבי יוחנן ורבי יונתן היו הולכים דרך, ונזדמן לפניהם שני דרכים - אחת של עבודה זרה ואחת של זונות. אמרו: אם אנחנו הולכים בדרך של עבודה זרה - אין חידוש, שכבר אנשי כנסת גדולה גזרו וביטלו יצר הרע של עבודה זרה, ורצו לגזור ולבטל את יצר הרע של זנות. ... ותירצו על זה שדווקא אנשים גדולים כמו רבי יוחנן ורבי יונתן, שגדולי מעלה וגדולים בתורה היו, ויכולים הם לכוף את יצרם, על כן יכולים להיכנס באחריות כזאת, והראיה שלבסוף היה, שהזונות ברחו מפניהם מכוח תורתם הקדושה אך שאר בני אדם פשוטים, לא יכולים לעשות דבר כזה. ...
שלא כל אחד יכול לעמוד בניסיון, ובפרט בימינו אלה, ועל זה אמר דוד המלך, עליו השלום: 'אשרי האיש אשר לא הלך' - ואם תאמר כדאי ללכת 'בעצת רשעים' כדי לשבור היצר, כמו שעשו רבי יוחנן ורבי יונתן, על זה אמר: 'כי אם בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה' - מי שעוסק בתורה יומם ולילה, וגדול בתורה ובמעלה, יכול להיכנס באחריות כזאת, אבל שאר בני האדם - לא.

'לא תישא את שם ה' אלוהיך לשווא' - נראה לדעתי, 'לא תישא' - רוצה לומר, לא תיקח ציצית ותברך עליה, לשם יוהרה וגאווה חס ושלום, אלא לשם שמיים.

וייתן כל מאמציו ללמדם תורה, ויראה ודרך ארץ, כתיבה וחשבון, ויתנהג עמם תמיד בנחת ובענווה, ולא חשבם לו לתלמידיו כי אם לחבריו ממש, ויטרח מאוד עמהם, ויסביר להם את כל לימודם ויחזור עמהם העניין כמה פעמים, ויחזק ליבם ויאמץ רוחם לבלתי התבייש אם לא יבינו הדבר אל נכון, כי הוא יחזור אותו עוד פעם, עד שיבינו אותו על בוריו. ולא הקפיד ולא נתכעס על זה כלל, כי עמדו לנגד עיניו דברי רז"ל: 'ולא הקפדן מלמד'.
ותמיד היה מזרזם בחשק התורה, בדברי מוסר הערבים ונעימים להם, וישם עצמו דוגמא לפניהם, ויאמר להם: דעו חברי ותלמידי כי אני באתי ילד קטן עם אבי מעירי, ובזמן מועט אחרי בואי מת גם אבי, ונשארתי יתום נעזב, ואין מי שידאג לי. ורק בחמלת ה' עליי וחשקי הגדול והנמרץ בתורתו הקדושה, אשר הגיתי בה יומם ולילה - הוא שעמד לי. וגם זכיתי לישא אישה מבנות הרבנים, ואני נחשב מתלמידי חכמים המצוינים. וממני תלמדו וכן תעשו גם אתם ותצליחו בעזרת ה'.

'תן חלק לשבעה' - הוא יום השביעי, שבת קודש, שיעסוק בתורה. ואם אינו יודע ללמוד לפחות יבוא לשמוע דרוש, ובפרט בארבע שבתות שהם 'שבת תשובה' ו'שבת זכור' ו'שבת כלה' ו'שבת הגדול'. ועל ידי שבאים לשמוע הדרוש ישמעו איזה דין או חידוש תורה וזוכה לשנים רבות.

המעשה הוא העיקר להתעוררות תחתון להידמות לעליון, לכן שמו מגמת כל התנאים לתקן המעוות כעניין 'מעשה רב', ואין לו וודאי להקדוש ברוך הוא בעולמו להתעוררות אלא ארבע אמות של הלכה. אבל 'אשגבהו כי ידע שמי' הוא העיקר למעשה, כי כמו שיש הפרש בין דיבור הנער ודיבור הבעל שכל, כן יש הפרש להתעוררות בין היודע למי מתפלל למתפלל בעדו בלבד, ובשניהם הדבר תלוי בפיך ובלבבך לעשותו, וזה וזה יחד נגלים בדרכי הזוהר בלבד. והמעיין הטבעי והתוכן האמיתי, והחוקר מה שאחר הטבע ובחכמה הא-להות, ימצא בו כל מבקשו.

וכל זה אני כותב על פי השמועה, באומרים לי שזה לשון צרפתית, אי אפשר להיות 'ונקה' כל הנוגע בו, שלא להיות דעתו משובש בהתפלספות ואבק של מינות. ואם אין האמת כן, ואפשר שילמדו שפה זו ולשון זה, כשאר לשונות העמים, ועל פי התנאים המבוארים בספר 'תעלומות לב', וגם איזהו חכם הרואה את הנולד, שיתקיים זה, אז ודאי אין לשנות כלל, והיה דווקא לתינוקות של בית רבן הבל, שאין בו חטא בוודאי שגם הצדיק הנודר לא יקפיד בזה, אף אם היה יהיה, שאף במקרה כזה יש קצת הקפדה, על כל פנים, אם היה יודע שאר"ץ תהיה תחת ממשלת צרפת, ומוכרחים ללמוד כתב ולשון הממשלה, ואם לא ילמדו אותם תינוקות של בית רבן, בצירוף צרפתית, יבטלו לגמרי, ויצטרך לעקור הקדשו למקום אחר, שאין בו לשון צרפתית, ובלתי השגחה, וודאי במקרה כזה לא מקפיד, ונח לו בכך שיהיה תינוקות של בית רבן בעירו עם שלומדים קצת צרפתית. כיוון שאין יוצא, חס ושלום, נזק בזה ביראת שמים. ועד כאן תהיה שביתת קלמוסי כי נלאיתי.

'יפקוד ה' א-לוהי הרוחות לכל בשר איש על העדה. אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם, ואשר יוציאם ואשר יביאם, ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה' - וזאת ביקש משה רבנו, עליו השלום, אם חס ושלום ישראל יהיו חייבים באיזה זמן על רוע מעשיהם, אז יתרצה הקדוש ברוך הוא בפטירת צדיק אחד לכפר על הדור, ולא ייכלו בני ישראל מהעולם.
וזהו: 'יפקוד ה' א-לוהי הרוחות' – מלשון: 'ויפקד מקום דוד' - הכוונה אם, חס ושלום, ישראל יהיו חייבים, אז יסלק השם יתברך 'א-להי הרוחות לכל בשר - איש על העדה' - לכפר על העדה.
אמנם לא יהיו ישראל חסרים, מהיות להם צדיק בדור, רק תכף הצדיק אשר יצא מן העולם, תכף ומייד יבוא צדיק אחר במקומו על דרך: 'וזרח השמש, ובא השמש'. וזהו: 'אשר יצא לפניהם' - תכף ומייד, 'ואשר יבוא לפניהם' - למלא מקום הצדיק הראשון.
והצדיק הזה, שיבוא למלא מקום הצדיק הראשון, יהיה טוב לשמיים וטוב לבריות, להיות מדריך בני דורו כדרך הישר והטוב, להוציאם מתחת היצר הרע, ולהביאם תחת רשות היצר הטוב. וזהו: 'אשר יוציאם' - מן הטומאה, 'ואשר יביאם' - אל הקדושה. ועל ידי זה: 'ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה' - מאחר שכל העדה קדושים, ולא יצטרכו לפטירת הצדיק להיות כפרה על הדור, רק כל העם הזה חיה יחיה לאורך ימים ושנות חיים אמן כן יהי רצון.

'וזאת עשו להם, וחיו ולא ימותו, בגשתם, את קודש הקודשים: ... ושמו אותם איש איש על עבודתו.' -
עוד אפשר לפרש, על פי מה שקיים לנו כי תורה נקראת: 'זאת', כמו שאמר הכתוב: 'וזאת התורה'. וגם קיים לנו על ידי שקיימו ישראל את התורה יהיו מאריכים ימים, שנאמר: 'עץ חיים היא'. וגם יזכה לראות בבניין בית המקדש. וגם מרן ב'יורה דעה' פסק: שכל איש מישראל צריך שיקבע לו עיתים לתורה, אפילו בעל מלאכה.
ואפשר זה כוונת הכתוב: 'וזאת' - שהיא התורה, 'עשו להם' - רוצה לומר: ילמדו ויעשו מצוותיה, ועל ידי זה: 'וחיו ולא ימותו', וגם יזכה לראות בבניין בית המקדש.
ושמא תאמר: הן כך הוא - זה, דווקא אם יש לו פרנסתו אז יעסוק בדברי תורה, אבל כשהוא טרוד בפרנסתו - לא. על זה אמר הכתוב: 'ושמו אותם איש איש על עבודתו' - שאפילו שהוא עושה מלאכה, אפילו כך חייב בדברי תורה.

'שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו' - ויש לפרש הכתוב בהקדים מה שאמרו בתלמוד - 'כל המתגאה - אם תלמיד חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו'. ועוד נקדים מה שידוע כי התורה נקראת לחם, על דרך – 'לכו לחמו בלחמי'. והיא גם כן ידוע הוא שהמים אינם הולכים, רק למקום שפלות. ומעתה אפשר, לעניות דעתי, שזהו כוונת הכתוב: 'שלח לחמך' - שהיא התורה, 'על פני המים'- דהיינו לתלמיד חכם שהוא עניו ושפל כמים, ולמה? יען 'כי ברוב הימים תמצאנו', וזה דווקא אם הוא עניו, לא כן, בר מינן, כשהוא מתגאה חכמתו מסתלקת.

יש לרמוז במילת שלו"ם ראשי תיבות: שלומד ומלמד - ורמז שעיקר התורה ללמוד וללמד לאחרים, ומי יעשה כן נקרא לו 'שלום' - שעושה שלום בינו לבין קונו, ועושה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, שהרי הוא לומד לעצמו ומלמד אחרים.
ודרך אגב אמרתי לרמוז במילת מלמ"ד ראשי תיבות למפרע: דע מה למעלה ממך - רוצה לומר: שהמלמד תורה לישראל השכינה שורה עליו, וכשידע הדבר הזה, אזי יעשה מלאכת שמיים באמונה.
... או יאמר באופן אחר שרמז מה שכתבו בש"ס: 'מה שלמדתי מחברי יותר ממה שלמדתי מרבותיי ומתלמידי יותר מכולם' - נמצא שהלמוד שמתלמד מן התלמידים הוא דבר גדול יותר מכולם.
וזהו הרמז מלמ"ד למפרע: דע מה למעלה ממך - לרמוז שעל ידי שאתה מלמד התורה לאחרים, תזכה לידע דברים עליונים, אשר לא ידעת כבר. וזהו דיוק: 'מה למעלה ממך' - ועל כן נרמזה למפרע לומר: שמה שלא ידעת כבר, הן עתה תדעהו.

כל ימות השבוע אדם טרוד בפרנסתו להביא טרף לביתו, ומתוך זה אין דעתו צלולה לעסוק בתורה, והרי עיקר בריאת האדם לא היה כדי שיאכל וישתה, אלא כדי שיעסוק בתורה. וחכמינו זיכרונם לברכה החמירו שאסור אפילו על ידי אמירה לגוי, כדי שלא יכול שום איש לעסוק במלאכתו אפילו על ידי מחשבה ובזה תהיה דעתו זכה בלי שום ערבוב. וזה שאנו אומרים בתפילת ליל שבת: 'כי בם רצה להניח להם', בכל האיסורים האלו רצה הקדוש ברוך הוא, כדי שנהיה במנוחה שלימה. והתכלית, שעל ידי זה 'לפניו נעבוד ביראה ופחד'. שאם נתבונן בגדולתו יתברך יתמלא לבנו יראה ופחד ונודה לשמו תמיד.

הלומד מחברו פרק אחד, או הלכה אחת, או פסוק אחד, או דיבור אחד, או אפילו אות אחת - צריך לנהוג בו כבוד.' - ונראה שכאן לא מדבר ברבי עם תלמיד, אלא מדבר בחברים, וישבו שניהם יחד, יום אחד ללמוד שום דבר תורה, ובתוך הדברים לימד לו שום פרק או פסוק, אבל אינו ניכר שזה מלמד לזה, אלא שניהם קורין זה בספרו וזה בספרו, וקורין בפרק אחד, ומתוך הלימוד לימד זה הפסוק, שלא היה ברור אצלו, וחברו לא קרא פרק זה ללמד לחברו, אלא קראו לפי סדר היום שקורין שניהם יחד סדר היום, אין זה היכר אם לימדו או לא. לזה נקט: 'הלומד מחברו', כלומר, אף על פי שחברו לא כיוון ללמדו אלא כקורא בתורה היה קורא עמו, מכל מקום כבר הגיע תועלת לזה, שלימד דבר שלא היה יודעו כן מתחילה, והיה מוטעה באותו עניין של אותו פסוק או דיבור.
ומה שאמר 'אות אחת' - היינו אם היה לו טעות בפרק זה שקורין שהיה זה קורא אותו כמה פעמים בביתו, החי"ת במקום ה"א, או להפך, או בי"ת במקום כ"ף וכיוצא, ועתה על ידי זה נתברר לו, ופקח עיניו, וראה שקרא זה אותה האות כראוי, אם כן לא למד ממנו אלא אות אחת. אפילו כך חייב לנהוג בו כבוד, כלומר הנהגת כבוד בלבד, ולא חיוב כבוד ממש ומורא.

'תורה ציווה לנו משה מורשה - אל תקרי מורשה אלא מאורסה' - וצריכים אנו ליתן טעם לזה 'אל תקרי', שמה ראה התנא להוציא את המקרא מידי פשוטו אמנם לדרכנו יעלה יפה, ופירושו כך הוא: 'תורה ציווה לנו משה' - וקשה בזה, למה באמת ניתנה התורה על ידי משה, ולמה לא על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו? - ותירץ את זה הגמרא: 'אל תקרי מורשה אלא מאורסה' - שהתורה היה בדמיון קידושין. ובאה כזה תנא שיש שליחות לקידושין וכך שנינו: 'האיש מקדש בו ובשילוחו'.

'מה רבו מעשיך ה' כולם בחוכמה עשית' - כל הבריאה עם כל נבראיה הרי היא חוכמה עליונה, ואין לך דבר ודבר בעולם, שאינו אומר שירה: 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו, כל דבר ודבר, כל נברא ונברא, מורה על 'כבודו יתברך', וזה גלוי ומובן לכל בר דעת, שזהו תפקידם של כל הנבראים, ושלזה התכלית נבראו, ולא לשום תכלית אחר, חובת האדם לראות על כל מדרך כף רגליו כבודו יתברך, חכמתו טובו וחסדיו, כשאדם נהנה מדבר - מה הוא מברך? הוא מביע בזה הכרתו בחסדו וטובו יתברך, אם כן הרי כל הבריאה כולה "בית מדרש", ואין לך דבר בבריאה שלא הוטבע בה, בכדי ללמד ולהשכיל את האדם, ומה גדול ונפלא "בית המדרש" הלזה.

'מפני מה אין מצויים תלמידי חכמים לצאת מבניהם תלמידי חכמים, מפני שאין מברכין בתורה תחילה' - ראיתי באיזה מפרש שפירש כי רוב התלמידי חכמים הם עניים, וכשמברכים את בניהם, הם מקדימים לברכם - בעושר, שלא יהיו עניים כמותם, ולבסוף הם מברכים אותם בתורה, שמזה נראה שהתורה אינה חשובה אצלם, ולכן אין זוכים בניהם לתורה, ונכון לדעתי.

'יום ליום יביע אומר' - בשעה שאדם ישן על מיטתו, עולה נשמתו לשוט בארץ החיים. ורבינו האר"י גילה, כי באותה שעה, ששוהה נשמתו בעולם העליון, מלמדים לו תורה. ברם, הכל תלוי במעשיו במשך היום, עיין שם. הא למדת, כי אם יעסוק אדם בתורה במשך היום, כאשר ישכב בלילה על מיטתו, ותעלה נשמתו לעולם העליון, הוא זוכה לישא ולתת בדברי תורה בבית מדרש של מעלה. אך אם בילה יומו בהבל, ולא עסק בתורה במשך היום, כאשר תעלה נשמתו בלילה לעולם העליון, הוא יושב דומם כי אין לו שיג ושיח עם התורה, הנלמדת בבית מדרש של מעלה. ולזה רמז הכתוב שלפנינו: 'יום ליום יביע אומר' - אם יום יום האדם עוסק בתורה, אז 'לילה ללילה יחוה דעת' - מידי לילה כאשר עולה נשמתו לעולם העליון, הרי הוא זוכה לחוות דעתו בדברי התורה, הנלמדים שם. אולם אם 'אין אמר ואין דברים' - אם במשך היום אינו עוסק בתורה, אזי 'בלי נשמע קולם' - אינו זוכה להבין התורה, הנלמדת בבית מדרש של מעלה.

היהודי החסיד בין האדם למקום, ואינו מקיים דברים של חסידות בין אדם לחברו, מעורר לעז בני אדם, גורם לחילול ה', ומשמיץ החסידות בעיני הבריות. הטעם שיהודי כזה אינו משפיע מחסידותו על סביבתו, אינו מורה למקורביו, ואינו משמש להם דוגמא, שזה מתפקידו של האדם השלם. אינו מחבב התורה על ההמונים, ועוד להיפך משניא בזה ומבזה ומחלל התורה והחסידות.

שאלה: בהיות שהרשומים, אשר בעיר שאלוניקי, יגן עליה א-להים, יש להם ספר תורה בביתם, שמתפללים שם שבתות וימים טובים, ובחג הסוכות מתפללים תוך הסוכה, ומביאים הספר תורה מן הבית, שיושב שם הספר תורה לסוכה כדי לקרות בשעת הקריאה, ומביאים שם תיבה דווקא כדי לשים שם הספר תורה בשעת הקריאה, ואחר שקוראים מחזירים הספר תורה למקומו. ולשאול הגיעו אם יש בזה גנאי לספר תורה שלוקחים אותו ממקומו ואחר כך חוזרים אותו שם או לא, ושכרו מהשמיים.
תשובה: ... שכיוון שהווי סמוך כל כך ... שלכל היותר סמוכה לבית שיושב שם הספר תורה, יש הפסק כמו עשרים אמה, מכל מקום נראה לעניות דעתי, שכפי דברי ה' 'עדות ביהוסף': אם יבואו כל אנשי הסוכה היושבים שם להתפלל, וייטלו הספר תורה, וילכו אחרי התורה עד לסוכה אז יקוים המנהג הזה, שכך אין התורה הולכת אחריהם, וכולי האי ואולי, לעניות דעתי הפעוטה.

מובא בגמרא: תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה עובר על לא תרצח, וכן להפך אם לא הגיע להוראה ומורה עובר גם כן על לא תרצח. ולכך 'לא תרצח' פעמים ניקודה בפתח ופעמים ניקודה בקמץ. - ובא לרמוז בין מי שהגיע להוראה - וקמץ פיו ואינו מורה, ובין שלא הגיע להוראה ומורה - דהיינו פתח פיו, כולם בבל תרצח, ולכך נקודה בקמץ ופתח.
מי גרם להם כל זה עד שעברו על לא תרצח? - היא מידת הגאווה, בעוונותינו הרבים, שהיא מידה רעה לכל העבירות כולם. שמהראוי: יש הגיע להוראה - צריך ללמוד לאחרים, אבל מרוב הגאווה שבו אינו מורה, וגם כן מי שלא הגיע להוראה - צריך הוא ללמוד מאחרים, אבל מרוב הגאווה שבו, אינו רוצה ללמוד, ולכן בשביל הגאווה שבהם עוברים על לא תרצח.
ותרופה למכתם, אם יחזירו הגאווה לענווה, ומשתהיה בהם ענווה אז מי שהגיע להוראה - מורה דהיינו לומד לאחרים, ומי שלא הגיע להוראה - גם כן אינו מורה היינו צריך ללמוד מאחרים.

שלא להוסיף על המצוות - כמו שהתוספת או המגרעת באבריו של אדם ובגידיו הם מום, כי רק מה שברא ה' באדם ביצירה הוא היופי השלם ... כן תורת ה' - כמו שניתנה, ופירושה - כמו שקבלו רבותינו זכרונם לברכה, הוא שלמותה ויופייה, ומי חכם יותר מקדוש ברוך הוא?! שאילו היה צריך להוספה או להגרעה, לא קצרה ידו, חס ושלום, מלעשות. וכתוב: 'אז ראה ויספרה הכינה גם חקרה'. ויאמר לאדם: צא ולמד, על שהוסיפו אדם וחוה: 'ולא תגעו בו', גרמו מיתה להם ולכל הדורות הבאים אחריהם.

הן בעוון מרוב העוני אשר ירד בעולם, ועמך בית ישראל צריכין פרנסה, ש'אם אין קמח אין תורה', דין גרמא - כי יש ביטול תורה. כי לא נמצא בנו מחזיקים ביד תלמידי חכמים, שיהיה להם פרנסה בכדי שיתמידו בעסק התורה, ובוא וראה להרב 'יערות דבש', כמה וכמה היה מוכיח את העם שבעירו בכדי שיחזיקו ביד התלמידי חכמים. וכמעט בכל דרוש ודרוש היה מוכיח על זה.
הגם כי בעירו היו דרים אחינו האשכנזים, כי בפי אחינו האשכנזים יש להם נדיבות הלב, ונותנים בשתי ידיים, ומחזיקים תמיד ביד התלמידי חכמים, ואפילו כך היה מוכיח להם.
כל שכן אנחנו בשלנו, שאחינו הספרדים, כי לא נמצא בנו אפילו אחד מהם, אשר יחזיק ביד לומדיה, כי צריכין תוכחה מרובה. והלוואי יהיה להם לב מבין ואוזן לשמוע כי עיקר הצדקה הוא עם עמלי תורה, כמו שכתבו רז"ל: 'אם בקשת לעשות צדקה - עשה אותה עם עמלי תורה'.

'לא טוב היות האדם לבדו' - באופן אחר אפשר לפרש, לעניות דעתי, שהתורה נקראת 'טוב' ככותב 'כי לקח טוב', ורוב מצוות התורה, אי אפשר לקיימם בהיותו לבדו, מלבד מצוות שבין אדם לחברו, אלא אף במצוות שבין אדם למקום, כגון פריה ורביה, מילה, פדיון הבן, חליצה, ייבום וכיוצא הרבה מזה, נמצא שאינו יכול לקיים התורה. וזהו שאמר: 'לא טוב' - רצונו לומר: אינו יכול לקיים התורה, שנקראת 'טוב', בהיות האדם לבדו, לכן 'אעשה לו עוזר כנגדו'.

'כל הלומד תורה לשמה, ה' יתברך פותח לו מעיינות של חכמה, והתורה אומרת לו: 'אשקך מיין הרקח' - מיין המשומר בענביו, מששת ימי בראשית. עמד על רגליו רבי ואמר: היה לו לומר - מהר סיני, שהוא תחילת מתן תורה. אמר לו: יש דברים עמוקים וסודות בבראשית, והם גדולים ואין שום אחד יכול לידע אותם, אלא מי שקרא תורה לשמה, וה' יתברך מגלה אותם לו לעתיד לבוא, ולכך אומרת התורה: 'מיין הרקח' - מששת ימי בראשית'. וכל שכן, מי שלומד עם אחרים, ששבח גדול יש לו ממי שלומד לבדו, ומי שלומד עם תינוקות גדול מכולם, שהוא הבל שאין בו חטא. ורבי שמעון בר יוחאי, עליו השלום, כשהיה הולך לבית המדרש של הקטנים, אמר: אלך אראה פני השכינה.

'הוא היה אומר: כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו. וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו.' - אמור מעתה זהו כוונת התנא: 'כל שרוח הבריות נוחה הימנו' - שיש לו חן וחסד, חוט של חסד בעיני הבריות, כמו שפירש רשב"ם, זיכרונו לברכה, שרוח הבריות הוא 'ומצא חן ושכל טוב בעיני א-לוהים ואדם' - שיש לו חן בדבריו, שערבים הם לשומעם. אדם כזה הוא שיכול לקום ולדרוש בדברי תורה ברבים. וזהו לה במשנה: 'רוח המקום נוחה הימנו' - שהוא דברי תורה כמו שפירש רבינו יונה, שרוח המקום הוא התורה, ותלוי זה בזה. 'וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו' - אין לו חן וחסד, 'אין רוח המקום נוחה הימנו' - בדברי תורה, שטוב לו ונוח לו שלא לאומרם.
וזה נראה לי רמז הכתוב במשלי: 'לב חכם ישכיל פיהו, ועל שפתיו יוסיף לקח, צוף דבש אמרי נועם, מתוק ומרפא לעצם.' הכוונה: 'לב חכם' שהוא בתורה, וגם 'ישכיל פיהו' - שחננו ה' שפיהו ולשונו מדבר צחות, שיש לו חן וחסד, שרוח הבריות נוחה הימנו, אדם כזה, שיש לו כוח הדיבור, נאה ויאה לדרוש בדברי תורה, וזה שאמר: 'ועל שפתיו' – שיש לו כוח הדברים שמדבר צחות, 'יוסיף לקח' - לדרוש בדברי תורה, שדבריו ערבים לשומעם, כיוון שהוא 'צוף דבש אמרי נועם מתוק.

'והיה ביום השישי, והכינו את אשר יביאו, והיה משנה על אשר ילקטו יום יום' - נראה לעניות דעתי הנה הרב המוכיח למלמד צאן מרעיתו, צריך להתכונן במשך כל השבוע, וכל יום ילקט מדברי חז"ל הלכות ומוסר, כך שביום השבת יהיה מוכן לדרוש, ויכלכל דבריו במשפט, ויהיה תועלת לציבור.
וגם הוא יהיה שמח על שלא נכשל בתפקידו. וזהו פירוש הכתוב 'והיה' - אין והיה אלא שמחה. איך יהיה הרב בשמחה? כאשר 'והכינו את אשר יביאו', 'והיה משנה' - כלומר ישנן, את אשר ליקט ואסף, וזהו 'אשר ילקטו יום יום'. ודייק ומצא קל.

בזכרי והעלותי על לבבי את לימודי התורה, איך שהיו מתקיימים ברוב עם ובחבורה. על אף שהיינו בגלות תימן חונים במרה ואפלה, עם כל זאת גם ביום וגם בלילה. לא פסקה תורה מפינו, בנערינו ובזקנינו במעמד רבותינו. בזמנים קבועים, כמסמרות נטועים.
וכך למדנו ושנינו לפניהם, כשאנו נוכחים מול זוהר פניהם, כאשר זיקוקין דינור יוצאים אלינו מפיהם, ותופע נהרה עליהם. מהגיגם ובהגיונם תורה ברננה, עם דיוק ודקדוק בכל לימוד אמת ובאמונה.
עת לפתוח הלימודים בזוהר המקודש, ועיתים ללמוד בהלכות ולדלות גם מן החדש. דהיינו חידושי תורה, מתוך פלפול וברירה. בטוב טעם ובדעת, בקשב רב ובמשמעת. ומה נעמה תורה ברב עם הדרת מלך, ויהללוה בשערים בכל עיר ובכל פלך.

טעם הגלות להיות אמת, שהתורה צורה זכה ודקה מן הדקה, ולא יוכל לחול על המקבלים אותה, אם לא ימצא בהם הכנה, והאדם הוא בעל יצר הרע, ואין בו הכנה לקבל זאת הצורה הדקה. לכן ולסיבה זו, לא יוכלו לקבלה שום אחת מאומות העולם, לכך הוצרך הקדוש ברוך הוא להכניעם ולשעבדם בעבדות מר ארבע מאות שנה כדי שימצא התורה הכנה לחול, שהתורה נמשלה למים - מה המים אינם עומדים אלא במקום נמוך - כך התורה. וזאת הסיבה אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו, עליו השלום: 'ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה, וגם את הגוי אשר יעבודו, דן אנוכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' - הורה שסיבת הגלות כדי שיצאו ברכוש גדול משם, שהיא התורה שהיא רכוש גדול מכל רכושי הגוף, שמצד הגלות יצאו מוכנים, ויצאו בהכנה לקבל התורה שהיא רכוש גדול מכל שאר רכושים, ולכך לא אמר רכוש רב.

חובה אצלנו ללמד את הנער מלאכה שיתפרנס ממנה, וכך אמרו חז"ל בחובת האב לבנו - 'ללמד אומנות מנין? אמר חזקיה שאמר קרא - ראה חיים עם אישה אשר אהבת. אם אישה ממש היא - כשם שחייב להשיאו, כך חייב ללמדו אומנות. אם תורה היא - כשם שחייב ללמדו תורה, כך חייב ללמדו אומנות'. רואים אנו כמה העריכו חז"ל לימוד מלאכה לנער, ועד כדי ששקול בעיניהם לימוד המלאכה כלימוד התורה, וכן שקול כנשיאת אישה. כשם שזה ישובו של עולם - להולדת המין האנושי, כך המלאכה לקיום מציאות המין האנושי.

'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו' - אני נתתי לכם 'לקח' - שהוא לשון 'לקיחה', שהוא בחינת הפשט, כמו שכתבנו לעיל. וגם 'טוב נתתי לכם' - שהוא בחינת הסוד שהוא 'טוב', כמו שכתוב בזוהר בפרשת בלק, במשל לרופא שנתן להם סם של חיים, שהוא בחינת הסוד, והראה להם עליה סם של מוות, שהוא הפשט, כמו שכתוב שם שהוא 'לא תרצח לא תנאף'. אפשר שתאמר כיוון שהסוד נקרא 'טוב', אתם נגררים אחר הסוד ותעזבו את הפשט, שהוא סם של מוות, לזה אמר: 'תורתי אל תעזובו'. אל תעזבו את המקח שנתתי לכם, שהוא הפשט גם כן, משום שאי אפשר לנשמה בלא גוף.

באשר לקריאת ספר תורה, אפילו לדעת מרן השולחן ערוך שהעולה מברך והחזן קורא, בכל זאת הוא מצריך למברך שיקרא בלחש כדי שלא יהיו ברכותיו לבטלה. לפיכך אם הוזמן תימני לעלות לתורה בין ספרדים או אשכנזים, אם יתנו לו לקרוא הוא בעצמו במבטא תימני מוטב, ואם לאו צריך לקרוא בלחש מילה במילה עם החזן כדי שלא יהיו ברכותיו לבטלה.

'ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת' - כתב מורנו הרב רבי משה אלשיך, זיכרונו לחיי העולם הבא, שעיקר תענוג השבת הוא בעסק התורה, שיענג הנשמה יתירה בלימוד התורה, לא במאכל ומשתה שזהו תענוג הגוף שהוא גשמי, אבל הרוחני אינו מתענג כי אם בלימוד התורה. והנשמה היתירה נקראת 'שבת' לפי שהיא אינה באה אלא בשבת דווקא.
וזהו שאמר הפסוק: 'ושמרו בני ישראל את השבת' - עיקר שמירת השבת והתענוג הוא 'לעשות את השבת', אינו במאכל ומשתה כי אם דווקא בעסק התורה, לעשות נחת רוח לנשמה יתירה הנקראת 'שבת'. וחוזר ומפרש מהו הדבר שעושה לשבת, ומפרש 'לדורותם' - היא התורה שניתנה לאלף דור, ככתוב: 'דבר צוה לאלף דור', וגם כן היא 'ברית עולם' ככתוב: 'אם לא בריתי יום ולילה'.

'מפני מה נקבעה הלכה כבית הלל? - מפני שיש בהם מידת הענווה' - ועל זה יש להקשות על מאמרם זיכרונם לברכה: אם בית הלל יש להם מידת ענווה, על זה קובעים הלכה כמותם, אם אינה כמותם?! אלא ליישב זאת נקדים כלל גדול אמרו חכמינו זיכרונם לברכה על מי שהוא עניו: כשהוא לומד איזה דין מכווין לשמועה על פי ההלכה, ולזה קובעים הלכה כמותו.
ולפי האמור יתיישבו לנו הפסוקים אשר ברך משה לשבט לוי: 'וללוי אמר תומך ואוריך לאיש חסידך וכו', 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל וכו' - לכאורה, יש להקשות איך משה לא בירך זאת הברכה כי אם לשבט לוי?! והלא כל השבטים שבטי יה, וכולם קיבלו התורה מסיני, וכולם למדו מפי משה, ואיך משה לא זיכה קריאת התורה וגם את ההוראה כי אם לשבט לוי?!
אלא על פי מדרשנו יתיישב - דהיינו: שבט לוי, יש להם מידת הענווה. וכאשר נתחלקה ארץ ישראל לכל השבטים הם לא לקחו נחלה, כמו שאומר הכתוב: 'ה' הוא נחלתו', ובזאת המתנה שמחו מאוד. ועל זה נאמר עליהם שם 'חסידך', כמו שאומר הכתוב: 'לאיש חסידך'. ובזה מכוונים השמועה על פי ההלכה, כאשר נאמר גם על בית הלל, שהיה להם מידת הענווה וכאשר ילמדו עם התלמידים, נותנים דעתם עמהם עד שיבינו. ולא יכעסו כלל, כי כך היא מידתם.

'כשעלה משה למרום בקשו מלאכי השרת לפגוע בו, מה עשה הקדוש ברוך הוא, צר קלסתר פניו דומות לאברהם אבינו, עליו השלום, ואמר להם: לא זה האיש שאכלתם אצלו בשר בחלב' - ותמוה, וכך אמר מר: כי בהכרח התורה תינתן לארץ, לסיבת כי בחטא אדם הראשון נתקללה האדמה, וכמו שאמר הכתוב: 'ארורה האדמה', ועל ידי התורה, וקיום מצוות התלויות בארץ, תצא מכלל ארור. ומלאכי השרת ביודעם מזה, חשבו להידמות לבני אדם, וכערבים נדמו לאברהם אבינו, עליו השלום, ולאכול אצלו, וקיים לנו: 'אורח מברך', ועל ידי ברכתם, ברכת המזון על הארץ, הבל שאין בו חטא, תבורך האדמה ... נמצינו למדים, כי בדעת מלאכי השרת, כי בהבל פיהם עדיף לתיקון הארץ, אלא כי לא הסתייע הדבר. דבר הלמד כי בנתינת התורה לארץ, יש טורח לתיקון הארץ, שתצא מכלל ארור ... הט אזנך להבין דברי חכמים: 'אמר ר' יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת מה לילוד אשה' הידועה - על עיקר עומד. שהביאה קלקול לעולמות 'בינינו'. השיבם הקדוש ברוך הוא: היא הנותנת לקבל התורה - בא לתקן, כי כך עלה במחשבה, כי התורה תינתן לארץ לבני אדם לתקן.

כי מי אנכי פחות שבערכים, אשר אבוא אחרי אריות גאונים אדירים, ראשונים כמלאכים, עמודי התורה, להקשות עליהם ולהשיב על דבריהם, וחלילה לי חלילה לחשוב כי נעלם דבר מעיניהם כי מה ידעתי והם לא ידעו, בוודאי ובוודאי כי הכל תלוי בחוסר הבנתי וקוצר השגתי לחדור ולכוון לעומק כוונתם, ואיני בוש לקבל האמת ממי שאמרה, יהא רב או תלמיד, יגיל וישמח לבי כדרך אי"ש הישר.

'זה ספר תולדות אדם' - פירשו המפרשים: כשאדם מחדש וכותב ועושה ספר מתורתו שלו ממה שחידש בתורה, אותו ספר נחשב לו כבן. ... וזהו: 'ויברך אותם א-להים' - כי ישא ברכה מאת ה', המקיים פרייה ורבייה במעשיו הטובים, לזכות אחרים.
ובזה יש לרמוז כי הנה מצווה ראשונה מתרי"ג היא מצוות פריה ורביה, והאחרונה היא מצוות כתיבת ספר תורה, לומר לך ששני הקצוות שווים הם לטובה, וזה שקול כזה, כי האדם הזוכה לחבר ספר בתורה, הרי זה נחשב לו כבן ומקיים פריה ורביה.

וצריך אתה לדעת שהתורה שלנו היא כלוח קצר, שבו רושם כל העולמות, 'וזאת התורה אשר שם משה' היא גם כן נמצאת בעליונים, בעולמות אצילות בריאה יצירה כפי למודי המקובלים, שכל הדברים יש להם שורש למעלה, אבל ההבדל שביניהם גדול - שמה שנראה לנו סיפור, שם הוא דבר חכמה רמה, וסוד נשגב ונורא, והוא כעניין כתב סתרים שמשתמשים בו המלכים, שנתבאר בחכמה הסטנוגרפיה, שאפשר לכתוב כתב שאם יקראוהו עשרה בני אדם, כל אחד יבין דבר זולת חברו. רוצה לומר שלכל אחד מהם יהיה מפתח משונה נתון מהכותב, בסוד שבו יגלה כל אחד דבריו, ויוציאם לעניין אחר ... וגדולה מזו אני אומר, שאפשר שהמבין תכלית האחרון של כותב - לא יבין ההבנה ראשונה שיבין הקורא לפי תומו, שכל אחד מבין כפי ההתחלות שיש לו, וכפי המפתח שמסרו לו, עד שהחכם הגדול בתורה שבינינו, לא יבין כלום מהתורה שבעולם היצירה, וכל שכן מהתורה של עולם הבריאה והאצילות ... ובכן 'הואיל משה' גם בקריאה הפשוטה שנתחיל ממנו.

דעו כי תחילת דינו של האדם, האם קבעת עתים לתורה. 'אשרי אדם מפחד תמיד', ושם לבו לדבר אמת ועוסק בלימוד התורה, ומשאו ומתנו באמונה, ודרכו דרך ישרה, נוח לבריות ונעים הליכות.
עוד משל המשילו חכמינו זיכרונם לברכה: לבן מלכים שנוסע לארץ רחוקה להתעסק בסחורה, ועובר במדבר שומם ומפחיד, מחיות רעות ומליסטים ומכל מיני פגעים. זקוק לשמירה ובטחון בדרכים מסוכנות והתרופה לזה בידי אביו.

כשעלה משה למרום לקבל את התורה, ביקשו מלאכי השרת למנוע זאת, ואמרו לפני הקדוש ברוך הוא: 'תנה הודך על השמים' - כלומר מוטב שתישאר התורה בשמיים. עד שהשיב להם משה תשובות ניצחות, שראויה התורה לרדת לארץ דווקא. - והיינו כי מלאכי השרת סברו, שעדיף שהתורה תישאר בשמיים כיוון ששם היא ברורה ונקייה מכל קושיות ומבוכות, ואילו כשתרד לארץ, יתרבו בה הקושיות, ולא ימצאו בנקל 'הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד'. אולם משה רבנו סבר, שאדרבא, ראוי שתרד התורה לארץ, ובני אדם יעמלו ויתייגעו בה להבינה כראוי עד שלבסוף יצליחו לכווין לאמיתתה, ומכך יהיה נחת רוח להקדוש ברוך הוא. וכפי שנחלקו משה רבנו ומלאכי השרת, איזוהי הדרך הראויה בלימוד התורה, כך גם נחלקו אברהם אבינו ושרה אמנו: אברהם סבר כדעת מלאכי השרת, שמוטב ללמוד התורה בדרך הפשוטה והברורה של ההלכה הפסוקה, ללא כל קושיות ובעיות, ולכן ציווה את שרה לאפות למלאכים עוגות מסולת דווקא, שהיא מנופה ונקייה מכל פסולת, בדומה לדרך לימוד ההלכה הפסוקה, וכדעת אברהם אבינו סברו גם שלושת המלאכים, כפי שסברו באותה שעה שעלה משה למרום. אולם שרה סברה כדעת משה רבנו, שלא די בלימוד שטחי, ללא כל עמל וטורח, אלא צריך שתינתן לישראל גם דרך הפלפול כדי שיתייגעו בלימוד הסוגיה כשהיא עדיין מעורבבת ומבולבלת עד שיבינוה לאשורה, כיוון שרק על ידי יגיעת האדם בתורה הקדושה הוא מתקשר בה בכל ליבו ונפשו, וזוכה לדברים הרבה, ולכן החליטה שרה לאפות למלאכים עוגות מקמח דווקא, כיוון שהקמח אינו מבורר כל צורכו וצריך ניפוי.

'כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו - חכמתו מתקיימת, וכל שאין יראת חטאו קודמת לחכמתו - אין חכמתו מתקיימת' - ובהיות הדבר כן, לכן לא עומדת להם, כל חכמתם של אומות העולם, זה בונה וזה סותר, ואין נמצא מופת חותך. מה שאין כן חכמי ישראל, שחכמתם עומדת, שיראת חטאם קודמת לחכמתם, אז חכמתם ומעשיהם מתקיימים. ... וזהו שאמר: 'לעיני כל ישראל - בראשית ברא א-להים' - דהיינו: שראשית הכל תהיה היראה, כמו שאמר: 'ועתה ישראל מה ה' א-להיך שואל מעמך כי אם ליראה' - דהיינו, שכל מי שהוא ישראל - בראשית.

'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו' - אם האדם מחדש חידושים נקראת התורה על שמו כמו שנאמר: 'ובתורתו יהגה יומם ולילה' אבל אם אין מחדש חידושים נקראת תורת ה', כמו שנאמר: 'כי אם בתורת ה' חפצו', וכשהאדם מחדש חידושים כפי הטבע הוא עוסק בתורה יומם ולילה, שהוא שמח בלימודו, אבל אם אינו מחדש חידושים אפשר שיתרשל מלעסוק בתורה.
וזה שנאמר: 'כי לקח טוב נתתי לכם' - אם אתם מחדשים חידושים שנקראים על שמכם, ואין צריך להזהיר אתכם עליה, אבל אני מזהיר: 'תורתי אל תעזובו' - אפילו בסוג שהיא 'תורתי' - שבטבע מתרשלים ממנה, שאינם מחדשים חידושים 'אל תעזובו'.

'יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר' - הנה מצאנו בבני אדם, שהם עצלנים ואינם קמים ממיטתם, כי אם עד אחר עבור זמן רב, שכבר עלה עמוד השחר, ופעמים קוראים קריאת שמע ומתפללים תפילה שלא בזמנה, ואם יקרה להם איזה צורך מענייני הבלי העולם הזה, שהוא צריך לעשותו בבוקר בבוקר או לטייל, אזי הוא משכים וקם באשמורת הבוקר. ונמצא שקימה זו אינה כדי לבכות על החורבן או ללמוד תורה, ולקשר לילה כיום, אלא לצרכו דווקא, שהוא צריך השחר שיאיר, לעשות חפצו ורצונו בבוקר. וזה כוונת הטור זיכרונו לברכה באומרו, שתהא אתה מעורר השחר - שלא תהא ההתעוררות שלך, מפני מה שאתה צריך לעשות איזה עניין בבוקר. אלא מה שתהיה אתה קם הוא מפני שצריך לקום לעסוק בתורה בלילה עד שבא הבוקר, ותהיה מעורר השחר. וזה שאמר דוד המלך עליו השלום: 'אעירה שחר' - אני הייתי מעורר את השחר, שרצונו לומר כשאני קם הוא ללמוד תורה עד שיעיר הבוקר ויהיה השחר, ונמצא שאני מעורר השחר, שאיני צריך לאור השחר ולא השחר מעיר אותי, שלא היה מתעורר בלילה בשל שהיה צריך להיות מזומן בשחר, אלא אדרבא הוא מעורר השחר, וזהו הכפל להורות לנו דבר זה.

'מה טעם פתח בבראשית' - בא חכם יהודה ללמד דעת אותנו, ולהעיר התלמיד חכם הבא ללמד ולדרוש אל העם שילמוד ממידת קונו, שהיה צריך להתחיל התורה: 'מהחודש הזה' - שהיא תחילת המצוות שנצטוו ישראל המקבלים את התורה והיא כמעט תחילת התורה. ...
וכדי להמשיך את לב האדם כשיתחיל ללמוד התורה, לא כן עשה להתחיל התורה במצוות החודש, אלא פתח בסיפורי כוח מעשיו, דומה לתלמיד חכם הבא לדרוש לעם שצריך לפתוח בסיפורי אגדה.
וזה שנאמר: 'מה טעם פתח בבראשית' - רצה לומר: והלא יכול לספר מעשיו וגבורותיו ונפלאותיו שעשעה עמנו ועם אבותינו אחרי המצוות, ותירץ משום: 'כוח מעשיו הגיד לעמו' - רצה לומר: כדי שממידותיו וממעשיו ילמוד האדם כשיבוא לדרוש לעם וללמדם חוקי הא-לוהים ותורותיו.
שכמו שהוא פתח והתחיל התורה בסיפורי אגדה, שהם סיפורי בריאת העולם, שעל ידי זה נמשך לב האדם אחר לימוד עסק התורה, ויתלהב ליבו לאהבת השם יתברך, במה שרואה גבורת השם יתברך וחסדיו ונפלאותיו אשר עשה עם האבות ובניהם, שהוציאם ממצרים, וכיוצא שאלו הסיפורים שאני קורא אותם סיפורי אגדה, כמאמר הפסוק 'הגיד לעמו', הגיד דווקא.

כל ישראל יש להם חלק בתורה, וכל אחד קיבלה נשמתו בסיני מה ששייך נשמתו לחדש בתורה.

'וידבר ה' אל משה, במדבר סיני, באהל מועד, באחד לחודש השני, בשנה השנית' - אפשר לרמוז בזה מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שאין האדם זוכה לכתרה של תורה אלא אם כן יש בו מדת הענווה, והוא מתמיד גם כן בעסק התורה לשמה. ...
וזה שכתב: 'וידבר ה' אל משה במדבר סיני' - רמז בה מפני מה זכה דעת האדם, הנקרא משה, להשיג דבר ה' יתברך, כעניין 'רוח ה' דבר בי ומילתו על לשוני', והשיב: 'במדבר סיני' - כלומר בשביל שיש בו מידת הענווה, שעושה עצמו כמדבר שהכל דשים בו, וכהר סיני שהוא הקטן והנמוך שבהרים, ועוד שהוא מתמיד בעסק התורה בבית המדרש, וזהו: 'באהל מועד', וכמו שכתב אונקלוס בפרשת 'כי תשא' בפסוק: 'וקרא לו אוהל מועד' - וקרי ליה משכן בית אולפנא.
ואומרו: 'באחד לחודש השני בשנה השנית' - לרמוז שאחר שזכה לכל הנזכר לעיל, זוכה עוד, ומגלים לו רזי תורה ומחדש חידושים בתורה, בתחילה חידוש אחד ואחר כך ב' חידושים, וכן למעלה למעלה.

מה נעמו דברי המשורר באומרו: 'שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול' - רוצה לומר: אם יהיה שלום הרב עם התלמידים ומסביר להם פנים כראוי - פנים שוחקות. אחד.
ועוד שאמר: 'לאוהבי תורתך' - בא לרמוז פירוש אחר, של רש"י, זיכרונו לברכה, דהיינו: שהתלמידים גם כן אוהבים תורתך, ועוסקים בה מאהבה, אז על ידי זה 'אין למו מכשול', חס ושלום, להיות שוגגים בדבר הוראה. ושמעתי מאחד חכם שפירש בזה על פי: 'וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך' - רצה לומר: וכל בניך לימודי ה' - שהם מחכימים כראוי, ע"י 'ורב שלום בניך' - רוצה לומר: הרב שלום עם בניך, דהיינו: שמסביר להם פנים. עד כאן דבריו.
'וזה מעשה המנורה: מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא, כמראה אשר הראה ה' את משה' -והנה העניין ידמה למראות הצובאות, שאם האדם יתקרב אל המראה לראות בו צורתו, אם הוא שוחק - הצורה שבתוך המראה צוחקת, ואם הוא עוקם - הצורה גם כן עוקמת.
ועל זה רמזה תורתנו הקדושה: 'וזה מעשה המנורה' - זאת התורה. הוא שכתוב: 'ותורה אור'. אם היא 'מקשה' - דהיינו: שלימודו קשה עליו, הווי יודע אם משום שאינו נותן לה כראוי, או משום רבו שאינו מסביר לו פנים. ועל זה סיים כ'מראה' - דהיינו: העניין הזה ידעה כמראה שהאדם רואה בהם פניו, שאם הוא שוחק הם שוחקות, ואם הוא עוקם הם עוקמות. כן העניין בזה.

חיוב גדול חייבה האדם תורתנו הקדושה ללמד את בניו תורה ומצוות. ורבי נהוראי יוכיח שאמר: מניח אני כל אומנויות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, וספרי המוסר מלאים מזה, דברים שורפים חומרים מעיו של אדם, אוי למי שאינו חש לדבריהם.
ואנחנו בעונותינו, בעוון חוללנו, והולך חסר, לא די שאין לנו מקום קבוע לעסוק בתורה, אלא אנחנו מבטלים העת הקבוע בבתי כנסיות אחר התפילה, ללכת לעסוק בשיחה בטלה. ולא ישאר בבית הכנסת אלא מעט מזער. אוי לנו כי טח מראות עינינו, ולא זכרנו למה נוצרנו, ועבירה גוררת עבירה.
הבנים הקטנים והבחורים, בעת התפילה עוסקים בדברים בטלים בפתחי בתי כנסיות, ומערבבים הצבור התפילה, בפרט במילוי הלבנה. ותבקע הארץ לקולם, אוי לבחרותם שמכלים אותה בשחוק, ולא זכרו אחריתם, ואוי לאביהם שאינו חש לעונש מר ממוות, אוי לדור שכך עלתה בימיו.

אמרו רבותינו זיכרונם לברכה 'אין למכור ספר תורה, אלא כדי לישא אישה או ללמוד תורה' - שהוא הדין שמותר למכור הספר תורה כדי לקנות ספרים ללמוד בהן כגון משנה וגמרא ופוסקים, והוא הדין לקנות חומשם ונביאים ללמוד בהם - שבכלל 'כדי ללמוד תורה', שהתירו למכור - הוא זה.
שהרי אם אין לו ספרים ללמוד בהן, אינו יכול ללמוד מהספר תורה כלום, ואפילו אם יכול לשאול מאחרים, מכל מקום, לא כל שעה מושאלים אצלו, ויישאר בטל מהלימוד ודוק.

אם יביאו לך שני מכתבים מעסקי מסחר שהם סותרים זה את זה, אתה נותן לב בהם להבין כדי שלא תפסיד ואינך מקבלם באמונת אומן! ובתורה שהיא חיי הנפש תקבל את הסותר אמונתך באמונת אומן אם טוב ואם רע בלי הבנה?
הלא עיקר עסק התורה לדעת ולהבין מצוותיה וחוקותיה! ודוד המלך עליו השלום אמר מתחנן לפני הקב"ה: 'הביננו ואלמדה מצוותיך'. ואמר עוד: 'טוב טעם ודעת למדני כי במצוותיך האמנתי'.
וקל וחומר הוא: ומה בשאר מצוות של תורה צריך לב להבין שלא יטעה להתיר את האסור. ... במצוות ידיעת ה' יתברך, ויחוסו על פי האמת והצדק שציוונו ה' יתברך בתורה כמו שנאמר: 'וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא הא-להים'. ... על אחת כמה וכמה, שאנחנו צריכים לידע את מי נעבוד.

'אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם' - יש להקשות למה בחוקים - אמר: 'אם' ולשון הליכה, ובמצוות - אמר: 'ואת' ולשון שמירה, והמשפטים - לא הזכיר כלל, ואמר: ועשיתם אותם. ...
הנה ידוע שהתורה היא נקראת מזון לנפש. ... ואמר בעסק התורה: 'אם' - לשון רשות, לפי שהמזון אפשר לאדם להסתפק במועט בשעת הדוחק - כך בתורה אפילו לא קרא, אלא קריאת שמע שחרית וערבית - דיו. ולשון הליכה: שצריך פעמיים שלוש בכל יום - הולך ושב אל המזון.

מעיקרי דין התורה כל אדם אינו חייב ללמוד, אלא כיכולתו וכשיעורו. אך החובה הוא שילמד בכל מה שחשקה נפשו דווקא, וכמו שכתב רבנו יצחק לוריא, זכרונו לחיי העולם הבא, שצריך האדם לעסוק בתורה במה שחשקה נפשו יותר. דהיינו: אם חשקה נפשו במדרשים דווקא, יותר מן הגמרא ומהמשנה, יעסוק בהם, שוודאי לא באה נשמתו כי אם לתקן הגלגול הקודם, וזהו תיקונה. וכן אם חשקה נפשו בגמרא וכן במשנה. ואם חשקה נפשו בדברי קבלה הרבה, הרי זה משובח, וידוע שנשמתו באה מעולם האצילות.

דעו אהובי, כי אין כמוה מחכימת פתי ומלמדת לאדם דעת, ואם יושרשו בניכם, ויהיו 'שתולים בבית ה', ובחצרות א-לוהינו יפריחו' בבתי מדרשות, ויקבעו עתים לתורה, יציצו ויפריחו ויחכמו גם כן בכל החכמות, ובידיעת הלשונות, כפי הצורך והשעה, ולא תהא כהנת כפונדקית חלילה. שימו לב אחי ורעי, שאם, חלילה, חסור יחסר לימוד התורה הקדושה, כמו כן יעצור, לא עלינו, השפע מלמעלה, והיא אומרם באבות: 'אם אין תורה אין קמח', והנביא צעק: 'על מה אבדה הארץ, ויאמר ה' על עזבם את תורתי'. ובמדרש אמרו: 'וצבא תינתן', על פשעה של תורה, המלכות גוזרת ומצלחה'. ולך לכיוון השני, 'על שלושה דברים העולם עומד, על התורה', 'הקול קול יעקב, והידיים ידי עשו. - כל זמן שהקול קול יעקב, אין הידיים ידי עשו'. וסוף כל סוף התורה נותנת חיים לעושיה, בעולם הזה ובעולם הבא.

'ומי האיש אשר ארס אשה ולא לקחה, ילך וישוב לביתו' - מלבד הפשט כי לא יופשט, השוטרים מדברים בלשון חכמה ודרך רמז: 'מי אשר ארס אשה' - זו תורה, כמו שאמרו זיכרונם לברכה על פסוק: 'תורה צוה לנו משה מורשה - אל תקרי מורשה אלא מאורסה'. ולזה רמז הכתוב: 'ראה חיים עם אשה אשר אהבת'. מי האיש אשר ארס אשת נעורים - קיבל התורה בכלל כל ישראל, כל העדה כולם קדושים, כולם שמעו בסיני קול א-לוהים חיים מדבר מתוך האש, אכן 'לא לקחה' - לא עשה לה לקוחים, לקבוע לימוד בה, יום ולילה ... האיש הלזה 'ילך וישוב לביתו', ובאהבתה ישגא תמיד בקבוע עתים לתורה.

'יאר ה' פניו אליך ויחנך' - במדרש: ייתן בכם דעת שתהיו חוננים זה את זה, ומרחמים זה את זה ...
ונקדים מה שאמרו חכמנו זיכרונם לברכה על פסוק: 'עשיר ורש נפגשו עשה כולם ה' - שעל ידי הצדקה שעושה העשיר עם העני בזה מתייחד שם הוי"ה ברוך הוא.
הכיצד? - הפרוטה רומזת לאות יו"ד, חמש אצבעות הנותן רומזת לאות ה' ראשונה, ו' - זרוע, ה' אחרונה - חמש אצבעות המקבל. הרי לך שם הוי"ה.
וידוע שסגולת הצדקה לפתוח הלב לתלמוד תורה מידה כנגד מידה, שכמו שהוא פוקח עינו של העני והחייהו, כן הקב"ה פותח ליבו לתלמוד תורה אם הוא בר הכי. ...
וזה שאמר: 'יאר ה' פניו אליך ויחנך' - ייתן ה' בכם דעת שתרחמו זה על זה בצדקה, ועל ידי זה יחנה ה' אצלך, כי על ידי הצדקה מתייחד שם הוי"ה, ומזה נמשך כי יפתח לבך בתלמוד תורה.

אדם ירא שמים שלא למד הלכות ביסודיות, יאמר על כל שאלה שישאלוהו, יש בעניין זה מחלוקת וטוב להחמיר. ובזה פוטר עצמו מללמוד. .... וכבר המליצו על הנאמר במלכים: 'החמור אסור והסוס אסור' - שמי שלא לומד הלכה ביסודיות, יאמר על כל מה שישאלוהו אסור. 'ואהלים באשר המה' - אך רק מי שהוא יושב אהלים בליבון הלכה, יכול לומר את ההלכה כאשר היא מותר או אסור.

'וכל בניך לימודי ה', ורב שלום בניך' - שהשכינה בתוך תינוקות של בית רבן, ואלמלא שהקדוש ברוך הוא שורה שם, ושוכן בתוכם ועוזרם בלימוד התורה, לא היו יכולים ללמוד תורה, כי התורה היא אשת ומתשת כוחם, וכיוון שהשכינה עימם אז נדבקת ונדלקת התורה בליבם כמו האש בפתילה. ...
ועל כן אמר קרא: 'וכל בניך לימודי ה' - כי מתוך שבניך לימודי ה', ושורה עליהם ומלמדם תורה אז 'ורב שלום בניך' - שלא יארע בהם שום נזק, אלא יתרבה השלום והשפע עליהם, ובזכותם יתרבה השלום גם בכל העולם.

מה השושנה שפלת הקומה ומוציאה פרחים טובים? - כך אין התורה נמצאת אלא במי שהוא נמוך. ולא נפסקה הלכה כבית הלל אלא מצד שהם נמוכים. וגם כן לא נשתבח אדון הנביאים אלא בענווה.
וגם כן - מה שהשושנה מוציאה הפרחים מינים ממינים שונים? - כך התורה בכל דור ודור מתחדשים בה כמה רזין עלאין, וכל אחד מחכמי ישראל מניח לחברו במה להתגדל, וכל אחד מחדש מה שקבלה נשמתו, והכל הולך אל מקום אחד ו'כפטיש יפוצץ סלע'.

'תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף.' - כוונתו בזה: שמתחילה, כללות כל ישראל לא ראו ולא קבלו, רק פשטי התורה ומצוותיה אבל סודותיה וחדריה, לא ידעו בהם כל ישראל בתחילה.
וזהו שאמר: 'תורי זהב נעשה לך' – דהיינו: שהבטיחם הקדוש ברוך הוא, כשידעו ויבינו פשטי התורה ויקיימו מצוותיה על אמיתתם, עתיד לגלות ולהראות להם סודותיה הנחמדים מזהב, והרי אמר לו: 'תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף' - שיש בידך כבר. שקודם ידיעת בסודות התורה ומצפונותיה התורה חשובה בעיניהם רק כנקודות הכסף אבל אחר היכנסם בחדריה, נקודות הכסף יהיו בעיניהם כתורי זהב, וכל זה הבטיחם והם לא יכלו לעמוד באמונתם.

'אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלם' - הנה קהלת הוא שלמה, כי לא היה מבני דוד, משיח ה', מלך בירושלים, רק הוא לבדו, ונקרא כן על החכמה שנקהלה בו, או על קיבוץ וחיבור חלקי הסותר בדברי בני האדם ותכלית עניינם, אשר חיבר ואסף בחקירות, וכבר בקשו לגנוז הספר הזה מפני שמצאו בו דברים נוטים למינות, אבל נמנעו מזה, לפי שראשו דברי תורה וסופו דברי תורה, והכלל העולה מדבריו אחרי העיון והחקירה בכל חלקי הסותר הוא תכלית דבריו: 'סוף דבר הכל נשמע, את הא-להים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם. כי את כל מעשה הא-להים יביא במשפט על כל נעלם, אם טוב ואם רע'.

'אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך' – דהיינו: על ידי ריבוי ועסק התורה, חידשת חידושי תורה, אל תחזיק הטובה התורה שחדשת לעצמך, אלא 'יפוצו מעיינותיך חוצה' לזכות בה את הרבים.

'פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה' - מקשה הגמרא: כלום יש תורה של חסד ויש תורה שאינה של חסד? ועונה: אין. דהיינו אם למד תורה ולא למדה לאחרים, נהיית תורה שאינה של חסד. ולא נקרית תורה של חסד אלא כשמלמדה לאחרים.

יש לחקור שאם דיין שלקח שוחד והתרו בו, למה לא ילקה?! ולא מצינו מלקות בזה, ולא מנה אותו הרמב"ם ז"ל, וכן דיין שהטה את הדין והתרו בו. ולזה יש לומר - שאין בו מעשה. וגם בדיין שלקח שוחד, בשעה שלקח, עדיין הוא התראת ספק, שמא לא ידון. ובשעת גמר הדין, הווי אין בו מעשה, כיוון שסוף סוף הווי התראת ספק, בשעת קבלת השוחד אין בו מלקות.
אבל בדיין המטה הדין, אם נשא ונתן ביד והתרו בו, למה לא ילקה?! ואף על גב שאין במעשיו כלום, שחוזר הדין אפילו כך לרבה לוקה, שעבר על דברי רחמנא.

'התינוקות לא קוראים בתחילה בשבת, אלא שונים בראשון' - ופירשו רש"י והר"ן: אין מתחיל ללמדם בתחילה בשבת, בדבר שלא למדו מעולם אבל בדבר שלמדו כבר בפעם הראשונה, שונים ולומדים. ...
וראיתי להחכם 'עמודי שמיים' ... שבימי החול יעסוק במשא ומתן סדיני התורה בעניין עמוק ופלפול, להוציא שבת, שלא יעסוק גם בעבודת התורה, לא אפילו במלאכה קלה, כעניין שאמרו: אין שונים בו בתחילה, מפני קושי הלמידה, שזה בכלל אזהרת השביתה, אלא יחזור על תלמודו, הרגיל על לשונו, ויעיין בדברי אגדה המושכת ליבו של אדם. ... שלא יטריח עצמו בעיון עמוק, ואין צורך לומר, שלא יטריח עצמו בלימוד הגמרא, שגם זה נחשב חילול שבת. ... והרב המאירי ... אסרו להטריח נפשו, שהוא יום מנוחה ועונג, והוכיח כן מסוגיה, שבנדרים הנזכרת, שאמרו: 'תינוקות אין קוראים בתחילה בשבת', והגם שהסוגיה אמרו בתינוקות, מכל מקום יש ללמוד גם לגדולים בהדרגה, שאם הש"ס, נשמע לנו בלימוד, שאינו קשה אלא לגבי תינוקות, כיוון שלפי שכלו, ולפי שניו מצטער בלימוד זה, וחסרוהו הוא הדין בלימוד ועיון עמוק, שגם הגדולים והמבינים טורחים בו להבין ההלכה, יש לאסור בשבת בכל העיתים.

אם הם מוחזקים לתלמידי חכמים, ויודעים לישא וליתן בגמרא ובפוסקים, אף על פי שאינם תלמידי חכמים רשומים כמו של שאר כרכים גדולים המפורסמים, ודעתם תמיד על תלמודם שעוסקים בתורה עד חצות, ומחצות ואילך מתעסקים במשא ומתן, למצוא טרף לביתם, אפילו יותר מכדי חייהם רק שאינם מתעסקים הרבה כשאר הסוחרים כדי להתעשר, וביום השוק דווקא שהוא זמן מחייתם לכל השבוע הוא שבטלים, שזהו בכלל 'כדי חייו' מעין מה שאמר רבא לתלמידיו: 'בבקשה מכם, בימי ניסן ובימי תשרי, אל תראו לפני, כך שלא תוטרדו במזונותיכם כל השנה'. ולעתות הפנאי שאין להם עסק, חוזרים על תלמודם, ואינם יושבים בישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ להוציא הזמן לבטלה, הרי אלו תלמידי חכמים ופטורים מכל מיני מיסים וארנוניות אפילו הקצובים על כל איש ואיש וחייבים הציבור לפרוע בעדם, ואם לא ירצו לפרוע בעדם, יכולים לנדותם ונידויים נידוי עד שיפרעו.
ומה שאומרים הציבור לקבוע להם פרס יפה, משיבים התלמידי חכמים שאין רצונם ליהנות כי אם מיגיעת כפיהם, ומשנה שלימה שנינו: 'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון'. ...
ולכן אין לציבור כי אם לשמוע דברי חכמים שישימו עיניהם על התלמידי חכמים שביניהם להחזיק את ידם ולפוטרם מכל מיני מיסים, למען יחזיקו בתורת ה', רק שישגיחו עליהם להיותם תורתם קבע ומלאכתם עראי, לעסוק כמנהגם מקצת היום בתורה ומקצתו במלאכה ובמשא ומתן, ובכל עת שיפנו מעסקיהם יהיו חוזרים ללימודם כנזכר. ועליהם יאמר עץ חיים היא למחזיקים בה.

'מפני מה בני עניים? והקדוש ברוך הוא משיבה: 'להנחיל אוהבי יש'. למה הם עניים בעולם הזה? כדי שלא יעסקו בדברים אחרים וישכחו התורה, כמו שכתוב: 'כי העושק יהולל חכם'. -
כיוון שראתה תלמידי חכמים רובם ככולם עניים, היטב חרה לה כיוון שהם קיום העולם, שנאמר: 'אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי'. אם כן מפני מה הם עניים? וכי בשביל שאני זכר הפסדתי, לזה השיב הוא יתברך: 'להנחיל אוהבי יש' - רוצה לומר: לפי שעסקי וענייני עולם הזה, נקראים אפס ואין, אבל התורה והמצוות נקראים 'יש' - שהוא דבר שיש בו ממש. ...
ושאלה עוד: 'ומפני מה הם עניים בעולם הזה' - רוצה לומר: ולמה הם עניים כל ימי היותם בעולם הזה? בשלמא קודם לכן כדי שילמדו היו עניים אבל אחר שלמדו והיו חכמים גדולים. ... למה הם עניים כל ימי היותם בעולם הזה, אפילו אחר שלמדו, והשיב לה: שחושש חשש אחרת, שמא ישכחו מה שלמדו כבר, ומה הועילו חכמים בתקנתם.

בימינו, כבר המציאו הפוסקים הראשונים והאחרונים, הלכות פסוקות, ואפילו אם יחיה האדם מאתיים שנים, יהיה לו די והותר, ללמוד כל חייו ההלכות הפסוקות, וירצה לומר: הנה אוכל לקיים בזה המצוות עשה של לימוד התורה, ולמה לי להתעמל להמציא דינים והלכות מעניינים דקים שבתורה שבכתב. ...
לזה באה התורה ואומרת: 'אם בחוקתי תלכו' - שתהיו עמלים בתורה, שכוונת ה' יתברך דווקא להתעמל בתורה, ואחר היגיעה בה, ימצא עניינים נפלאים בכל פעם, הן בפשטי ההלכות הן ברמזים דרושים וסודות, כל אחד לפי שורש נשמתו וחלקו, ונקרא בשביל זה כללות התורה. ...
וזה שאומר: 'אם בחוקתי תלכו' - שתעשו הליכות מחקיקות ורמזים שבתורה, כי בזה חפץ ה' יתברך, שתהיו עמלין בתורה, בעמל וביגיעה, להוליד כל פעם דברים חדשים, כי הגם שהאדם לומד הלכות פסוקות בכל זמן, ואינו עושה פרי להוליד, עדיין לא הגיע לתכלית המקווה.

כשיושב החכם ודורש - הקב"ה מכפר כל הקהילה הקדושה השומעים, קודם שישמעו הדרש. כמו השומע מילה - שמכפר למוהל ולסנדק ולכל השומעים, כן הדרש מכפר, ובפרט ביום שבת כלה.
כמה צריך אדם לרדוף בכל עוז ואהבה לשמוע, ובפרט אם הוא מן הקרואים לדרש. שיקרה היא מפנינים, שכמה אדם טורח בתעניות וסיגופים, יש עברות שצריך שמונים וארבע תעניות, ויש חמישים ותשע, ויש מאתיים שלושים ושלוש, ויש שבע מאות, כמבואר בדברי האר"י זצ"ל.
וזה האיש הרודף לשמוע הדרש, מתכפרים עוונותיו מבלי שום תענית, ואפילו הלומדים והתלמידים חכמים צריכים לבוא ולשמוע הדרש, שמרוויחים רווח גדול שנמחלים עוונותיהם. ואל יאמר: 'אני תלמיד חכם ויודע כל הדרש' - כי אין מדרש בלא חידוש.

'ויאמר א-לוהים: יקוו המים מתחת השמים, אל מקום אחד, ותראה היבשה, ויהי כן'. - שאם האדם רוצה לעשות איזה מצוות ומעשים טובים או רוצה ללמוד תורה, יבוא היצר הרע ויאמר לו: מי שהוא קורא בתורה יחיד, אינו טוב, אלא עד שיתקבצו החכמים הכל בבית המדרש, אז תלמדו יחד. וכן גם כן מעשים טובים, כשהאדם רוצה לעשות איזה מצווה, אומר לו: כשתעשה בינך לבין עצמך, אין אדם רואה אותך ואין בני אדם למדים ממך, אבל המתן מעט עד שיבואו כל האנשים, ויראו אותך וילמדו ממך. וכן על זה הדרך. אבל באמת אינו כן, שאפשר שיתבטל מאותה מצווה, ולא ילמד, ולא יעשה שום מצווה.
וידוע ש'יבשה' - רומז למצוות ולמעשים טובים. וזה כוונת הכתוב: 'ויאמר א-לוהים' - דהיינו היצר הרע שהוא נקרא מלך, ו'אלהים' לשון מלכות. כשאדם רוצה ללמוד או לעשות איזה מצווה, אומר לו: 'יקוו המים מתחת השמים' - דהיינו החכמים ובעלי תורה, 'אל מקום אחד' - בבית המדרש. ואז תלמדו יחד, שלימוד ותפילת רבים אינה שבה ריקם. ואמר הפסוק: 'ויהי כן' - 'וי' אם 'יהי כן' - שאפשר שלא יבואו, או יכלה הזמן. ולא ישמע לעצת היצר הרע.

מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד כלחם ומים, אין נפשו של אדם קצה בתלמוד תורה.
'אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל' - והנה מצאנו שהתורה נמשלה ללחם, כמו שכתוב: 'לכו לחמו בלחמי', וכן נמשלה למים, כמו שנאמר: 'הוי כל צמא לכו למים'. ואמרו זיכרונם לברכה שנמשלה, ללחם ולמים שאין נפשו של אדם קצה מהם לעולם, ואינם בשאר מאכל ומשקה, שכאשר יתמיד בהם האדם, יום אחר יום, הוא קץ בהם. והן בעוון שמי שאינו קובע עתים לתורה, יומם ולילה, ואינו עוסק כי אם במשא ומתן להרבות מאודו, בעוון זה לא יהיה לו לחם ומים, מידה כנגד מידה, שנפשו 'קצה בלחם הקלוקל' - דהיינו: תלמוד תורה, שכתוב בה 'הקול קול יעקב', היפך הנהוג שאין לקוץ במים ובלחם.

אמרו: 'היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה' - אשריהם ואשרי חלקם. ומזה כל נבון יעשה בדעת וימסור את נפשו וגופו לקיים מצוה זו ולא יחוס על ממונו וישכור מלמד מכיסו וממונו כדי ללמד בני העניים שאין לאביהם משלו, ובני היתומים שאין להם אב שישאל עליהם.

מי ימלל גבורות אור יקרות, שבחי א-להים, אבא הרחמן, חיבה יתירה הודיע לנו, בהגלות נגלות אור שכינתו, ממכון שבתו הופיע על הר סיני, ליהודים הייתה אורה זו תורה כחמה ברה, חכמה מפוארה. זאת חוקת התורה, לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז וכל אבן יקרה, שהכל בה - אם תרצה תאמר ממקרא, אם תרצה תאמר מסברה, זו היא דרך ישרה.
ברוך שבחר בהם ובמשנתם, דברי חכמים כדורבנות יוצאות חנונות, דרך תבונות, כי טוב סחרה ים התלמוד, שאין לו סוף עמוק עמוק, מי ימצאנו יבוא עד תכונתו, זה הים גדול ורחב ידיים, שלהבת קשורה בגחלת בוערים אש וזיקוקי אש, ומה שראה ראה, ספרם של צדיקים מלאים זיו ומפיקים נוגה, מאירים כברקים אספקלריא המאירה, ובאו בה פירושים בעלי אסופות מאליפות בפנים יפות, דור דור ודורשיו, עשות ספרים הרבה, אין להם שיעור.

'ובתורתו יהגה יומם ולילה', ואז יהיה 'כעץ שתול על פלגי מים' - בסגולת עץ החיים, 'אשר פריו יתן בעתו' - שיהיה הוא תכלית הבריאה ותילווה אליו ההשגחה הניסית הא-לוהית, ויהיה מעון לשכינת ה' עליו, ויבקשו התורה מפיהו, 'ועלהו לא יבול' - ויגזור אומר ויקם לו, 'וכל אשר יעשה יצליח' - הוא יגזור גזירה וה' יקיימה, ה' יגזור גזירה והוא מבטלה.

'דור לדור ישבח מעשיך וגבורותיך יגידו' - יש כמה מצוות, ישראל עושים, שסגולתן, שמהפכים מידת הדין למידת הרחמים עמו: מצוות מזיגה, עקידה, שינה י"ח ברכות, כיבוד אב ואם. וזהו: 'דור לדור ישבח מעשיך' - לשון הכנעה כמו 'משבח לשון ימים', 'בשוא גליו אתה תשבחם' - שהם לשון השפלה, הכנעה. ירצה, שיהיו הדורות מוכנעים זה לזה, שהדור שלפניו, שהוא גדול ממנו ... ע"י גם כן קיום המצוות הנזכרים, שהם ראשי תיבות 'מעשיך', על ידי זה 'וגבורותיך', שהם הדינים והגבורות הקשים 'יגידו' - יכרתו ... שמבטלים הגזירות והדינים ונהפכים למידת החסד והרחמים.

'נתן לנו את התורה' - חרותה על הלוחות, המעדיף בטוב סגולתו, חירות ממלאך המוות, חירות משעבוד מלכויות, בני חורין, מושכלים בשכל עליון. ועל דעת כן ירדו למצרים, ובזה ההזדככות היו מוכנים ומזומנים בעבודתו יתברך בקבלת התורה, וזכו להיות 'בעלה דמטרוניתא', לשאוב מבאר העליון על ידי לוחות העדות, לוחות הברית.

כתב מהר"י עייש זיכרונו לברכה: כשם שאי אפשר לאכילה בלא שתייה כך אי אפשר לבקיאות בלי פלפול. והבקיאות דומה ללחם, והפלפול הוא דומה ליין. ... וזה שנאמר: 'לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך' - בקיאות ולאחר מכן פלפול, ביען 'כי כבר רצה האלו-הים במעשיך' - ושניהם נצרכים, שבלי פלפול אי אפשר לעמוד על דברי תורה בהבנה קיימת. בזה יש רמז במה שאמר הכתוב: 'ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין' - ורצה לומר: מי שהוציא בתורתו הבקיאות והפלפול לזה יקרא 'מלך שלם', שראוי הוא ליישב על כסא מלכות בית דיני הצדק, ולהורות הוראות בישראל.

כמו שמוטל על האבות, להשתדל בעד בניהם להשיג חכמת התורה כראוי, כן חיוב מוטל על ראשי הקהילה הקדושה, אשר בכל מקום ומקום, להשתדל בעד בני העניים, בכל דבר ודבר הנמשך להם ממנו אור תורה. הן בנוגע לשכירות הרב אצל הלומדים; הן בנוגע לספרים הנצרכים ללימודם; הן בנוגע לפרנסתם ומלבושיהם, ודי מחסורם אשר יחסר להם, עד אשר ישיגו עיון הש"ס והפוסקים כראוי. וכמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'היזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה'.
וישראל קדושים מכירים מעלת תורתנו הקדושה, וגודל השכר המגיע למחזיקים בה, ומשלמים בעין יפה לצורך מוסדות יקרים כאלה של החזקת ידי לומדי תורה. ואשריהם ואשרי חלקם בעולם הנצחי, שזוכים על ידי זה ליישב בעולם הבא, בצד החכם שהחזיקו בידו, כמו אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות צל וחופה לבעלי מצוות אצל בעלי תורה'.

'אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת' – המקובלים, זיכרונם לברכה, כתבו שאם חכם מחדש חידושים הרבה, בידוע שנשמתו גדולה ונכלל בה הרבה שרשים. ולזה אמר: 'אם למדת תורה הרבה' - שה' יתברך השפיע לך חכמה, והרחיב את גבולך לחבר ספרים, בים חכמת התלמוד וגמרא ופוסקים ובפרדס, 'אל תחזיק טובה לעצמך' - לומר כי בכח לימודי ושקידתי עשיתי לי את כל החיל הזה, 'כי לכך נוצרת' - לא בכוחך ועוצם ידך, אלא מצד בחינת נשמתך שהיא גדולה, ולכך חלקיה מרובים, ולזה הצלחת והגדלת למעלה למעלה על חכמי דורך. ורמז במילת: 'לכך' - שהיא גימטריה: שבעים - לרמוז שיש שבעים פנים בתורה.

מה יעשה ישראל, במי שהקדיש בתים ידועים לפירותיהם, וזקף קרן קצוב והמורם מהם לעשרה לומדי תורה, שיהיו גורסים בין העמודים, במקום אשר הכין לו, ומינה גבאים על כל נכסיו, והשליש באה מהכלל, לקרבה אל המלאכה, מוציאים מזה ונותנים לזה, וידיעה מוכרחת כי אין הקומץ משביע, שפירות הארץ, אין משאם מספיק לחשבון הלומדים אפילו חמישה מביניהם, והדין שגורם, שמחזרים לפתחי הסגרים וישיבות אחרים, דואגים לטרף ולבקש מהם אוכלם, ויהי טרף בביתם, בין כך וכך, נשתכחה תורה ואזלה ונדלדלה, כי הלומדים ישוטטו לכווין השעות, ואין כל השעות שוות בלימודם, פותחים בכד ומסיימים בחבית, שהתופס הישיבה לומד במקום שלבו חפץ, והנכנסים שונה להם פרקם, ולא יודעים מה שאמר מר, ועד שמתחילים פוסקים, מפני היראה כי הגיעה השעה, ואין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימה, וכמעט שאינם באים אפילו לשמוע, אלא לדרוש ולקבל שכר. ... וכאשר הגבאים, שנתמנו מפי המקדיש, המה ראו כן תמהו, רצו לתקן המעוות, הם אמרו למנות למיעוט, וישארו בהם שלושה, אחר הדקם, שיהיו קבועים בדוכנם, מבוקר עד ערב, לבד עת האוכל, ותורתם מתקיימת ומלאכתם נעשית, ולשאול הגיעו האם באו רבנן ופיחתו מינויים, ולא עשו מדעת בעלים. ...
איך שיהיה, מתורת הרב למדנו בנידון שלנו, שיכולים הגזברים הללו למעט מהישיבות כדי להספיק ללומדים בהסגרות, שהם הם הקבועים, ובא אהל קבע ומבטל אהל ארעי. ... זאת ועוד אני אומר, לצאת ידי כל המתמיהים, וחובבים להחמיר, שמי שכבר זכה ונכנס - זכה. ומעלים ולא מורידים. מכל מקום אם חל מציאות העדר אחד מהם לסיבה שתהיה, אם לבקש פרנסתו ממקום אחר או נתבקש למעלה, יש ביד הממונה הלז, להוסיף הספקתו למי שהוא קבוע ללמוד וללמד, ולהצמיח פירות בלימודו, ולהבין דבר מתוך דבר, ולישא וליתן במלחמתה של תורה כאשר יוכל שאת, ומרבה ישיבה מרבה חוכמה, ואין לו לבקש על גזרי עצים למלא חסרון החשבון.

ע"י לימוד התורה בדרוש אגדה, יש כוח למחול כל עוונות ישראל, ואם מוסיף ואומר קדיש על האגדה, אפילו נחתם עליו גזר דין לרעה, הקב"ה מוחל לו ומכפר עוונותיו. וזה שאמר כל בנייך לימודי ה', רוצה לומר - אם כל בנייך יהיו לומדים דברי אגדה ואומרים עליה קדיש, שהוא שבח לה', אז 'רב שלום בנייך' - שיהיה להם שלום הרבה, שאפילו נחתם עליהם גזר דין לרעה מתבטל.

מי נקרא תלמיד חכם, כדי להחשיב אותו באותם הדברים? ... צריך שיידע את הש"ס עם הפוסקים; ויידע גם ללמוד דבר מתוך דבר; והדבר השלישי: 'יראתו קודמת לחכמתו' - שיהיה ירא שמיים.
אבל אם האדם הזה גאון שבגאונים, יש לו מוח משהו פלא, יודע את הכל, אבל אין לו יראת שמיים - אפילו אם יהיה גדול שבגדולים בכישרון - זה אפס אפסים. העיקר הוא 'ושמתם את דבריי אלה'. ...
אבל אם האדם הזה הוא לא למד ש"ס מימיו. הוא לא למד הלכות. אבל יש לו כישרון רטורי, משהו מדהים, יודע לספר סיפורים, איזה דרשן, פה מפיק מרגליות ... אבל אם אתה שואל אותו הלכות, והוא מגיע להלכה - 'פותח את ידיך' ולא יודע. ... בהלכות הוא עם הארץ - זה לא נחשב לחכם. ...
אדם שיש לו סמיכה לרבנות, עדיין לא נחשב מבחינה זו כתלמיד חכם ... אז הוא גרס כמה דפים ביורה דעה מסימן ס"ו עד ק"י. הוא למד כמה סימנים, ונתנו לו תעודה שהוא למד את ההלכות האלה, אז בזה הוא נהיה תלמיד חכם?! ... הסמיכה הזאת, אין לה ערך. זה לא מעלה ולא מוריד. מי לנו גדול בתורה ענק בתורה יותר מהרב שלמה זלמן אוירבך, והוא לא היה לו סמיכה. ... ההגדרה היא - הלשון של הגמרא: 'שואלים אותו דבר הלכה בכל מקום - ואומר'. ... צריך לגמור את התורה כולה, כל ארבעה חלקי השולחן ערוך, כל הדברים שהם הלכה למעשה, צריך ללמוד לשנן ולדעת, כדי שייחשב תלמיד חכם לעניין זה.

הזהירו רבנינו זיכרונם לברכה: ללמוד בימים אלו ספרי מוסר יותר מרגילותו כדי שעל ידי זה, יזכור ויכיר חסרונותיו ועיוותיו. וכל אחד ישער בעצמו מאיזה ספר הוא מתפעל יותר וילמוד בו. וכמו שכתבו חכמינו זיכרונם לברכה: ממקום שלבו חפץ.
ואם הוא בעל משא ומתן וטפו תלויים בו, אף על פי כן ימעט בימים אלו בעסקיו, ועשה אותם ארעי, ותורתו וחשבונו עם קונהו - קבע. ... ואם הוא חכם ילמוד גם כן נסתר ב'סתר אהלו' והצנע לכת.

'ועשו סייג לתורה' - בהקדים מה שכתוב בשמות רבה פרשה ל' וזה לשונו: 'איש תרומות יהרסנה' זה חכם שהוא יודע הלכות ומדרשות והגדות ויתום ואלמנה הולכין אצלו שיעלה דין ביניהן, והוא אומר להם עסוק אני במשנתי, איני פנוי אל האלוהים, מעלה אני עליך כאילו החרבת את העולם ועיין שם.
אזהרה לדיינים שכשתהיו עסוקים בתורה לא תישארו עסוקים ותאמרו אין אנו פנויים, אלא עשו סייג לתורה, שכמו שהסייג מפסיק, גם כן תעשו סיג ותפסקו מן התורה כדי לדון דין יתום ואלמנה.

'צריכים התלמידי חכמים ללמוד בחברה יחד ולא ביחידות' - ועל פי זה אפשר לרמוז מה שכתוב בתורה: 'אשדת' בתיבה אחת וקרי שתי תיבות אש-דת. ... תיבה אחת להורות ששני תלמידי חכמים צריכים ללמוד בחבורה יחד, ומשום כך חיבר אלו שתי התיבות יחד להורות לנו הטעם שניתנה התורה מתוך האש, שצריך להיות כמו האש שאינו דולק יחידי. ...
זהו שאמר: 'אחת דיבר אלוהים' - דהיינו: תיבה אחת דבר א-לוהים: 'אשדת', ואולם 'שתיים זו שמעתי', שקוראין לה בשתיים - דהיינו: שתי תיבות. ...
'כי עוז לא- לוהים' – דהיינו: על ידי התלמידי החכמים החריפים, יוודע חוכמתו יתברך במה שסידר התורה, אשר כולה סודות נפלאים, והם המגלים לנו חוכמתו יתברך ויתעלה. ...
אם כן יש לומר שזהו הטעם שצריך ה' יתברך שילמדו יחד, משום שעל ידי זה מתחדדים ויכולים לגלות לנו חוכמתו יתברך, הרמוזה בתורה, ומשום כך הביא טעם הכתוב למה צריך ללמוד בחבורה: וכנזכר למעלה משום 'עוז לא-לוהים' - שהתורה היא עמוקה מאוד מאוד ... וצריכה דעת שלימה.

'אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה' - כתב הרמב"ם, זיכרונו לברכה: שהתורה אינה מתקיימת אלא במי שהוא עניו, וזה שנאמר: 'אשת חיל' - שהיא התורה כמו שאמרו חז"ל, 'מי' - שהוא חושב עצמו למי ולאין, על דרך: 'מי אנוכי כי אלך אל פרעה'. 'ימצא' - התורה שמתקיימת בו.
'ורחוק מפנינים מכרה' - רצה לומר: מי שמחשיב עצנו כפנינים, שמבקש כבוד רחוק ממנו, 'מכרה' - שאינה מתקיימת בו, וזה שנאמר: 'רק הישמר לך' - רצה לומר שתשמר: לעשות ענווה כרמוז במילת 'רק' שהיא מיעוט כמו שאמרו חז"ל. ועל ידי זה: 'ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים' ... שעל ידי הענווה תשמור נפשך, שלא תשכח את הדברים של תורה.

פשט המנהג בכל המקומות, שאחרי שגומרים הסעודה ביום שבת בבוקר, מתכנסים כולם בבית הכנסת, וחכם לומד בפניהם עד שעת המנחה, וזה מנהג יפה מאוד, שבכך מקיימים מצוות עונג שבת כראוי, שכל עונג השבת, שצוונו הקדוש ברוך הוא, אינו לענג הגוף במאכלות גשמיים, אלא במזונות רוחניים - התורה והמצוות. ולכן ישתדל אדם הרבה בעניין הלימוד בשבת ...
וכל זה ששמעתם אומרים: 'שינה בשבת תענוג' - שכן ראשי תיבות של שב"ת, הרי הדברים אמורים לגבי אנשים, שלומדים כל ימות השבוע וצריכים לנוח מעט בשבת. אבל אלו שאינם לומדים כל ימות השבוע והם טרודים בעסקם, בשבילם בקושי מספקת השבת להשלים חובת לימודם בכל ימות השבוע.

בזמננו אנו, זמן ההשכלה, מחוייבים אנו להיות יודעים את כל הוויות העולם, אין אנו רשאים להיפרד ממי שהוא, רק הכל ואת כל, צריכים אנו לקלוט בתוכנו ולעשותו לחלק מאתנו. אצל עמים אחרים יש אשר ואנשי הדת הם גם משכילים בידיעות היוצאות מגדר הדת. ואצלנו לדאבוננו על פי רוב אין הדבר כן, ובשביל זה מוסרים אנו את בנינו, ללמדם חוכמות חיצוניות אצל אנשים הרחוקים מאתנו ואין להם דבר עם התורה. לו היו גם לנו חכמים על דבר אמת, יודעי תורה ואנשי מדע ויראי ה', אז גם היה לנו דור שהיה מאחד בקרבו את התורה ואת החכמות חיצוניות. אין אליהו בא להפריד ולחלק, רק לאחד את הכל ולקרב איש אל רעהו. ועוד נזכה ליום ההוא אשר אליו קיווינו, בשוב ה' את שיבת ציון.

'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' - חיוב זה הוא כדי שהאדם ידע כיצד להתנהג בימי חייו. ומכל מקום אינו חייב ללמוד בכל שעות היום, ומותר לו גם לעבוד לפרנסתו, כמו שכתוב: 'וברכך בכל אשר תעשה'. וכמו שאמר רבי ישמעאל: 'ואספת דגנך' - מה תלמוד לומר? - לפי שנאמר 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', יכול דברים ככתבם, תלמוד לומר: 'ואספת דגנך' - הנהג בהן מנהג דרך ארץ'. עד כאן דברי הגמרא. ופסק בשולחן ערוך, שכך צריכים לנהוג רוב הציבור, שאם לא כן 'תבוא לידי צורך הבריות, וסופך ליבטל מדברי תורה'. ... רואים שהעיסוק בפרנסה אינו סתירה לחיוב 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', אלא אדרבה, פסוק זה מחייב את האדם להתפרנס כדי שיוכל ללמוד תורה בלי טרדות. וכתב הרב 'אור החיים' הקדוש בספרו חפץ ה', שאדם שקובע עתים לתורה, ואוכל ושותה וישן ועמל לפרנסתו כדי שיוכל ללמוד בנחת, נחשב לו כאילו למד כל היום.

'שקדתי ואהיה כצפור בודד על גג. כל היום חרפוני אויבי מהוללי בי נשבעו' - האדם פונה אל הקדוש ברוך הוא ואומר לו: ריבונו של עולם, הריני ער בלילות ואיני שרוי בביתי. אני מבקר בישיבות ולומד כל הלילה, והריני שוקד כציפור בודד גג. 'כל היום חרפוני אויבי' - מחרפים אותי על כי אני מתפלל שלוש תפילות; בוקר צהרים וערב. ובכל זאת שוקד גם בלילות, כי אהבתי תורתך, חוקיך ומצוותיך. 'כי אפר כלחם אכלתי' - אינני שם לב על המאכל, כי אפר כלחם אוכל אני.

הרב ומורה צדק אם הוא באמת מורה נאמן ... עליו להסתכל בכל אברי גוף העם, שגם האישה היהודית חלק מהם, שלא לדחותה ולהעמידה בחוץ מלימודים דתיות, שעל ידי זה נמחק הרגש הדתי, החי והחזק הקבוע בלב האישה היהודית. עמידתה בחוץ תשפיע לרעה על החינוך. האם היהודית לא יכולה, מחוסר ידיעה והמתת הרגש הדתי שבה, לפתח בלב הילדים את האמונה החיה, הדת הרגשית, שאינה יודעת גבול והבדל. מרשה לקבל את האישה היהודית ללימודים דתיים. שוויון גמור יש לאישה היהודית בחיים הדתיים. ... התורה נתנה רשות לאשה היהודית לעלות למדרגת רבנית מורה הוראות, אם ראויה היא לכך, אין מעצור על דרכה זו. ואמנם היו נשים כאלו שעלו למדרגה כזו ויותר מזו. גם בדורות הראשונים, גם בדורות האחרונים. גם במצרים 'בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים'. משה רבינו, עליו השלום, שלימד גם לנשים, הקים נשים צדקניות, הנשים ידעו לחנך את בניהן, דור עברי, שבעמו יתפאר ולתחייתו יעבוד. ומה עשו? - הן ילדו את בניהן בשדה, חינכו אותם ברוח חירות. ...
אך הרבנים בארצות אלה, שאינם למדנים, שלא הגיעו להוראה, דחפו את האישה היהודית מלקחת חלק ביהדות, ואסרו עליה הלימודים הדתיות: 'כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות' - דעה יחידאה היא. וזה גרם לחורבן בתי היהדות ועולם החינוך במחננו, הוא עולם של הפקר.

'יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתיים' - דהיינו מרביץ תורה ברבים. ולזה תמה בעל המסורה, 'למה ישבת בין המשפתים?' - הרי אתה יששכר, ואפילו בהיותך יחיד אתה יכול לעסוק בתורה ולהסיק מתוך השמועה את הלכה, ולמה לך לעסוק בתורה ברבים בקולי קולות?
ואמר: 'לשמוע שריקות עדרים' - פירוש להדריך בני הישיבה על האמת, ולשמוע מהם מה הם אומרים, ולהכריע כמי ההלכה, או לכאן או לכאן.

'והיה עקב תשמעון את המשפטים האלו, ושמרתם ועשיתם אותם, ושמר ה' א-לוהיך לך את הברית ואת החסד, אשר נשבע לאבותיך'. -
ולמה הפסיק בתיבת 'המשפטים' באמצע ואחר כך אמר: 'ושמרתם ועשיתם אותם'? - אבל אפשר שיובן בהקדים מה שאמר התנא בפרקי אבות: 'ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה' - ומזה נלמוד קל וחומר, שאפילו אם היה לומד בתורה, אלא שלא מקיים מה שלומד, עם כל זה - לא עשה כלום.

'אם פגע בך מנוול זה, מושכהו לבית המדרש' - ולא אמרו סתם שיעסוק בתורה, אלא להודיע שאפילו שמיעת דברי תורה מהלומדים לשמה, מטהרת חולי הנפש ומברחת כוחות הסטרא אחרא, והיצר הרע מעליו. ולזה אמרו: 'מושכהו לבית המדרש' - כי שמה ישבו בעלי תריסים, הלומדים תורה לשמה בוודאי, וישמע לדברי תורה מפיהם, 'שמעו ותחי נפשכם', כי המאור שבה, אור קדוש ועליון הוא, הדוחה היצר הרע מעליו, ויתעורר חלק הטוב שבו, ויתגבר על הרע ויגרשהו, ויטהר מחשבותיו.
כי טהרת המחשבה צריכה רבה, ולאו מהרהור עבירה, חס ושלום, בזנות דווקא וכדומה, אלא גם להסיר קנאה ושנאה מחבריו, ואהבת רדיפת הממון, יותר מכפי הראוי לו, ומכל שכן, ממון של חברו. ומתכבד ושמח בלבבו בקלון ותקלת חברו, ומתאווה מאוד למפלת והשפלת חברו, ומחשבות שקרים ופיתוח לרמות הבריות, ומחשבות עוול איך בשקרים וכזבים יתנהג. וגם להונות חברו בדברים הרעים, ולהתנאות עליו בגובה לב. את הכל - האדם צריך להרחיק ממחשבותיו.

הטעם שניתנה תורה ביום השבת ... כי התורה מורה על האחדות, כי כבר אמרנו: בשעה שישראל קבלו התורה נעשו דין אישה עם בעלה. ובגמרא אמרו: 'האומר לאישה התקדשי לי לחצייך - אינה מקודשת'. לפי שאין אישה מתקדשת לחצאין, שאישה לשניים - אינה ראויה. כן הדבר בעם ישראל, הם בחינת אישה עם בעלה, אם הם באחדות נחשבים כאישה אחת שהם באחדות גמורה.

עיקר פרי לימוד התורה, והן בכלל כל עיקר לימודים, הוא בדבר הנוגע למעשה - לידע ולהודיע מה חובתו בעבודת בוראו ויעשנה, ולא כאותם בני אדם שאין עיקר לימודם אלא בדבר פלפול וחוכמה להראות את בני אדם גודל חריפותם ופלפולם, כי אין זה עיקר פרי הלימוד.

'כי אדם לעמל יולד, ובני רשף יגיבהו עוף' - מה שאמרו רבותינו, זיכרונם לברכה: כשהתינוק במעי אמו מלמדין אותו כל התורה, וכשיוצא ממעי אמו, בא מלאך וסוטרו, על פי, ותוכח עד כאן.
אלא, שעל ידי, כשיטרח בתורה, יכול לבוא לידי זכירה, ואם לא היה מלאך סוטרו, לא היה יכול.
שצריך לו טירחה יתירה כדי ללמוד ולחדש חידושי תורה, הכל לפי מה שהוא אדם, וזה מה שאמר: אדם לעמל של תורה יולד.

נודע, מי שמקיים את התורה מעוני הוא שבח גדול, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, המקיימה מעוני סופו לקיימה מעושר. המקיימה מעושר, כי חנני אלוהים וכי יש לו כל, אין בו שבח גדול. זאת אומרת, טובה חכמה עם נחלה. דהיינו, נחלת הארץ שמקיימה מעושר ויותר השבח לרואי השמש העני, שמצפה לזריחת השמש כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שמש בשביל צדקה לעניים עד כאן. דה"ט שבשביל אין להם מלאכה כדי להתחמם וזהו השבח שחיסר כל ומקיימה מעוני.

מדרך החכמים בכל החכמות, להשתדל בכל עוז, לבקש דרך קצרה וקלה, בביאור החכמות, להקל המשא ולהסיר הקושי מעל המעיינים, כפי האפשר, והוא לימוד מוסכם ושגור בפי חכמינו זיכרונם לברכה: 'לעולם ילמד אדם לתלמידיו דרך קצרה', וכן אמרו: 'דבר הכתוב בהווה', ו'דיברה תורה בלשון בני אדם', וכל כך למה? - להקל כובד משא החכמה מעל המעיין והלומד, הן בלשון קצר או בצחות הלשון או בהמשיל משלים. וגם הנביאים, עליהם השלום, הוצרכו להשתדלות הזה, וכמו שאמר הרמב"ם, זיכרונו לברכה, בהלכות יסודי תורה, שלכל אחד כפי מעלתו היה מראה לו הנבואה, וסגנון של זה אינו כסגנון של זה. זה בברור וזה במשל, וזה בצורות וזה במראות, כל אחד כפי כוחו. וכמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'קול ה' בכח' - בכוחו לא נאמר, אלא בכח של כל אחד ואחד.

לא יאמר כל הדרוש ממה שכתוב בספרים, אלא יחדש מדעתו איזה חידוש יפה כפי דעתו וחכמתו.

ראיתי שהגאון המפורסם מורנו הרב שמואל די מודינה, זכרונו לברכה, נשאל בעניין קרוב קצת לנידון שלנו, וכתב וזו לשונו: 'ביראה ופחד נכנסתי בזה העניין', ואני בעוניי מה אענה אחריו?! ויראה ורעד יבוא בי, ביודעי את מיעוט ערכי, פחות שבערכים. אמנם היות ואיני בן חורין להיפטר מלענות על זה, כי השאלה עמדה לפנינו בבית דין, ואין פוטר אותי, ועלי לחוות דעה, ולהשיב בהסכמת חברי ורבותי, והעניין הוא מקום עיגון גדול. לכן דחקתי ונכנסתי ושמתי מבטחי בה' יתברך, שיאיר עיני בתורתו וינחנו בדרך אמת, ואני אינני מחדש שום דבר חדש, רק אני יוצא לחפש באמתחות הספרים לברר מפיהם ומפי כתבם כתבי הקודש, ואלקטה באומרים את אשר יורוני מן השמים, ועל פי הסכמת מרנן ורבנן גדולי הדור, אם יסכימו עמי.

'כל אורחות ה' חסד ואמת' - 'ארחות' עם הכולל גימטריה - התורה. וזהו חסד ואמת. כי התורה נקראת תורת חסד, שתחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים.
ואמת שהתורה תורת אמת, לרמוז שעל ידי שמדבר אמת, יכול לקיים כל התורה, שנקראת אמת. כמו שנאמר באותו מעשה, שרצה לחזור בתשובה ולקיים התורה, קיבל עליו מידת אמת.

ילמד האדם מוסר השכל, וילבש חרדה לעמוד על המשמר, ללחום הזה נגד היצר הרע, לקבוע עתים לתורה. ולא יבטלם בשום אופן, אף אם יזדמן לו ריווח גדול. ואף גם זאת, לא יחשוב שיצא בזה ידי חובתו, אלא שאם יזדמן זמנים אחרים, חייב ללמוד בהם בתורה כפי יכולתו, ואל יאמר כבר קבעתי עתים לתורה ונפטרתי, ועל זה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'כל הקובע עתים לתורה - מפר ברית התורה, שנאמר 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'. אלא שלכאורה מאמר זה תמוה, וכי מפני שקבע עתים לתורה, והוא מפר ברית, ומה יש לו לעשות?! - ואדרבה, תחילת דינו של אדם 'קבעת עתים לתורה'.
אבל הנראה שלעולם חייב אדם לקבוע עתים לתורה, זהו תחילת דינו של אדם, ושואלים אותו 'קבעת עתים תורה, או בטלת מעסק התורה לגמרי'. אבל אם המצא תמצא בידו, שהיה פנוי לזמנים ידועים, ולא עסק בהם בתורה, אף שקבע עתים לתורה ולא בטלם, לעתיד לבוא ייענש על זה, והוא נקרא 'מפר ברית', כי התורה ניתנה לישראל להגות בה יום ולילה, שנאמר: 'והגית בו יומם ולילה'.

המחזיק ביד לומדי תורה - חיבה יתירה נודעת לו ולא דומה לשאר מצוות. שאילו בשאר מצוות אמרו רבנן שעבירה מכבה מצווה. לא כן בתורה שאין עבירה מכבה תורה, גם המחזיק ביד לומדי תורה אין שום עבירה מכבה את המצווה הזאת יעיין שם. נמצא שכל כך גדולה מעלת המחזיק ביד לומדי תורה, שאפילו אם אדם אחד מקיים כל המצוות, אם יהיה עושה עבירות באה עבירה ומכבה המצווה. אך לא כן המחזיק ביד לומדי התורה, אין שום עבירה דוחה אותה ואפילו כל הרוחות שבעולם אין מזיזים אותה.

הוגד לי על-ידי תלמיד אחד, שכבוד מורנו הגדול ורב רבי שאול לבית לוי מורטירה פקפק בפסק ההוא, ובדברים בעלמא מסברת נפשו רצה להוכיח להפך בקצת, ושלחתי לו פעם שנית דברי קנטור על זה, למה לא יענה דעתו בפני, כדי להדריכני בדרך אמת... לא בעבור כבודי כי אם בעד כבוד תורת א-לוהנו לגלות האמת, באשר דרכי עם כל גדולי ורבני הגלילות, אשר עימי ימתיקו סודם, בכתב ובעל פה, וכתביהם מארץ מרחקים לשאול דעתי. ואם אין בי דעת להישאל, היו דברי אליהם למשיב נפש ולכלכל את תשובתם, וזה דרכי לחבב ולכבד, ולהפך בזכותם של צורבא מרבנן, וקירות ליבי עם פי שווים עימו, ואם שגה אבין אליו באופן שלא יבוא לידי זלזול, ואם שגיתי אודה על האמת, ולא אבוש אף אם יאמר אלי טעית, שלא אהיה עדיף מרבי עקיבא, שדרש 'לחם אבירים' - לחם שמלאכי השרת אוכלים. ואמר לו רבי ישמעאל: טעית. ומכל שכן, לא כבוד תורת רבי ישמעאל ולא אני רבי עקיבא, אך עם כל זה לא אחדל מלשאת ולתת, להורות לי המורה טעותי, וארדוף להשיג האמת, לא לקנטר ולא לאהבת הניצוח. ואם לפי דעתו היא טעותי, והיא עצמה עצם טעותו.

באמת ובאמונה, עניינים כיוצא בהם לא נמסרו כי אם למקובלים אשר זרח עליהם אור האמת, חכמי משכילי עם בני ישראל, מאירים ומזהירים כזוהר הרקיע, מעמידים אמת התורה על מתכונתה, ורבו כמו רבו דבריהם, 'היקרים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים'. ואם כן, למה נשען על קנה רצוץ הבא בכפינו לנקבה, הם הדורכים אחרי עקבות הפילוסופים, כי אם עליהם אשר בידם החכמה האמיתית המקובלת, איש מפי איש. כי אין לנו עסק בהבלים המבהילים לשומעיהם, כי תצלנה אזניהם, חקירת שכל כוזב ... לכן, אחווה נא דעי גם אני, אל אשר שאלוני ואומר, כי בתחילה צריכים אנו לתור מנוחה לנפש, בדברי העמודים אשר עליהם נשען הבית, לבוא אל תכלית כוונתם, כדי שיתבאר לנו העניין, וממה שנראה בספריהם ובדבריהם המקובלים, נבוא אל עומקה של הלכה, הגדות רבותינו זכרונם לברכה, ויתאמת מהם כי כל הנשמות כולם יזדקקו ויתלבנו באחרית הימים. ובעניין הזה אין לנו לדברי הרמב"ם, כי הוא עליו השלום דיבר על זה מצד החקירה, ולא מצד הקבלה.

'אליך ה' אקרא ואל ה' אתחנן' - שרבי יוחנן היה מפסיק לתפילה, שלא להחזיק עצמו שתורתו אומנותו וזה שכתוב: 'אליך ה' אקרא' - בתורת ה' תמיד, ואפילו כך: 'אל ה' אתחנן' - שאני מפסיק בתפילה תמיד. וזאת הייתה כוונת רבי מאיר באומרו: 'אשרי מי שעמלו בתורה' וגם 'עושה נחת רוח ליוצרו' - להתפלל אל ה'. ולזה אפשר כיוונו אנשי כנסת הגדולה לומר ב'א-להי נצור': 'פתח ליבי בתורתך ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי' - מאליה להפסיק מעסק תורתי לקיים מצוות עשה: 'ועבדתם את ה' אלוהיכם' וזהו שכתוב: 'והאר עיננו בתורתך ודבק ליבנו במצוותיך'.

הנני מתכבד להודיעו דעתי המעט בנוגע לבעיית הסנהדרין ...
לא באתי כאן באריכות דברים, בפרט מחמת טרדות הצבור והיחיד אשר הסתרגו על צווארי. בכל אופן הנני מסכים, הולך לאשר ולקיים, שכל דבריו חיים וקיימים להלכה ולמעשה, ומה גם אחר שזכינו בחסדי ה' ברוך הוא לתחיית עם ישראל ועצמאותו בארצו המעטירה, החובה מוטלת על כל הרבנים בארץ ישראל ובחוץ לארץ להשתתף בשמחה של מצווה רבתי זו, רבת הכמות והאיכות, מצות עשה שהזמן גרמא, אשר כל איש ישראל ירווה צימאונו בזה, ויגיל וישמח בשמחה בקציר.
ואילולא יראתי גם זחלתי להכניס ראשי בין ההרים הגבוהים, מורי ורבותי, שיזכו לאורך ימים טובים אמן, הייתי מציע ככה: הנה יש לנו בית דין שלושה גאונים סמוכים - מרן הגאון הרצוג שליט"א, ומרן הגאון עוזיאל שליט"א, ומרן הגאון שר הדתות שליט"א. במיטב שלושה כאחד מותרים, אשר עיני כל ישראל עליהם, וסרים למשמעתם ודאי הם נקראים סמוכים, ויכולים לסמוך אחרים כאוות נפשם הקדושה והטהורה. ובזה יצאנו כל הדעות.
והנני מסיים בברכת התורה לכבוד מרן שר הדתות שליט"א, אשר הוא הוא המחולל והיוזם והעומד בראש הרעיון הנפלא הזה. יהי רצון שחפץ ה' בידו יצלח להחזיר עטרה ליושנה, ולהקים הדת על תלה בימיו תיוושע יהודה, ומלך ביופיו תחזינה עיניו, וכהן גדול עומד ומשמש. אמן כן יהי רצון.

דורשי רשומות אמרו: 'מפני שיבה תקום והדרת' - ראשי תיבות שמו"ת, וסופי תיבות מית"ה, להורות כי הקורא הפרשה שמו"ת - שניים מקרא ואחד תרגום, יזכה לעטרת שיבה ומאריכים לו ימיו ושנותיו, כמו שסיים והדרת פני זקן. ...
ורבי ומורי זכרונו לברכה היה אומר: שבמצווה הזאת לתקן הימים החסרים אשר נדחו בעוון בצעו.
ואמרו המקובלים: כי על ידי קריאת שמו"ת יזכה להכנת תוספת נשמה יתירה ונקרא 'אדם' שהוא שם משובח מכל הכינויים: 'איש', 'אנוש' כמבואר בזוהר: 'כי זה כל האדם' וסימנו: 'ויקרא האדם שמו"ת וימשיך עליו רוח טהרה מלמעלה'.
ועל כן יזהרו מלהפסיק בדיבור בעת קריאתה ואפילו בדברי תורה. ואני שמעתי שבכוח סגולת קריאתה נברא מלאך אחד והמפסיק בינתיים מערב במלאך ההוא חס ושלום הקליפות וכו' עד כאן.

'יראת ה' טהורה עומדת לעד ... הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים'. - יראה שחמדת הטוב, כלומר עסק התורה והמצוות על ידי יראת ה' היא קיימת לעד, מה שאין כן חמדת המועיל, וזהו: 'מזהב ומפז רב'. וחמדת הערב, כלומר 'דבש ונופת צופים', ששני חמדות אלו כלים ונפסדים.
וזהו מה שאמר הכתוב 'מה נמלצו לחכי אמרתך מדבש לפי'. ... - כמה נעמו ונמתקו לחכי תורתך ומצוותיך יותר מדבש, שהדבש אינו אלא לפי שיעור, וזהו 'לפי'. ועל פי דרכנו יאמר כי הנאה מתורה וממצוות נמשכת וקיימת לעד.

לדרוש בשנינות על התורה, להקיש דברי מוסר בחריפות, לכנותה פעם ועוד פעמים הרבה 'דברי קודש', מבלי לקיימם, מבלי למלא אחריהם, מבלי לשמור אותם ככתבם וכלשונם - הרי זה לנהוג בפירוש, בניגוד לרצונו של המחוקק, שלא ציווה שנדרוש עליהם אלא נלמד אותם על מנת לקיימם.

'כל העוסק בתורה שלא לשמה, נעשית לו סם המוות' - היינו מי שלומד לקנטר, כלומר שבלימוד כזה אי אפשר לבוא ללמוד לשמה, ונעשית לו סם המוות לעולם. ... ובלומד כדי שיקראוהו 'רבי', הוא שאמר שילמד בלימוד כזה, אפילו שהוא שלא לשמה, כיוון שאפשר לבוא לידי לשמה, מה שאין כן בלומד כדי לקנטר, שלא אומרים שילמד בלימוד כזה, כיוון שאי אפשר לו לבוא לידי לשמה לעולם.

'עור ובשר תלבישני, ובעצמות וגידים תסוככני' - בא מלאך ומלמדו, 'וכל טוב אדוניו בידו', ולא יגה סביב אשו, נר דלוק על ראשו, וישימו צניף טהור על ראשו, בסוד א-לוה עלי אהלו. לקח טוב נותנים לו - אין טוב אלא תורה, ערוכה בכל, ושמורה מקדמי ארץ מראש. ומשביעים אותו, יום הולדת אותו, יישר אומרים לעושהו, טובה תוכחת מגולה, רחם רחמתיים לראש, ויאמרו לו ויורוהו, כאשר ידבר איש אל רעהו: תהי צדיק אל תהי רשע, כל תישא עוון ופשע ומורא, שהם לו יעלה על ראש, כל ימי שניו עד זקוניו, באמונתו יחיה, אזור מותניו צדק יהיה, כי נזר א-להיו על ראש.

יתבונן האדם ויבחין האיש איך בידו לתקן ברפואה קלה כמות שהיא ואיך לא ישים אל לבו לשוב לפני ה' ולעסוק בתורה, שמלבד שכמה מעלות זוכה על ידי התורה, זאת ועוד אחרת שגומל חסד עם הקדוש ברוך הוא ושכינתו. והקדוש ברוך הוא חושב לו כאילו גאל אותו ושכינה עמו ולבניו, וכמו שמפורש ברועה הנאמן [=ברעיא מהימנא] פרשה 'כי תצא' דף רפ"א, ולא לחינם אמר קדוש ברוך הוא העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין האומות... קם רועה נאמן והשתטח לפני קדוש ברוך הוא ובכה ואמר, כי יהי רצונו שיחשוב לי כבר שמעשי שלי לגבי קדוש ברוך הוא ושכינתו יהיו לגבי כאדם שמשתדל בהם אחר אביו ואמו, שאוהבם יותר מעציו ונפשו, רוחו ונשמתו, וכל עולם שיש לו נחשב אצלו לאין לעשות לו רצונו של אבא ואמא ולגאול אותם בהם. עד כאן לשונו.

ובזה הנה מה טוב ומה נעים לבאר מאמרם זיכרונם לברכה במסכת עבודה זרה דף ג', אמר רבי שמעון בן לקיש, מהו שכתוב 'ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי', מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, אם ישראל מקבלים את התורה, מוטב. ואם לאו, אני מחזיר אתכם לתהו ובהו. וזהו שאמר חזקיה, מהו שכתוב 'משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה', אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה, אלא בתחלה יראה ולבסוף שקטה. וכתב רש"י זיכרונו לברכה 'הא' של השישי יתר, וכתבה בסוף מעשה בראשית לדרשה זאת. עד כאן. ולפי דרכנו בא על נכון, והוא כי ה'הא' בא לרמוז על חמשה חומשי תורה, וכתבה בסוף מעשה בראשית שנברא האדם בשישי, ללמדנו דרשה זו של רבי שמעון בן לקיש, שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם אם ישראל מקבלים את התורה, מוטב, היות כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, וכמאמר הכתוב. ואם כן התקנה היא וודאי התשובה מצוות ושבת. והתשובה והקרבנות הם דמיון שוחד, ומקובלים אנו שאסור לקחת שוחד, וכן כתוב 'אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד', אבל האב מבנו מותר לקחת שוחד, וכמו שכתב גם כן הרב צמח דוד. וכבר כתבנו בשם הרב בעל צפנת פענח, שכל עוד ישראל לא קיבלו את התורה, לא היה להם דין בנים, ומקבלת התורה ואילך, זכו לתואר זה שנקראו 'בנים למקום'. 'ואם לאו', שאינם מקבלים את התורה, אם כן אין להם דין בנים, וכיוון שכן אין התשובה מועילה, מדין שוחד, 'אני מחזיר אתכם לתהו ובהו'. וזהו שאמר חזקיה 'מהו שכתוב משמים השמעת דין', כלומר שאסור לקחת שוחד, וזה גרם לכך ש'ארץ יראה ושקטה'. 'אם יראה למה שקטה', שהרי גם עתה אסור לקחת שוחד. 'ואם שקטה', בשביל איזה טעם, 'למה יראה'. לזה מעמיד אותה 'בתחילה יראה', באותו ספק שאם אינם מקבלים את התורה, שאין להם דין בנים ואסור לקחת שוחד, ולבסוף, כשקבלו את התורה וזכו לתואר זה שנקראו 'בנים למקום', שאז מותר לקחת שוחד מהם, שקטה. ודייק ותמצא קל.

הואיל וזיכנו ה' ברוך הוא לאסוף 'בבית השם' הזה כל דבר שיש בו תועלת לרבים, אמרנו לצרף בו לוח לימודים לכללות השבוע, מידי שבת בשבתו ומידי חודש בחודשו. ... על כן לזכות כל איש ישראל ומכללם לאיש פשוט כמוני ולכל בעל עסק ומסחר וגם לרבות צדיקים ותלמידי חכמים, אמרתי להציגם לפניך בלוח אחד כל חלוקת התנ"ך למשך כל שבוע ושבוע וסדר פרקי משנה ודפי הש"ס והזוהר וזהר חדש ותיקונים בכדי שתוכל לגומרם בכל שנה ושנה בעזרת ה' יתברך.
וגם אם יש איזה מהם או כולם שאינך מבינם על בורים ועל מתכונתם בכל זאת אל תמנע עצמך מללמוד אותם, ותשתדל להבין עד מקום שידך מגעת וכך אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: יגרוס איש ואחר יסבר, ואם לא זכית פה בעולם הזה להבינם, בעולם האמת יסבירו לך הכל. אבל אם לא למדתם בעולם הזה אז לא יהיה לך פתחון פה בהם בעולם הבא, ומכל שכן שלא יודיעום לך.

ואני תפילה לאל נורא עלילה, למען אזכה ואראה בנחמה, שיחזרו כל המנגדים לאמיתה של תורה, ובו בטח ליבי כי כן יהיה בקרב ימים, ועליהם ועלינו תבוא ברכת טוב, ועל ידי זה 'ישמח לבי ויגל כבודי' כי זאת היתה לי מגמתי כל הימים להיות דעת כל ישראל כאחד חברים, כעם ככהן שווה לעשות חפצו ורצונו של מקום ברוך הוא, ויביא בלבם של העשירים לקרב את העניים לתורה ולמצוות ולגמילות חסדים, וללכת אחר מידותיו יתברך כי כן הוא 'והוא רחום', ברחמיו המרובים, ימצא משאלת לבנו לטובה.

מהי מעלת תורת דוד המלך, עליו השלום, משאר לימוד תורה שבעולם, שהועילו לו לדוד המלך, עליו השלום, להיותה עדיפה מקורבנות, אפילו שהיא תורה של יחיד? -
וכשעיינתי היטב, מצאתי שתורתו של דוד המלך עליו השלום הייתה סולת נקייה מנופה בשלוש עשרה נפה: שהיה לשמה, ולא בשביל שיכבדו אותו. וכמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה במסכת מגילה דף י"א עמוד א': 'ודוד הוא הקטן' - הוא בקטנותו מתחילתו ועד סופו, כשם שבקטנותו היה מקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו בתורה, כך במלכותו היה מקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו בחכמה. נמצא שאחז במידת הענווה מתחילתו ועד סופו, ונמצא שלא פנה אצל הכבוד כי אם ללמוד תורה ממי שגדול ממנו אף בעודו מלך. וזה הדרך הביאו להיות מעלה השמועה על פי ההלכה, להיות הוראותיו מכוונות אל האמת. כמו שאמרו: 'מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם' מפני ענווה שהיה בהם, ולא היו חפצים בכבוד כלל. וכיוון שזכה דוד המלך, עליו השלום, להיות מעלה השמועה על פי ההלכה, ניצול מן החטא.

מה היה עושה רבי חייא? כשהיה רואה יתומים שאין להם במה להתפרנס, עשה כל מיני תחבולות להחזיקם כדי שלא יתבטלו מן התורה. ומלבד זה היה לוקח חמישה חומשים, ועמד והלך לכפרים שלא היו שם מלמדי תינוקות, והיה לוקח חמישה ילדים והיה מלמד לכל אחד חומש אחד.
וכן עשה במשניות, שלקח ילדים גדולים יותר ולימד לכל אחד מהם סדר אחד, וכך למדו כל השישה כל המשניות והגמרא. ומשם עמד והלך לכפר אחר ועשה כך. וציווה להם: עד שאלך ואחזור ילמד כל אחד מכם מה שיודע לשאר התלמידים. וכך עשה לתורה שלא תשתכח מישראל. והיה אומר רבינו הקדוש: גדולים מעשי חייא, שלא היה אדם שעשה כמוהו ...
מן המעשה הזה אנו למדים שני דברים. האחד, כמה גדול שכרו של זה המחזיק בידי ילדים עניים שיוכלו לעסוק בתורה. והשני, כמה גדולה מעלתו של זה המלמד לבני אחרים. שבגלל שתי הסיבות האלו זכה רבי חייא לכל אותה גדולה.

יששכר היה עוסק בתורה, שכתוב: 'יששכר חמור גרם', וזבולון היה עוסק במסחר, שכתוב: 'זבולון לחוף ימים ישכון', והסכימו ביניהם שזבולון מחזיק ביד יששכר בגשמי, ויששכר נותן לו חלק בשכר לימוד התורה הרוחני. ... ובזמננו נוכל לומר תהילות לא-ל יתברך, שגם בחוץ לארץ, יש כמה מדינות, הנמצאים בהם מחזיקים בידי אחיהם הן בתורה והן בגמילות חסדים.
כמו במדינת אמריקה למשל, אנו רואים שכומיתי 'ג'וינט אמריקה' מפזרת ממון רב, לבוא לעזרת אחינו בני ישראל, בחינוך ותרבות תורניים, הן בהדפסת ספרים, הן בפתיחת בתי ספר, המספקת כל צרכם הן בהקמת מוסדות של גמ"ח מכל מין. בוודאי שהמחזקים האלה זכותם גדול עד מאוד, וכמו שנתבאר שהם נותנים בעין יפה, וה' יתברך ישלם להם בעין יפה.

'לעולם יהא אדם כשור לעול, וכחמור למשאוי' - לומדי תורה יתחלקו לשני סוגים: הסוג האחד - עוסקים בפשטי התורה, להבינם באר היטב - ואלו נקראים חמורים. והסוג השני - לומדים בפלפול ההלכה, ושקלו וטרו בקושיות ותירוצים, לברר וללבן ההלכה - ואלו נקראים שוורים, שמנגחים זה לזה. וכן הם מנגחים זה לזה בהלכה, וכמו שאמרו זיכרונם לברכה בפרק ט' של ברכות דף נ"ו עמ' ב': 'נגחו שור בחלום - יהיו לו בנים שמנגחים בתורה'.
וזה אומרם זיכרונם לברכה בפרק ראשון של מסכת עבודה זרה דף ה' עמ' ב' והוא מתנא דבי אליהו רבה פרק ב': 'לעולם יהא אדם כשור לעול, וכחמור למשאוי' - דהיינו: שצריך להתעסק בשניהם כשור לנגח בפלפולו כדי שיצא העניין מלובן ומבורר, וכחמור ללמוד פשטי התורה ולחזור עליהם תמיד.

'ועשית את נרותיה שבעה, והעלה את נרותיה, והאיר על עבר פניה' - כלומר שבמצוות הלבשת תלמוד תורה הלזו, יש הרבה מצוות תלויים בה. וידוע כי המצוות דומות לנרות כמאמר הכתוב: 'כי נר מצווה'. ו'שבעה' - רוצה לומר: הרבה כמו 'על אבן אחת שבעה עיניים'. ופירשו לשון רבים. וזהו: 'נרותיה שבעה' - מצוותיה רבים, שיש בה מצוות צדקה, ומצוות גמילות חסדים, והלבשת ערומים.
ויש בה עוד: 'והעלה את נרותיה' - והכוונה לומר, שאף על פי ששבעה נרות היו במקדש, וכולם היו מדליקים. וזהו הרמז: 'נרותיה שבעה והעלה את נרותיה'. אבל מכל מקום 'והאיר אל עבר פניה' - זו נר האמצעי, נר מערבי שהיה נותן שמן עליה כמידת חברותיה, והיה נעשה בה נס והיה מדליק לעולם. וכבר אמרנו שהוא רומז למצוות תלמוד תורה שאנו עסוקים בה בזה היום.

יש אנשים לומדי תורה שלא לשמה, ויתייצבו בעדת אל לאסור את המותר ויאמרו כן פשט המנהג, ולהתיר את האסור ביד רמה כי כן כתוב בתורה על פי התורה וכולי, ואפילו מזידים עד כאן. ובזה אומר לך כי יש דברים מותרים מן הדין, וישראל נהגו בהן איסור מעצמן שלא בתקנת חכמים, לגדל ולהתקדש במותר להם ובמנהג כזה אסור לעבור עליו כגופי תורה ... אמנם הדבר שהוא מותר גמור לדברי הכל, ונהג בו איסור לא לגדר, אלא מפני שטועה וסבור שהוא אסור מן הדין - בזה אם בא לשאול כמו שנשאלים על הנדר נשאל ומתירים לו ... והמקום הנוהגים היתר בדבר שהוא אסור גמור לדברי הכל - אין מניחים אותם על מנהגם בשום פנים ... ואם הם בלתי מקבלים תוכחת ואינם שומעים לקול מורים ולמלמדים לא יטו אזנם - מניחים אותם, ומוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים ... זהו מה שראוי להורות בענייני המנהגות.
ואותם התלמידים שלא הגיעו להוראה ומורים - עליהם הכתוב אומר: 'כי רבים חללים הפילה' - רוצה לומר שהם כנפל אשת שלא נגמרה יציאתו, וחלילה שניתנה תורה על פי דעתם התועה מדרך השכל.

'נופת תיטופנה שפתותיך כלה, דבש וחלב תחת לשונך' - רבי יוסי אומר: כל מי שאומר דברי תורה ברבים ואינם ערבין על שומעיהן כדבש זה שבא מצוף – נוח שלא אמרן. רבנן אומרם: כל מי שאומר דברי תורה ברבים ואינם ערבין על שומעיהן כדבש וחלב המעורבים זה בזה - נוח לו שלא אמרן.' -
רבי יוסי אומר: שיותר טוב לומר דברי אגדה, לפי שהם קלים ונוחים לשומעיהם כדבש הזה שהוא קל באכילה וערב, ומשום כך יהיו ערבים על ליבם.
אבל רבנן סבורים: ... עניין אחד שיש בו אגדה והלכה - שדרש עניין אגדה, ופירש טעמו כפי הדין, כמו שאומרים פסוק אחד, או מאמר אחד באגדה, ודורשים אותו על פי הדין, שבזה יהיו דברי תורה ערבים על לב שומעיהם; שהם שווים לכל מי שירצה אגדה או הלכה.

'בפי ישרים תתרומם, ובשפתי צדיקים תתברך, ובלשון חסידים תתקדש, ובקרב קדושים תתהלל'. - כך למדנו: לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה, שכתוב 'אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה', ורש"י פירש: 'ישרים לשמחה - שישרים עדיפין מצדיקים' עד כאן לשונו. ....
והרשב"א ז"ל כתב: שהישרים היא מדרגה למטה מצדיקים, ועיין שם. ומהרש"א ז"ל כתב: 'וכן נראה מנוסח 'נשמת', שסדרן ישרים, צדיקים, חסידים, קדושים' עד כאן לשונו.
ולזה לפי עניות דעתי יש להשיב ממה שכתוב באבודרהם ז״ל: שמי שתיקן זה הנוסח היה שמו יצחק, ושם אשתו רבקה, ולכן הוצרך לסדר תחילה ישרים ואחר כן צדיקים. ומצינו ראיה לדברי רש״י מפסוק מלא בתורה: 'צדיק וישר הוא', מכיוון שנכתב ישר אחר צדיק משמע - שישר עדיף מצדיק.

'אדריאנוס, שוחק עצמות, ימחה שמו, שאל את רבי יהושע בן חנינה: אמור לי, מהיכן אדם מציץ לעתיד לבוא? אמר לו: מלוז של שדרה'. -
שאל הקיסר הזה לרבי יהושע, שהוא היה הגדול שבחכמי ישראל: 'מהיכן אדם מציץ לעתיד לבוא?' - רצונו לומר: ישראל, הקרויים 'אדם', מאין ימצאו חיים? ואיך המה מאמינים בגאולה העתידה? ...
והנה רבי יהושע, היודע סוד הקיום של ישראל השיבו בקצרה ואמר לו: 'מלוז של שדרה' - רוצה לומר: שעוד יש בישראל ניצוץ אחד קטן, שאינו כלה לעולם, ואי אפשר לשום מלך ואנוש להכחידו מהם. והניצוץ הזה יש בו כוח טמיר, עזוז ואדיר לקיים ישראל לבל יאבדו בגלותם ועוניים ומרודם.
ועוד גנוז בתוכו כוח גדול ונורא, להיות בעתיד לשלהבת נפלאה, לאור גדול המאיר לישראל ולעולם כולו. והניצוץ הזה הוא תורת ישראל, שהיא האבר היסודי, הלוז של שדרה של הגוף, של האומה.
והניצוץ הזה, הלוז הזה של התורה אינו כלה לעולם, וגם אם יאספו כל עמי תבל ללחום כנגדו, בם יפולו ויכלו, ועליו לא יוכלו.

ברוך שהחייני וקיימני והגיעני לזמן הזה, כי הנחני בדרך אמת וזיכני להעלות על הכתב את הדרשות אשר ליקטתי ואספתי, כעמיר גורנה מדברי רבותינו הגאונים, ראשונים ואחרונים, דבר דבור על אופניו. וכאשר אני רואה שהדברים מאירים ושמחים בעיני השומעים, זה נותן לי את הכוח להמשיך ולזכות את הרבים ואף להעלותם על הכתב. ואף על שידעתי כי דברי תורה הכתובים כאן ידועים לפני כל יודעי דת ודין, מכל מקום כבר כתב רבינו הרמב"ן בראש קונטרס 'דינא דגרמי': 'כי אם לא יהיה בדברינו רק הישנות הדברים, לא הפסדנו טרחנו ועמלנו אצל היודע ועד הנאמן'. עיין שם. וכבר אמרו רבותינו במסכת עירובין על הפסוק: 'נוצר תאנה יאכל פריה' - למה נמשלו דברי תורה לתאנה? לומר לך, מה תאנה זו כל זמן שאדם ממשמש בה מוצא טעם, אף דברי תורה, כל זמן שאדם הוגה בהם, מוצא בהם טעם'. עד כאן. הפוך בה והפוך בה שהכל בה. והנה סדר הספר הוא כך שבתחילת כל פרשה ופרשה ישנו דבר הלכה שכך דרכי בדרשה, להקדים בדבר הלכה, על מנת שהקהל יצא לא רק עם דברי אגדה אלא גם עם הלכה פסוקה, שכבר אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'מיום שחרב בית המקדש אין לו לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד'. וידוע משה שכתב רבינו הרמב"ן באגרתו לבנו וזה לשונו: 'והווי זהיר לקרות בתורה תמיד אשר תוכל תמיד לקיימה וכאשר תקום מן הספר תחפש באשר למדת, אם יש דבר אשר תוכל לקיימו'.

במה שאמרנו, שכל אחד מישראל יש לו חלק מיוחד בתורה, שלא יוכל אחר לחדשו אלא הוא, בזה מתורצת קושייתנו, שלהיות שזאת המגילה הייתה חלק נפש שלמה המלך, עליו השלום, לכן נקראת על שמו, ואמת הוא שנאמרה בסיני ובים ובאוהל מועד, ואמרה הקדוש ברוך הוא ומשה וכולי, והכל אמת, ועם כל זה היא חלק נפש שלמה, עליו השלום.
באופן שיצא לנו מכל האמור שכל אחד מישראל יש לו חלק מיוחד בתורה, ולכן הלמד מרב אחד אינו רואה סימן ברכה, מפני שלא יוכל ללמד לתלמידיו אלא החלק שמיוחד לנפשו מהתורה. אבל הלמד מרביים רבים יראה ברכה בלימודו, מפני שכל אחד מלמדו חלקו המיוחד לו, ונימצא שלמד כל התורה.

כאשר הייתי צעיר, ואני יושב ולומד עם כל התלמידים בבית הספר, גמרתי בדעתי שכל דבר שהיה נראה לי בו שום חידוש או פלפול, אני כותבו על הנייר כדי שיהיה לי לחוק וזיכרון. וכשהייתי לומד אצל רבי ומורי החכם רבי צמח כהן, איש צמח שמו, ומתחתיו יצמח תנצב"ה, כשהיה אומר לי איזה דבר חידוש, והיה מצווה לי ואומר: שתכתוב אותו על הלוח כדי שיהיה זכור ושמור על לוח לבך, ואמרתי לו שכך הוא מנהג שלי מזמן קטנותי, ואני כותב דבר חידוש שאני מבין מעצמי או שאני שומע מאחרים.
והיה מזהירני על עניין זה ואומר לי שתהיה נוהג מנהג זה בהווה, שזה העניין טוב הוא לאדם, ובכל שעה ושעה היה מזהירני על עניין זה, וכשהנהגתי עצמי במנהג הזה, נמצאו אצלי קונטרסים הרבה.

'אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'. אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרשוהו' - אפשר לפרש במה שכתב הרב 'דברים אחדים' (מרן החיד"א), זיכרונו לברכה, דף קנ"ג: שצריך כל אחד לטרוח בלימודו לחדש חידושים בפרדס מה שקיבלה נשמתו בסיני, ועל ידי שאדם טורח בכל יכולתו אז אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו. וזה שנאמר: 'אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' - לחדש כפי מה שקיבלה נשמתו, לזה אמר: 'בכל לב ידרשוהו' - דהיינו שיהיה טורח בכל חלקי פרד"ס בכל ליבו, ואז אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא.

'ויחן שם ישראל נגד ההר - רש"י: כאיש אחד בלב אחד' - החניה נגד ההר היא שאיחדה אותם כי שם עומדים לקבל התורה. ולכן השפיעה עליהם לישר העקמימות שבהם, והסירה כל המחיצות המבדילות בין כל יהודי לחברו, אם זה מקנאה או גאווה או כבוד. מפני שהתורה לא מרשה לשום מידה מאלו להיות בלבם, ולכן היו כולם באהבה ובידידות.
ולא רק עד שחנו נגד ההר, אלא כבר מנסיעתם מרפידים להר סיני כבר נתפשטו כל העקמומיות ונתיישבו בליבותיהם, וזה הכשיר אותם לקבלת התורה, כי בלי איחוד הלבבות אי אפשר לקבל התורה משום שפירוד בא ממידות רעות, ואיתם אי אפשר ללמוד תורה. ונמצא שהאיחוד הגיע להם על ידי הרצון לקבלת התורה, וקבלת התורה הגיעה להם על ידי האיחוד, שזהו התנאי לקבלת התורה.

התורה בחיצוניותה זה נראה דבר קשה מאד להסתגל לפקודותיה הרבים והמעונפים אך לפי הנסתר, אחר שהאדם יפקח את עיניו ויחדור לתוך תוכה ישכיל לדעת כי כל 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'. וכמו שכתוב: 'טעמו וראו כי טוב ה' - שבניגוד לחומריות, האדם המתאווה לדברים גופניים לפני שישיג אותם, ומיד כשטועם אותם, הוא כבר בוחל בהם. מה שאין כן בדרכי התורה, כל עוד שלא טעם את טעמם, אין לו לאדם שום תשוקה בהם כלל, ורק אחר שיטעם אז יראה כי טוב ה'.

'אדם שמכניסים אותו לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה. קבעת עתים לתורה' ...
פירוש: 'קבעת עתים לתורה' - לפי שאדם צריך להתעסק בדרך ארץ, ש'אם אין דרך ארץ אין תורה' - הוצרך לקבוע עתים לתורה, דבר קצוב, שלא ימשך כל היום כולו לדרך ארץ.

נראה לי לפרש על פי מה שכתב באדרא רבא קדישא על הפסוק: 'לא ידעתי דבר' - שהדיבור הוא בהכרזה, ואם כן זהו: 'ודברת בם, ולא בתפילה', שהתפילה צריך בלחש, אבל התורה צריכה הרמת קול שכתוב: 'כי חיים הם למוצאיהם' - ודרשו: אל תקרי למוצאיהם, אלא למוציאהם בפה.
ודברי התוספתא דחוקים, ש'ודברת בם' לא מוסבים על קריאת שמע לחוד, אלא גם דברי תורה.
ועל פסוק זה פירשתי מפסוק: 'אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה'. על פי מה שכתבו המפרשים מאמירת רבנינו זיכרונם ברכה: כל המגביה קולו בתפילה הרי זה מקטני אמנה, ורבנינו זיכרונם לברכה אמרו: 'גדולה צעקה' ותירצו שיש חילוק בין 'עת צרה' ל'עת רווחה' - שבצרה צריך צעקה וזהו: 'ויצעקו אל ה' בצר להם', וזהו: 'ואני תפילתי לך ה' עת רצון' - רוצה לומר: לך לבדך. ...
ומשה רבינו, עליו השלום, לא חשבה זו צרה, וזהו: 'ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר' והקדוש ברוך הוא אמר לו, שלא חשבתה זו צרה, אפילו 'תוסף דבר' - בצעקה, איני שומע לך.
אם כן יש לפרש: 'ודברת בם, ולא בתפילה' - שאם תורתו אומנותו, פטור מן התפילה, כמו ששנינו במסכת שבת, שמפסיקין לקריאת שמע, ואין מפסיקין לתפילה.

'הוא היה אומר: אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס, ויהי מורא שמיים עליכם.' - הכוונה היא ממה שאמרו בזוהר בפרשת בראשית: מי שעוסק בתורה לשמה, עושה שמים חדשים, אבל מי שעוסק בה שלא לשמה, עושה רקיע שוא, ואין להם קיום כלל. וזהו: 'אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס' – דהיינו: שלא לשמה, 'ויהי מורא שמים עליכם' - על אותם שמים שאתם עושים, תהיו יראים שלא יחזור לתוהו ובוהו, שזה רקיע שוא הוא.

'ושמחת בכל הטוב' - ישנו בילקוט וזה לשונו: 'אין טוב אלא תורה, כמו שכתוב: 'כי לקח טוב', לפיכך משה מזהיר את ישראל: 'עשר תעשר'. עד כאן לשונו. והוא תמוה שמה תלוי זה בזה? - ואפשר לומר בסיעתא דשמיא, על פי מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'עשר בשביל שתתעשר' - שסגולת המעשר להעשיר האדם, והנה אם התלמיד חכם אינו עשיר, מוכרח ליתן חלק מתורתו, שלומד להעשיר כדי להתפרנס ממנו, אבל אם הוא עשיר, לא יצטרך לזה ותישאר תורתו כולה לעצמו, וישמח בה. וזה שאמר הילקוט: 'אין טוב אלא תורה', והכתוב אומר: שישמח בכל הטוב, וכיצד יהיה זה?! -הרי צריך להתפרנס? ועל זה השיב: לפיכך משה מזהיר את ישראל 'עשר תעשר', ועל ידי זה יתעשר וישמח בכל הטוב דווקא, היינו התורה שלומד ולא יצטרך ליתן חלק ממנה לעשיר.

'ואקחה פת לחם' - מובא בשמות רבה פרק כ"ה סימן י"ב: 'לחמו נתן' - זה אברהם שנאמר 'ואקחה פת לחם'. 'מימיו נאמנים' - זו התורה הוי 'כל צמא לכו למים'.
ונראה לפי מה שכתוב בשמות רבה על פסוק: 'משה עלה אל הא-לוהים' - באותה שעה שביקשו מלאכי השרת לפגוע במשה. עשה לו הקדוש ברוך הוא מראה פניו של משה דומה לאברהם. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אין אתם מתביישים ממנו?! לא זה הוא שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו?! אמר הקדוש ברוך הוא למשה: לא ניתנה לך התורה אלא בזכות אברהם, שנאמר האדם הגדול בענקים.' וכתב מהרש"י: 'לא ניתנה תורה אלא בזכות אברהם' - רצה לומר: בשביל הגמילות חסדים שעליו העולם עומד. כמו שכתוב במסכת סוטה 'התורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים', לכן ראוי שייכנעו העליונים לתחתונים כמו שירדו המלאכים לסעוד אצל אברהם. וזה שאמרו: 'לחמו נתן' - זה אברהם, ובזכות זה 'מימיו נאמנים' - וזו התורה שניתנה בזכות גמילות חסדים שעשה אברהם אבינו.

'מצוות חליצה בשלושה דיינים, ואפילו שלושתם הדיוטות'. גמרא: ומאחר שאפילו שלושה הדיוטות, דיינים למה לי?! דבר זה משמיע לנו, שצריכים בשלושה שיודעים להקרות כעין דיינים. ששנינו לזה, ששנו רבנן: מצוות חליצה בשלושה שיודעים להקרות כעין דיינים. רבי יהודה אומר: בחמישה.
מה הטעם של התנא הראשון, ששנינו: 'ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים' - זקנים - שניים, ואין בית דין שקול, מוסיפים עליהן עוד אחד - הרי כאן שלושה. ורבי יהודה: 'וקראו לו זקני עירו' - זקני - שניים, זקנים - שניים, ואין בית דין שקול, מוסיפים עליהן עוד אחד - הרי כאן חמישה. והתנא הראשון, זו 'זקני' - מה עושה לה? צריך לה לרבות: אפילו שלושה הדיוטות'. תוספות: ואם תאמר מ'זקנים' - למה אינם למדים 'זקני השוק'?! ... אלמלא לא 'ושופטייך' - הייתי אומר: 'זקנייך' - אפילו זקני השוק'.
המעיין במקומו יראה, שטעות סופר יש, שמכף של 'זקניך' הוא שממעטים זקני השוק אבל עדיין הייתי אומר: סנהדרין קטנה, כתב רחמנא, 'ושופטייך' - מיוחדים שבשופטייך, היינו: סנהדרין גדולה. ... שכינוי זקנייך מורה שהם סנהדרין, שהא הידיעה והכינוי, דומים זה לזה אבל ל'עירו' - אינו דומה.

'צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים' - אם ישראל הנמשלים לצאן, כאשר אמר על ידי יחזקאל: 'ואתם צאני צאן מרעיתי', יעשו רצון ה' יתברך ומצוותיו, יהיה להם יכולת, שהגדיות שלהם - הם התינוקות של בית רבן, ירעו 'על משכנות הרועים' - הם המלאכים, המנהיגים את העולמות, שהם השבעים שרים, הממונים על כל אומה ואומה. וביד ישראל מסור הכל - 'השמים וכל צבאם, הארץ וכל אשר עליה, הימים וכל אשר בהם', בכל זמן שהם מקיימים התורה, לפי שהעולם לא נברא אלא בשביל התורה וישראל, כמו שדרשו רבותינו זיכרונם לברכה על בראשית, וזה בזה תלוי: 'אם לא בריתי' - שהיא התורה 'חוקות שמים וארץ לא שמתי', ולכן בהיות שאין קיום לעולם בלתי התורה, ולתורה אין לה קיום אלא בישראל, נמצא שהעולם מתקיים בשבילו, ובהיות שהגרמים השמימיים יודעים האמת הזאת, הם נכנעים להם, לעשות רצון בני ישראל וחפצם, ביודעם שכל תכלית בריאת העולם היה בשבילם, ולכן ראוי שייכנעו הכל בעבורם.

הנביאים והחכמים שבכל דור, קיבלו חלקם בהר סיני, שכך אמר משה לישראל: 'כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום ואת אשר איננו פה עמנו היום' - שבכל הדורות, שעתידים היו לעמוד עד סוף העולם, היו במעמד הר סיני, שכל נשמה קיבלה חלקה: שהנביא קיבל נבואתו להשמיעה בדורו; והחכם קיבל סודות התורה, ללמדם לבני דורו. וזהו שאומר הכתוב: 'את הדברים האלה דיבר ה' אל כל קהלכם קול גדול ולא יסף' - רוצה לומר: שמן הקול הזה שנשמע בהר סיני, קיבלו כל הנשמות של הנביאים והחכמים, ושוב אין הקדוש ברוך הוא מקפיד לדבר עם כל אחד לחוד, אלא כל אחד יש לו כפי שקיבל חלקו בהר סיני. ולכן נקרא 'קול גדול' - כיוון שממנו קיבלו כולם כל אחד לפי מדרגתו. ואין אדם מישראל, שלא קיבל חלקו בהר סיני, אלא כל אחד קיבל, אחד הרבה ואחד מעט, כל אחד לפי מדרגת נשמתו. והפחות שבישראל, לא יתכן שלא קיבל, לכל הפחות פסוק אחד וביאורו. ובשעה שנוצר התינוק בבטן אימו, נותן בו הקדוש ברוך הוא דעת, שיוכל להבין אותו החלק שקיבלו מהר סיני, כדי שלא יהא מעוכב מלהבינו בגלל טיפשותו. והחלק שקיבל רק הוא בלבד צריך לגלותו, ולא חכם אחר.

'דרכיה דרכי נעם' - אפשר לרמוז הפסוק על מה שאמר הרב 'אם הילד' (רבי אברהם בן רבי לוי קונקי) על פסוק 'לך אל הנמלה עצל ראה דרכיה וחכם'.
ודקדק הרב: היה לו לומר - לשון יחיד, ולמה אמר 'דרכיה' לשון רבים? ... הנמלה אוכלת בשנה חיטה אחת וחצי, וכל יום ויום בימי הקיץ אוספת חיטים ואינה נמנעת והולכת וכך כל יום ויום. ואתה בן אדם, על ידי השתדלות תוכל ללמוד. וזהו 'לך אל נמלה עצל ראה דרכיה' - לשון רבים, ועל ידי זה 'וחכם' - תלמוד התורה. עד כאן דבריו. וזהו 'דרכיה' - של תורה; 'דרכי נעם' - ראשי תיבות נמלה עם מזונה

וכשהולך לבית המדרש, ישתדל לקנות מנכסיו ספר אחד מספרי מוסר או דברי הגדה כל אחד לפי ערכו, ובזה מקיים מצוות עשה של 'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת' כמו שכתבו הפוסקים, זיכרונם לברכה, שבזמן הזה יותר טוב לקנות חומשים וגמרות ואגדות וספרי מוסר מלקנות ספר תורה.
ונראה לי שבזמן הזה כל אדם יכול לקיים מצווה זו. אם הוא תלמיד חכם בוודאי שמקיים מצווה זו במה שקונה גמרות או פסוקים או מפרשים. ואם אינו תלמיד חכם מצווה שיקנה איזה ספרי מוסר וייתנם לחכם הדורש ולומד ברבים, שיקרא בו הוא או תלמידיו. או יקנה איזה חומש או ארבעה ועשרים, ויתננו לאיזה יתום שיקרא בו. או יקנה איזה גמרות או פוסק או מפרש וייתנם לאיזה תלמיד חכם. וזהו היותר טוב מלקנות ספר תורה. ואם אין ידו משגת לפחות יתקן איזה ספר שהוא קרוע.
וכן אם כבר קנה ספר הגדה או ספרי מוסר ורוצה לקנות ספר תורה יותר טוב שיתקן ויעשה הגהה בספרי תורה הישנים המונחים בארון, שלא יקראו בספר תורה מוטעה מלקנות ספר תורה חדש.

אף שידעתי, שאין ידיעתי מכרעת, מכל מקום, בזה הדין, תינוקות של בית רבן יודעים לזה, ואף שברוב הדברים בבקשת ההלכה, יש פנים לכאן ולכאן, ואין אות ומופת חותך זה מזה, האיש אשר חלק לו ה' דעת, ומותר האדם מן הבהמה, יראה ויבחן מה לתבן את הבר, ותו שהדברים מגיעים למורנו ורבינו הוא אדוני 'אבי אבי, רכב ישראל ופרשיו', וחס ושלום, שיצא מידו דבר שאינו מתוקן, ורב אשר הוא מפורסם לכל ישראל, שהלכה כמותו בכל מקום, ובאמת לא הותר לתת מום בקדשים, הלא תדעו אם לא תשמעו, 'ונצר משרשיו יפרח' ויוצא פרח פרחי כהונה.

מעלת הכהונה והמלכות נתייחדה לשתי משפחות שבישראל לבד, ולא תוסף לתת מכוחה וגדולה לאחד מבני ישראל, לרחוק ולקרוב, כי לכל העם קהל עדת ישראל או משפחה או שבט או אחד המיוחד שבעדה או מבני החבורה, אזרחה וגרה, איננה מעלה להם שום גדולה, שהרי כל שאר עדת ישראל נפסלו הימינה. לא כן במעלת כתרה של תורה, שלא נתייחדה לשום משפחה או שבט פרטי משבטי ישראל, שכל ישראל יש להם חלק בחלק בכתב התורה, ולא ימצא מי שיזכה בה לבדו ולא יניח חלק לחברו, כי כל הרוצה ליטול את השם שדבקה נפשו בה ובתורת ה' חפצו, איש איש מבני ישראל ומן הגר הבא לחסות תחת כנפי השכינה, להבין אמרי בינה יבוא ויטול. ישמח צדיק וישתעשע בכתרה של תורה, בנועם זיווה והדרה להבין ולהורות אמרות טהורות. 'תורה אחת יהיה לגר ולאזרח' - מכרזת ואומרת, אשרי שיאחז והחזיק במעוזו, לא נפלאת היא ממנו ולא רחוקה היא, הלא חכמה בראש הומיות תקרא.

'מזקנים אתבונן כי פקודיך נצרתי' - ידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל שזקני עם הארץ כל זמן שמזקינים דעתם מתטרפת עליהם, לא כן זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים דעתם מתיישבת עליהם שנאמר: 'עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו'. ולכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שצריך אדם להשתדל בתורה, כדי שכשיהיה זקן תהיה דעתו מיושבת עליו.
והוא שאמר דוד המלך עליו השלום: 'מזקנים אתבונן' - דהיינו: עד שיהיו זקנים, ויהיה ניכר בהם שהם תלמידי חכמים, שתהיה דעתם מיושבת עליהם.
וכן אמר הכתוב: 'הוכח תוכיח את עמיתך', ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'עד מאה פעמים' - ובוודאי לנערים, אינו צריך להוכיח מפני שהם עדיין נערים, ולזקני עמי הארצות, דעתם מתטרפת עליהם, ואינו יכול להוכיח אותם עד מאה פעמים, אלא וודאי 'את עמיתך' - זה תלמיד חכם, שכל זמן שהוא מזקין דעתו מיושבת עליו, ויכול להוכיחו עד מאה פעמים.
וכן אמר התנא: מה בין תלמידיו של אברהם לתלמידיו של בלעם הרשע? - וקשה. היה צריך לומר: מה בין אברהם אבינו לבלעם הרשע? - אלא וודאי היה ידוע להם שאברהם מן החכמים, שדעתם מיושבת עליהם, ובלעם מזקני עם הארץ, שדעתן מתטרפת עליהם, ובא התנא לשאול על תלמידיהם, שעדין לא ניכר בהם רושם הזקנה, ויבוא על נכון.

'וכשאני לעצמי - מה אני, ואם לא עכשיו - אימתי' - ואם יאמר האדם די לי שאלמד לעצמי, ולא אצטרך ללמד לאחרים, כי מה הנאה יש לי בלימודם?! - לכן סיים התנא, עליו השלום, ואמר: אל תאמר כן שהרי 'וכשאני לעצמי' - היינו שאלמד לבדי ולא לאחרים - 'מה אני' - תדע, שהרי אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'הרבה חכמה למדתי מרבותיי, ומחברי יותר, ומתלמידי הרבה יותר'. אם כן נמצינו למדים מכאן, שמה שאדם מלמד תורה לאחרים, אדרבא, מוסיף חכמה ביותר, וזהו 'מה אני' - מה חכמה תהיה לי, אני אם אלמד לעצמי דווקא. ... ואם גם כן, יאמר האדם טוב הוא ללמד לאחרים, אבל עד סוף ימי שאהיה זקן, שאלמד אני לעצמי ש"ס ופוסקים ומדרשים וכיוצא, ואחר כך אלמד לאחרים, לכן אמר: 'ואם לא עכשיו' - דהיינו בתחילת ימיו של אדם, אם לא בעת בחרותו ותוקפו, ישקוד ללמד לאחריכם - 'אימתי'. היינו אל תעשה כן, שהרי אדם לא ידע עתו והמיתה באה פתאום, לא עלינו, ואם כן מתי יקיים דבורו ויעשה מאמרו. וזהו: 'אימתי' - גימטרייה 'המיתה' עם הכולל, שהרי מצוי בכל עת וזמן, לא עלינו, לכן כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה, וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים.

'רב הונא בשם רב אחא: מנין אתה אומר שכל מי שיש לו בן יגע בתורה שהוא מתמלא עליו רחמים? תלמוד לומר: 'בני אם חכם לבך - ישמח לבי גם אני'.
רבי שמעון בן מנסיא אומר: אין לי אלא לב אביו בשר ודם. מנין שאפילו הקדוש ברוך הוא מתמלא עליו רחמים בשעה שיגע בתורה? תלמוד לומר: 'ישמח לבי גם אני'.
כבר ידוע שאינו דומה הלומד תורה וגם עוסק בגמילות חסדים ללומד תורה בלבד, כמפורש במקומות הרבה לרבותינו זכרונם לברכה, והיא גוף מה שאמר רב הונא: 'מניין אתה אומר שמי שיש לו בן יגע בתורה' - פרוש: בתורה לחוד ואין עמה גמילות חסדים, מניין לנו 'שהוא מתמלא עליו רחמים'? - כיוון שאינו משובח כל כך. לזה הביא הפסוק: 'בני אם חכם לבך' - שמשמע שאף שלא נתת חשקך כי אם בתורה, שהיא עסק התורה לבד, ולא בגמילות חסדים, 'ישמח לבי'.
ובא רבי שמעון ואמר: 'אין לי אלא לב אביו בשר ודם', אבל אביו שבשמים עולה על דעתך שאינו שמח בזה, משום שאמר בפרק קמא בעבודה זרה דף י"ז: 'שהעוסק בתורה לבד דומה כמי שאין לו א-לוה' - פירוש: להגן עליו. ומזה הטעם אמר רבי חנינא בן תרדיון כשנתפס למינות, שאינו ניצול משום שלא עסק בגמילות חסדים. ורבי אלעזר בן פרטא, שעסק בשתיהן, ניצול, כמו שיעויין שם.

'אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים' - ויש לשאול מה תועלת בידיעת שמות ארבעים ושניים העיירות, בהן חנו אבותינו? - ידוע בכל חניה וחניה, היו בני קהת מעמידים את המשכן, ובו קיימו את עבודת הקודש, הקרבת הקורבנות, הדלקת נרות ותלמוד תורה. והמקום הפך להיות מקום קדוש. לכן בכל שנה בקריאתנו בתורה, שמות המקומות בו חנו אבותינו, הננו נזכרים שהם מקומות קודש, ששרתה שם שכינה, ולא סתם מקומות של חניה ונסיעה, וזאת בזכות שכתב משה 'את מוצאיהם למסעיהם'. מכאן למדים, שבכל המקומות שבעולם, אשר שהו בהם אחינו בני ישראל, אם בספרד או בבל, אם באשכנז או בפינה אחרת בתבל, בכל מקום שגדלו ארזי הלבנון, שהם אדירי תורה, הציבו לנו ציונים לכל הדורות כדי שיזכרום לטובה.

שהיה עולה על דעתך לומר, שיכול אדם לגמור התורה בחייו, בעולם הזה, ולתבוע שכרו מהקדוש ברוך הוא כמו קבלן שגמר מלאכתו. לזה בא התנא ואמר: 'לא עליך המלאכה לגמור' - שאי אפשר לך שתוכל לגמור, משום שהתורה ארוכה מארץ מידה ... אלא 'אם למדת תורה הרבה, נותנים לך שכר הרבה, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך' - אף שאין אתה יכול לגמור כל התורה.

כל אחד מישראל קיבל חלקו מסיני, והרי הוא - בתוך התורה הקדושה, אשר היא 'ארוכה מארץ ורחבה מיני ים', ולא יוכל לידע האדם, זה חלקו - היכן הוא נתון, ו'איה מקום כבודו'? - אם בפשט, אם ברמז, אם בדרש, אם בסוד.
והבן כסיל אומר: למה לי לטרוח? - מאחר שזה חלקי, ואין אדם יורד לתוך אומנותו של חברו, ובוודאי כי בלי טורח ובלי יגיעה, מגלים לי רזי תורה, וכבודי במקומי מונח, עד שיבוא מאליו ומעצמו.
והוא לא ידע, כי אף על פי שהיא חלקו שקיבלה מסיני, מכל מקום, איננו בא אליו, כי אם אחר יגיעה רבה, כמו שהבאנו לעיל, מצאתי ולא יגעתי- אל תאמין. ואם כן, אדם אחר המחפש בתורה, חיפוש אחר חיפוש, יבוא ויטול חלקו הראוי לו.

ואל יאמר אדם: אין לי עוד מעתה לעסוק במשא ומתן, ולא בשום מלאכה, כי אם אשים כל מעשיי, דיבורי ומחשבתי בתורה, למען אוציא את כל חלקי נשמתי על דבר קדושה.
לא כן הוא, כי אי אפשר זה בלא זה. אם אין קמח אין תורה, וכלל הוא ביד האדם, בכל דרכיך דעהו, וזה גם כן נחשב לצורך קדושה, ולא תרפה ממלאכתו המוטלת עליו לפרנס את עצמו ובני ביתו.
כמו שנאמר בגמרא: 'שלושה צריכים חיזוק - תורה, תפילה ודרך ארץ' - שגם העסק צריך האדם לשים עין שכלו והשגחתו עליו ולא ילך בעצלתיים, יכתוב כל דבר קטון וגדול בפנקס, לא ירבה בסחורה ממין אחד, לא ירבה למכור בהקפה ולא יעסוק בכל הקרן, ימהר למכור וימתין מלקנות.

'והר סיני עשן כולו, מפני אשר ירד עליו ה' באש, ויעל עשנו כעשן הכבשן, ויחרד כל ההר מאד'. - הובא במדרש: 'מפני אשר ירד עליו ה' באש' - מגיד שהתורה אש'. עד כאן. שמעתי מפי מורי הגדול, מאור עיני, זכרונו לברכה, עם זה שהובא בש"ס: 'מפני מה בני תלמיד חכם עם הארץ? - כדי שלא יאמרו ירושה היא לנו'. וכתב רבי יעקב 'בעל הטורים', בחושן משפט סימן קנ"ה: יש נזקין שאין להם חזקה, כגון עשן וכולי'. עד כאן. והרב מאיר הלוי, זכרונו לברכה, כתב, שעשן דווקא בכבשן שהוא גדול, אבל עשן סתם הרי חזקה, וכן כתב בכתביו סימן קל"ז וכולי, עד כאן לשונו. זהו, שלהוציא מדעת האומרים שהתורה חזקה היא להם, לזה מן זה דייק, שהיא התורה הוציאה עשן, ועשן זה היה כעשן הכבשן דווקא, לרמוז שכשם שאין לו חזקה, כך אין לתורה חזקה, ואלו אמר: 'ויעל עשנו' סתם, הייתי סובר שהוא עשן שיש לו חזקה, כדעת רבי מאיר הלוי, לכן אמר כעשן הכבשן.

התורה לא ניתנה בגני-עדנים ולא בהרים גבוהים, כי הקדושה והחכמה אינן באות בעדנים, ולא בפינוקים של הבל, ובהליכות של התנשאות, אלא בענווים ובנעלבים. על כן בחר ה' לפרסום תורתו באותו ההר הנמוך והקוצני, והרי זו משמעותה של המילה: סיני - שהיא מלשון סנה, ועניינה קוץ ואטד, להודיעך שבצרות הקשות ביותר ובהשפלה הגדולה גבורתו ושכינתו עם בניו.

'טוב לי תורת פיך, מאלפי זהב וכסף' - פירושו מחמת שהוא תפס המידה הזאת, ללמד תורה לאחרים, שלא כמידת דואג ואחיתופל, לכך אמר: 'טוב לי' - בעיני טובה יותר המידה הזאת להיות 'מאלפי' - ממלמדי תורת פיך, ולשון 'אלפי' - פירושו: 'מלמדי' כעין שאמר: תא ואלפינך, אוליף לי אורייתא - מלשון למד לי תורה.

'ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים - על שרפו ידיהם מן התורה'. זכור בפה ואל תשכח בלב לרמוז, שמה שזוכר בפה, יום לשנה, למה שעשה עמלק לישראל צריך שיכוון בלב - שהעיקר להחזיק בתורת ה' יומם ולילה תמיד, ולא תשכח מליבו דבר זה בכל עת ובכל רגע, שאם, חם ושלום, יתרפו מן התורה מיד ויבוא עמלק. וזה רמזתי: 'בנשאו את משפט בני ישראל על ליבו לפני ה' תמיד' - כלומר משפט שציוותה התורה את בני ישראל לא תשכח בלב לפני ה' תמיד עוסק בתורה.

רק התלמוד המביא לידי מעשה, נקרא גדול, ובהרחיקם מדברי חדודים, אשר לא יועילו כי תוהו המה. ואם יתבונן התלמודי אל מה שאמרנו, ויטה אזנו אל עצת הרמב"ם: 'ולא תתעסק כי אם בהלכת הרב, ותעריך אותו עם החיבור, ולא תכלה ותאבד זמנך בפירושים ובמשא ומתן של גמרא, ואותם הדברים שכבר הנחתי מהם, אבוד הזמן ומעט התועלת'. עד כאן לשונו, אז יופיע נר א-להים עלי אהלו, והיה כמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו, אז ישמח בו גם הפילוסוף, בראות אותו הולך במישרים, וישכילו יחדיו שניהם במעוני התורה והחכמה.

'כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם' - שאין תוכו כברו דומה למה שאמרו שצריך שיהא נמשל לכלי זכוכית, שמראה מה יש בתוכו כאילו הוא ברו, רוצה לומר כמו שמראה כברו כך התלמיד חכם צריך שילמד תורתו לאחרים ולא יצפין אותה בלבו לזה יקרא תלמיד חכם.

'ישראל' - ר"ת: יש שישים ריבוא אופנים לתורה, וכל אחד מהם יש לו אחיזה בפן אחד שיש לתורה.

במדרש אמרו: 'ושמחת בכל הטוב' - אין טוב אלא תורה, שנאמר 'כי לקח טוב נתתי לכם', לפיכך משה מזהיר להם לישראל: 'עשר תעשר'. עד כאן לשונו. - שפשוט לו לבעל המדרש שהכתוב מדבר בתורה, ש'אין טוב אלא תורה', ומפשוטו גם כן מוכרח, שהרי במקומות אחרים אמר הכתוב: 'ושמחת', 'ושמחתם', ולא הזכיר 'טוב'. לא שקשה עכשיו, וכי כל העם מקצה כולם יש להם תורה לשמוח בה?! והלא רובם אינם בני תורה, והיאך פוסק ושונה לכל בני ישראל, דבר שאינו מושל כי אם לשרידים, אשר ה' קורא. לזה בא לתרץ: 'לפיכך משה רבינו, עליו השלום, מזהיר להם' כדי לעשות שמחה זאת דבר השווה לכל נפש 'עשר תעשר' - שיחזיקו בשבט לוי העוסקים בתורה. וכן על זה הדרך בשאר חכמים כדי שיהיו בצל החכמה, כחלק היוצא למלחמה, מלחמתה של תורה, ויהיו שווים יחד ירננו, ישמח ישראל שמחת התורה.

אנו לומדים שבשאר החכמות, האחרונים עולים בחכמתם על הראשונים בהרבה, ואילו בחכמת התורה ההפך, מה שיש לנו מדברי ראשונים, אין אנו יכולים להוסיף עליהם כמו שאר החכמות, כי התורה רוחנית וצריך לה סייעתא דשמייא, שנאמר: 'כי ה' יתן חכמה'.
לכן הראשונים שהיו הורגים את עצמם על התורה, היתה איתם סייעתא דשמיא, ועל כן יכלו לחדש בתורה. אבל אנו, ובמיוחד היום שנדיר לראות אדם שבידו ספר של תורה, ובמקום עיתון כזה ואחר, ואין אומר דברי תורה, ואין לומד אותה, והיא כמעט ונשכחה, לולא הבטחתו יתברך כי לא תשכח, ואם היא לא נשכחה - זו הוכחה נצחה שהתורה מהשמיים.

'לב טהור ברא לי א-לוהים ורוח נכון חדש בקרבי' - איך שייך שיברא לב טהור?! - הרי 'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים', ואיך אמר 'לב טהור ברא לי א-לוהים'? - אמנם יראה על פי מה שאמרו זיכרונם לברכה: 'הבא להיטהר מסייעים אותו'. והנה כתב הרב 'קנה חכמה', שעיקר השיבוש בדברי תורה, משום שאינו לומד לשמה, אבל הלומד לשמה - אינו משתבש.
ועל פי זה יבוא על נכון, שכך ביקש דוד מהקדוש ברוך הוא - שהוא לומד בתורה, אבל יסייעו אותו מן השמים שילמד לשמה, ואז 'ורוח נכון חדש בקרבי' - שלא אשתבש בדברי תורה.

כל יום ללמוד מעט בספרי מוסר - חוק ולא יעבור, וכל המרבה בלימוד המוסר הרי זה משובח.

ראיתי לקצת המתחכמים בלא חכמה, מצפצפים ומהגים על דבריהם לאמור שהם יוצאים מגדר הפשט. אשר לדעתם לא המדרש הוא העיקר אלא הפשט הפשוט. וביותר הם מזניחים האגדות הזרות הרחוקות יותר מפשט המקראות ואותם השליכו אחרי גוום. וכמו זר נחשבו בעיניהם. ...
כי הם בסכלותם יגבילו דברי התורה רק לכוונה אחת, הגלויה והערומה, מבלי לבוש החכמה הנעלמה, הלוטה והמסתתרת במלות הקצרים בכמותם, ורחבים מני ים באיכותם. ועל ישעם וחפצם להסתפק רק בפשט הנגלה והנראה לעין בהשקפה ראשונה. ולא כן היתה קבלת חז"ל מקבלי התורה. אשר בכל עסקיהם ותהלוכותיהם עשו המדרש עיקר, ולא הלכו בנתיבי הפשט זולת לעתים רחוקים יען כי בדרך זו שבחרו להם, נגה אור התורה ביפעת הוד והדרת קודש.

'מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב' - שהכוונה היא 'מי האיש חפץ' באריכות 'ימים' - שלא ילך בחצי ימיו, וגם 'לראות טוב' - שאין טוב אלא תורה, שלא ישכח תלמודו. לזה אמר: 'נצור לשונך מרע' - רוצה לומר: מלשון הרע. ...
'יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא' - שהתורה היא תרופה ללשון, אני אמרתי שזוהי כוונת שלמה בחכמתו בסימן י"ב: 'יש בוטה כמדקרות חרב' - דהיינו לשון הרע, ותרופתו היא 'לשון חכמים' - זו תורה. חכמת אדם היא ארוכה ומרפא. וכמו שאמר עוד בסימן ל"א: 'פיה פתחה בחכמה' - שהוא מדבר על התורה, והיינו: כשאדם פותח פיו בתורה ובחכמה אז תלמדנו, ועוד 'תורת חסד על לשונה' - שלא ידבר לשון הרע, שכיוון שהולך צדקות ומגיד מישרים.

'ויסעו מרפידים, וחנו במדבר סיני' - פעמים מגיע אדם לעתות ירידה, ואין לו כל חשק לתורה ולעבודת ה' אבל ימים אלו הם הכנה לעלייה גדולה, כי בכוח תפילתו, שהוא מתפלל ומתחנן על נפשו לפני בוראו, כשהוא מתבונן בדרכיו, ורואה את שפלותו ואת ירידתו, זוכה הוא לעלייה גדולה. וכמעשה הפרט כן מעשה הכלל, וזה מלמדנו הכתוב: 'ויסעו מרפידים' - היינו שריפו עצמם מדברי תורה, אז 'ויחנו במדבר סיני' - שהגיעו לידי הכנה לקבלת התורה בסיני.

יטעו הקטנים וישגו הנערים בחושבם שאביהם ומוריהם עושים להם רעה גדולה, לכופם תחת משא העמל ויגיעה ולימוד התורה, בהיותם אוהבים הבטלנות כתינוק הבורח מן הספר וכפרא למוד מדבר, כמו שכתוב: 'ועיר פרא אדם יולד'. אבל בסוף מוסיפים אהבה במלמדם להועיל, ומדריכם בדרך ילכו.

'שתה מים מבורך, ונוזלים מתוך בארך, יפוצו מעיינותיך חוצה, ברחובות פלגי מים, יהיו לך לבדך ואין לזרים איתך, יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך' - שידוע שחייב אדם ללמוד בתורה בכל הדברים, דהיינו: פשט רמז דרוש והלכות סוד, ועל זה מזהיר שלמה המלך, עליו השלום, לקח שילמד על זה הדרך שבתחילה ילמוד פשטי התורה דהיינו: 'שתה מים מבורך' - ואין מים אלא תורה, ובור יאמר על מים מכונסים ועומדים במקום אחד - וכעין זה פשטי התורה שהם עומדים בפני הכול, וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול, וזהו שבתחילה ילמוד פשטי התורה שהם מכונסים ועומדים.
ואחר כך 'ונוזלים מתוך בארך' - שבאר יאמר על מים הנובעים, דהיינו: שילמוד הלכות כגון דיני ממונות ואיסור והיתר ודרוש ורמז, שכל אלו הם נובעים מן התורה, 'ואז יפוצו מעיינותיך החוצה' – דהיינו: יבין דבר מתוך דבר, וידמה דבר לדבר, וילמד אותם לאחרים דהיינו: שיפוצו אלו הדברים, שהם ממה שיוצא מן המעיין שלו חוצה.
'ברחובות פלגי מים' - שהם הדרושים והרמזים שהם רחבים מני ים ששבעים פנים לתורה, כמו הים שמתפשט לכמה נחלים וכמה פלגי מים וכולם יהיו ברחובות לאחרים, ואחר למד כל זה דהיינו מקרא ומשנה והלכות, עד שיהי בסוג מבין דבר מתוך דבר ומדמה דבר לדבר, אז 'יהיו לך לבדך ואין לזרים איתך' - דהיינו שילמוד בחוכמת האמת שהיא ביחיד, וכמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'שאין דורשים במעשה מרכבה אלא ביחיד, וחכם ומבין מדעתו'. ואומרו 'ואין לזרים איתך' - דהיינו שגם שלמד בחוכמת האמת לא יתעסק בה לאחרים, דהיינו בקבלה מעשית שהיא לזרים, ואם עושה כן אזי 'יהי מקורך ברוך' - דהיינו השכל שהוא מקורו של האדם יהי ברוך ולא יטרף דעתו.

על ידי הענווה יוכל להבין את התורה לאמיתה, וזהו שכתוב: 'ויפרו וירבו מאד' - דהיינו: בפריה ורביה של תורה. וזה, על ידי 'מאד' - שרומזת לענווה, שהיא ראשי תיבות: 'משה אברהם דוד', שהם היו ענווים, שמשה אמר: 'ונחנו מה', ואברהם אמר: 'ואנכי עפר ואפר', ודוד אמר: 'ואנכי תולעת ולא איש'.

'הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולם -
כי לא מכל רב, אדם זוכה ללמוד, אלא מחכם שהוא משורש נשמתו, והחכם הוא מקבל כל חלקי התורה של תלמידיו, ומשפיע לכל אחד חלקו. נמצא שפסוקים אלו, הם המדברים בדברים הנצרכים למלמד תורה לרבים, ואל ימנע מהם דבר מחשש שתמעט חכמתו על ידי זה, חס ושלום, שכבר כתבנו שאדרבא בזה מתחכם יותר כי הוא מקבל שפע כל תלמידיו וחכמתם, וחלקם אשר קיבלו מסיני, ונעשה צינור לקבל ההשפעה ולהשפיעה על ידו.
לרמוז לזה אמר: 'דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות יאירו שבעת הנרות' - והיינו מטעם כי נר האמצעי הוא צינור המקבל ההשפעה ממנורה של מעלה ומשפיע לששת הקנים. ובכן, בדין ממנו היה מתחיל ובה היה מסיים. להורות, כי שקול משה כנגד כל ישראל כי כל נשמותיהם כלולים בו והם זוכים ללמוד תורה מפיו כיוון שהוא שורש נשמתם כנודע.

'בשעה שמכניסים אדם לדין, אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, פלפלת בחכמה'. ואפילו כך אם יראת ה' היא אוצרו - כן, ואם לא - לא' - מכך, שפלפל בחכמה אין מזה ראיה שהוא ירא שמים, שאפילו שקלט החכמה מן האוויר משל אחרים, בדומה לדואג ואחיתופל וחבריו. ...
על פי האמור בא על נכון, שאמר: 'אשרי האיש' - ומכלל 'לא' אתה שומע 'כן', שהוא הולך עם הצדיקים ויראי חטא ובעלי תורה. ומתוך כך יזכה דרכו ותוספת תמצא בו ש'בתורתו' - היינו תורה שלו, מה שקיבלה נשמתו מהר סיני, זה חלק א-לוה ממעל, יחדש ויעלה אותה לאורה ו'יהגה' ויחדש 'יומם ולילה' בדברי תורה. ולא שיקלוט מן האוויר בתורתם של אחרים, אלא 'והיה כעץ שתול' 'אשר פריו יתן בעתו'.

והנה יותר ממה שדורנו רחוק מדור האר"י, היה דורו זכרונו לחיי העולם הבא, רחוק מדור הרבי שמעון בר-יוחאי, כי גבה דור ביניהם, למעלה מאלף ומאתיים שנה, ואף על פי כן זכה דורו לאורו, כי בא עת לחננה, כי עלילות נתכנו לה' אל דעות, והוא קורא הדורות, ולו נצפנו עתים ושעות ...
ומי עיוור לא יראה שפתים דולקים, כמתלהלה היורה זיקים, שרק בפשטי התורה שבכתב ושבעל-פה יבחר לו האדם, ובם רצון מכל יפיק, ובתעלומות החכמה לא ישפיק, כי איננה, חס ושלום, תורה שלמה ולא פירוש מקובל אמיתי. 'ושלח אותה ביד איש עתי', תמות תורה ותהי כמת, כי איננה קבלת האמת, אלו הן הדברים הנקנין באמירה, ולקרוע בתער השכירה, על זה ידוו כל הטובים וכל השומע ניבו.

'ויתייצבו בתחתית ההר' - שדרשו חכמינו זיכרונם לברכה ממנו 'שכפה עליהם ההר כגיגית', הוא לאחר פסוק 'ויענו כל העם ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה', ואם כן למה הוצרכה כפיית ההר כגיגית, מאחר שהם קבלוה ברצון נפשם?! ... ורמז עוד, שכפה ההר - כלומר קדושת ההר כפה עליהם, כמו שאמר בזוהר ששם פסקה זוהמתן של ישראל ... ונזדככו מהחומר כמלאכי השרת, וזהו: 'ויתייצבו' - שהיה להם קימה בתחתית ההר. כי מצד קדושת ההר, ניתווספה בהם קדושה כמלאכי מרום, והיו ראויים לקבל התורה ... ובזה אפשר גם כן לומר, מה שחזרו וקבלוה בימי אחשוורוש - דהיינו אותם כ"ב אלף תינוקות, שהיו עוסקים בתורה עם מרדכי כנגד כ"ב אלף מלאכים, שירדו עם הקדוש ברוך הוא במתן תורה ... שלימוד התינוקות הוא בהבל קדוש, שאין בו שום חטא, כיום מתן תורה שירדו כ"ב אלף מלאכים קדושים ... לפי שאין צדיק בארץ, ואפילו בשעה שעוסק בתורה - לא ייבצר ממנו איזה הרהור עוון, ואי אפשר לנו להיות במצב, שהיו ישראל לפני הר סיני, בלי שום צד קליפה וזוהמה כלל, אבל יש לנו דבר אחד, שבכל דור ודור לומדים התורה בקדושה, בלי שום חלאה וזוהמה, כמעמד הר סיני, והם הם הבנים קטנים, שהבל פיהם בתורה הוא הבל שאין בו חטא כלל. ... וזהו שאמר רבי יהושע בן לוי: המלמד בנו תורה כאילו קיבלה מהר סיני, כיוון שלא ניתנה התורה לישראל אלא מתוך ערבות הבנים, שהם ילמדו התורה בטהרה ובהבל שאין בו חטא. אם כן, המלמד בנו תורה הוא יורה שמקבל התורה מאהבה, כיון שמשתדל להשלים ערבותו, ותתקיים התורה בהבל שאין בו חטא..

אורחות ה' חסד ואמת לנוצרי בריתו, ויזכור כי בשר המה, ויראם את כל בית נכותו, פרנס לפי הדור בעשותו. מימים ימימה עמד ושתל נאמנים בכל ביתו, ויהי בדרך כל הארץ בלכתם, כי לא ידע האדם את עתו. איש איש לפי מדרגתו, כתב לו רובי תורתו, והיו למאורות לבאים אחריו, דרושים לכל חפציהם תהילתו. כל הקודם בהם זכין לאדם ידיעת בית רבו, אם קבלה ואם לדין יקבל החכם את תשובתו, כי טובה ציפורנן של ראשונים מן הברור שבה יעלה על שפתו. ולשון חכמים מרפא, אין לגאול זולתו. קולע אל השערה אל הזקנים דורו של משה וישיבתו, כולם נכוחים למבין וישרים כנתינתם מסיני, אשר שמע עם קול א-להים חיים.
אורחות עקלקלות אשר הלכו שבטי י-ה ברועים ובמקלות, דרכי ציון אבלות מן המקום אשר תצא תורה לעריה בגבולות, חשכו האורות בארובות לעומדים בבית ה' בלילות, וכל מקום שגלו ישראל מנגוהות לאפילות, ויאבדו כלי מלחמה הנסתרות והנגלות, וטלטלה גבר מר ממוות, האביד שריד וישפוך סוללות. והיה המחנה הנשאר לפליטה כבוצר על סלסלות. זעיר שם לגזירה שווה, תורה מונחת בקרן זווית, בצער מחילות. עשות ספרים הרבה אין קץ, למשפחות סופרים וברכיים כושלות. ויהי כי החל האדם לעשות מלאכת מחשבת בתחבולות ובעט ברזל ועופרת, ירדו מחוקקים וישקלו חפץ חמורות כקלות. ישן מפני חדש הוציאו, אין זכרון לראשונים ולא הבשילו האשכולות. כל מי שראה את החדש יבוא ויעיד, ליבו חזו מפעלות. ואין חולה מהם על חמדה גנוזה, השוכני באהלים בשלמות בלות. ולא שת ליבו לאמר, מי ישקנו מים חי הראשונים מסיני, וימצאו שם באר מים חיים.

והנה יש בני אדם, שאינם רצונם כלל לשמוע בתורתן של אחרים, לא מפיהם ולא מכתבם וייסודם, על פי מאמר הגמרא בחגיגה ט"ו ע"ב: 'אם הרב דומה למלאך ה' צבאות - יבקשו תורה מפיהו, ואם לא - אל יבקשו תורה מפיהו'. ולכאורה, הדין עמהם, והטיבו אשר דיברו. אבל באמת, אחר עיון, קצת טעות הוא בידם. אן כדבריהם, שהבינו המאמר כפשוטו, אם כן, תורה מה תהא עליה? אם לא ילמדו, רק אצל הרב כזה, שהוא דומה למלאך ה'. וידוע הוא ונראה בעליל, שהרבנים כאלה הם מועטים, ובפרט בזה הזמן, אם כן פסקה תורה מישראל. ...
ומעתה יש לנו ג' מדרגות במלמדי תורה לאחרים: א - מה שאמרנו: 'לבקש תורה מפיהו'; ב - גם אם אינו במדרגה זו, אל תטעה לומר, שאין צורך ללמוד ממנו. על זה אמרו: 'עשה לך רב', אף על פי שאינו בערך גדולת הנזכר לעיל, ו'איזהו חכם? – הלומד מכל אדם', ובלבד שהרב ההוא ילך, על כל פנים, בדרכי טובים וישרים. ... ג - מן הרב הלומד, דהיינו, באם אינו הולך בדרך טובים וישרים, שכתבנו בשם הרמב"ם, אצל רב כזה, באמת אינו ראוי ללמוד.

אם צריך המחזיק להיות לומד כל היום ולא יתעסק בשום עסק חול?
ובנידון כאן: שלא נתן זמן, רק שיהא מחזיק בלימוד התורה, לזכותו ולנחת רוח נשמתו, אז ודאי יצא ידי חובתו באיזה ימים שלמד בשבוע, ומה גם שיהא לימודו בישוב הדעת, כשהוא מתעסק באיזה עסק, וימצא סיפוקו בריווח, שאם לא כן, אין הקומץ משביע את הארי, ויחנו בחסרות ממה שצריך, ותהיה דעתו מטורפת בלימודו.

נבאר איזה דברים שחשו כאן משום יוהרא, למען יהיו לטוטפות בין עיניי החכם וידע להיזהר. ...ואני אומר, דווקא המוחזק והמפורסם בחסידות, צריך לנהוג עצמו בצנעה, ובל יתראה בפני עמי הארץ.
ועיני ראו בעל הבית אחד, עם הארץ, שהניח לפני שני זוגות של תפילין, ושאלתי לו מאין באו לו תפילין של רבנו תם? והיתה תשובתו אלי: כי ראה להחכם של הקהל שהניח שני זוגות, וחשב כי המצווה היא בשני זוגות של רש"י ז"ל, ועבר על 'בל תוסיף'. כי על כל אלה, ירא א-לוהים יקיים בעצמו בהצנע לכת עם א-לוהיך, וכל אשר יעשה יצליח.

כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה, הגדל מעשיך ביראת השם ובתורתו. ואל תשקוט יומם ולילה מרדוף אחר רצון יוצרך. התגבר כארי לעמוד בבוקר ובחצות לילה ללמוד בתורת ה', ואם ידעת ויש בך כוח לעשות חיל בלמוד התורה - עשה ככל אשר תוכל. ואל תשגיח בעשותך מצוות ה' אל בני אדם, שילעיגו עליך, כי הבל המה. גם השתדל במעותיך להוציאם במעשה הצדקה, וללמד התורה ולהגדילה, לזכות הרבים, כי זה חלקך מכל עמלך. וכבר סיפר ששאל מלך אחד, לעשיר אחד הרבה מאוד שהיה בחצרותיו, על סכום מעותיו ובדק בפנקסו. ואמר לו שהיו קרוב לעשרת אלפים דינרי זהב, ושלא יתמה אם הוא יודע שיש לו הרבה יותר מזה, כי מעות אלו שהוציא לצדקה הם טובים. הם שלו.

למן היום ברוא א-לוהים, אדם על הארץ, ויפח באפיו נשמת חיים. ויצו ה' א-לוהים על האדם לשמור את דרך עץ החיים. זה חלק אדם מא-לוהים את הדרך ילכו בה, ואת המעשה אשר יעשון, מוצא מים חיים. ואני ברייה קלה, מיום צאתי לאוויר העולם, קטן שהגיע לפעוטות שנות חיים. איוותה נפשי לעסוק בתורת א-ל, יום ולילה, הנותנת חיים.

תלמיד חכם שמילא כרסו בתורה עד גיל עשרים וחמש, יש לו לעמוד בהיכלי החכמות הטבעיות. ידע זה יסייע לו גם במדעי היהדות. אני שמהר הקודש ירושלים חוצבתי, וגדלוני אבותי ורבותי הקדושים על התורה ועל העבודה ועל החכמה התלמודית, עם כל זה לא מנעתי עצמי מלהיטפל באיזה ידיעות ופרפראות לחכמה, בשעה שלא יום ולא לילה. ובפרט מיום שדרכתי אלו המדינות, נטיתי בכל לבי לירד חדרי בטני העניינים האירופים, בכל כחי, עד מקום שיכולתי מגעת.

התורה והמצוות והמשפטים האלה, אינם כשאר הדתות והנימוסים. אשר אמנם הם הסכמות מאנשים חכמים נבונים וידועים, ליישוב האקלימים ותיקוני המדינות. אבל התורה הזאת אינה כן, רק עיקרה ויסודה במרומים, ומשפטיה וחוקותיה ומצוותיה משלמים את הנפש למעלה במקום יסודה. ואף גם זאת ימשך ממשפטיה התיקון המדיני, אמנם זה יבוא אגב ולא בכוונה הראשונה. ...
ולסיבת זה נתן הקדוש ברוך הוא התורה במקום מדבר שמם, להורות נתן בליבם, כי התורה הזאת אינה לתיקון הישוב, כי אם לתיקון הנפש, להקנות לה מעלות רמות במרומים.

איש אחד, רוכב על סוס, עמד ברחוב העיר, ויקרא ... ויאמר להם: כך אמר דוד נעים זמירות ישראל: 'מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב - נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו'. ויגש אליו רבי ינאי, ויחבקהו, וינשקהו, ויביאהו אל ביתו, וישם לפניו לאכול, ומקום ללון נתן לו. ויהי ממחרת, ויבואו רבי ינאי לבית לימודו, ויאמרו לו הבחורים, הלומדים תורה מפיו: אדונינו ומלמדנו, למה כיבדת כבוד גדול את האיש, אשר אמר אתמול דברי מזמור, הידועים לכל? הלא ידענו כולנו דברי דוד אלה, ומה בא לחדש? ויאמר להם: ידעתי בני ידעתי, המזמור שקראתי עמכם, ועם אחרים, ולבדי, פעמים רבות אך כאשר קראתיו, לא נתתי לבי עליו, לקחת ממנו מוסר השכל, עד אשר בא האיש הזה, וישם את הדברים בפי וילמדני דעת, להתבונן במעמקי מחשבתי על כל עניני לימודי. ...
דעו בני כי אם תקראו בספר התורה, בלב שלם ובנפש חפצה, תמצאו בו אלף אלפי אלפים עניינים האלה, ואם תלמדום בדרך זה, תגדלו והייתם לאנשים יראי אלהים ואהובים לכל.

הטעם הכללי שבשבילו אני רוצה לחבב את חיי השכנים גם על אחרים, מהו? - מפני שהחיים האלה, וביחוד החיים הפלחיים, יכולים לשמש פירוש חי לספר החי שלנו, הוא ספר הספרים - התנ"ך.
ופירוש זה אינו מצטמצם דווקא באותם המקומות הסתומים וקשיי ההבנה, שבספרנו היקר, אלא גם, ואולי בייחוד, באותם המקומות הפשוטים, שחושבים אותם אצלנו למובנים, מפאת פשטותם.
אמת, פשוטים הם אותם הסיפורים של האבות, וחלקים הם יותר מדאי. ובכל זאת בגלל פשטותם וחלקותם, נזקקים הם לפרוש החי של חיי הפלחים, כדי שיהיו מובנים כל צרכם, וכדי שנוכל לחדור אל תוך תוכם. מכלסתר, הפרופסור האנגלי והחוקר המפורסם, שעשה את החפירות בגזר ... כותב בהקדמתו לספרו החשוב 'התנ"ך על פי החפירות': שכל מי שרוצה להבין את התנ"ך, יעסוק בחיי הפלחים שבארץ ישראל. העתיקות הן חומר מת, והפלחים הם חומר חי.

נפלאות הן רק מהקדוש ברוך הוא. אף אחד מאתנו לא יכול לעשות כלום. אפשר לא להבין, אבל זה דברים שאפשר להבין. מה שאני יודעת, זה שאני לא מבינה כלום. יש לי אין בשכל ומחשבה טובה, שלא זזה ממקומה, רק אם פעילה.

מנהגים שהולכים ונעלמים מחמת מיזוג הגלויות, שהתחדש ברוך ה', עם העליות הגדולות מהמזרח לארץ ישראל, שלא פעם היה כרוך בניתוק שרשרת הדורות, כשהבנים לא הכירו ולא שמרו בלבם מורשת אבותם, ואף תרם לכך לא מעט החינוך בישיבות התיכוניות, ובישיבות ההסדר, שהיה תמיד לפי מנהגי אשכנז או "ספרד", ובכל מקרה לא כמנהגי הספרדים. כך קרה שקהלים ספרדיים רבים בארץ ישראל אמצו, מבלי משים וללא כוונה מודעת, מנהגים אשכנזיים רבים. בנוסף, הושפעו קהלים אלה, משטף הסידורים והמחזורים הבבליים, מבית מדרשם של 'תפילת ישרים' ... והם שימשו באופן כמעט בלעדי את ציבור שומרי האמונים, והפיצו והטמיעו את מנהגי עיראק בקרב המתפללים מכל הקהילות, ואפילו בניי שיחיו, אינם מודעים תמיד למנהגינו או לפחות לחלקם, והלוא: 'אל תיטוש תורת אמך', כתוב.

'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה' - הקשו המפרשים למה דווקא צריך שיהא הלימוד לשמה, שהרי על כל פנים הוא לומד, ותירצו כשהלימוד יהיה לשמה אז יתמיד ללמוד בכל עת, לא כן אם הוא להתגדל ולהתייהר, חס וחלילה, שאינו לומד אלא אם ימצא בני אדם לפניו, אז הוא לומד כדי להתגדל.
וזהו: 'ולא ימוש ספר התורה מפיך והגית בו יומם ולילה' - שתתמיד ללמוד ולא תפסיק, ואם כך מוכרח שתלמד לשמה, ותרוויח על יד זה: 'למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו' - ככל דווקא, אפילו אין יכולת בידך לקיימם, נחשב כאילו אתה מקיים אותם, ועוד תרוויח 'כי אז תצליח את דרכיך' - ותזכה לעושר וכבוד.

'עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה' - אפשר לפרש על מי מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: שהמחדש חידושים בתורה בורא שמיים חדשים, והנה המחדש חידושים בתורה נחשב כלבוש לתורה, שעושה לה פירוש חדש כמו שמלה חדשה וחלק של חכמים וזה שאמר הכתוב: 'עוטה אור כשלמה' - שמעטף התורה הנקראת אור, ככתוב: 'כי נר מצווה ותורה אור' - אז 'נוטה שמיים כיריעה'.

הנוהגים ללמוד ליל חג השבועות הסדר הנתקן בתיקונים, שנעשו לקרות בלילה הזה, מה טוב חלקם - אם כוח בהם לעמוד בהיכל המלך ה' צבאות, להתפלל למחר, בלי מתנמנם או כמעט נרדם, בקריאת שמע וזמירות ותפילה וקריאת ספר תורה, ביום מתן תורתנו. ...
ולדעתי, מי שלא יוכל לעמוד על עצמו בלי שינה, וכל שכן מי שמבלה הזמן בשיחה בטלה ותענוגים - טוב לו ללמוד מעט לזכר - ולישון, כדי שלא יתבטל מקריאת שמע ותפילה - שהם מצוות התורה, בשביל מנהג ותיקין, שנתחדש אצל כל בעל בית, ואינו נעשה כתקנו.

'רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום' - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'הלל מחייב את העניים' -שבהיותו עני למד תורה במסירות נפש. 'רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים' - שלמרות עושרו הרב של אביו, עזב הכל והלך ללמוד תורה. 'יוסף מחייב את הרשעים' - שיוסף היה יפה תואר, ואף הציעה לו אשת פוטיפר לשכב עמה, אך הוא לרוב צדיקותו לא שמע לה ונכנס לכלא בגללה.
וראשי תיבות שמותם: הלל, יוסף ואלעזר עולה 'היא' - לרמוז הפסוק: 'רבות מחשבות בלב איש' - פעמים והאדם שוקע בענייני העולם הזה, ולא מפנה עצמו ללימוד תורה, אך 'עצת ה' היא תקום' - עליו להתבונן בשלושת אלו: הלל, יוסף ואלעזר, וללמוד מוסר להתמיד בעמל התורה.

טעם שבאה אות הלמ"ד, גבוהה מכל האותיות, ויש בה שלשה קווים - אחד עולה למעלה, ואחד ישר על הקו, ואחד יורד - נראה לפרש שבאה לרמוז, שצריך האדם להתחזק בלימוד התורה, בין בימי העלייה, בין בימי העמידה, בין בימי הירידה, ולזה באו שלושה קווים בלמ"ד, שהוא עניין לימוד. אחד למעלה - כנגד ימי העלייה, ואחד עומד ישר על הקו - כנגד ימי העמידה, ואחד יורד - כנגד ימי הירידה.
גם כן באה הלמ"ד גבוהה לרמוז על מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שזקני תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינים, דעתם מתווספת עליהם, שמתגבר ועולה כח שכלם, בקיום התורה ומצוותיה כמו הקו העליון, כי הדעת, היינו המחשבה במושכלות וחכמות של התורה ברוחניות, ולזה סוף התורה למד ומתחילת ב'בראשית', שהיא המחשבה שהיא במוח שהוא נחלק לשלושה, שהם כוח הדמיוני, כוח המחשבי, כוח הזוכר. שלזה רומזת הבי"ת של 'בראשית' שיש בה גם כן שלושה קווים, ששלושתן הם קיום התורה, וכידוע. גם רמז שצריך להיות נכון בלימודו בתורה שלושה אלה: במחשבה, בדיבור, במעשה.

'אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה' - דווקא בזמנו, בזמן קדמון, כאשר היו בזמנם היה בהם יראה פנימית, אבל בזמן הזה כאשר נתמעט כבוד התורה, והיו כל המין האנושי חופשי ומשוחרר. ... עד נתוועדו עם בחורי חמד, ונמנו וגמרו, שביום כיפור יעשו עגלות מלאים מכל טוב מאכל, אשר יערב להם. ... זה בה מחסרון התורה, אשר 'מכבדיה הזילוה כי ראו ערוותה', 'עיניים להם ולא יראו' עיקר התורה וכוונתה, ואם יפסוק עליהם, שאין כותבים מגילה לתינוק להתלמד, ודאי ופשוט שתשתכח תורה מישראל. ... ואם לא שחושש אני, הייתי יכול לומר, ואני אעיד בגודלי, שאם היה הוא כאן, בזה הדור, היה הוא בעצמו כותב על פי דעת זו, ומחלק ברבים לכל בני ישראל, תורה שבכתב פרשיות פרשיות ומשווה להם כתורה ... אלא אני הפחות שבערכים, מדברים שאין להם שיעור, להיותי נערך עם גדולים, חס ושלום, לדבר כנגד מלכים ולא אבוש.

'המתפלל בכוונת הלב זוכה שחוכמתו מתקיימת' - וזה אפשר כוונת הכתוב: 'אברכה את ה' בכל עת, תמיד תהילתו בפי' - שלכאורה, איך יתכן האדם לברך את ה' בכל עת?! והלא לא ניתנה תורה למלאכי השרת, וכמה זמנים יש שהאדם עוסק בצרכיו, ואינו מברך את ה'. אך העניין הוא על כוונת הלב, שאפילו בשעה שהוא עוסק בצרכי גופו, לבו לשמים בשביל עבודתו יתברך, כמו שכתבו רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'בכל דרכיך דעהו'. ולזה אמר: 'אברכה את ה' בכל עת'. ובוודאי מי שזכה למעלה כזו, שתמיד לבו לשמים, כל שכן וקל וחומר שתפילתו תהיה בכוונה שלימה ובלב שלם. ולזה סיים הכתוב: 'תמיד תהילתו בפי' - שתורתו הנקראת 'תהילה' אינה משכחת ממנו כלל, ולא תמוש בפיו.

'קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה'. קול - זה קול תורה. תלמדו בה בשמחה. אל תשעו אל דברי השקר, והם ש'כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל. אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך.' שהרי אמר התנא במסכת אבות: 'לפי הצער השכר'. וה' יתן שכר גם על השמחה.
'קול חתן וקול כלה'. קול ה' יתברך על הר סיני בהתקשרו אל עמו ישראל. 'ככלה תעדה כליה', ונתן לנו התורה הקדושה. ונתקשר עמה בקשר אמיץ. לא יחליף האל ולא ימיר אותנו בזולתנו. ואין אדם יכול לשער גודל אהבת ה' לנו ולזרענו. ואהבתנו אליו בעזרת ה'.

מכיוון שהאדם חומרי, וצריך לעסוק בכדי חיותו, וחיות בני ביתו, יתכן שלא יהיה לו כל כך זמן לעסוק בתורה. אך על כל פנים יקבע עצמו לארבע אמות הלכה בכל יום, ומעלה עליו הכתוב כאילו קיים כל התורה כולה. ... ובזה אפשר לפרש כוונת הכתוב: 'אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'' - רצה לומר: אשרי האנשים, שהם תמימי דרך, בדרכה של תורה. ואם תאמר: היאך יהיו תמימים? - והרי צריכים לבטל כמה שעות לצורך פרנסתם. לזה אמר: 'ההולכים בתורת ה'' - רצה לומר: שהם קובעים עצמם בלימוד ארבע אמות של הלכה, הנקראת 'תורת ה'', ואז נחשב להם כאילו קיימו התורה יומם ולילה, ונקראים 'תמימים'. וה' יזכנו לראות נפלאות מתורתו אמן.

כל מלמדי תינוקות, שבכל עיר ועיר, כשמלמדים התינוקות פרשת השבוע, צריכים לבאר להם הביאור של כל מצווה ומצווה, הכתובה באותה פרשה, כמו שמבוארת בש"ס ובפוסקים ובמדרשים ובזוהר הקדוש, ובפרט כל המצוות שהם עיקר ושורש לכל המצוות, שהם תלויים בלב, וגם כן כל המצוות הנוהגות בזמן הזה, ובפרט כל המצוות העיקריות הכתובות בפרשת קדושים, שהם עיקר ושורש לכל המצוות, וגם כן יבאר להם פשטן של דברים הכתובים בכל אותה הפרשה, והוא עיקר סדר הלימוד של לימוד הפרשה.
ולא כמו שראיתי, שנוהגים בזמננו, בכל עיר ועיר של תוניס כולה, ואפילו בעיר ג'רבה, שהיא ידועה ומפורסמת בתלמוד תורה, שהיא המובחרת מכל הערים שבכל תוניס כולה, בלימוד התלמוד היא כך, אבל בלימוד הפרשה כשמלמדים התינוקות מלמדים אותם בשרח דווקא, כמצליף בלי הבנת פשטן של דברים, ואין התלמיד מבין שום דבר מה הוא אומר, ומקבל השרח של רבו כמצליף, בלי שום הבנת פשטן של דברים כלל ועיקר. לימוד הפרשה אינו תלוי בשרח כזה, אלא עיקר הלימוד של הפרשה הוא, כשילמד אותם הפרשה בתפסיר, ויבאר להם כל אותה הפרשה בהבנת פשטן של דברים, ובפרט שיבאר להם היטב כל מצוות הכתובים באותה פרשה, ובפרט כל המצוות הנוהגות בזמן הזה ... וגם כן יבאר להם כל המוסרים, היוצאים מאותו ענין של אותה פרשה. זה הוא עיקר הלימוד של הפרשה.

יש דבר אחד מתקנת הראשונים, מדור דור, יום ג' ויום ד' מתקבצים בישיבת רבי עמרם בבוקר ובערב. בבוקר מעשר עד שתים עשרה, ומשתים אחר חצות עד ארבע, באים אנשים מקהילת קודש לפי התור, ומי שלא יבוא ישלם או יביא במקומו ממלא מקום, ויש רב או משכיל ונבון, והוא ידריך ויורה להם מה לקרוא בכל יום פרקי תנ"ך ומשניות על הסדר. ולפי זכרוני המנהיג לזה היה רבי אהרון בן סלימאן הכהן, והוא איש חסיד ירא א-לוהים וסר מרע. ואחר כך היו באים מבטלני אלגריבה, זכותה יגן עלינו אמן, והיו קורים אותה 'משמרה' - משמרת הקודש כי היא סגולה לשמור על התינוקות.

התלמיד חכם צריך להיות שלם בכל ענייניו, וימחול על עלבונו אף שהאמת אתו, ואף על פי כן, יוותר מממונו, כדי שיהיה ה' נאהב על ידו, ויהיו ההמון אוהבי התורה ולומדיה. זה בין כך עליו נאמר: 'כל משנאי אהבו מָוֶת', ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'אל תאמר משנאי אלא משניאי' - שמתוך שהוא מעמיד דבריו על קו הדין, יהיה שנוי בעיני ההמון, ומתרחקים מהתורה עצמה.

'רב נקלע לאותו מקום. גזר תענית וביקש רחמים, ולא בא הגשם. ירד לפניו שליח הציבור. אמר משיב הרוח, ונשב הרוח, אמר מוריד הגשם ובא הגשם. אמר לו רבי: מה מעשיך. אמר לו: מלמד תינוקות אני, ומלמד לבני עניים כבני עשירים, וכל שלא אפשר לו, איני לוקח ממנו דבר, ויש לי קערה של דגים, וכל מי שפשע בתינוקות, אני משחד אותו בדגים, ומשדל אותו עד שבא וקורא.' - שיש להקשות בו, שכיוון שרבי חלשה דעתו, במה שביקש רחמים ולא נענה, ומשום כך שאול שאל לאתו שליח ציבור: 'מה מעשיך?' - אם כן, במה נחה דעתו של רבי בזו התשובה: 'מלמד תינוקות אני', עדיין תקשה: וכי גדול כוח מלמד תינוקות מכוחו של רבי?! אך לפי מה שכתבנו יעלה יפה, שכיוון שאין כוחו עדיף, אלא מכוח התינוקות שמלמד, שזכותם גדול לבטל הגזירה, ובזה נחה דעתו של רבי, כנזכר לעיל, שאין כוחו גדול, אלא מכוח התינוקות שמלמד שהם לו כוחו וכוח כוחו, ומשום כך הוא שנענה.

הדעת העליונה נגוזה בבריאה, ומתגלה בהדרגה, ולכל דור בעיותיו ומשאלותיו, ונדמה לאדם שהתורה אינה עוד המקור להדרכה חס ושלום. אלא היא קניין ראשית הבריאה, הנקראת דרך, מה דרך זו משתנה בנופה ובהכשרתה להליכה, ובכל מה שאתה צועד הלאה, מתחדשות לפניך תשומות לב, מטעמי זהירות וזריזות. אבל כל זה מתגלה לפניך הודות לאור, והאור הוא עצם אחד פשוט, שעל ידו אתה מגלה כל מה שלפניך, הן בחילוקי מקומות, הן בחילוקי זמנים, והן בבירה עצמה, אותו אור פשוט מימי בראשית עד היום. כך התורה היא אור, ובעדה, בכל המקומות, בכל הזמנים, ובכל הבריאה, תאיר לך, ותגלה לך פתרונות אל השאלות החדשות. ומבלעדה - רק חושך ועיוורון. כעין מה שאמר שלמה: 'דרך רשעים כאפלה, לא ידעו במה יכשלו'.
לכך אמר: 'ויותר מהמה' - אל תצמצם ותגביל דברי חכמים, יותר ממה שנכתב ונלמד, יש לך גם אתה לגלות מדבריהם, לעזרתך ולעזרת רעיך. תשובה לבעיות חדשות אין צורך במה שהוא אחר, רק הזדרז וחפש במקורותינו, ותמצא תוספות לחיים החדשים לפי דעתך. כי אי אפשר לכתוב הכל, חכמים הסתפקו בתמציות וקיצורים, הכוללים אורות עצומים, לרוצים לחכום ולהתיישר.

'לב חכם ישכיל פיהו ועל-שפתיו יוסיף לֶקַח. צוף-דבש אִמְרֵי-נֹעַם מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ וּמַרְפֵּא לעצם'. -
כי כבר ימצא חכם מופלג בכל מיני החכמות והתבונות, וגם יובטח בעצמו להודיע ולהשכיל בפיו את כל שומעיו עומק עיונו וחוכמתו ... הנה ראוי לו ש'על שפתיו' - כשיבוא להעלותו על שפתיו לפרסמו, 'יוסיף לקח' - אחד על הסייגים ועל המלבושים אשר ילביש החוכמה בתחילה, כדי שאחר כך תמתיק בלב שומעיה, ולא יגעילוה וידיחוה בשתי ידיים.
והמשיל עניין זה בצוף דבש, והיא שהדבורים העושים הדבש בתחילה הן עושות כעין שעווה חקוק בתוכו כאגן, ואחר כך ממלאים אותו אגן השעווה העשוי כעין הדבש. אם כן צוף - יאמר על השעווה, והוא זה שצף על הדבש בתמורה מלאה והדבש - הוא מילוי השעווה.
אם כן אמר: שיסדר דבריו באופן סדר עשיית הדבש הדבורים, והוא בתחילת הצוף ואחר כך הדבש. כן הוא יעשה הקף ולבוש אל החכמה, כעניין מורגש - ימתק ויבינוהו כל שומעיו, ואחר כך ימלאם דבש והוא עצמות החוכמה המתוקה כי בזה תהיה החוכמה ההיא מתוק לנפש בְּשִׂכְלם ידינוה. ואף נעדרי החוכמה והדעה, וגם שיהיה מרפא גדול לעצם, כי האדם אשר יקשיב ולא יבין, נתקל גופו ונמעכו כל עצמותיו כמבואר מעצמו, ואמנם בזה יתרפא העצם, ואדרבה - יחלץ, כי ישמע כל דבריו על בוריים.

תפקידו של הקֶס הוא להנחות את בני הקהילה ללכת בחוקי התורה, לקיים את רצון בורא עולם, לשמור שבתות וחגים, ולהיות יראי ה'. הוא מורה לקהילתו את חוקי התורה, ומודה לה' על שזיכהו להנהיג את חיי הדת. בקשתו מבני הקהל שישמעו לו, לשמור את הנהגת חייהם על פי חוקי התורה, ולהיזהר שלא יהיו טמאים בן הגויים, ושלא ללכת לצד שלהם. הקֶס מעורב כל הנעשה בחיי הקהילה, אוסף תלמידים ומלמד אותם בעצמו, במקום בו חסרים מורים. הוא מנהיג את חיי הדת ומפקח על מעשיהם בשמחה גדולה.

מעשה המשכן, וכליו, ומיתריו, ויתידותיו, והמנורה, והקימותיו, ופירוקיו, הן הם מסורת התורה הקדושה, הצפונות ונעלמות, וזעירים הם, שיוכל לעמוד עליהם, איש אחד בדור, וצדיק גמור, וחכם בסודות הנוראות, ואפשר אם יש קבלה מפי רב מובהק, אזי יכולים גם כן, יחידי סגולה לבוא, על פי הקדמות הרב, לבוא על קצת מהם, לפי שורש נשמתו וקבלתו ועבודתו, אך כל איש ישראל מחויב להתבונן ולחפש ולהתפלל להקדוש ברוך הוא, שיאיר עיניו מעט בזה העניין, לפי שורשו, 'ויגעתי מצאתי', 'וארוסה היא לנו ולכל ישראל', 'ויותר הוא מה שהעגל רוצה לינוק, פרה רוצה להניק'. לכן חירות על הלוחות לכל בר ישראל, לחדש בתורה, ובלבד שיכווין לבו לשמים

'רבי חנניא בן תרדיון אומר: שניים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים' - הכוונה הוא שהם יושבים ולומדים כל אחד בפני עצמו, ואין ביניהם דברי תורה, שאינם לומדים יחד, אלא בד בבד. הרי זה 'מושב לצים'. קורא אותם 'מושב לצים' כיוון שאינם משגיחים בדברי חכמינו זכרונם לברכה שאומרים 'חרב על הבדים'. ולא עוד אלא שחוטאים, שמתלוצצים מדברי חכמינו זכרונם לברכה.

על צורת הדרשה ועניינה ועצות ואזהרות ל'מרביצי תורה', משמיע מחברו, עלום השם, של ספר 'חמדת ימים', שחי בירושלים ובצפת בדור השלישי לתלמידי האר"י. המחבר היה מקובל מגדולי החכמים בארץ ישראל. הוא עצמו היה 'מרביץ תורה', והיה דורש בכל שבת. ספרו 'חמדת ימים' מכיל ללא ספק גם תוכן דרשותיו. הוא רואה בדרשה את עיקר תפקידו של 'מרביץ התורה', באשר לדרשה נודעת השפעה עמוקה ובלתי אמצעית על הציבור יותר משאר תפקידיו של 'מרביץ התורה'. משום כך, לדעתו, צריכה להיות הדרשה מורכבת משני חלקים עיקריים: דינים, מוסר ויראת ה' ותיקון קלקלות שנראו בציבור. הוא יוצא חוצץ נגד שיטתם של מרבית הדרשנים בזמנו, שמרבים בדברי אגדה ופלפול שלקהל אין תועלת בהם.

'אם בחוקתי תלכו' - שתהיו עמלים בתורה'. - נראה לעניות דעתי, שבי"ת 'בתורה' - היא בי"ת בשביל, וכך אמר, שתהיו עמלים בשביל התורה, שאף על גב שאתה יכול ללמוד בביתך, צריך לילך לבית המדרש, וכמו ששנינו: 'הוי גולה למקום תורה'. ולמד זה מהכתוב 'תלכו' - שתרוויח שכר פסיעות.
ואחר כך אמר: 'ואת מצוותי תשמרו' - הוו עמלים בתורה על מנת לשמור - פירוש שיהיו יגעים בתורה עצמה להבין, דהיינו ללמוד וללמד על מנת לשמור ולקיים.

'בני היזהר עשות ספרים הרבה אין קץ, ולהג הרבה יגיעת בשר.' -
ששלמה המלך ידע שהרבה אנשים נמנעים מלהוציא חידושי תורה לאור עולם, שלא יפלו בפי בני עוולה, הן הן ליצני הדור העומדים על הבקורים מטילי מום בקדשים, מוציאים לעז על המחברים באמרם: "מה היה לבן קיש - מי שקשה לו יומו, נעשה חובר חבר?" עם "הנך מחזרי על הפתחים לשלול שלל ולבוז בוז" או "רמות רוח היא שאוחזת בזה האיש לעשות לו שם כשם הגדולים", ו"מה היה העולם חסר מבלעדי ספרו, ואיזה תועלת הביא ספרו לעולם?"
וכיוצא בזאת מאלה הדברים אשר אין להם שיעור, כי בכל דור ודור נמצאים מעדת קרח עוזבי התורה, ונכספה גם כלתה נפשם לקעקע את הבירה, שונאים את החכמים, רוצים לאכלם בכל פה ובכל הזדמנות מטילים בהם דופי וכל דיבה רעה. ועל זאת בא המלך החכם מכל אדם ואמר שאל תשגיח על הבליהם, ולא תפחד מהם ומהמונם.

'רבי מאיר אומר: כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה' - שאי אפשר לאדם שיקנה שלמותו בלתי שיקיים כל התרי"ג מצוות בכללות, ובהעדר אחת מהן, יהיה האדם חסר השלמות. וזה דבר הנמנע, שהרי כמה מצוות שהם נעדרים ממנו, כגון מצוות כהונה, מעשה הקורבנות, מצוות התלויות בארץ. ... והיאך יוכל האדם להיות קונה שלמותו?! - אבל מצאנו תיקון לשלמותנו, על ידי עסק התורה לשמה, כי על ידי שיעסוק בתורה, פרטי המצווה כהלכתה, וידאג וישתוקק על המצווה ההיא שנעדרה ממנו, יחשב לו כאלו קיימה בשלמותה, כמו שאמר הכתוב: 'ונשלמה פרים שפתינו'.
ובזה נבין מאמר רבותינו שאמרו, בפסוק: 'עקב אשר שמע אברהם בקולי, וישמור משמרתי מצוותיי חוקותיי ותורותיי' - ללמדך שקיים אברהם אבינו כל התורה כולה, ואפילו עירובי תבשילים'. וכיצד יעלה על הדעת, שאבותינו קיימו התורה כולה: יעשו פסח - קודם שיהיו בעולם, יעשו סוכות - ועדיין לא הוקפו בענן, יעשו שמיטה ויובל, - עדיין לא נכנסו לארץ, יעשו קרבנות - ועדיין לא נולדו הכהנים?! זה מן הנמנע, אבל העניין כך הוא, אבותינו הקדושים היו לומדים תורה, שקבלו מן הראשונים, אדם שת, חנוך, מתושלח, נוח, שם, עבר, וכשהיו לומדים כפי הקבלה שהייתה בידם, היו מצטערים על קיום המצוות, והיו מוכנים לקיים כל מה שיצווה אותם השם יתברך, חשב עליהם כאילו קיימו כל התרי"ג מצוות, ואפילו מצוות דרבנן. ובזה יבוא על נכון, מאמר התנא: 'כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה' - דהיינו על ידי עסק התורה ומצוותיה, יחשב לו כאילו קיים המצוות בפועל, אפילו המצוות שאינו יכול להשיגם מצד עצמם, ובזה תבוא תיבת 'ולא עוד'.

החכמה היא רוח חיוני מתוסף באדם, לא כמו שחשב הידיד, שהחכמה - העדר הכסילות. אלא, וכמאמר אליהוא באיוב: 'אמרתי ימים ידברו, ורב שנים יודיעו חכמה. אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם'. ובמלכים א אמר ה' לשלמה: 'הנה נתתי לך לב חכם ונבון'. גם אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'ארבעים יום קודם יצירת הולד אומרים טיפה זאת מה יהיה עליה, חכם או טיפש'. מכל זה נשמע שהחכם יש לו איזה כח עדיף בזכות שכלו.

'וידבר את כל דברי השירה הזאת, באוזני העם, הוא והושע בן נון' - וצריך עיון למה כאן, חזר יהושע, עליו השלום, ונקרא הושע כבתחילה?
ונראה לעניות דעתי, בסיעתא דשמיא, כי הרב משפיע מחכמתו, אשר חנן אותו השם יתברך -לתלמידו. והחכמה רמוזה באות יו"ד, כידוע ליודעי ח"ן.
ובשעה זו, שיהושע דולה ומשקה מכאן והלאה, בצורה עצמאית, נוטל רבו ממנו את שפע חכמתו שלו, ויהושע יושפע ישירות מ'החונן לאדם דעת'.

"אמור מעט ועשה הרבה ... והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" - לרמוז מדת הענווה, שלא תתגאה במה שלמדת הרבה, אלא תקטין עצמך לומר שכל מה שלמדתי עוד לא למדתי אפילו טיפה מן הים, מחכמת התורה. ...
ולא כמידת איזה אנשים אשר בראותם שיש להם חכמה יתירה על חבריהם, אז יתגאה לבם ואינם חושבים שום אדם בפניהם, ואינם מתרצים אפילו לדבר עם שאר בני אדם, יען שחושבים שאין כמותם בכל הארץ - שזה ודאי טעות גדול בידם. שהרי אמרו זיכרונם לברכה: 'כי דברי תורה נמשלו למים - מה מים מניחים מקום גבוה ויורדים למקום נמוך, כן דברי תורה אינם מתקיימים אלא במי שנפשו שפלה עליו'.
וזהו שנאמר: 'אמור מעט ועשה הרבה', רוצה לומר: אפילו שעשית הרבה, כלומר שלמדת תורה ועשית מצוות הרבה, אפילו זה ייחשב בעיניך לדבר מועט כדי שלא תתגאה על חברך. וזהו שסיים: 'והווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות' - אפילו מי שהוא פחות ממך.

'הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה והוי שפל רוח בפני כל אדם' - אפשר לפרש כי יש הפרש גדול בין אדם הלומד מן הרבה חכמים, לאחד שלומד רק מחכם אחד. כי על ידי שילמד מהרבה חכמים, על ידי זה הוא לומד כמה וכמה חוכמות, לא כן מי שלומד רק אצל חכם אחד, שאינו יכול ללמוד רק החוכמה שיודע אותו חכם דווקא. וזה תלוי בטבע האדם, שאם הוא עניו ומרכין ראשו לפני כל חכם ללמוד ממנו כמו שנאמר בשלמה המלך, עליו השלום, 'ויחכם מכל אדם' - אפילו מן השוטים היה לומד מהם חוכמה, יכול להחזיק מעמד ולהמשיך בלימודו, ויראה עתיד מזהיר בלימוד, לא כן מי שהוא גאוותן ומעריך עצמו, אז יקשה עליו ללמוד מכל אדם ועל ידי זה תהיה חוכמתו מוגבלת וכמובן.

'רבינא אמר: בני יהודה שגלו מסכתא - נתקיימה תורתם בידם' - ופירש רש"י: שמפרשים שמועותיהם יפה ומדקדקים בהם, וזאת אמר: 'הפוך בה והפוך בה' - אזהרה לחפש ולדקדק אחר טעמו של דבר, 'שכולה בה' - שדברי תורה, כל זמן שאדם הוגה בה, מוצא בהם טעם, ויתגלו לו סתרי תורה, וכיוון שאתה מדקדק יפה בהם, תגיע למעלת אריכות ימים ושנים.
'כי אורך ימים בימינה' - ופירש רש"י: שיגעים ומחפשים למצוא טעם ההלכה ... והוא אומרו: 'וסוב ובלה בה, ומימנה לא תזוע' - כי על ידי שתדקדק בטעמם של דברים כ'בני יהודה שגלו מסכתא' לא תשכח מפיך ומימנה לא תזוע, ותתקיים בידך שאין לך מידה טובה הימנה - לזכור תלמודו.
כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'שמחה לאיש במענה פיו' - אימתי שמחה לאיש? - כשמענה בפיו, שעל ידי חשק התורה, יזכה לאריכות ימים ושנים.

בעוונותינו הרבים, אבדה חכמת חכמינו, ובינת נבונינו נסתתרה, ונתרבו פירושי תורתנו בדעות חלוקות, ודוחק הזמן ותלאותיו היצר לכל לומד, לבל ישב על כנו בחיוב הכתוב. וכביכול נשתכחה תורה מחולשת הסברא, ופיזור הנפש והשכל, בחילוק הסברות, זה אומר בכה וזה אומר בכה, ולא ידע הלומד לאן יפנה דרכו. ואני בעוניי משתומם הייתי על המראה, שנה אחרי שנה, ולא מצאתי און לי. ואהיה משוטט בדעתי. והסכמתי עלתה להיות לימודי בספר, שחיבר מורינו הקדוש, מאורן של כל ישראל, שהקים דגל התורה, והראה זיווה והודה והדרה, מקצות הארץ ועד קצותה, הלא הוא איש הא-להים, מורנו הרב רבי יוסף קארו, זכותו תעמוד לנו ולכל בית ישראל. וחמדתי ספרו הקצר שקראו 'שולחן ערוך', כי ראיתי כל בית ישראל פונים אליו ונסמכים עליו, לאהבת הקיצור, ועוד שהמציא כל הדינים הנמצאים בפוסקים הראשונים והאחרונים, מה שלא נמצא כן בספרי זולתו.

אם יפזר שכלו בשעת לימודו, לידע משא ומתן שלהם, יצא מהמכוון שהוא כדי לעשות, וישגה שכלו לידע מה רוצה זה המחבר לומר, ומה רוצה זה לומר לבד. ואין זו המלאכה ראויה, אלא אל מי שרוצה להכריע בין הדעות, לא למי שלומד לידע מה לעשות. ונמצאו כלומדים: 'הלכה לימות המשיח'. ...
כי ברוב האריכות יצאו מהמכוון, ולא ידעו אפילו מהיכן בוצעים את הפת, והם למדו אותו דין באותו שבוע, והכחידוהו תחת לשונם, כלא עלה על ספר, ושתו על אותו שולחן מי מריבה בחינם. וכן הדבר בכמה דינים ילמדו אותם, ולא ידעו ולא יבינו, ליתן דעת בעת הלימוד, מה מעשיהם באותו עת ...

דע שכל ניצוצי נשמות, מכל נשמה ונשמה, מחויבת לקיים כל תרי"ג מצוות, פרט לאותם מצוות שאין בידו לקיימם, כגון מעשה הקרבנות, ייבום וחליצה, פדיון הבן וכיוצא בזה. וכל זמן שלא השלים התרי"ג מצוות, שהם רמ"ה איברים ושס"ה גידים של נשמתו, הרי היא חסרה ונקראת בעל מום, וזה הובא בספר 'תיקוני הזוהר' תיקון ע' דף קל"א עמוד ב', שאין לה תיקון עד שתחזור בגלגול, ותשלים כל התרי"ג המצוות ... גם בעניין עסק התורה, שהיא אחד מרמ"ח מצוות עשה, אם לא השלים אותה, שהוא עניין עסקו - בפשט, רמז, דרש, סוד, בכל בחינה בהם, כפי אשר יוכל להשיג עד מקום שידו מגעת, לטרוח ולעשות לו רב שילמדנו. ואם לא עשה כן, הרי זה חסר מצווה אחת של תלמוד תורה, שהיא גדולה ושקולה כנגד כל המצוות, וצריך שיתגלגל עד שיטרח בארבע בחינות של פרד"ס.

כאשר ראה ושמע התייר גלאזר את הקטע הראשון של קורותינו, אני ומארי יוסף, ומקצת משאר העניינים בלשון העברית, תמה מאוד ואמר: מי זה הודיעך או לימדך צחות הלשון העברית עד שתדבר בה כל כך, ואתה תימני?! אמרתי לו: ברוך ה' אנחנו יורשי הספרים, ואף אנו עמלים בביאורם בעזרת הלשון הערבית, שאנו משתמשים בה בתימן, ואל תחשוב שאנו ערומים מן העברית, גם כי הצרות השחירו את ליבנו ועכרו את רוחנו, יש בנו סיפק לתרגם מלשון ללשון בלי מורה ... ואני ידעתי כי אבותינו הקדמונים היו צחי הדיבור בשתי הלשונות, והראיה לכך כינוײ שמותיהם בספריהם. והיום לשוננו היא היפך מה שהשתמשו בה הראשונים, ועוד, שהיא שונה מאוד בכל גליל מגלילות תימן.

ונראה לי שאברהם אבינו ישב בבית נח ושם בנו, ללמוד דרכי ה' בסתר עד שמת נח. ואז התחיל אברהם למאוס באלילים, והתחיל לדרוש ברבים אחדות הבורא יתברך. ובטח בבוראו, והיה קורא בגלוי לכל ההמון: עבדו את ה' כי מגן הוא לכל החוסים בו, ואל ישיא אתכם נמרוד בדבריו הכוזבים. ונשמעו דבריו לנמרוד וחבשו בבית האסורים. ... ולמה זכה אברהם שיקרא ראש לכל המאמינים, והלא היו לפניו שם ועבר, כאומרם, זיכרונם לברכה, שם ועבר היה להם בית מדרש, מלמדים בו מוסר ה' בסתר מפחד נמרוד. לא כן אברהם שהיה דורש ברבים - רוצה לומר: בגילוי אחדות הבורא בלי לפחד מן המלך. ומפני אמונה שלימה שהייתה בליבו לבוראו. עשה לו נס אור כשדים והצילו ממנו.

אזרנו חיל בעירנו, ואספנו כל ספרי המקובלים ודקדקנו בהם, אני ורבותי ותלמידי. והיינו מפרשים ספרי הקבלה, ודברי הרמב"ם בי"ג עיקרים וביסודי התורה, ובעל 'חובות הלבבות' וכל בעלי המחקר. וכולם נתכוונו לדבר אחד. אלא שבעלי המחקר לא פירשו באחדות כמו המציאות, ולא השוו אותם, לפי שלא ידעו. אבל בעלי הקבלה פירשו הכל, ולא פירשו מהות המציאות ולא פירשו מהות האחדות. ובמציאות לא נתנו בו סימן, לא בשם משמות הקודש, ולא בשום אות. אבל באחדות נתנו בו סימנים בשמות הקודש כולם. ולא עוד אלא שפירשו ואמרו: כל מי שהוא מפריש בין המציאות ובין האחדות כאילו כופר בכל התורה, לפי שהוא נותן גבול למציאות וגבול לאחדות, חס ושלום. אלא הכל אחדות אחד.

חייבים ללמד את הבת תורה, לחנכה ולהדריכה בכוח עיקרי התורה והאמונה, ולהכשירה לחיי תורה ויהדות, לדעת לשמור ולעשות ולקיים, שאם לא תלמד לא תדע לקיים. בפרט בדורנו, דור עיקש ופתלתול, שאם לא לומדים תורה ויהדות, במקום זה לומדים דברים הנוגדים את רוח היהדות ואת תורת ישראל, וגורמים להרס רוחני בעם וקלקול המידות, פריצות והוללות, הרחמן יצילנו. ... ולפיכך, גם הנשים צריכות ללמוד תורה, משום שגם הן זקוקות לחיזוק במוסר היהדות, והן חייבות לקיים את מצוות התורה.

מדוע התורה הקפידה מאוד על הספירה, ממחרת הפסח עד שבועות, ולספור ימים ושבועות, לא כן בשאר החגים וימים נוראים, לא דיברה תורה שצריך לספור. ולא עוד אלא, לא הסתפקה תורה לומר: 'ממחרת השבת' בלבד, אלא הוסיפה: 'מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות'. - איזו שייכות חרמש לספירה? - אלא התורה ידעה, שבשעה שמתחיל הקציר, כל אחד תופס החרמש ביד וקוצר תבואתו, ועלול לשכוח יום מתן תורה, שהוא העיקר, שבזכות התורה זכה לתבואה שהוא קוצר - 'אם אין תורה אין קמח, אם אין קמח אין תורה'. ולכן הזהירה התורה: 'מהחל חרמש בקמה' - בעוד שהחרמש ביד, תחל לספור: יום מתן תורה בעוד כך וכך, כדי שלא לשכוח שאין תורה אין קמח.

'בית הלל ובית שמאי - הלכה כבית הלל, בכל מקום' - ואם כן תאמר מה תועלת שיכתבו דברי בית שמאי, כי לריק ייגעו, חס ושלום, אלא שבוודאי שלעתיד הלכה כבית שמאי. ומפני מה קבעו הלכה כבית הלל? - ... והטעם השלישי: מפני שהלל בחסדים - ואין העולם מתקיים אלא בחסד, ושמאי בגבורות - ואין העולם יכול לעמוד ולהתנהג במידת הדין. הלל - שרו מיכאל רחמים, ושמאי - מלאכו גבריאל דין. זה עניו מצד מיכאל, וזה קפדן מצד גבריאל. הטעם הרביעי: ראה הקדוש ברוך הוא וברוך שמו, שאין העולם יכולים להתנהג כבית שמאי, לפיכך נקבעה הלכה כבית הלל, לפי שבית שמאי הם מחמירים מצד הגבורות, ובית הלל מקילים מצד החסדים, לפיכך הקדוש ברוך הוא מטה כלפי חסד.

ברוך ה' א-לוהי ישראל, אשר בחר בנו מכל העמים, והנחילנו תורה ומצוות. ומי שיתעסק בתורה תמיד, בנפש חפצה ולב שלם, ודעת הנכונה, ימצא בה כל מבוקשו, וידע שחכמתה גדולה מכל חכמות שבעולם.

על האיש הישראלי מוטלת חובה קדושה, ללמוד גם בארבע ועשרים ספרים של המקרא, ולא יהיה כאותם חכמים שבזמנינו, אשר מבלים כל ימיהם רק בלימוד הגמרא והפוסקים, בפלפולים ותירוצים, ואינם מתעסקים גם במקרא, כי לא זו הדרך ולו זו העיר, ולא כן היה מנהגם של רבותינו ואבותינו הקדושים זכותם תגן עלינו, אמן.

'מתוקה שנת העובד' - התורה שהיא מתוקה מדבש, שנאמר 'ומתוקים מדבש'. 'העובד' - אלו ישראל, שמתפללים בכל יום, וזו היא עבודת ה' ברוך הוא. ... 'והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון' - דהיינו הרב המגיד שיעורים לתלמידיו, היושבים ועוסקים בתורה, ואומר הלכות ושמועות מפיו, ומשמו בכל שעה על ידי שאלות ותשובות, שהיה צריך לענות עליהם, ואינו ישן בלילה אם אינו מכין התשובות. ואפילו בקבר אין לו מניחים לו לישון, שנאמר: 'דובב שפתי ישנים' - רצה לומר שפתותיו דובבות בקבר על ידי שמשמיעים דברי תורה משמו, ואשריו ואשרי חלקו ואשרי נשמתו, מי שהוא עוסק בתורה ובמצוות.

'אל תרגזו בדרך' - חכמינו אמרו: אמר להם יוסף לאחיו אל תתעסקו בדבר הלכה. כי לפי שהם נתעסקו בדבר הלכה, שבו אותו ודנו אותו להריגה, וקבעו להלכה שהוא מלשין, וגרם הדבר שירדו להשתעבד במצרים. לכן ביקש, שלא יתעסקו בדבר הלכה. אלא יתעסקו בדבר אגדה, המושכת לב האדם למידות טובות ואהבת הזולת. והוא רצון ה' בתורתו, וזהו כלל גדול שאמר רבי עקיבא: 'ואהבת לרעך כמוך'. וחכמינו אמרו: רבי אבהו ורבי חייא בר אבא נקלעו לאותו מקום, רבי חייא דרש בשמועות, ורבי אבהו דרש באגדה. עזבו כל העולם את רבי חייא ובאו אל רבי אבהו. חלשה דעתו. אמר לו: אמשול לך משל למה הדבר דומה, לשני בני אדם, אחד מוכר אבנים טובות ומרגליות ואחד מוכר מיני סדקית. על מי קופצים? - לא על זה, שמוכר מיני סדקית?! כי הם בזול. לכן, רוצים אנו לראות להיכן הרבים רצים, ונספק לדורנו דברים אשר הם לרוחו, לקרב אותו לדרכי השם, ומעצמו יידע אחר כך לרוץ לדבר הלכה.

'אסור מצא חפץ למצוא דרכים' - אסרה תורה לאדם לעשות חפציו, אפילו לדבר דברים, היאך לעשות מלאכה פלונית, או לדבר מענייני סחורה וכיוצא. אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'ודבר דבר' - שלא יהיה דבורך של שבת כדבורך של חול. 'אהגה בתורת אל ותחכמני' - שמתוך שאדם פנוי בשבת, משיג ומבין בתורה יותר מימי החול, וזה על ידי נפש יתירה שיש לו משיג יותר. 'בו אמצאה תמיד נוח לנפשי' - בכל שבת ושבת אמצא מנוח. או גם, בשביל שמירת השבת, אמצא תמיד מנוחה בשבת.

התורה והנפש העליונה רוחניים. ולא יהיה האדם שלם במעשיו, אלא אם הוא בעל תורה ונפש חכמה כנודע. ולכך הוא מתעלה מעט מעט, ותתחדש נפשו על ידי עשיית המצוות. ...
וכשם שאין הנפש מתחדשת אלא על ידי עשיית המצוות, כן אין התורה מתווספת, אלא על ידי למידה והגייה יומם ולילה. ולמה אין התורה נוספת אלא במעט מעט? - אלא לפי שהיא חכמה נפלאה, ולכך הייתה גלויה ונסתרת.

'אוי להם לבריות, שרואות ואינם יודעות מה רואות, עומדות ואינן יודעות על מה עומדות' - אמר בתחילה 'רואות' ואחר כך 'עומדות', ודברי חכמינו זיכרונם לברכה רמזים רמים: רואות דווקא לעיניהם, ואינם נותנים לב להבין, שהעולם התחתון כדוגמת העולם העליון, 'הארץ על מה היא עומדת? - על העמודים' - על העומדים בתורה לעסוק ומקיימים אותה. 'והעמודים על מים' - והעוסקים בתורה צריכים שיהיו ענווים כמים. 'ומים על ההרים' - שצריכים להתגבר לעשות רצון קונם כהר חזק, ויהיו חזקים ותקיפים להוכיח רבים בשער, ולדון ולהנהיג, ולא יגורו מפני איש. 'והרים על רוח' - אם עושים כן זוכים לרוח הקודש וניצולים מסערה - היינו מחרון מדת הדין, ומהפכים הרע לטוב.

הזיעה שאדם מזיע בצרכי שבת, בה מוחק הקדוש ברוך הוא כל העוונות, כמו הדמעות. ולכן צריך לטרוח הרבה בשביל כבוד שבת. כל צרכי שבת יקנה אותה ביום השישי ולא ביום חמישי. ומה שכתב מרן להכין בעצמו וכו' כתב ה'מגן אברהם' והרב 'אליה רבה', זיכרונם לברכה: 'והוא הדין בכל מצווה ומצווה, בו יותר מבשלוחו'. וכתב המחבר, זיכרונו לברכה, שהוא הדין גם בסעודת מילה וחתונה, שתקנת חכמים מצווה לטרוח בסעודתה, ובפרט אם תלמידי חכמים וצדיקים יאכלו שם לחם.

'אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה.' - וידוע שהתורה היא באר מים חיים והשירה הזו מתפרשת על התורה, וזה רמז: 'עלי באר' - להעלות ניצוצי התורה, וזה צריך ב' תנאים והם: 'ענו לה.' 'ענו' - אותיות 'ענו' - שיהיה הלומד תורה עניו, 'לה' - שילמוד לשמה.

'למען תדעו כי בסוכות הושבתי את בני ישראל' - וצריך עיון מדוע כתוב: 'למען ידעו', ולא כתוב: 'למען תזכרו' כמו בכל המצוות בסיפור יציאת מצרים וכדומה. ויש שרצו לומר: כי ידיעה היא חיבור, כמו שכתוב 'וידע האדם את חוה אשתו'. ולפי זה יש לפרש הכוונה, שעל ידי הסוכות מתחברים לענני הכבוד ולה', וזה הוא עניין של חבור. ובא על נכון מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'תלמיד חכם שאין בו דעת - נבלה טובה הימנו' - שהכוונה היא מצד שתלמיד חכם שאין בו דעת , שפירושו שאין לו חיבור לה', ובזה אומרים שנבלה טובה הימנו, שדעת בעיקר זה חבור, כיון שהרי נבלה גם כיוון שהיא מתה בלא רוח חיים היא עצמה טמאה ורחוקה מה', שכל זמן שהיה בה נשמה, הייתה לה קצת קרבה לה' ועכשיו זה גוף, וגוף במהותו הוא רחוק מה'. ולכך אומרים שתלמיד חכם שאין בו דעת, אין לו חיבור לה', ואפילו שהוא לומד תורה, שזה צריך לקשר לה', הוא לא קשור. ממילא נבלה שלא צריכה להיות קשורה, גם אם היא רחוקה מה'. זה לא כל כך נורא כמו תלמיד חכם, שהוא צריך להיות מחובר לה' ואין לו חיבור.

'ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ.' - בו תרמוז מה שאמרנו: שכל המלמד את בן עם הארץ תורה, כשהקב"ה גוזר גזרה מבטלה בשבילו.
'יוסף' - הוא לשון אסיפה, וידוע הוא שזה דרכו של המלמד, שהוא מאסף את התלמידים הביתה כי ללמדם. ומעתה זהו מה שרמזתי:
'ויוסף' - כלומר לפי שהמלמד הוא מאסף את התלמידים ללמדם תורה, 'הוא השליט על הארץ' - לבטל הגזרות הרעות, והיינו דווקא 'הוא המשביר לכל עם הארץ' - קרא בה: 'המסביר' בסמ"ך, שהוא לשון שמסבר לו סברה, שכשהוא מסביר לכל עם הארץ תורה 'הוא' - הקב"ה מבטל הגזרות רעות בשבילו.

'רבי יונתן אומר: כל המקיים את התורה מעוני, סופו לקיימה מעושר. וכל המבטל את התורה מעושר, סופו לבטלה מעוני'. - נראה לעניות דעתי לפרש: 'כל המקיים את התורה מעוני' - דהיינו: הגם שהוא עני לחשוב מחשבות, לעשות אופנים מהיכן יבוא טרף לביתו, ודעתו בל עמו, עם כל זה חוזר על לימודו כמה פעמים, ועשה אופנים שלא ישכחנו וישר תלמודו בידו. וזהו: 'כל המקיים את התורה מעוני' - שעושה לה קיום והעמדה, שתישאר תורתו בקרבו ולא ישכחנה. איש כזה, 'סופו לקיימה מעושר' - שיהיה עשיר ויהיה דעתו מיושבת עליו ויתקיים תלמודו בידו.

'את משפטי תעשו ואת חוקותי תשמרו ללכת בהם' - כיון שיעשו המשפטים וישמרו החוקים, ודאי כי הם הולכים בהם, ואם כן 'ללכת בהם' - כתיב יתיר.
'ללכת בהם' - ולחזר אחריהם ולעשות אותם בתמידות, ולא די בלימוד אלא צריך מעשה.
טעם אחר: 'ללכת בהם' - כלומר אפילו בהליכתו יהא חושב עליהם, ויאמר מתי תבוא מצוה זו לידי ואעשנה, ובזה נחשב עליו, בכל יום ויום, שעושה רצון יוצרו במחשבה, בדיבור ובמעשה.

התורה אין לה תכלית וסוף, ובכל דור ודור מתחדשים בה חידושים שלא נאמרו בה. על כן אמר: 'ה' עוז לעמו יתן' - רצונו לומר: כאילו בכל דור ודור הוא ייתן התורה, מחמת החידושים שמתחדשים בה. ומה שאמר: 'ה' יברך את עמו בשלום' - רצונו לומר: הרי היא כמו שהתורה, הרי הוא בכל דור ודור ייתן החידוש שמחדשים בה, כך השם בכל דור ודור יברך את עמו, לפי שבכל דור ודור המחלוקת שיהיה בפיהם הוא משונה מהדורות הראשונים, לפיכך צריך שיברך אותם בשלום, הראוי לאותו מחלוקת שיהיה. על כך אמר 'יברך' ולא אמר 'ברך', לפי ברכת השלום של אותם הדורות הראשונים כל אחד מהם כפי טעמו, ושל האחרונים כל אחד כפי טעמו. על כן אמר: לעולם הוא מברך בשלום לכל דור ודור כפי מחלוקתם.

טעם ד' ותועלת הזמן העתיד הוא יום חג השבועות זמן מתן-תורה, להזהיר את העם, לבל יעלה על לב איש, ללגלג על דבר שמירת הדינים המקובלים מפי משה רבנו, עליו השלום, שלא באו מפורשים בתורה, ולומר שאין לו לשמור אלא מה שמפורש בתורה. לכך אנו מקדימים לקרות משנה זו, יען אשר באה בה שלשלת הקבלה ומסורת תורה שבעל-פה מתחילת 'משה קבל תורה מסיני', ובבוא יום מתן תורה, כבר שעבדנו עצמנו לשמוע בפירושה ושמירתה אל מסורת קדמוננו.

כל תכלית הלימוד להשגת שני דברים: לדעת איך לקיים מצוותיו יתברך שמו, בצורה נכונה וברורה ... ללמד לאחרים ולהורותם איך לקיים המצוות. וזה נקרא 'להעלות השמועה על פי ההלכה' - כלומר להורות כדת וכהלכה. וזאת היא המעלה העליונה והנשגבה בלימוד התורה שאין ערוך אליה, וכל תלמיד חכם אמיתי צריך לשאוף להגיע אליה, שהוראותיו יהיו לפי האמת ולא יטעה בהוראה ... אולם בתקופות האחרונות, נוצרה שיטת לימוד חדשה הידועה בשם שיטת הפלפול, אשר לא שיערוה רבותינו הראשונים והאחרונים, והרבה תלמידים רואים בה תכלית ייעודם בחיים, משאת נפשם ולחם חוקם. אין ספק שהחכמים שיצרו שיטה זו לראשונה, התכוונו לפתח את שכל התלמידים בדברי חידוד, לשעשעם ולעניין אותם, ולא לעשותה ללימוד קבוע, ביודעם שרבותינו בעלי התלמוד שוללים שיטה זו, וכמו שאמרו אם נדייק בכל זה לא היינו שונים'. וכך באמת נקבעה ההלכה: 'סיני ועוקר הרים - סיני עדיף'. ובעוונותינו הרבים, הרבה תלמידים מבלים זמנם היקר בפלפולי סרק, שאין בהם שום תועלת, ובהחלט טועים.

'רחש לבי דבר טוב, אומר אני מעשי למלך' - תיבת 'רחש' - ראשי תיבות: 'רוח חמישי שני' - כלומר שתוספת הרוח היא ביום שני משבת שעברה, וביום חמישי משבת הבאה, שהיא כנגד חלק הדיבור, שהוא עסק התורה, ושיהיה בחשק והתלהבות. 'ורחש' - הוא לשון מרחשת, שמתחממת על האש, כן צריך ללמוד בחשק נמרץ וחמימות גדולה, שיתחמם לבו כמרחשת. וזהו 'רחש לבי'. וצריך גם לדבר ולרחוש בפיו ובשפתיו 'דבר טוב', שהיא התורה, על דרך 'כי לקח טוב נתתי לכם'. ... אומנם כל זה הוא בתנאי שתהיה תורתו לשמה, ולא לשם פנייה אחרת, חס ושלום. וזהו מה שמסיים בפסוק: 'אומר אני מעשי למלך' - דווקא, שהוא מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. וגם צריך שיהיה 'לשוני עט סופר מהיר', שיהיה זהיר וזריז בעסקו בתורה כעט הסופר, ולא ילמד בעצלות, רק בזריזות ושקידה רבה.

מצווה גדולה ללמוד חכמת הקבלה, והטעם שמתוך כך ידע וישיג. ודוגמא זו מצינו בפרשת קדושים זה לשונם: 'מי שתאב להיכנס, שייגע בתורה'. ואחר כך מביא העניין שאמרו מורינו ששנינו: 'שמתוך שלא לשמה בא לשמה'. שאינו מותר ללמוד ולגלות רזי דרזין, מילין דעתיקין, לחכם ומבין מדעתו. וכמה ראיות על עונש המגלה החכמה הזאת, הכל היה לאותן הדורות הראשונים. אבל בדורות הללו מצווה ושמחה לפני הקדוש ברוך הוא שתתגלה החכמה הזאת, שבזכותה יבוא משיח, וכמה מאמרים בזוהר מורים על זה, וגם שם כתבו כמה וכמה ראיות ברורות על זה. ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'כל תלמיד חכם שלא ראה סימן ברכה בתלמודו בה' שנים שוב אינו רואה'. אז יניח ידו מתלמודו ויעסוק בחכמת הקבלה וילמד החכמה, והקדוש ברוך הוא עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות, יעזרהו ברוב רחמיו המרובים, לבל יכשל בו, כמו שאמר דוד, עליו השלום: 'גל עיני ואביטה נפלאות'.

'ואתה תצוה את בני ישראל' - אפשר לפרש בעזרת ה', דרך מוסרי, שכל אחד צריך לצוות בניו ללמוד תורה. וכמו שאמרו זיכרונם לברכה: אין צו אלא לשון זירוז. 'ויקחו אליך שמן זית זך' - זאת התורה, שכמו שהשמן עולה וצף מעל כל המשקים, כך התורה צפה ועולה על כל החכמות שיש בעולם. 'כתית למאור' - שאדם לא יזכה לכתרה של תורה, עד שיכתת עצמו ויצער עצמו בעבורה, על דרך: 'זאת התורה - אדם כי ימות באהל' - ודרשו רבותינו זיכרונם לברכה: שאין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה. 'להעלות נר תמיד' - הכוונה אפילו באותו העולם, אותה התורה שלמד הבן, מאירה שם על נשמת אביו.

'באנו באש ובמים, ותוציאנו לרויה' - כתב הרב 'יוסף חן', זיכרונו לברכה, הטעם הוא משום שמי שמכבה האש הוא המים. אם כן יצר הרע שהוא אש, שמחמם גופו של אדם, מי שמכבה אותו היא התורה שנקראת 'מים' ונתמתק הדין לרחמים. ... עד כאן לשונו. וזהו שכתוב: 'באנו באש ובמים' - דהיינו אם 'באנו באש' - שהוא היצר הרע, שמחמם אותנו לעשות העבירה, התרופה היא 'ובמים' - שהיא התורה שנקראת 'מים', ועל פי התורה 'ותוציאנו לרוויה', כמו שכתבו 'אם פגע בך מנוול'.

יצר הרע, ביודעו ומכירו כי על ידי עסק התורה, כלתה אליו הרעה להיותו כפוף וכבוש תחת ידי האדם, ולא תעשינה ידיו תושייה, לפתותו לדבר עבירה. לכן הוא משתדל בכל כוחו שיטריד את האדם, ומפנה את לבו לבטלה שלא לעסוק בתורה, ומראה לו פנים שאין ביכולתו לעסוק בתורה - כי ביום הוא עסוק במלאכתו להביא טרף לביתו, ובלילה הוא עייף ויגע ואיך יוכל לעסוק בתורה?!
ומרעה אל רעה יצא, מרעת עון ביטול תורה יצא לרעת היצר הרע, המחטיאו בכמה עבירות ואינו מרגיש, והאיש הישראלי כאריה יתגבר ויאזור חיל כנגד יצרו, וישתדל לעסוק בתורה מתוך דוחק, ושוב יערב ויבוסם לו, ומתוך צרה רווחה.

מאחר שמצינו, שבעת וזמן מתן תורה נתחלקה התורה לכל ישראל, כמו שאמרו במדרש על פסוק: 'ונוות בית תחלק שלל' - אם כן, היה ראוי שבלא עמל ובלא יגיעה, יכיר וידע כל אחד ואחד מישראל מה שקבלה נשמתו בסיני, תכף ומיד בבואו לזה העולם.
אם כן, איככה נוכל וראינו מאמר רבותינו זיכרונם לברכה: 'יגעת ומצאת תאמין'? ומה שאמר שלמה המלך עליו השלום: 'אם תבקשנה ככסף, וכמטמונים תחפשנה - אז תבין יראת ה'?
ותירץ מהר"ם אלשיך זכרונו לברכה: שבשעת מתן תורה לא היו כי אם הנשמות דווקא, ולכן בבוא האדם לזה העולם, החומר מונע ומעכב את הצורה, מלהוציא לאור תעלומה, כי אם על ידי יגיעה בבתי כנסיות ובתי מדרשות, שעל ידי זה יותש החומר המעכב וממילא בא שיזכה לידע מה שקבלה נשמתו.

כתבו רבותינו זיכרונם לברכה, שהתורה שהאדם לומד לשמה בעולם הזה, נעשה לו ממנה מלבוש נאה, הנקרא חלוק של רבותינו, ומתכסה בו בעולם הבא. ... ובזה נבוא אל העניין: 'ורוח א-לוהים מרחפת על פני המים' - רוצה לומר: המים שהיא התורה תהיה לשמה, אז 'ורוח א-לוהים לבשה את זכריה' - שמאותו הבל התורה, שהוא לשמה, נעשה לו מלבוש.

דרכו של הרמב"ם ליקח הדרשה היותר פשוטה, אף על גב שנדחית בגמרא, ולפעמים מביא פסוק שלא נזכר בגמרא כלל, מאחר שהוא מבואר יותר ... שאינו מקפיד רק לכתוב הדבר היותר מתקבל, כיוון שלא יוצא ממנה דבר לעניין דין ... כי כבר נודע שאין דרכו של הרמב"ם לחדש דינים, רק להעתיק דיני התלמוד כצורתם וכלשונם, כל אחד ואחד על מקומו וכנו ...
דרכו של הרמב"ם הוא, שכל דבר הנלמד מגזירה שווה או באחת מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהם, קורא להם 'דברי סופרים' אף שהוא מן התורה, והטעם כיוון שאינו מפורש בתורה, ולולי שקיבלו סופרים פירושו, לא היינו מבינים אותו כך, משום כך שייך יפה לקרותו 'דברי סופרים' ... שלהרמב"ם, זכרונו לברכה, שתי משמעויות יש לו לדבר 'מדברי סופרים', ויובן בו כפי העניין, או שיורה על דבר שאינו מפורש בפירוש אבל דינו דין תורה, או יורה לפעמים על דבר שהוא מדברי חכמים לגמרי, שאינו דין תורה, וכאילו יאמר שהוא מדבריהם.

'לדעת חכמה ומוסר להבין אמרי בינה' - כתב הרב 'מדרש שמואל', זיכרונו לברכה על 'אם אין בינה - אין דעת' - שהכוונה אם אינו יודע להבין דבר מתוך דבר, אותו הבקיאות שידע, דומה כמי שאינו, שאין מועיל לחדש חידושים בתורה. עיין שם. ואפשר שזהו שאמר: 'לדעת' - רצה לומר: הרוצה לזכות לדעת, דהיינו שיהיה בקי בחדרי תורה, שנקראת 'חכמה', צריך תחילה להיות לו יראת שמים הנקראת 'מוסר', ששנו: אם אין יראה - אין תורה. וגם צריך שיודע 'להבין אמרי בינה' - דהיינו שיודע הדרך כיצד לחדש חידושים על ידי הבקיאות, שאם אינו יודע הדרך להבין דבר מתוך דבר ולחדש חידושים - הבקיאות שתהיה לו כמי שאיננה, כיוון שאינו יודע לחדש בו חידושים, וחשוב כאילו אין לו הבקיאות כלל. לכן צריך תחילה להתלמד הדרך להבין דבר מתוך דבר, ואחר כך יקנה הבקיאות, ועל ידי זה יהיה מבין דבר מתוך דבר.

'קדושים תהיו כי קדוש אני' - פרשה זו נאמרה ב'הקהל' - זאת אומרת: שלא תשב סגור בבית ארבע אמות שלך, ותהיה קדוש. כי פה אומר: שצריך להתקדש ברבים - יחד עם הציבור ובתוך הציבור. שלא תגיד 'שלום עליך נפשי', והציבור? מה אכפת לי.

'הכל תלוי במזל, ואפילו ספר תורה שבהיכל' - ואפילו ספר תורה שבהיכל, שהוא קודש, ונרתיקו קודש, וההיכל קדש, בסוד הדעת, המתעלה בחכמה, ומתייחד בבינה, מלוי במזל העליון, שהוא אין כאמור. ואמנם 'יש מזל לישראל להנחיל אוהבי יש' - הוא יש מאין כמו הבדולח שהוא חיוור, ונראה בו גוון אדום, לעשות לרוח משקל, ומים תוכן במידה. והשכינה גם היא היכל אל הדעת, ונקראת 'מזליה של בן אנוש בסוד הנשמות'. ובה תלוי גם כן ספר תורה שבהיכל כפשוטו, כי תורה שבכתב חתומה ניתנה, ונגנזה בהיכל מצד ארון ברית ה', והיא תלויה במזל של כל דור ודור. וכל טיפה וטיפה, החכם יהיה או סכל, לחדש בה רזי תורה שבעל פה. ודווקא ספר תורה שבהיכל זה שאמרנו, אבל תורה של מעלה, אינה צריכה לכך, שהכל נאמר למשה בסיני.

'הכל תלוי במזל, ואפילו ספר תורה שבהיכל' - ואפילו ספר תורה שבהיכל, שהוא קודש, ונרתיקו קודש, וההיכל קדש, בסוד הדעת, המתעלה בחכמה, ומתייחד בבינה, מלוי במזל העליון, שהוא אין כאמור. ואמנם 'יש מזל לישראל להנחיל אוהבי יש' - הוא יש מאין כמו הבדולח שהוא חיוור, ונראה בו גוון אדום, לעשות לרוח משקל, ומים תוכן במידה. והשכינה גם היא היכל אל הדעת, ונקראת 'מזליה של בן אנוש בסוד הנשמות'. ובה תלוי גם כן ספר תורה שבהיכל כפשוטו, כי תורה שבכתב חתומה ניתנה, ונגנזה בהיכל מצד ארון ברית ה', והיא תלויה במזל של כל דור ודור. וכל טיפה וטיפה, החכם יהיה או סכל, לחדש בה רזי תורה שבעל פה. ודווקא ספר תורה שבהיכל זה שאמרנו, אבל תורה של מעלה, אינה צריכה לכך, שהכל נאמר למשה בסיני.

'אמר רבא: בשעה שמכניסים אדם לדין, אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר?' - שכל השאלות הם על דברי תורה: 'נשאת ונתת באמונה' - אם תלמודו היה באמונה, ולא היה כמו קצת בני אדם, שלהראות שהם חכמים לעולם, הולכים באורחות עקלקלות בדרך לא ישר, להראות שהם חכמים גדולים, ולכן שואלים אם נשא ונתן בתורה באמונה בדרך ישר.
'קבעת עתים לתורה', 'עסקת בפריה ורביה' - גם על התורה, שלא לבד עסק התורה לעצמו, גם לימד אחרים. כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה כי 'אדם לעמל יולד' - ללמוד על מנת ללמד' - הוא ראשי תיבות של תיבת: 'לעמל', שיש שני מיני בני אדם: בני הגוף ובני הנפש. ובני הנפש הם התלמידים, כמו שכתוב 'ואלה תולדות אהרן ומשה', וכן 'אלה תולדות נח, נח איש צדיק' - ופירש רש"י: 'עיקר תולדותיהם של צדיקים'. וזהו שאמר: 'עסקת בפריה ורביה'.
'וצפית לישועה' - שלפעמים אדם יגע הרבה בהלכה, ולא השיג עומק ההלכה כי שגבה, ויש מן המעיינים שכיוון שטרח הרבה בהלכה ולא השיג עומק ההלכה, מתייאש ואינו חוזר עליה עוד, ולא כן יעשה, כי העיון הינו דמות נבואה. ולכן אף על פי שאינך מבין עכשיו, חזור בה פעם שניה ושלישית, ורוח הקדש שורה עליך ותבין הדבר. וזהו שאמר: 'צפית לישועה' וחזרת עליה פעמיים שלוש באמור ה' יתן לי חכמה.

את עם ישראל צריכה להנחות התורה, המתחשבת במידה המכסימלית בחיים, ויתירה מזו - תורה שתהיה היא עצמה מקור לחיים, לחדוות חיים, לפעילות בחיים, ותורה זו צריכה להיות נחלת העם כולו. התורה, ההלכה, כפי שהגיעו לידינו, היו פעם תורת חיים במשמעות המלאה של המילה.

מחודש שבט לומדים את מגילת אסתר, מיד לאחר פורים לומדים את ההגדה של פסח. אחרי פסח לומדים את מגילת רות. לאחר מכן אחרי חג השבועות את איוב, ולפני הימים הנוראים לומדים סליחות ופיוטים נוספים ממחזור השנה ויום כיפור, בתקופות ביניים לומדים לפני ערבית - תהילים.

הנה מקום אתי לחבר סוף התורה עם תחילתה באופן זה: 'לעיני כל ישראל', 'בראשית ברא א-לוהים את השמים ואת הארץ' - כלומר לעיני כל ישראל, יהיה תמיד לזיכרון בין עיניהם, ענין זה הרמוז בראש התורה בתיבת 'בראשית' - שהיא צרוף אותיות 'בית ראש'. 'בית' - רומז על יראת שמים שנקראת בשם 'בית' שהוא העיקר, 'ראש' - כלומר צריך שתהיה להם ראש ותחילה קודמת לחכמתם, שיקדימו במחשבתם יראת חטאם, ראש ותחילה לחכמתם ולימודם בתורה, וכמו שכתב הרב עובדיה מברטנורא, זיכרונו לברכה, יען כי היראה היא נקראת 'בית', שהיא העיקר, והחכמה אינה אלא שער להיכנס בה ליראת שמים, כאמור. וכן רמוז בראשי תיבות: 'בראשית ברא א-לוהים' - אותיות 'בבא', שהוא תרגום של שער.

למדנו מתורתו של הרמב"ן, שעל ידי שהקדוש ברוך הוא בעצמו נתן לנו את התורה, שוב אין לשום נביא וחוזה, אף כי יביא אות או מופת לבטל התורה, הבל יפצה פיהו, יען פנים בפנים דיבר ה' אותנו. וזהו אצלי 'אתם ראיתם כי מן השמיים דיברתי עמכם, לא תעשון אתי א-להי כסף' - כלומר כיוון שאתם ראיתם בעיניכם, שדיברתי עמכם, ואוזניכם שמעה, אם כן שוב אין שום מציאות שתעשו א-להי כסף, אף כי יקום נביא ויעשה את האותות, הבל הביא, יען אתם ראיתם ואוזניכם שמעה ודוק ...
שאל יקשה בעיניך, שמדוע הקדוש ברוך הוא בעצמו נתן לנו את התורה, ולא שלחה על ידי נביא או חוזה באותות ומופתים, וזהו שאמר: לא כרת ה' - כלומר בעצמו, ולא על ידי זולתו ברית התורה, אלא כדי שלא יהיה לתורה שום מציאות שתשתכח מישראל, שאם הייתה על ידי שליח, הנה ימים באים ובוא יבוא נביא השקר באותות ומופתים. משום כך כרת ה' בעצמו, ששוב הנביא ההוא הבל יפצה.

'כי קרוב הדבר אליך בפיך ובלבבך לעשותו - הורה כי השם יתברך אינו מבקש מהאדם נפלאות וגדולות ממנו, ושיהיו כולם חכמים מחוכמים, ונתרצה בדברים האפשריים, ובעשיית המצוות אשר יד כל אדם יחתום, כי הדת נתנה לכללות העם, ולא לבד לאנשי הדעת והתבונה. וכבר אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'שכל טוב לעושיהם - ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם', וכינוי עושיהם שב אל פקודי השם יתברך הנזכרים למעלה. ובמקום אחר נמנו וגמרו שהתלמוד גדול שמביא לידי מעשה.

'ושיננתם לבניך, ודברת בם' - אורה זו תורה, ולמוד תורה הוא אחד משלושה דברים שעליהם עומד העולם, שמו שנצטווינו 'והגית בו יומם ולילה'. והעיקר תורה לשמה, ישתדל ויעשה כל המאמצים שילמד כל יום הלכה, משנה וגמרא, בנוסף על הלימוד של תורה, נביאים וכתובים, כמו שכתוב בתורה: 'וזאת התורה אדם כי ימות באהל' - שאין התורה נקנית אלא במי שממית עצמו עליה'. אדם צריך להמית את עצמו על דברי תורה. אדם שאין לו תורה אין לו כלום.

'אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה' - בא לרמוז מה שאמר הכתוב: 'החזק במוסר אל תרף', כי על ידי קריאת המוסר יהיה מוקד בקרבו, תשוקת אהבת הבורא ותורתו. וכן אמרו על מורנו הרב רבי שלמה לוריא, שהיה מכיר אחד לקרות לפניו בכל יום חלק מה מספרי המוסר, כי מאוד גדולה מעלת קריאת המוסר כנודע, שעל ידי זה בנקל יוכל לנצח את היצר הרע.
וזהו כוונת הכתוב: 'אש' - דברי המוסר שהם בחינת אש ליצר הרע, 'תמיד תוקד' - בקרבך, שעל ידי זה תהיה עולה על היצר הרע הנרמז במילת 'מזבח', על דרך שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה 'הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המוות', ששוחט בני אדם וממיתם, ה' יצילנו.

והכלל העולה הוא שכל מה שהאדם מטיב מעשיו ומיישר אורחותיו יותר, מגלים לו רזי תורה אבל בזה השני פנים הפרש גדול: יש כי מי שהוא מצב נפש רוח נשמה במצב פשטים או רמזים או גימטריות וכבר השיגה ידו כפי ערך נשמתו - זה הוא הנה שלימותו אבל מי שנשמתו עליונה, ויכול להשיג אורות עליונים אבל ע"י מעשיו, אשר לא טובים, גרם לעצמו הזק, אשר לא יכול להשיג כי אם פשטים או רמזים זה עתיד ליתן דין ולהיענש על זה בפרטות. ועל סיבה זו צריך האדם להתפלל תדיר להא-ל יתברך שייעזרהו ויסייעהו לחזור בתשובה שלימה כדי שיזכה להוציא לאור כל הלקי תורתו.
ויש אשר יכתוב ויחדש, וימצא כל הכתוב לחיים ראשונים ואחרונים ויתמלא זעם וכעס על אשר לריק יגע, חס ושלום, ושוב יתרשל מלכתוב אבל אין האמת אתו, ואלו ידע אדרבא מן המעלה, אשר לאיש אשר אלה לו, לא היה פסיק חובה מפיו, והיינו הטעם כי אפשר שבאותה שעה, שאמר אלה הדברים, היתה מעוברת בו נשמת אותו צדיק, שיכוון לדעתו.

'אמר רב יהושע בן לוי: בכל יום ויום, בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, וכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף' - אדם שלא למד תורה בהיותו ילד, וכשיגדל יש לו אשה וילדים, ואינו יכול לעסוק בתורה, ללמוד תורה, מה פשעו ומה חטאתו?! ובמה הוא העליב את התורה?! - הרי הוא איננו יכול ללמוד. אך התנא מתכוון לאדם, שלמד תורה, ויודע ללמוד תורה, ובמקום זה, ה' ישמרנו, יושב לו שעות בקריאת עיתונים וצפייה בטלוויזיה ושמיעת רדיו ושירים, ומבלה הזמן בהבלי הבלים. האדם הזה הוא ממש מעליב את התורה, משאיר את התורה בצד עלובה, כאילו שהיא לא חשובה, והולך אחר דברים בטלים, כאדם שמעליב את אשתו והולך אחר נשים אחרות. זה עלבון. ועל זה התנא מדייק בלשונו: 'אוי להם מעלבונה של תורה', שאותם האנשים המבטלים את התורה ואינם עוסקים בה, שנאמר: 'יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה', וממיר את כבודה בדברים בטלים שאין בהם ממש. האדם הזה, שאיננו מתעסק בתורה, הוא יודע אותה אבל לא מתעסק בה, ולכן הוא נקרא 'נזוף'.

עמלי תורה אשר המה עומדים להאיר לנו כשמש בצהריים המאירה, כי הם חיינו ואורך ימינו, לעולם שכולו טוב, ימות המשיח שתגלה ותראה מלכותו מלכות עולמים גאולה שלימה.
בזכות התורה והצדקה והתשובה וכתר שם טוב - עולה על גביהן מידת הענווה, וכמו שנאמר 'וענווים ירשו ארץ, ויתענגו על רוב שלום'

'תורת ה' תמימה, משיבת נפש' - זהו כוונת דוד המלך עליו השלום: למה היא תמימה? - רצה לומר: שהייתה ראויה להיות לישראל חסרה, מפני שלא זכו לסוד. השיב התורה 'משיבת נפש', כלומר שיצאה נשמתם ומתו, והתורה היא שמשיבת נפש להם, שעלתה ונשטתחה לפני ה' יתברך, והוריד עליהם טל חיים והחיים. ועוד יש מישראל שזוכה לסוד, ואם תינתן להם חסרה, יש למלאכי השרת לקטרג ולומר, שאינם ראויים לקבלת התורה - אפילו הפשט, ויאמרו הסוד, שהוא עיקר התורה ניתן לנו ואינם ראויים להחיות?! - וזה לא יתכן כי העולם לא נברא, אלא בשביל ישראל שנאמר: 'בראשית ברא א-לוהים' - בשביל ישראל שנקראו ראשית. ומפני זה זכו לתורה תמימה פשט וסוד.
וזהו כוונת דוד המלך עליו השלום: 'תורת ה' תמימה' - רצה לומר: למה זכו ישראל תמימה? - לפי שהיא 'משיבת נפש' כאמור. ואם תרצה אמור: למה היא משיבת נפש? - לפי שהיא תמימה. לומר סרס המקרא ודרשהו. ... רצה לומר: למה לתורה, לבקש על ישראל כשמתו להחיות את נפשם? וזהו כוונתו: למה 'משיבת נפש' - מאחר שהסוד שהוא עיקר התורה ניתן למלאכי השרת, ומי הכניס התורה כתגר זה להשתטח, בשביל ישראל להשיב נפשם? - ותירץ לפי שהיא 'תמימה', ואם ימותו ישראל תהיה התורה חסרה מהפשט, ופשטי התורה והסוד כשלהבת הקשורה בגחלת. ולזאת הכוונה לתורה ונשטתחה לפני ה' יתברך והוריד טל חיים, וה' יזכנו לתורה תמימה פשט וסוד, אמן כן יהי רצון.

'יגדיל תורה ויאדיר' - לפי שאין יכולת ביד האדם, לשבר כח החומר ולהציל האורות מתחת ידו, אלא על ידי עסק התורה וקיום המצוות, ולפי שאין ביד האדם לקיים כל המצוות, כגון מילה ופדיון והרבה דומה לזה, לכן הרבה להם המצוות, אם לא אפשר לומר באלו אפשר לומר באחרים.
או אפשר לומר כדי שיובן מלה 'יגדיל תורה' ולא המצוות, והוא שהרבה להם סדרי חכמות התורה, כדי לזכות כל אדם להוציא לאוויר העולם מה שקבלה נשמתו, במעמד הר סיני, ולא אמרנו לו, אם אמת בדבריו, למה לא גלו רבותינו זיכרונם לברכה בדבריהם, ובזה צדקו דווקא.

'אם יבוא תלמיד חכם ויאמר אף על פי שאינו יכול ליתן בכלי כזה סימן, יש לו טביעת עין - חייב להראותו לו, אם הכירו, ואמר שלי הוא - מחזירן.' - 'הכנסת גדולה', חושן משפט, סוף סימן רס"ב כתב בשם 'ספר מאירת עיניים', זה לשונו: שיש להסתפק אם נוהג דין זה בתלמידי חכמים של זמן זה. עיין שם. ולא ידעתי מהו, שאם קיים לנו, שאינו משנה בדיבורו וכו', למה לא יהא נוהג גם בזמן הזה, שהרי אין תלוי בחוכמה כל-כך אלא בעדות.

'ויעתק משם, ויחפור באר אחרת, ולא רבו עליה, ויקרא שמה רחובות, ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ' - נראה לעניות דעתי אם אפשר עם מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: כשהוולד במעי אמו היה קוראת את התורה כולה, וגם כן נר דלוק על ראשו שנאמר: 'בהלו נרו עלי ראשי'. ואותו הנר היא הנשמה, שנאמר: 'נר ה' נשמת אדם', והיא שמאירה לו ורואה מסוף העולם ועד סופו. וכשהגיע קצו לצאת ממעי אמו הוא מצטער על התורה שמא תישכח ממנו ויחטיא אותו יצר הרע, וכשהוא רוצה לצאת, הקדוש ברוך הוא נוטל הנשמה מעליו ומיד נופל לארץ, וכשנפל לארץ בא יצר הרע וסוטר אותו על פיו והוא צועק וי – תקע, ובוכה על התורה שנשתכחה ממנו בכל יום ויום עד שגדל.
וכשהוא קורא בתורה בכל יום ויום הקדוש ברוך הוא עוזרו עליה, ויצר הרע בורח מעליו, ומתיש כוחו ואינו עושה עמו מלחמה, כמו שאמרו: 'בראתי יצר ברע בראתי לו תורה תבלין', והוא מתחילה ובראשונה מתחיל מאלף עד תיו, והוא מוסיף וקורא ומטריח עצמו עליה. וכשהשטן בורח ואינו עושה עמו מלחמה באותה שעה דעתו צלולה וקורא בתורה ועושה מצוות ומעשים טובים, ומוסיף בעבודתו יתברך שמו, וקורא אותה 'רחובות' - שמרחבת לו הדעת, וגם כן יש לו שכר הרבה בעולם הזה ובעולם הבא, והוא מודה לקדוש ברוך הוא על יציאתו ממעי אמו, שהרי מעיקרא שהיה במעי אמו אפילו קרא את התורה כולה לא יש לו שום שכר, אבל עכשיו יש לו שכר הרבה בעולם הזה ובעולם הבא, וגם כן יש לו מעלה אחר מעלה כמו 'ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה' דהיינו: מדריגה בתר מדריגה.

'חגרה בעוז מתניה ותאמץ זרועותיה' - בטחה בזכות התורה שנקראת 'עוז', שאמרו זיכרונם לברכה: 'כל העוסק בתורה נכסיו מוצלחים', והיא שהשתדלה ברוב הקניינים, כדי שימצא בעלה פנאי לעסוק בתורה, בלי ספק שיקויים בה מקרא שכתוב: 'כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל'. או יאמר, 'חגרה' - בשביל העוז, שהיא התורה, שיהיה לבעלה פנאי לעסוק בתורה, חגרה מתניה - להשתדל בקניינים.

ובאמת לימוד התורה הוא חיוב גמור, וכמו שכתב מרן: 'כל איש ישראל חייב בלימוד תורה, בין עני בין עשיר', ועוד שיש בלימוד התורה כמה תועליות, וכמו שאמרו באבות: 'רבי מאיר אומר: כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה', ועוד בה כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שעיקר ביאת האדם לעולם הזה, הוא כי בהיות הנשמה תחת כיסא הכבוד הייתה ניזונת בתורת צדקה, ואחר כן, מי שאינו מקיים מצוות ומעשים טובים אז ביאתו לעולם הזה אין בה שום ריווח. ובזה, אפשר לפרש דברי הכתוב: 'כי תקנה עבד עברי' - דהיינו: 'כי' - נוטריקון: כב-יכול, 'תקנה' - נוטריקון: תקן נשמת האדם שתהיה ניזונת משלה. ומה היא תקנתה? - 'עבד', שהאדם הנזכר, צריך שיעבוד להקדוש ברוך הוא ... וצריך לעבוד כל ימיו, וזהו: 'שש שנים יעבוד' - דהיינו שש עשיריות עד 'ובשביעית', דהיינו שבע עשיריות, וכמו שאמר הכתוב: 'ימי שנותינו בהם שבעים שנה', ואם האדם הנזכר לא עשה כן, ולא קיים מצוות ומעשים טובים, אז ביאתו לעולם הזה חינם. וזהו שסיים הפסוק: ואם הוא 'יצא לחופשי' - רצונו לומר כשיוצא מהעולם הזה הוא חופשי, שלא קיים המצוות, אז חינם ביאתו לעולם הזה.

הספר הנוכחי הזה, אשר קראתי בשם 'ששון ויקר', והוא חידושים ומוסרים על כל פרשיות התורה, מבראשית ועד וזאת הברכה, עם משלים ומעשיות בלשון הקודש ולשון ערבי, להמשיך הלבבות ולתקנם לעשות רצון קונינו, קונה שמיים וארץ, באשר זאת היא חובתנו וכך נאה לנו, וזה כל מטרתנו ותכלית כל לימודינו בתורה ... וחן יגיע לידיד נפשי המעתיק, העושה מלאכת ה' באמונה, החכם השלם והכולל, כבוד מורנו החכם רבי מקיקץ שלי, השם ישמרהו ויחיהו, אשר הרבה טרח ויגע להעתיק וללקט הרבה מוסרים ומשלים ומעשיות הנאותים כפי העניין, לספחם בתוך דברינו, דבר דבור על אופניו, ולתרגם את כולם בלשון ערבי, בלשון קל ונקי, יבורך מא-ל ש-די ברכות עצומות.

על ידי החידושים שמחדשים תלמידי החכמים בתורה, בונים שמים חדשים ונעשים שותפים עם הקב"ה במעשה בראשית, ובכן נחוץ מאד לבעל תשובה לחדש חידושים בתורה כדי שעל ידי זה נעשה שותף לקב"ה ומתקבלת תשובתו. ובלא זה, נהיה ה' יתברך מלך, ומקובל לנו: 'מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול', ואין תשובתו מתקבלת. ...
ובזה אפשר לפרש כוונת מאמר חז"ל בגמרא: 'במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקי גמורים יכולים לעמוד' - כי בעלי תשובה מן הסתם, הם עושים כל כוחם לחדש חידושים בתורה, להיות בסוג שותף, וכנזכר, ועל ידי זה נבראים שמים חדשים, ושם הם עומדים לעולם הבא, להשתעשע במה שנברא על ידם. מה שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם באותן שמים חדשים.

'אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'' - כוונת הפסוקים נראה לעניות דעתי שהנה 'תמים' - כינוי למי שהוא עניו. ורבותינו זיכרונם לברכה אמרו, שמי שהוא עניו זוכר לימודו. וזהו: 'אשרי תמימי דרך' - שהם ענווים 'ההולכים בתורת ה'' - שזוכים לתורה, וגם 'אשרי נוצרי עדותיו' - שהוא התורה, שזוכים לזכירה.
גם 'תמים' - בעל תשובה, וגם הוא זוכה לזכירה. ועוד 'תמים' - הוא בעל צדקה, וכתב הרב 'תנופה חיים' זיכרונו לברכה, שעל ידי הצדקה זוכים לזכירה.

'בני שמור אמרי' - פירש הרב 'חומת אנך', זיכרונו לברכה, שהכוונה: 'שמור אמרי' - שיהיה בצנעה כל מה שיוכל לעשות בלימוד עסק התורה, ובזה ירוויח שיהיה לשמה ולא ישלוט בו עין הרע. 'ומצותי תצפון אתך' - שגם במעשה במצוות ישתדל בזה להסתיר מעשיו. עד כאן. ואפשר על פי מה שאמר הרב 'תהילה לדוד', זיכרונו לברכה, במזמור ס"ג אות ג', שאומרים במסכת קידושין דף ל' עמוד ב', ש'אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין'. נמצא שעל ידי לימוד התורה, זוכה אדם להכניע היצר הרע, ועל ידי זה זוכה לדבק נפשו אחר מצוות הקדוש ברוך הוא. עד כאן דבריו. ...
וזהו שאמר: 'בני שמור אמרי' - שהיא התורה, שיהיה הלימוד בצנעה, שזה יורה שהוא לשמה. וגם 'מצוותי תצפון אתך' - שיהיה גם כן בסתר, ואז על ידי עסק התורה לשמה, תזכה להיות 'שמור מצותי וחיה' - שתתגבר על היצר הרע ותוכל לקיימם בנחת, שגם היצר הרע יהיה טוב.

כתר תורה מוכן לכל אדם מישראל, בני ברית אברהם, ודווקא ב'לומד על מנת לעשות'. ויתכן משום שהתורה הקדושה, ניתנה במעמד הר סיני לכל האומה הנבחרת, ומשה רבינו, עליו השלום, קודם נסיעתו מן העולם, כתבה על פי הקדוש ברוך הוא ונתנה לישראל, ועל פי האגדה שהקשו שם, אפשר שכתבה משה כולה, והרי כתוב: 'וימת שם משה עבד ה''?! - אלא הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע, והוא רועה נאמן, רבן של נביאים, מסרה לכל שבט ושבט, במעמד כולם. ולפי שלכל הנשמות מישראל יש חלק לעצמו, במה שקבל מסיני, כפי מה שחידשו לנו רבותינו זיכרונם לברכה, 'כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, הכל נאמר למשה בסיני', בשביל זה הכתר שלה, מורה לקהילת יעקב.

'אל תגע להעשיר מבינתך חדל'. - דהיינו: אם ראית עשיר אחד, שמתפאר ואומר: כי 'בשרירות לבי אלך' - שאני פטור מהחזקת ידי לומדי תורה, מאחר שאני בעצמי לומד תורה. וגם פטור אני משאר המצוות - כי 'תלמוד תורה כנגד כולם'.
וזהו: 'תגע' - תורה, גמילות חסדים, עבודה. שאין לו להעשיר כל שלושתן יחד, אלא לומד בתורה דווקא. אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: 'מבינתך חדל' - לא כן הבנת כוונת התנא באומרו: 'ותלמוד תורה כנגד כולם'. אלא, צריך המלבוש העליון של משי, שיכסה את 'כולם' - דהיינו: תחתיו יהיה לבוש שלם מהמידות הטובות הנזכרים כאמור.

על ידי הספר 'בית יוסף', אשר עליו הקדיש רבי יוסף קארו קרוב לחצי שנות חיי האדם על האדמה, עלה בידו לחבר החיבור, היותר ענק בספרות ישראל, לתת ליהודיות תמונה שלמה ויחידה, כאשר לא עלה ביד איש אחר זולתו, מיום מתן התורה על ידי משה, בהיות התלמוד ובספרי האחרונים, דעות שונות ומתנגדות ביניהן, על כל דין, דתי וחברתי, מבלי אשר יהיה מכריע ביניהם. ובהיות עם ישראל מפורד בין העמים, נמשך בלבול גדול בכל הגולה, כי את אשר אסר רב אחד, התיר השני וכן להפך. ובכל הפסקים או הוראות הדין, כל רב ורב, בחר בדעת הפוסק הקרובה לדעתו, אם האחד קרב סברת רבי משה בן מימון, ובא חברו לבכר סברת רבי יצחק אלפסי, עד שנעשית התורה לא רק כשתי תורות, אלא כתורות אין מספר, לסיבת רוב הספרים הנמצאים בביאור משפטיה ודיניה ...
ספרו הוא ספר דינים ערוך לפני כל ישראל, בכל תפוצות הגולה, בהרחקת הספקות וסבכי המשא ומתן, והשקלא וטריא. ובכן עלה בידי רבי יוסף קארו, הגדולה והתפארת, לאחד כל עם ישראל בארבע כנפות הארץ, תחת דגל תורה אחת ברה וזכה, השווה לכולם, וחזון לב בני ישראל בארץ ישראל נתקיים במקצתו, אחדות כל האומה הדתית, אם גם לא נמשך מזה, כאשר קוו, האחדות הלאומית בארץ האבות - ביאת המשיח.

הודות לבית הספר השיגו התלמידים משרות בפקידות והצליחו במסחר, לכן אני תומך בכך, שגם המקצועות הכלליים וגם לימודי הקודש, יילמדו שניהם בין כותלי בית הספר ולא במסגרת נפרדת, כפי שאמר רבן שמעון בן גמליאל: 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון'.

אהבה רבה אהבת עולם אל נעלם, בטובו אהב עמו, ידיו, עם בני ישראל: נתן תורה תמימה, יקרה, מאירה, על יד מהימנא רעיא, לנחלה לבני ישראל: ימים ארבעים היה בסיני, אור עיני, וקבל תורת אל חי, וילמדה לבני ישראל: מלאכי מרום טענו דינא בעינא מדינא דבר מצרא, לא יזכו בה בני ישראל: רועה נאמן השיב טענה נכונה, יצרא בישא לית בכון, על כן תהיה זאת לישראל:

שם יאודה, היאך כותבים אותו בגט, בהא או באלף. הנה הסתפקנו, היאך היה כותבו, אבי המתגרשת. שאין אנו יודעים חתימתו, אם היה חותם באלף או בהא. ומסתמא, הסכמת כל האחרונים, לכתוב בהא בתחילה, והא לבסוף ככתוב במקרא. ... אפילו שחותם באלף, פסקו שלכתחילה כותבים בהא, ואין הולכים בזה אחר חתימתו, ולא מצאנו שם יאודה במקרא באלף.

'איילת אהבים ויעלת חן, דדיה ירווך בכל עת, באהבתה תשגה תמיד' - אין לך בכל הדרכים לעבודת ה' כמו מי שעובד מאהבה, זהו הדרך הנבחר, ובעל דרך זו יש לו מעלה גדולה עם הקדוש ברוך הוא ועם הבריות, שהקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד בעיני כל רואיו, וכשפותח השער, נפתחים לו מעייני החוכמה בשכלו, ומחדש חידושים כפי מה שקיבלה נשמתו, ותוסיף אהבה על אהבתו בעסק תורתו, ישמח בה כל שמחתו. וזו היא כוונת הפסוק: 'איילת אהבים' - שהיא התורה שעוסק בה מאהבה, 'ויעלת חן' - רוצה לומר: שמעלה עליו חוט של חסד וחן כמו שנאמר 'יומם יצווה ה' חסדו'. 'דדיה ירווך בכל עת' - רוצה לומר: בכל עת שאתה פותח הספר וקורא, אתה מרווה צימאונך ממנה, כשותה מים לצמאו שנאמר: 'הוי כל צמא לכו למים', ומרוב אהבתך וחשקך, תוסיף לחדש ממה שהיה בדעתך, וזה שנאמר: 'באהבתה תשגה תמיד'.

אשרי אדם שעמלו בתורה, לעולם הבא קונה את עולמו בשכרה. ברכות רבות יחולו על ראשו, אם עובד באהבה את בוראו. גם בעולם הזה טוב לו ואשריו, בכל יום חוט חסד משוך עליו. דיבורך עם הבריות יהיה בנחת, מלשני סתרים לא תחת. היה לפניו תמים ומשם חיה, וירחק ממך כל חולי ומקווה. ועניו תהיה כל ימי חייך, באהבך מאוד את ה' א-להיך. זכור ואל תשכח מאין מוצאך, מטיפה סרוחה נבראו גופך ואיבריך. חן וחסד תמצא בעשותך תשובה, ואולי ימחול לנו ויהי לנו לטובה. טעם פרי עץ הדר יהיה לנו למחיה, נזכה ונשמח באדמתנו ארץ הצבייה. יהיו כל ימיך בתשובה שלמה, יסלק הא-ל מעליך אף וחמה. כבד את אביך, אמך וה' מהונך, כי שלושתם שותפים ביצירתך. לעולם תהיה שומע לעצתם, לא תבוז דבריהם לעת זקנתם. מוצא שפתיך תשמור ועשית, כאשר נצרת לשונך בפיך ורצית. נהר זורם אל תהיה כנגדו, כביום הגשם פן תיפול לפחדו. סור מדרך רע ואל תקבל, כי הנאת העולם כולם הבל.

'ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה' - פירוש הדבר, שהאדם כל הזמן צריך ללכת, זאת אומרת שתמיד ימשיך להתעלות ולהתקדם לעומת המלאכים שכתוב עליהם 'בין העומדים'. אין להם חיסרון ולא התקדמות. האדם או ממשיך לעלות או מתחיל לרדת.

הבחינה הראשונה, כשעוסק אדם בתורה, בפשט - קונה חלק הראשון, מאות ה' אחרונה של הוי"ה, שהוא בחינת הנפש. עלה יותר במעלה, והשיג יותר ולמד בחינה השנייה, חלק השני של התורה שהוא הרמז. 'זכה יותר - נותנים לו רוח' - מגלים לו בחינת הרוח. 'זכה יותר' - נתעלה ולמד בחלק השלישי, בחינה השלישית של התורה, שהיא בחינת הדרש. קנה יותר - בחינה יותר עליונה - השפעה א-להית יותר. ומה היא? - בחינת הנשמה, בבחינת ה"א ראשונה. וה"א אחרונה - הפשט, משם נמשך הנפש. מהוא"ו הרמז, ומשם הרוח. מה"א הראשונה הדרש, ומשם הנשמה. 'זכה יותר' - התעלה במעלה יותר, נתעלה בבחינה הרביעית, העליונה מכולם, והיא בחינת נסתרות התורה וסודותיה. מאיפה קונה? - מיו"ד של הוי"ה, זו בחינה העליונה שבכולם, שהיא בחינת נשמה לנשמה. הנשמה עצמה נקראת נשמה, מי זו, בחינה עליונה מאוד נעלמה מאוד מאוד, גנוזה מאוד מאוד, היא בחינת החיה, והיא בחינת נשמה לנשמה. זה בעניין מה שאמרנו: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'. כל תלמיד חכם, מה זוכה? - זוכה על ידי עסק התורה שיש לו, עולם עליו ארבע בחינות, והם בחינת הנפש, בחינת הרוח, בחינת הנשמה, ובחינת הנשמה לנשמה. בכוח מה? - בכוח 'ושכנתי בתוכם'.

נחלקו במסכת קידושין סוף פרק א', אם תלמוד גדול או מעשה גדול, ונענו כולם: 'שתלמוד גדול שמביא לידי מעשה' עיין שם. הרי שכיוון שהתלמוד מביא ליד מעשה, יהיה ערכו גדול מהמעשה עצמו. וכן להיפך במעשה העבירות, כיוון שההרהור מביא לידי מעשה העבירה, יהיה קשה מעבירה עצמה.

על ידי לימוד המוסר, מתעורר מחדש, יען שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'שיצרו של האדם מתחדש עליו בכל יום, ואילולי הקדוש ברוך הוא עוזרו, לא יוכל לו', עיין שם. והיינו, שאילולא שמתחדש עליו בסברות שונות ועצות שונות, לא יוכל לו. שכיוון שמאתמול לא הסכים לדבריו, אם יחזור לדבריו הראשונים איך יסכים לו? ולכן תמיד מחדש לו סברות חדשות. ולכן כנגד זה עשה הקדוש ברוך הוא שדברי התורה ודברי המוסר הם כחדשים נגד התחדשות שמתחדש היצר הרע.
ואולי לזה כיוונו רבותינו זיכרונם לברכה ואמרו: 'לעולם יהיו בעיניך כחדשים', ותלמוד בהם, ותחזור ותלמד, ואל תאמר: כבר למדתי את זה ואין צורך. וגם כן תמיד תבוא לדרשה ואל תאמר: מה שאומר הדרשן כבר אני יודע אותו וכבר שמעתי אותו, אלא יהיו בעיניך כחדשים.

'במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד' - הטעם הוא שקביעת התורה לגבם הוא קבלה מרצון, דהיינו מכוח הכרת החיסרון. כן בלימוד התורה, אם אדם מודע לחסרון ידיעתו, מקבל הוא את דברי התורה, למרות שאינו מבינם. וכמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה על הפסוק: 'כי לא דבר ריק הוא מכם' - אם ריק, הוא מכם. כאשר יש לאדם שאלה על התורה, צריך לדעת שזה נובע מחסרון.

ידוע מאמר רבותינו זיכרונם לברכה, שעל ידי לימוד, מלקטים ניצוצות, אשר הם פזורים בין העמים, וזה אומרו: 'אשר ילקטון יום יום' - רצה לומר, שעל ידי לימוד התורה מתלקטים ניצוצות.
ולפי שיעלה על הדעת לומר, שאין זה כי אם בלומד יום יום ... אבל ממי שאינו לומד כי אם יום אחד בשנה, לא יהיה כוחו כלומד כל יום. לזה אמר: 'יום לשנה יום לשנה', 'ואותי יום יום ידרשון' - רצה לומר: גם מי שאינו לומד כי אם יום אחד בשנה, חשוב כלומד כל יום.

אפשר גם על פי מה שאמר ה'פעמוני זהב' זכרונו לברכה: הטעם שניתנה התורה על ידי משה, ולא ע"י זולתו - משום שמשה רבינו, עליו השלום, חשוב כאילו הוא בנה של בתיה, שהיא גידלתו בביתה, והיא הייתה הגורמת בחייו, והיה לו - כאילו ילדתו. ואם ניתנה התורה על ידי אחד מבני ישראל זולתו, היו בני שבטו של אותו, שניתנה על ידו, אומרים - אנו זכינו בתורה יותר משאר השבטים עיין שם.
וזה שאמר 'תורה ציווה לנו משה' דווקא, ולא זולתו משאר בני ישראל, והטעם כדי שתהיה 'מורשה לקהילת יעקב' - בשווה, ולא יגבה לב אחד על חברו, לומר - אני זכיתי בה יותר.

בלומדו מן החכם, אפילו דבר אחד - יקרא תלמידו, והוא נקרא 'תלמיד חכם', רצה לומר - 'תלמיד של חכם'. ועוד, כי גם המשמש את רבו, יקרא בצד מה - 'תלמיד חכם', כי כמו שהתלמיד משמש את רבו, כן זה ישמשנו. ועוד, כי אם לומד דברי מוסר, ויודע איזה חידוש אחד, נקרא 'תלמיד חכם'.

עיקר שלמות ישראל היא אם יהיו שלמים בתורה. ולכן כמה וכמה צריך האדם לכתת רגליו לבית המדרש, והלוואי ואלי יזכה להשיג חלקו, השייך לשורש נשמתו, ואז היא באמת שלימותו האמיתית.

אמרו זיכרונם לברכה שאותיות התורה היו כתובות למעלה קודם שנברא העולם במילואן, והאלף הייתה כתובה אף, וראה הקב"ה שאין העולם מתקיים באף, והטיל למד בתוך ונעשה אלף, ובביטול תורה מסתלק למד ונשאר אף. ...בן תורה אתה - שאתה מכוון לשמה, כתוב אלף בלוח וראה שעיקרו אף, ואני הטלתי למד לקיום העולם, ואין זה אלא כשלומד לשמה.

'אילת אהבים ויעלת חן, דדיה ירווך בכל עת, באהבתה תשגה תמיד.' – האיילה הזו שחביבה על בעלה, וגם הכל אוהבים אותה. והיינו - שאהבת התורה היא כנגד הכל, ואף-על-פי שאינך אוהב שום דבר זולתה, אפילו הכי, הכל אוהבים אותך, שהתורה מחבבת אותך בעיני הכל. וזהו: 'ויעלת חן' - שמעלת חן על לומדיה.
גם בעסק התורה אתה מוצא כל מיני תענוג ועריבות, וזהו: 'דדיה ירווך בכל עת' - שתמיד יונק ממנה דבש וחלב וכמו שכתוב: 'דבש וחלב תחת לשונך'. ...
העוסק בתורה מתקדשת הנפש ומתעדן הבשר, שש ושמח, נכון לבו, בטוח בה', סמוך לבו בל יירא, והשם יתברך נותן חנו בעיני כל רואיו, וחוט של חסד משוך עליו כמו שכתבו חז"ל על פסוק: 'יומם יצווה ה' חסדו, ובלילה שירו עמי, תפילה לאל חיי'.

יוצר האדם ובורא הכל, שם פה לאדם כדי שירגילהו בדברים שיש בהם תועלת לגוף ולנפש. לגוף, במה שצריך למחייתו, מסחורתו ופרנסתו ומאכליו ומשתיו, ולבושו וכל צרכיו. ולנפש, מה שמצווה בו כגון קריאת התורה שבכתב ותורה שבעל פה שהיא יסוד וקיום כל המצוות. וגם כן להודות לשם יתברך על כל הטובות שעושה עמנו בכל עת, ולברכו על כל הדברים שיהנה בעולם הזה, ולהתפלל לפניו ולבקש ממנו חסד, ולהתחנן לפניו בכל מה שיהא צריך לו, בלב שלם ומעונה, והוא ישמע אליו כמו שכתוב: 'קרוב ה' לכל קוראיו', וכתוב: 'לב נשבר ונדכה'. ואם יזכה לעלות למעלה העליונה, ללמוד תורה וללמדה, ולדרוש ולהורות לנבוכים, לשבח להם הדברים הנאים והמידות הטובות, ולגנות להם הפחיתויות, אשריו ואשרי חלקו, שהוא זוכה ומזכה לאחרים. כולם יקראו בניו ומעשה ידיו

'מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי. מזקנים אתבונן כי פיקודיך נצרתי'. -
הלימוד עם התלמידים גורם לרב שישקיף על העיון היטב, ויבוא לידי פלפול עצום לכוון לאמיתות העניין, וגם כן על ידי זה הרב תמיד שפתותיו רוחשות, ולא עת לחשות, ואינו מסיח דעתו מלימודו, ותלמודו גם כן שגור בפיו וזאת הסגולה מצויה בלימוד עם התלמידים. ...
וזאת אמר: 'מה אהבתי תורתך' - והאהבה היא 'כל היום היא שיחתי' - ואין לי היסח דעת ממנה, ומי גרם לי זה? - 'מכל מלמדי השכלתי' - הם התלמידים שלמדתי עמהם ומלימודם הגעתי לבחינת ההשכלה, וזהו כוונת השכלתי שהיא מדרגה עליונה מתבונה, ולזה מרוב ההשכלה שגרם לי לימודי עם התלמידים 'כל היום' - בכל מקום אשר תדרוך רגלי 'היא שיחתי' - ואין לי היסח ממנה.
לא כן עם הרבנים כי אם 'מזקנים אתבונן' - לא היה לי מהם כי אם התבוננות דבר מה.

וראשי ישיבות, ראשי סנהדראות, 'הלוך וגדל עד כי גדל מאוד', הרצים בסוסים, המטהרים והמתקדשים, ובעיניהם כקוצים, העוסקים בפרדסים, העומדים בין ההדסים, כי חכמת הקבלה הלכה ונידלדלה, סורה וגולה, תרסה שבירה ורציצה, נועה ומחלה, והם שגו ברואה, פקו פליליה, כי אין בן דוד בא, אל בעסק חכמת האמת. ותהי האמת נעדרת, אין זה כי אם הומיה היא וסוררת, להיות שוררת, ודר וסוחרת, גולת הכותרת, עטרת תפארת. ואם כל חכמי ישראל יתעסקו בחכמה זאת בפלפול וסברה, בי"ג נפה וכברה, אחת מהנה לא נשארה, מעובדי זרה. עבדים משלו בנו, פורק אין מידם, ואין ברירה כי אם בסתרי תורה, פרק הבורר יש ברירה, וזאת התורה, אשר דרש בעל הגמרא, רבי יצחק בעל סברא, והדר דרש להו, ולעולם הוי רץ למשנה, שאצילות יותר מן הגמרא.

מנהגנו בזמן הזה, שמערבים מקרא ומשנה וגמרא בזמן אחד, מפני שגרסת הינקות 'לא תישכח מפי זרעו', והרבה עשו כן ועלתה בידם ... ואחר כך דווקא אמר: 'דרוש וקבל שכר' - עסוק בעסק חכמת הקבלה, וחכמה זו אין האדם לומדה עד שימלא כריסו בשר ויין: מקרא ומשנה וגמרא, ויהיה בעל מעשים טובים, אז יש לו רשות לטייל בפרדס, הנסתרות לה' א-להינו ולדרוש במופלא ובמכוסה.

ואם יש לו תלמידים ולומד עמהם, צריך ללמוד עמהם בנחת, מלה במלה, כל אחר כפי ערכו והשגתו. ויראה להם פנים צהובות, ולא יקפיד עליהם להתכעס על חוסר דעתם וקוצר הבנתם, כי לא כל הדעות שוות. ואף על פי שנראה לו, כפי הראוי שהיה להם להבין ב-ב' וג' פעמים, אפשר שלא השיגו דעתם לכך מפני קושי הענין, או מפני הבנת שיכלם באותה שעה, שאין כל השעות שוות. אלא ידבר להם בנחת בדברי רצוי ופיוס בראשונה, עד שידע בוודאי שהעיכוב בא ממיעוט השתדלותם ומתוך שאין משימים לב על העניין ומסיחים דעתם למקום אחר ... ואם שואלים ממנו דבר של קושי, יתרץ להם בסבר פנים יפות, וייטב בעיניו על שאלתם ויחדדם בעניינים כדי שישאלו ויפתחו ליבם בתורה. ואם מעכב בידם מלשאול, ואפילו יהיה דבר שאין בו טעם, פעם אחרת יתקשה בעיניהם דבר של טעם וימנעו עצמם מלשאול, ויישאר בידם הדין או ההלכה בספק בלי טעם מספיק, וידעו כצפצופי עופות.

'אמר רבי חנינא: אין בן דוד בא, עד שיבוקש דג לחולה ולא ימצא, שנאמר: 'אז אשקיע מימיהם ונהרותם' וכתוב אחריו: 'ביום ההוא אצמיח קרן לבית דוד ולך אתן פתחון פה'. - אמנם דבר גדול דבר רבי חנינא, והוא במה אמרו חכמינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'וידגו לרוב בקרב הארץ' - כי התורה נמשלה למים, וישראל נמשלו לדגים, ככתוב: 'וידגו לרוב בקרב הארץ' - מה הדגים שבים עומדים על המים, וכשתבוא טיפת גשמים מקבלים אותה, כאילו לא טעמו מים אף שהם בתוך המים, כך האומה הישראלית אף על פי שהם בתוך עומק עסק התורה, עם כל זה כששומעים איזה חידוש או פירוש, הם חושקים ומתאווים אותו ומתפארים בו, מתוך אהבתם וחיבתם בו. ודמיון החולה ידוע שמלך המשיח הוא מלא מכאובים ותחלואים מרוב חטאנו ופשענו, שכתוב: 'והוא מחולל מפשענו, מדוכה מעונותינו'. ואם כן זו היא כוונתם זיכרונם לברכה שם בסנהדרין ש'אין בן דוד בא עד שיבוקש דג לחולה ולא ימצא' - רצונו לומר: האומה הישראלית שנמשלו לדג, שיבקשו אותו חוץ למים, שהיא התורה, 'ולא ימצא' - רצונו לומר: שכל הדגים הם בתוך המים, כך ישראל שנמשלו להם, לכך יהיו כולם צדיקים דבקים בה' ובתורתו ילכו. 'לחולה' - רצונו לומר הוא מלך המשיח שהוא חולה כאמור, ולא ימצא, אז יבוא.

'חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה זה נביאים וכתובים' - מדבר על כללות כל ישראל שיש הלומד התורה לשמה, ויש שלומד מקרא ואינו לומד משנה, ויש משנה ולא גמרא, ויש שלומד גמרא ולא סודות התורה, ומעולה מכולם מי שטורח לידע סודות התורה על אמיתתם כמו שידע א-להותו יתברך ויעבוד עבודתו עיקרית, והעיקר הוא הכל יהיה לשם שמים לעשות רצון הבורא יתברך, כי זה כל האדם. וזהו שאמר: 'חביבין ישראל' - הם כללות כל ישראל שניתן להם כלי חמדה.
אמנם חיבה יתרה נודעת להם לאותם העוסקים בסודות התורה לשמה, כי זהו עיקר כל העולמות העליונים והתחתונים. וזהו שנאמר: 'חיבה יתרה נודעת להם' - שניתן להם כלי חמדה, שבו נברא העולם, שעיקר בריאת האדם היתה בסודות התורה, ועיקר קיומן על ידי סודות התורה, כי הקיום מעין סודות ומעין הבריאה. לכן חיבה יתירה נודעת להם לאותם המקיימים העולם.

'רבי ישמעאל אומר: הלומד תורה על מנת ללמד - מספיקים בידו ללמוד וללמד. והלומד על מנת לעשות - מספיקים בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות' - החכם השלם אשר הגיע למדרגת שלמות הלימוד ראוי שיהיה תכליתו בלימודו אחר השגת החוכמה לשני דברים, כי זולתם יהיה לימודו שווא ותפל, האחד: שיהיה תמיד כוונתו במה שלומד ומשתלם יום יום, כדי ללמדו לאחרים, שיפוצו מעיינותיו החוצה, וזה אומרו: 'הלומד על מנת ללמד', והשני: שיהיה תכליתו מעשה המצוות, שהעסק בתורה הוא לידע טעמי המצוות, אשר מצד ריבוי הידיעה, תגדל האהבה אליו יתברך, לעבוד עבודתו לשמור מצוותיו ולדבקה בו.

'מעיין גנים באר מים חיים' - שיש בה חכמים וידועים, המשלימים אל העם להישירם ולהדריכם אל השלמות, והנה כללות העם הם הנמשלים אל הגן בכללו, עם כל האילנות הנטועות בו עושי פירות, והחכמים והיודעים אשר בהם הם נמשלים אל המעיין ואל הבאר, והנה הדרושים ברבים והמישרים את העם בפרסום, הם הנמשלים אל המעיין אשר יפוצו מימיו החוצה, ונהנים ממנו כל הבאים לשתות בלתי טורח ויגיעה. והחכמים המעמיקים לדעת סתרי התורה ללמוד, המשילם לבאר מים עמוקה, שאינם מושגים המים ההם בלתי יגיעה ועמל, וצריך להכנות, כמו הדלי והחבל להעלות המים מן הבאר, ועל כן אמר שיש בה 'מעין גנים' - להשקות את ההמון כולו, ו'באר מים חיים נוזלים מן לבנון' - שהוא מקום מבושם מאוד, לרמוז על סודות התורה - להשקות את היודעים ומבינים סודות התורה.

יש חשקה נפשו בתורה, ויש בצדקה, ויש בגמילות חסדים, וההיקש ביתר מצוות. וגם בתופסי התורה יהי חילוף: זה חושק בתורה, וזה במשנה, וזה בתלמוד, וזה באגדה, וזה במעשה מרכבה, ומה נשתנו זה מזה? - אך הנה ידוע מרבותינו זיכרונם לברכה: כי כל הנפשות, אשר התעתדו לבוא בעולם עד סוף כל הדורות, שם במעמד הר סיני היו, ושם נמצאו. וכל נפש ונפש מישראל, יש לה אחיזה בתורה זה בבחינת חלק מצווה זו, וזה בזולת, וההיקש בכל השאר. וכל אחת מהנה, בחלק שאחזה בו, הוא תיקונה, ואושרה לקנות בו חיי העולם הבא. ... וכוונת התנא לומר: אל יקשה לאיש השגת העולם הבא, כי הנה ידמה לעיר שסביבותיה דרכים רבים, אין מספר, ובכל אחד ילך איש עדיה, כן בכל דבר שיאחז צדיק הוא דרכו ללכת לעולם הבא, כל אחד בבחינת חלק נפשו, ומאליו הוא חושק בעולם הזה, בצריך אל המתייחס אליה, כי הוא חלקו לבוא אל העולם הבא.

שולחן ערוך - 'אין צריך לעמוד מעומד בעת שקורין בתורה'. - הנה הרב 'כיסא אליהו' שם כתב, וזו לשונו: 'מרן זכרונו לברכה, בבית יוסף, הביא את דברי הסוברים כן, ומסיים במקרא שכתוב: 'ויפתח עזרא הספר לעיני כל העם, כי מעל כל העם היה, וכפתחו עמדו כל העם' - עמדו היינו לשון שתיקה, כמו שמובא בסוטה, עיין שם. ולא ידעתי מה יענו מקרא אחרת בנחמיה סימן ט' שכתוב: 'ויעמדו ויתוודו על חטאותיהם ויקומו על עומדם ויקראו בספר תורת א-להיהם'. וצריך עיון'. עד כאן לשונו.
ואחר המחילה רבתי, לפי קוצר עניות דעתי, לא קשה הדבר ששונה שם שכתוב: 'ויקומו ... ויקראו'. ולגבי הקורא הדבר פשוט שצריך לקרות מעומד, כמו שנאמר במגילה תחילת פרק 'הקורא את המגילה', ופסקו מרן תחילת סימן קמ"א, ולמד דין זה ממה שכתוב בתורה: 'ואתה פה עמוד עמדי', כפי שיעויין שם. ומשום כך גם החזן המקרא צריך להיות מעומד, כמו שכתב מור"ם, ובשם הלבוש שם, וזו לשונו: 'ואם כן, כל שכן שכל ישראל היו עומדים מפני אימת הקדוש ברוך הוא הנותן וכו', ודווקא בשעת מתן תורה שהיו כולם המקבלים - היו עומדים כולם, אבל עכשיו, שהעולה הוא עומד במקום כולם, אין צריך לעמוד אלא הוא ולא שאר הצבור. עיין שם. וכיוון שכן אין הוכחה כלל מהמקרא של נחמיה הנזכר לגבי הציבור השומעים קריאת התורה שצריכים להיות מעומד, והוא פשוט.

'בשפתי ספרתי כל משפטי פיך. בדרך עדותיך ששתי כעל כל הון' - כי התורה צריך כמה תנאים ללמדה. הראשונה, והיא עיקרית, להוציאה בפה לזכר, כנגד זה: 'בשפתי ספרתי'. ועוד תנאי אחר - השמחה, במאמר זיכרונם לברכה: 'אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה ואמר רבא: וכן לדבר הלכה'. וכן אמרו זיכרונם לברכה: יין וריח מפקחים, לזה אמר כנגד זה: 'בדרך עדותיך ששתי'. ואומרו: 'בדרך עדותיך' ולא 'בעדותיך', יובן במאמר זיכרונם לברכה: רבא לפני שפתח בשמועות אמר דבר בדיחות ואחר כך לומד ביראה. זהו שאמר: 'בדרך' - רצונו לומר: שעדיין אני בדרך, מכין עצמי ללמוד עדותיך, אז 'ששתי' בדברי בדיחות. אבל לא בשעת עדותיך, כי אז צריך אימה.

כמה גדולה מעלת מלמדי תינוקות, שזהו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'כל המלמד את בן חברו תורה, זוכה ומלמדו לעולם הבא'. ...ואפשר זהו כוונת הכתוב במשלי: 'מפרי פי איש ישבע טוב וגמול ידיו ישיב לו'. - שהכתוב מדבר על המלמד תינוקות.
וזהו: 'מפרי פי איש' - רוצה לומר: הפירות שהוציא מן התורה - שהם התלמידים, והמלמדים לתורה שהם פירות: 'ישבע טוב' - שזוכה לכמה טובות שבע ושאנן. וזה מלבד 'גמול ידיו' - רוצה לומר: מלבד שכרו של התורה שלמד, שהיא 'גמול ידיו' - שישלם לו שכרו מושלם, עוד יש לו שכר טוב מפירותיו - מה שלימד לאחרים, וישבע טוב מפירותיו.

'כתר לי זעיר ואחוויך' - תלמיד אחד ביקש לדעת את תרגום הפסוק מאיוב: 'כתר לי זעיר ואחוויך'. ניגש לרב ושאל אותו. ענה לו הרב: המתן לי מעט ואומר לך. התלמיד חשב שהרב אינו פנוי להסביר לו, לכן ביקש להמתין לו מעט. עמד התלמיד בצד והמתין. הרב שראה את התלמיד עומד ומחכה, שאל אותו למה הוא מחכה? ענה לו: הרי שאלתי אותך שאלה, ואמרת לי להמתין. הרב חייך והסביר שתרגום הפסוק: 'כתר לי זעיר ואחוויך' הוא המתן לי מעט ואומר לך. הילד חייך ורץ למקומו.

'ולקחתם אגודת אזוב, וטבלתם בדם אשר בסף, והגעתם אל המשקוף, ואל שתי המזוזות מן הדם אשר בסף, ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר' – אומרם: 'ולקחתם' - אותיות: 'ולקח תם' - יושב אוהלים, אהלה של תורה. 'אגדת' - אג דת, שהם ארבעה חלקים דת ודין, השולחן ערוך, מרן בית יוסף. שייקח התלמיד חכם לטעמו בשקידה רבה עד שיזוב דם מאצבעות ידיו ... ובתנאי 'והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות' - כלומר ביגיעה אחר יגיעה 'בתלמוד בבלי', שכן עולה במספר 'משקוף'. 'ואל שתי המזוזות' - המה פירוש רש"י ותוספות, שהם משני צדדי הגמרא, כמזוזות שבפתח, שעל ידם התלמיד חכם סובר ומבין בקושיה ותירוץ, ומפלפל בסוגיות התלמוד, ומוציא פסק והלכה פסוקה מהם בהם. אזי, 'ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו' - כלומר, כיוון שלמדת ביגיעה רבה בתלמוד בבלי עם פירוש רש"י ותוספות, והבנת עומק הדין וההלכה, אזי לא תהיו צריכים לצאת איש מפתח ביתו, לבקש ולשאול שאלת חכם, על איזה דינים והלכות וספיקות. 'עד בוקר' - לומר לבוקר ולחקור כי הכל יהיו ברור לכם כשמש אצלכם ותורתכם תהיה שמורה בלבבכם ומתקיימות בידכם ושגורה בפיכם.

הספר 'מעם לועז' נועד לכל אדם מישראל הקורא בלשון שבו נכתב. ... זהו אוצר בלום של יהדות ומוסר, של חכמה ודרך ארץ, של ידיעות וחידושים על כל מה שיצרה וחוללה רוח אנוש בחלד. לא ייפלא אפוא, אם ספר זה נחשב עד היום לכעין האורים והתומים של בעלי הבתים היראים, ספר סמל בכל הנוגע להנהגת החיים וענייני דת ואמונה. בעת ובעונה אחת משמש 'מעם לועז' למקור הדרשות בישיבות ובבתי התפילה ברוב ערי המזרח הקרוב, בו ייהנו ויבלו בנעימים את עתותיהם כל אלה הדבקים בה' ובתורתו. ויצוין, הספר נערץ במידה שווה, בכל קצווי תבל שיהודים ספרדים נחתים שם, לרבות גם ירושלים עיר הקודש. עוד היום אפשר למצוא מרבני הספרדים בשעות בין הערביים, בייחוד בימי הספירה המכניעים, הרוויים הרהורי חרטה, יושבים בבתי הכנסיות השונים וקוראים פרקים ממנו באזני קהל המתפללים ... באילו מערי המזרח נהגו לפנים, שאבות נתנו לחתניהם במקום נדוניה כסף מזומן ותכשיטים, את חמשת ספרי "מעם לועז" על התורה. ראוי להטעים שדבר זה נחשב בין השנים תק"נ-תר"ן (1890-1790) לנדוניה הגונה, שלאו כל אחד זכה לה, מפאת יוקר הספרים הללו.

'אם למדת תורה הרבה - אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת' - דע כי הסוד הוא, לפי שכל החכמים הם מן העליונות - שמוטל עליהן להשיח על התחתונות, דוגמת הראש שחושב תמיד בכל ענייני הגוף. ולפי זה נמצא שאין לחכם להחזיק טובה לעצמו על חוכמתו, כי שרשו הוא שמביאו ומכריחו לכך, כי נוצר לכך מאחר שהאורות שלו ממקום המחשבה העליונה, ולכן צריך שתהיה פעולתו ללמד ולהורות. וזה סוד: 'אל יתהלל חכם בחכמתו' - כי אי אפשר לו להיות טיפש לפי טבעו ושורשו, מאחר שחוצבה נשמתו ממקום החכמה, ודי בזה למשכילים.

אחת מסגולותיהם המיוחדות של ספרי המקרא, שבכל דור ודור זכו הקוראים והמעיינים בהם, למצוא בהם הד לרחשי לבם, ולשאוב מתוכם אותם הניחומים ואותן ההוראות, שלנשמתם היה צורך בהם. לפי השיטות השונות של הפרשנות, ההולכות ומתחדשות מזמן לזמן, הצליחו ספרי המקרא לספק תמיד מזון רוחני מתאים, לצרכיו ולדרישותיו של כל דור ודור. 'דור דור ודורשיו' - דור דור ומפרשיו. לא רק האיש היחיד, הפותח בשעה של מורת רוח את ספר הספרים, היה מוצא כמעט בכל עמוד ועמוד מלים, שנראו לו כל כך מתאימות למצבו ולרגשות לבו, עד שנדמה לו כאילו דווקא למענו נכתבו, אלא אף המצפון הכללי של כל הדורות החולפים זה אחר זה, זכה לפתור לו את דברי הכתוב באופן מקביל לאופיו המיוחד ומתאים לתביעות רוחו המיוחדות.

כמו שהמים מרווים את האדמה כך התורה מרווה את האדם, לכן חייב האדם ללמוד תורה, הן בקטנותו הן בזקנותו, בקטנותו דומה לגשם שיורד בחזקה, ובזקנותו דומה לטל שיורד בנחת.

'ומלאך בא ומלמדו תורה, וכיוון שבא לצאת לאוויר העולם, בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו כל מה שלמד' - המאמר הנורא הזה נרגשתי בו שתים: אחת למה המלאך בא ויושב עם התינוק, במקום הצר ההוא במעי אמו כדי ללמדו, ולמה כל החרדה הזאת? ... ולהיכן הולך טורח המלאך הראשון, אשר טרח וישב מקום לחץ כל ירחי לידה עד שלמדו, ואחר-כך בשעה מועטת חלף הטורח ההוא והלך לו?
ולקושיה ראשונה נראה לי לתרץ, שהשם, יתברך שמו, עושה חסד גדול בזה לאדם שמתחילת הרכבת גופו, מלבישו באור התורה הקדושה כדי שיהיה כלי בית קיבול, שיוכל אחר-כך לקבל ולהיכנס באור החכמה והתורה. ... ואף שבצאתו מרחם אמו, שוכח מה שלמד כנזכר לעיל, מכלל מקום, נשארה אותה קדושה בהרכבת גופו ובמוח עצמותיו, ככלי מלא שמן שהורק, שאף על פי שלא נשאר בו שמן הרבה, על כל פנים נשאר בו לחלוחית כידוע, אבל אם לא היה מלמדו בבטן לא היה נכנס בו קדושה כלל. ולא היה יכול לזכות אחר-כך בבחינה ההיא.

'ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת' - אמרו זיכרונם לברכה: אילו אמר 'אשר לא ילמד' לא הייתה תקומה, חס ושלום, אלא 'אשר לא יקים' - דהיינו שגם עם הארץ, שיבוא לשמוע כדי לקיים, הרי הוא בכלל 'ברוך'. ועל זה אמר: 'והיה אם שמוע' - דהיינו שתלך לבתי כנסיות ולבתי מדרשות לשמוע.

יש אומרים שאשת חבר דינה כחבר לעניין זה וצריך לקום מפניה, ויש אומרים שאינו חייב מן הדין, אלא ממידת חסידות, ונכון לחוש לסברה ראשונה ולקום, ובשער המצוות מובא כי באשה נאמר 'ויראת מא-להיך - יראה בלב, ואין צריך לה קימה ולא הידור. ודברים אלו הם על אישה זקנה ואשה חכמה, אבל אשת תלמיד חכם, חיוב קימה לגביה, משום כבוד בעלה, שהיא כגופו, ונחשבת כאילו הם קמים בפני בעלה. ודע שאפילו למי שסבור: אשת חבר כחבר לעניין זה, מכל מקום מודה שלא אמרו: אשת זקן כזקן, שכבוד תורה שונה, וזה פשוט וברור.

ישכיר לו מלמד פיקח, שמכיר בסדר הלימוד עם הילדים לפי טבעם, וגם שיהיה מדקדק היטב, כי גירסא דינקותא לא תשתכח, וגם שיהיה נאמן שלא יעשה מלאכת ה' רמיה, וגם שיהיה משגיח על הילדים לשמרם מכל מעשה כיעור ואיסור, וגם ישגיח היטב עליהם בהליכתם לבית הכיסא, וישגיח שלא יתייחדו עמהם בני אדם שאינם מהוגנים, כי הילדים יתפתו בנקל, ולא אמון בהם. ...
ואם אדם רואה שאין המלמד מתנהג כשורה, ולימודו מקולקל, ייקח בנו מידו, ויניחנו אצל מלמד אחר, ולא יהיה לו רחמנות על המלמד בשביל פרנסתו, כי בזה הוא מתאכזר על בנו וגם חוטא לא-להים.
המלמד יזדרז ללמד את הילדים שעה אחת ביום הלכות דרך ארץ ודברי מוסר, חנוך לנער על פי דרכו, ויבאר להם הכתובים בתנ"ך בהרחבה לפי השגתם ודעתם, שלא יהיו הכתובים בפיהם כזמר בעלמא, שאין מבינים מה הם הדברים שיוציאו מפיהם, וכאשר יתרגם להם המקרא בלשון המדינה, יזהר לדקדק בלשון ההוא שיהיה מתוקן המקומות הצריכים תיקון כל דבר לפי עניינו.

'ישקני מנשיקות פיהו' - שתהא מיתתי בנשיקה על ידי הקדוש ברוך הוא. וזהו הטעם: 'כי טובים דודיך מיין' - אלו דברי תורה. וכיוון שאני עוסק בתורה ושכינה שורה עליי, הוי התובע והנתבע במקום אחד, ולא יכול לעשות שליח לקבל הפיקדון.
ובזה יובן מה שאמרו זיכרונם לברכה על פסוק: ''חרות על הלוחות - אל תקרי חרות, אלא חרות ממלאך המוות'. ולכאורה קשה: שאיך אפשר שעל ידי התורה ניצול ממלאך המוות?! ואפילו שכתוב: 'אורך ימים בימינה', מכל מקום סוף אדם למות, ומי גבר יחיה לא יראה מוות?! ...
שכיוון שעל ידי עסק התורה שורה עליו שכינה, אם כן הוי התובע והנתבע במקום אחד, ולא יכול הקדוש ברוך הוא לעשות שליח למלאך המוות, ליטול נשמתו של צדיק. ולכן אמרו: 'חרות ממלאך המוות' - כי לא יוכל מלאך המוות ליטול נשמתו, אלא מת בנשיקה ע"י הקדוש ברוך הוא בעצמו.
וזה רמז הכתוב: 'והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך' - רוצה לומר: שאם אתה צדיק ומעשייך טובים, שאז השכינה שורה עלייך, הוי התובע והנתבע במקום אחד, ואז: 'כבוד ה' יאספך' - ולא על ידי שליח.

'כמה עליונים פתגמי תורה. כמה יקרים הם. תאבים הם למעלה. תאבים הם לכל, בגין שהם שמו הקדוש' - הוא פשט רמז דרש סוד, כי זהו עניין אומרם, מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'בכל יום יהיו בעיניך כחדשים' - שכן ימצא תמיד חידושים וכולי. וגם זה פשט פשוט בפסוק: 'הנחמדים מזהב' - פירוש: כי אין חמדה לאדם במה שיש לו כבר בידו מן הזהב, אבל התורה שכבר למד - חומד אליה מפני חידושיה בכל יום, ובהם שייך החמדה, שיודעת נפשו שתמיד יתחדשו לה חידושים.

התורה נקראת אור, וכמו שנאמר: 'ותורה אור', ואפשר לומר בכוונת הכתוב: 'אור זרוע לצדיק' - כי הנה נודע שהעוסק והלומד בתורה כאילו קיים המצוות בפועל.
וכמו שנאמר: 'זאת תורת העולה' - וזהו: 'אור זרוע לצדיק' - דהיינו שהצדיק העוסק בתורה, היא התורה שנקראת אור הוא זרוע, ורצה לומר: דהיינו - כאילו אדם זורע מעט ומלקט הרבה, כמו כן הצדיק העוסק בתורה לא שאינו מקיים מצוות, אלא מצוות תלמוד תורה - אלא הוא חשוב כאילו מקיים כמה וכמה מצוות כהאיש הזורע.

עתה בעוונותינו כי נתמעטו הלבבות, ואין בידנו ולא שגורה בפינו התורה שבעל פה, כמו שהיו בדורות הראשונים, שבקוראם במקרא היו מפרשים על כל כתוב וכתוב כל פרטי דיניו והלכותיו, לפיכך לא היו צריכים כי אם דווקא לספר תורה. ... וכיוון שכך, ודאי שמצווה בעיני כל אחד להיות בידו ספרי הקודש שנתחברו על פי התורה כמו שהיא: המקרא עם פירוש רש"י, והבקי במשנה, משנה עם הפירושים שנתחברו אליה, ויערוך לפניו ב'שולחן הערוך', וספר 'מנורת המאור', ו'ראשית חוכמה' ו'עין יעקב' ו'מדרש רבות ודומיהן', לפי שמאירים עיני ההמון, ואם ירגילו עצמם בספרים הנזכרים, כפי שהוא מנהג בעלי הבתים היראים את ה' ואוהבים תורתו, יראו וימצאו טעם כעיקר, במה שיאמר להם, מחכמי הזמן, אותם האמיתיים, ואחר כך יוכל כל אחד להיות משכיל לדבר ויועיל לו. וכאשר יברכהו ה' בעושר וכבוד, יוסיף לקנות לו תלמוד ערוך, הרי"ף והרמב"ם והבית יוסף ודומיהם מגדולי רבותינו בעלי ההוראה, אשר באמצעות הספרים הללו יתחבר אל הספרים הבקיאים בהם, ותחשוק נפשו בתורה עד שיבוא למדרגה להיות ביתו 'בית ועד לחכמים', ויקבע מדרש בביתו, כפי יכולתו.

'כל פרשה שנאמרה ושנשנית, לא נשנית אלא בשביל דבר חידוש שנתחדש בה'. - וגם בחגיגה בדף ט' עמוד ב: 'אינו דומה שונה פרקו מאה לשונה פרקו מאה ואחד'. גם בסנהדרין דף צ"ט סוף עמוד א: 'הלומד ואינו חוזר כזורע ואינו קוצר'. גם בברכות בדף מ' ובסוכה בדף מ"ו על הפסוק: 'אם שמוע תשמע' - אם שמוע - בישן, תשמע - בחדש. רש"י מפרש בסוכה דף נ"ו יסוד גדול. אומר: כמה שאדם חוזר על הלימוד שלו, כמה שיותר יחזור לאחור, ככה יוכל להתקדם יותר. אמרתי: זה כמו כדוגמת אדם שמושך בקשת, כמה שימשוך את המיתר לאחור, ככה החץ, כן, הפונקציה של המעוף של החץ תלוי במשיכה.

כל פעם הייתי מתאווה לראות מה החידוש שיתחדש לי היום, מרוב הרגל. כותב רבינו יונה בשערי תשובה: 'הרגל על כל דבר נעשה שלטון', לפעמים מתוך הרגל הכל היה בטבעיות, וכל פעם היה עולה לי חידוש אחר, רק הייתי מתפלא מה החידוש שיצמח היום. ... כל פעם מתוך כיסופים וגעגועים וחשק וחמדה ותאווה וגירוי ושיסוי ולהט ותבערה למצוא לחפש ולגלות. ...
יש משנה בפרקי אבות פרק ב משנה ח: 'רבי אליעזר בן הורקנוס היה בור סוד שאינו מאבד טיפה'. אומר על מה ולמה, זכה רבי אליעזר בן הורקנוס להיות בור סוד שאינו מאבד טיפה. למה? מה הסיבה? - לא מצאנו לשום חכם אחר בש"ס ככה, כן, אומר: 'לפי שכל מה שלמד מרבותיו למד בחשק', למד בתשוקה. וזה יסוד גדול. כל דבר שאדם עושה אותו מתוך חשק, מתוך רצון, זה ערובה.

שכל מה שתתעלה ההשכלה, תגדל יותר מדריגת ההשפעה, שתמשך על ידה. ולא ישווה מי שישכיל לשון המקראות לבד, עם מי שישכיל כוונתם. ולא מי שישכיל הכוונה השטחית שבהם, עם מי שיעמיק בה יותר. ולא מי שהעמיק בה קצת, עם מי שיעמיק בה הרבה. אמנם היה מחסדו יתברך, שבכל חלק מן ההשכלה, תמשך מדריגה מן ההשפעה, עד שכל מי שהשכיל בה, ירוויח מן ההשפעה הגדולה הזאת, מה שנקשר בהשכלה ההיא. ומי שלא הגיע לשום השכלה, אלא להגיון לבד, כבר יהיה אמצעי לו לשיחולק גם לו קצת מן ההשפעה הזאת, ונמצא רובן של ישראל זוכים לה, מי מעט ומי יותר.

ויען כי עיני השגחתו יתברך על ישראל, לשומרם מכל הפסד ופחד, שלא יבוא עליהם רעה, כן צריך ללמוד תורתו ולשמור מצוותיו, ואף כי לא יוכל האדם לצאת ידי חובתו, ולמלא בטנו במהרה ממצוות ומתורה, מכל מקום, מעט מעט יצבור ולא ידע, וימצא בידו חבילות חבילות ממצוות שאסף וקיבץ על ידו, וכמו שכתוב במדרש רבה משל הטיפש עם הפיקח, כידוע. ובמאמר חכמינו זיכרונם לברכה, במדרש רבה סדר נשא, על פסוק: 'נוצר תאנה יאכל פריה' - למה נמשלה תורה בתאנה? - שרוב האילנות, הזית, הגפן, התמרה, נלקטים כאחד, והתאנה לקיטתו מעט מעט, וכך התורה היום לומד מעט ולמחר הרבה, לפי שאינה מתלמדת לא בשנה ולא בשתיים, ועליה נאמר: 'נוצר תאנה יאכל פריה' - פרי של תורה.

ואשריהם ישראל, שבכל דור ודור, מצויים הרבה בעלי בתים מיראי ה', שכותבים ספר תורה לשמה לעצמם, ומביאים אותם כל אחד ואחד לקהילת קודשו אשר הוא מתפלל שם בפרסום גדול ברוב עם ובשירות ותשבחות, וברוב המקומות ובכלל בעירנו איזמיר, יגן עליה א-לוהים, שבשבת שמביא הספר תורה לבית הכנסת, נהגו גם כן שדורש הרב ומרביץ תורה בקהל עדתו לכבוד הספר תורה. ונראה לומר טעם פשוט כדי לפרסם העניין, ברוב עם הדרת מלך, מעלת המקיים מצוות כתיבת ספר תורה כדי שממנו יראו וכן יעשו, ונמצא שהדורש גם כן גורם לכתוב ספרים הרבה.

'ושמרתם את דברי הברית הזאת, ועשיתם אותם, למען תשכילו את כל אשר תעשון' - כל מעשה אשר נעשה תחת השמש, יקדם הלימוד וההשכלה בו, כי איך יעשה אדם דבר ולא למדו?! לא כן בדברי ה' ואמונתו, אשר ייטב בהם העשייה בלי לימוד במחשבה, ולהקדים 'נעשה לנשמע'.
כי אמנם בדברי התורה, תועלת רוחני אין בו לימוד, ראיה או מופת, וכל המרבה לעסוק בה, יוסיף להפליא פלא ברוחניות ובמושכלות ... ודבר המובן בלימוד כאשר למד איש בו הטעם, כבר ידע תועלתו ויעשנו לתכלית התועלת. אולם התורה והמצווה אין בהם טעם, ושמירתם היא טעמם. כי אין מופת לאמונה, וכאשר יעשום יבינו בהם תועלת רב. הלכך היה מן ההכרח שיקדימו ישראל 'נעשה לנשמע', והיה ראוי שיעשו כדי שישמעו סודות התורה, ויפתחו להם שערי בינה אחר הלימוד והעיון.

ואנוכי עבדכם העברי זחלתי וחלתי ואירא, ואיך אעלה אל אביא ותשורה אין להביא, כי קרבו הימים אשר אין בהם חפץ, ואז מה אשיב לשולחי דבר, ויען ליבי קום להיות ממזכי הרבים, ואולי יהיה זה לי למחסה, כמאמר רבותינו זיכרונם לברכה, עליהם השלום: 'כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו' וכתבתי הספר הזה לזכות את עצמי ולאחרים עמי, אולי בטוב ייזכר שמי

לימוד התורה אינו דומה לשאר המצוות שיש בהן זמן קבוע או מקום קבוע או תלויים בדבר מה, אלא שהעיסוק בתורה אינו תלוי בדבר או בזמן או במקום, ואפילו שאינו יודע כל כך ללמוד תורה, עם כל זה הוא מחויב ללומדה כפי השגת שכלו וכפי ידיעתו, שאם יודע מקרא יעסוק במקרא, אם יודע גמרא יעסוק בגמרא, אם יודע במשנה יעסוק במשנה. ואם עם הארץ הוא ואינו יודע כלום, חייב ללמוד או לפחות חייב לשמוע מפי תלמיד חכם ושומע הרי הוא כקורא.

'ותלמוד תורה כנגד כולם' - שאי אפשר לאדם, הקובע עתים לתורה, שמדי יום ביום, לא יזכה אורחו, עד כי מעט מעט, יתקן את אשר שיחת, ויקרב אל השלמות במידות ובמעשים. ...
וראשית חטאת זמננו היא שמונעים מהתינוקות לימוד התורה, שבעינינו אנו רואים שמי שלמד בילדותו, גם כי יפתה אחר כך אחרי יצרו, בזקנותו הוא שב אל ה', אך אם לא ידע ,איך ישוב?!
ותחת שם תורה יובן, לא בלבד תורת ה', רק כל המדעים המזכים את הנפש, בהודיעם לה יכולת ה' והשגחתו, ודרך ארץ בין אדם לחברו, כנראה מן התלמוד הבלול בכל מיני חכמה, רק שכוונת המלמד והמלומד תהיה לשם שמים, ללמוד וללמד לשמור ולעשות.

הקדוש ברוך הוא נתן את התורה לכל ישראל בשווה, ואין אחד יכול לומר לחברו אני גדול ממך, וזאת המצווה היא שייכת לי ולא לך, כי הקדוש ברוך הוא רצה לזכות את ישראל, ולכן הרבה לכולם תורה ומצוות בשווה. ואף מי שלא למד בילדותו מאיזו סיבה, התחכמה התורה ונתנה תיקון לזה כמו שאמרו זיכרונם לברכה על פסוק: 'עץ חיים היא למחזיקים בה' - ולא כתוב ללומדים בה, לומר שכל המחזיק ידי לומדי תורה, יש לו עץ חיים כמו הלומד בעצמו.

בימי ילדותי נשלחתי על ידי אבא ז"ל ללמוד שיעורי תורה בערבים בבית מדרשו של הרב הצדיק רבי רחמים מלמד הכהן זצ"ל, רבה הראשי של העדה הפרסית בירושלים. ...
הרב מלמד זצ"ל נהג להושיבני בשעת הלימוד ליד עששית דולקת של שמן זית. דבר זה גרם לי אי נעימות ולא מצא חן בעיני. התאוננתי על כך בפני אבא, ואמרתי לו שאני חדל ללכת ללמוד תורה, בגלל העששית שאורה עמום. דבר זה נודע לרב מלמד, והוא לקחני בדרכי נועם, כדרכו בקודש, לשיחה אבהית והרגיעני בהסבירו כי הלומד תורה ליד עששית של שמן זית זך, ראוי ומסוגל לעלות בסולם התורה, החכמה ויראת שמיים, באשר שמן הזית מסמל לנו חכמה וטהרה.

בכל בניית המשכן, הנזכרים בפרשת תרומה, מצווה התורה בלשון יחיד: 'ועשית', ואילו לגבי ארון הברית כותבת התורה: 'ועשו' - בלשון רבים כמו שכתוב: 'ועשו ארון עצי שיטים'.
והסיבה היא כיון שארון הברית בו מונחים לוחות הברית הראשונים והשניים, והוא רומז לתורה כידוע, ולכן רמז לנו הפסוק: 'ועשו ארון' - בלשון רבים, כולכם תעשו ביחד. הציווי מופנה לכל אחד מישראל.
לכל אחד יש את היכולת והזכות להיות שותף בכתר התורה, שזה לא כמו כתר כהונה ומלכות, הרמוזים בשולחן, שכדי לזכות בהם צריך ירושה. אבל בכתר תורה היכולת לא תלויה בנסיבות חיצוניות יחוס או מעמד וכדומה, אלא הדבר תלוי באדם עצמו בלבד. וזהו המיוחד בלימוד התורה לא חשוב מי אתה ולא חשוב מאיפה אתה ולא מעניין מהו עברך תמיד תוכל להגיע לדרגה גבוהה בלימוד התורה וזה שאמרו כתר תורה מונח ועומד מוכן לכל ישראל כל מי שרוצה ליטול יבוא ויטול.

'אסוף את העם ואתנה להם מים' - כשילמדו תורה בחבורה ובאסיפה אז - 'ואתנה להם מים', שיזכו לכתרה של תורה - הדומה למים. וכמו שאמרו 'אין התורה נקנית אלא בחבורה', וזהו ואתנה.
וכשיהיו באסיפה זאת - 'אז ישיר ישראל'. 'אז' דווקא, שבאותה שעה שיהיו באסיפה 'ישיר ישראל את השירה הזאת' היא התורה הנקראת זאת, כמו שנאמר 'וזאת התורה', ונקראת גם שירה כמו שנאמר 'זמירות היו לי חוקיך', ולימודם יהיה עלי באר ונחלי מים, שכמו שנמשך מים נמשכת להם השמועה.

'יגעתי בתורה ולא מצאתי אל תאמין'. - יבואר על פי מה שישנו בנידה: כשהתינוק במעי אמו, מלמדים אותו כל התורה כולה. כיוון שיצא, בא מלאך וסותרו על פיו, ושוכח הכל.
ולכאורה, מה תועלת בלימוד כיוון שמשכחים אותו?! - אך יבואר על פי מה שכתב האלשיך, על מה שאנו אומרים: 'ותן חלקנו בתורתך' - לפי שכל הנשמות עמדו על הר סיני, וקבלו כל אחד חלקו בתורה. ולזה אמר: 'יגעתי ומצאתי, תאמין', כאדם שמוצא אבדתו, לפי שהוא חלקו.
ולכך אילו לא היו מלמדים אותו במעי אמו, לא היה יכול להגיע חלקו בתורתו אף על ידי יגיעה, ואם לא היה שוכח, לא היה צריך להתייגע, ואם כן בטל שכר ועונש, לכך מלמדים אותו את חלקו במעי אמו.
וזה נקרא 'כל התורה' - רצונו לומר: כל חלקי תורתו, ובצאתו לאוויר העולם ישכח ואחר כך על ידי יגיעותיו, יכול למצוא אבדתו. ואם יאמר לך אדם 'יגעתי ולא מצאתי - אל תאמין', שזה מהנמנע.

'לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן' - דרך הזוללים, שמחליפים בכל פעם מאכלם להרבות התאווה, הנה בזה לא נשאר, בלתי הטעם שבחר, ואז לא נקרא עוד שמו 'מן', רק השם אשר בחר בו ...
וזה כוונתם: 'לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן' - רצונו לומר: מי שאינו להוט אחרי התאוות הפרטים, בעת אוכלו המן, רק הניחו על טעם העצמי והוא נקרא בשמו 'מן', לזה ניתן התורה, אבל לא לבעל תאווה, וזה דבר תמידי שגם היום מי שאינו בעל תאווה זוכה לתורה.

כי שמעתי דיבת רבים אומרים: אין נפשינו ודעתנו נוחה, במה שראינו אנשים חכמים וידועים וכשרים, אשר הם נפרשים ממנו, ממאכלינו ומשתינו, וכליהם מכלים שונים, ועושים במה לעצמן, להתקדש במה שמותר, לחכמים גדולים מהם, ובסעודות של מצווה, אינם רוצים להזדמן אפילו לקרוביהם, מבשרם לא יאכלו, ואפילו כל ירק ידרושו גם מבני ביתם, הכשרים כמותם, נפרשים בשולחנם במאכלם ... להיפרד בברכת זימון גם כן, ואין תרעומת זה עלינו לבדנו אלא גם לזרים איתנו ... שאין אוכלים מבהמה, שהורו בה חכמים להתיר, ויש בזה חילול התורה בפני האומות כי חושבים אותה כשתי תורות, ועל כן יצאתי לפניהם, לשחר פניהם למצוא חן בעיניהם: אל יהיו חסידים הרבה, ודי להם במה שאסרה תורה, טוב וישר הוא להיות יראי חטא.

באותו זמן שלמדנו, למדנו לא בבית שלנו ולא בבית כנסת, למדנו במקום אחד. במקום אחד הזה, היה שוטר, הודיעו לחכם משאל, שהוא מחפש אותו. הוא ברח מקולאשי כמה חודשים, ואחר נתנו לו שוחד, והוא חזר, והיה מלמד אותנו. אבל כל הלימוד שלנו היה בפחד, אם מישהו ידע שברחוב הזה עובר השוטר הזה, היו גם כמה אנשים חשודים, היו מודיעים תכף לחכם מישאל, שהנה היהודי הזה, לא כל-כך נאמן שישמור את הסוד. פעמיים ככה ברח חכם מישאל ועזב אותנו.

ידיעת ההוראה ופסק ההלכה, דבר הכרחי הוא ונחוץ לכל תלמיד חכם ומעיין בתלמוד, כי אחרי שמלא כרסו בגופי תורה והוא בקי בעיון הש"ס כראוי, ונהירים לו שבילי התלמוד ומפרשיו המפורסמים, זאת חובתו ויעשנה ללמוד דרכי ההוראה ופסק ההלכה לדעת לענות לשואלו דבר ה' מצוותיו וחוקותיו, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כי מה בצע להקדיש כל ימיו ושנותיו אך ורק ללימוד הש"ס ומפרשיו בלבד, ולא יגיע אל התכלית והנרצה, דהיינו לידיעת דרכי ההוראה, לדעת מה האסור ומה המותר החיוב והפיטור והזכאי והחייב הטמא והטהור, וכי יפלא ממנו דבר בין דם לדם ובין דין לדין, אינו יודע איך ראוי להתנהג? ומה לעשות כי מתוך מרחבי ים התלמוד עצמו, בימינו כעת, מן הנמנע לברר פסקי הלכה ודינים ...
והנה לפי חוזק העניין הנ"ל וגודל חיובו כן יש רבים ונכבדים מושכים את ידיהם ממנו, וכל אחד יש לו תירוץ משלו, יש כאלו החושבים כי דברים אלו הם עומדים ברומו של עולם, ונמסרו אך ורק לראשי עם קודש לרבני וגאוני הדור, ולהם לבדם נתנה ארץ החיים לשוטט בכל מקצועות התורה, לשים ביד ההוראה דרך, ובמימיו העזים נתיבה, אבל הנכון הוא דבר זה הוא חובת כל האדם אשר כוח בו, לעמוד בהיכל המלך מלכו של עולם, אף שיש רבים וגדולים ממנו, כי מצוות תורתנו הקדושה נמסרו ונתנו לכל איש מישראל קטן כגדול, וכל מי שהשיג המכשירים הדרושים לכך ויודע דרכי המשא והמתן, בעיון הש"ס יפה, עליו לקחת חלק בחוכמה וידיעה זו, לעשות רצון בוראנו אשר ציוונו לעסוק בדברי תורה ועשיית מצוותיה כמצוותיה.

באשר לקהילה שאתה מנהיג, ומכנים אותך בשם רב, ואתה לא רב. דע לך חבר יקר, שאין השם קובע. ויש רב - ואינו עושה מעשה רב, ויש שאינו רב - ועושה מעשה רב. ואולי על זה אמרו חז"ל 'לא המדרש הוא עיקר אלא המעשה'.
אם אתה מנהיג קהילה על פי התורה והמוסר, אם אתה יודע לענות על שאלותיהם, ומה שאתה לא יודע אתה שואל מי שגדול ממך להדריך אותך, הרי אתה רב בכל מובן המילה, ואף על פי כן השתדל ללמוד השולחן ערוך כדי שלא תבוא חלילה לאסור את המותר ולהתיר את האסור, והשם בוודאי יעזור לך, כי המזכה את הרבים, עוזרים על ידו מן השמיים.

'אל תמנע טוב מבעליו, בהיות לאל ידיך לעשות' - זהו שאמר 'אל תמנע טוב', דהיינו - אם בא אצלך אדם קטן, לשאול מהגדול ממנו, ענייני התורה, וצריך ללמוד, - צריך להשיבו ולהורות לפניו הדרך, ואל ימנע טוב מבעליו. ואין טוב אלא תורה, שהיא הטוב האמתי והנצחי.
ואם אחז בליבו מידת האכזריות, ואומר שלום עליך נפשי, ואינו רוצה ללמד לאחרים - סופו להיות נשכח תלמודו ממנו, כמו שכתב הכתוב 'מסיר שפה לנאמנים' וכו'.
כי לסוף הקטן יהיה שוקד על לימודו, וה' יהיה בעזרו עד שידריכהו אל האמת, וכמו שמדוקדק מן המקרא 'אל תמנע טוב'.
ולמה, 'מבעליו'? - כי לסוף הקטן נעשה בעליו, שה' יהיה בעזרו, והבא ליטהר מסייעין אותו.

עיקר חיבורי זה והקודמים 'שנת השבע' ו'ארץ חמדה' הוא על מצוות התלויים בארץ, וזה על דרך מאמר חכמינו זיכרונם לברכה: 'ציון דורש אין לה' - מכלל שחפצים דרישה כי הלכות אלו, עוד לא דשו בה רבים, הואיל ובחוץ לארץ, יש כמה דברים שאינו נוהג לגמרי, ובארץ ישראל, אף שהם מעיקרי הלכות נוהגים ומוכרחים, אך מיום שגלינו מארצנו, נהפכה לזרים נחלתנו, ורבות בשנים, אשר הייתה הארץ שממה לגמרי, מאין יישוב אחינו בני ישראל, ואף בזמן מושבותם כגרים נחשבנו בארץ, ודי אשר הניחו אותו להמציא דירה לטפיו, ולא להיאחז בנחלת שדה וכרם, ואולי נמצאו לפעמים איזה מעט שבמעט, שהיו להם נחלאות. ומטעם זה, לא עמלו בזה המחברים הראשונים לבאר היטב כראוי, וגם כי רוב המחברים ומפרשי השולחן ערוך היו בחוץ לארץ, ולזאת לא עסקו בזה, ולא חיבור על ידם חיבורים, וגם מרן המחבר, זיכרונו לברכה, סתם מאוד בעניין זה.

באותו המעמד היו כל נשמות ישראל עומדים כמו שכתוב בפרשת אתם ניצבים: 'כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום, ואת אשר איננו פה עמנו היום', וכל נשמה קיבלה חלקה מתורה ומצוות, בשביל כך אמרו חכמנו זיכרונם לברכה: חייב כל אדם, אם עלה בדעתו איזה חידוש, צריך לכותבו ואם לא כתבו ונשכח נקרא מוליד וקובר, וכתוב: 'אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין' - דהיינו מי ששומע דברי מוסר מפי חכמים וכותבו שלא ישתכח, סוף שאותו מוסר ידברו בו חכמנו זיכרונם לברכה, ויהיו שפתותיו דובבות, וזהו: 'בקרב חכמים', ומילת 'תלין' - כמו 'נפשו בטוב תלין' שאומרים עליו: זכרונו לברכה לחיי העולם הבא, בשביל שכתבו תמיד יזכיר על טוב.

'אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו' - לפעמים נמצא ילד חכם ומלומד ויש בו דעת של זקן, ולפעמים נמצא גם כן זקן אבל אין בו כח להטעים את דבריו ולהסבירם, הנה בוודאי מוטב ללמוד מן הילד החכם יותר מללמוד מהזקן. דהיינו שצריך לשמוע את האמת ממי שאמרו, כמו שמובא בספרים הקדושים, אשר לכל אחד ואחד מישראל יש חלק וניצוץ מתורתנו הקדושה כפי ערך הנוגע לשורש נשמתו. ואין אדם יכול לחדש דבר בתורה מה שחברו מזומן לחדשו. ולכן ישמע האדם דברי תורה אפילו מצעיר לימים אם אמר כהלכה. כי לפעמים ימצא האדם מרגלית באשפה.

'יערוף כמטר לקחי תיזל כטל אמרתי' - על רזי התורה שאינם נקנים אלא בלקיחה וקבלה איש מפי איש, ולכן לפעמים נפסקים מן האדם. כגון שלא ימצא ממי ללמוד והווי כמו המטר שנפסק.
מה שאין כך פשטי התורה שאינם נפסקים וגם יכול האדם ללמדם מכל אדם ולכן כתב: 'תיזל כטל אמרתי' - הם פשטי התורה.

'אלה תולדות נוח, נוח איש צדיק היה בדורותיו, את הא-להים התהלך נוח' -
נקדים שיש ג' מדרגות בצדיקים בעניין ללמד תורה לאחרים: האחת - צדיק סתם שמלמד תורה רק לבניו. השנייה - שמלמד תורה גם לאחרים וזה נקרא צדיק תמים. השלישית - הגבוה מכולם וזה המוכיח לאחרים ומחזירם למוטב ואינו חס על כבודו ושלוותו ומבזבז ממונו בשביל זה.
וזהו שאמר: 'אלה תולדות נח, נח איש צדיק' - זה מדרגה א' הנמוכה שהוא נח בדיבורו ומלמד תורה רק לתולדות שלו, וזהו נקרא צדיק בסתם ולא יותר.
ומדרגה ב' יותר גדולה - זה שמלמד תורה גם לאחרים, שהתלמידים נקראים בניו ותולדות שלו וזה שאמר: 'צדיק תמים היה בדורותיו', שנקרא צדיק תמים על שהוא מלמד תורה גם בדורותיו, לאחרים.
ומדרגה ג' שהיא הכי גבוה - זהו הצדיק שהוא חשוב: 'את האלוהים התהלך נח' - זה שהוא קרוב לה' ביותר שמוציא יקר מזולל, וחס על כבוד המקום יותר מכבודו.

פתיחת המאמר, מי דורש בהמון, עתיר פומבי מלא כרימון, יש אוחז דרך כשרה, ככל משפטי התורה, פעמים ימציאו טעמים בדרך סברה. ולפעמים ממדרשי רבותינו אוחזים. ויש איזה חכמות רומזים. חכמת הדקדוק והפשט שניים יסודי ארזים.
ומשפט לשון הקודש זוהי דרך ישרה. לו משפט הבכורה. והיתה לבאר דרכה של תורה. ויש ממציאים, מוסרים נאים, לתת לפתאים, ויש ממשיל משלים. ומליבם יוציאו מילים. דברים נכוחים ומתקבלים, על אוזן שומעת יראת ה' ראשית דעת. משיבת נפש הנפש הנוגעת.

אף גם זאת, בהיות כל דיני תורתנו מבוארים בספרי רבותינו הפוסקים, עליהם השלום, חדשים גם ישנים. מקום הניחו להתגדר בו, לחכמים הבאים אחריהם, ושותים בצמא את דבריהם. בין בסדר הדברים אשר באו מפוזרים ומעורבים. ובין בעניינם מכמה פנים. הלא המה מקוצר המשיג ועומק המושג מדבריהם הסתומים והחתומים, כי ליבם כפתחו של אולם. ובדורותינו אלה נתמעטו הלבבות וקצרה יד שכלנו, לבוא עד תכונת כוונתם. זאת ועוד מצד רוב המחלוקות ודעות מדעות שונות, לא ראי זה כראי זה, אשר נמצאו בכמה דינים, והצד השווה שבהם קשה מאד להשיגו. ולהכריע ביניהם ברוב מנין ורוב בנין או על פי השכל והסברא הנכונה, רחוק רחוק מי ימצאנה. ומה גם הדינים המתחדשים בכל יום כי לא יוצא לאור משפטם, רק איש חכם ונבון, להבין דבר מתוך דבר. 'החכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה'.

עיר ואם בישראל, אם למסורת ואם למקרא, שמה נודע בשערים המצוינים בהלכה, עיון תלמודי, ש"ס ופוסקים ובעלי התשובות, עיון זך ונקי בשם יקרא לתהילה ולתפארת, 'העיון התוניסאי' - שמו נאה לו, עיון ישר אמת וצדק, ויום יום הגדיים נעשים לתיישים, אורים ותומים להורות את בני ישראל, הדרך ילכו בה ואת המעשה, בעיר ואם בישראל תוניס ובבנותיה, עיר ועיר לגבולותיה סביב. שבכל דור ודור עומדים ארזי הלבנון אדירי התושייה, השמים בים דרך, ובמים עזים נתיבה. יורדי הים ים התלמוד באוניית העיון, תהומותיו ועמקיו וספריהם יעידו לא הניחו פינה וזווית לבאר כל דבר סתום.

והנה בשמיים עדי, כמה אני מצטער, בראותי בידי בוערים בעם, ספר 'שערי ציון' וקיצורי 'חמדת ימים', וקורין בהם תפילות על דרך הסוד, מלאות שמות הקודש וכוונות צפונות, ואינם מבינים אפילו פשטי התפילות התמידות והמחויבות להיאמר בכל יום, וריב לי עם מי שהדפיס אותם, וה' הטוב יכפר בעד. ויוסיף מכאוב דבר איש הא-להים הנזכר לעיל (מרן החיד"א), שהמדפיסים שגו ברואה בניקוד השמות, הוציאו פליליה כסדרם ומקורם וכיוצא, 'תעו במדבר בישימון דרך' הכוונות, הצריכות וההגונות ומיוחדות לכל תפילה בפני עצמה, וכמה פעמים אמרתי למתחסדים כאלה: רב לכם תפילות שתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה, שהיו בהם נביאים ורוח ה' דיבר בם, ובתפילותיה נכללו כל צרכי בני אדם, וכל מה שהפה יכולה לשאול ולבקש מאדון הכל, מצרכי הנפש והגוף, שיתו לבכם ודעתכם בהם בכוונה שלימה ... וימחל להם אדונם למלמדי תינוקות, שאינם משגיחים ללמד לתלמידיהם הזמירות והתפילות והפיוטים, ולבאר להם פשטן של דברים, שימה בפיהם כשולחן ערוך, למען יידעו ויבינו מה הם מתפללים ולפני מי מתפללים.

אם באו התלמידים הצמאים ללמוד תורה מפי הרב, אל יעלה על דעת למנוע ממנו, כי קללה יחשב לו. אלא אהוב ללמד בהמון - להרבות תלמידים. ואם אתה עושה כן דע לך כי שכרך הרבה מאוד, שיש לך ברכה בתבואה הדומים לגשמי הברכה, הבאים על ידי ה' מן השמיים ...
המשיל תורה למים: מה מים מן השמיים שנאמר 'לקול תתו המון מים' - מן השמיים שהם גשמי ברכה 'ואספת דגנך', כך דברי תורה שנתנו מן השמיים לרמוז שדומה להמון התלמידים.
וכדי שלא יעלה על דעת הרב ליקח שכר לימוד מהתלמידים הצמאים לתורה: 'משם שמיך' ופרוש - 'מה מים חיים חינם לעולם, כך דברי תורה חנם לעולם'. ...
וכדי שלא תאמר שכיוון שהתורה בא לו לאדם, אלא על ידי עמל וטורח, וכמו שנאמר בירושלמי, אם כן מעיקרא - מה לו ללמד תורה לרבים?! שהרי זה דומה לדין באר מים חיים, שמשום שיגע בחפירה נהיים לו כמים של יחיד, ויכול למחות לבני העיר הצמאים אל המים להסתפק מהם.
וככתוב לזה דרשו סמוכים שנאמר: 'מה מים יורדים לעולם, כך דברי תורה יורדים לעולם' דייקא, וכלומר שמה מים יורדים לעולם, ונהיים מים של רבים, ונהנים ממנו כל צמא, כך דברי תורה.

'על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו'. - מציאת התורה תלוי ביגיעת האדם לטרוח בה ביום ובלילה וכיוצא, ודווקא שיהיה מחודד ומפולפל בתורה, אבל שתהיה תורתו משתמרת בקרבו ואינה משתכחת ממנו - צריך תפילה לה' יתברך, שסייענו שתהיה שמורה בקרבו. וידעו גם כן בחוש הראות שאם העוסק בתורה הוא מחודד ומפולפל ותורה שמורה בקרבו אם עליו עול מלכות, כגון מנודה בלו והלך אז בוודאי על כורחו, שלא בטובתו, יתבלבל ויטרד ותורתו משתכחת ממנו, כמו שאמר שלמה המלך עליו השלום: 'כי העושק יהולל חכם'.

'גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמיים' - הנהנה מיגיע כפו האמור כאן גם הוא ירא שמים, אלא שאינו רוצה להנות מיראת שמים שלו, ולהטיל עצמו על הציבור, שיחזיקוהו ויתמכו בו בגלל מידותיו, לכך הוא מתבטל קמעא מתורתו, ועוסק במלאכתו ועבודתו, ומוצא את מחייתו ומתפרנס מיגיע כפו.
ולהשמיענו בא בעל המאמר שלנו שלא האדם שזה שאינו זז ממקומו ועוסק בתורה ויראת שמים ומטיל עצמו על הבריות שהם יפרנסו אותו, הוא יותר טוב, שנמצא נהנה מיראת שמים שלו.
והמילה נהנה מתייחסת על יגיע כפו וגם על ירא שמים וכאילו היה כתוב: גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מהנהנה מיראת שמים.

'כל מי שאומרים שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר' - ולזה צריך כל תלמיד חכם לחדש חידושים רבים ואמיתיים בתורה, ולהוציאם לאור לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל. שהם חלק נשמתו, מה שקיבלה בסיני, ועל ידי שילמדו בהם, דור אחר דור, יזכה שיהיו שפתותיו דובבות בקבר. והוא שכר גדול ונעלה, שאין יד שכלנו משגת אותו. ובזה יתבאר דברי הכתוב: 'כל עמל האדם לפיהו' - רצה לומר: 'כל עמל האדם' שיעמול בתורה הוא לחדש חידושים לתועלת 'פיהו' שיהיו שפתותיו דובבות בקבר.

ישנה בזוהר הקדוש, פרשת במדבר דף ע"ב, וזה לשונו: אמר רבי שמעון: תיפח רוחם של אותם האומרים, שהתורה באה לספר סיפורים, אינו כן, חס וחלילה, אלא סוד הדבר כשם שהמלאכים הם של אש ומלבושם אש, וכשהם משתלחים לבוא בעולם הזה, מתלבשים בלבוש גשמי, כדי שתוכל הארץ להכילם, כך קל וחומר לתורה, שהיא למעלה מהם. שבה נסתכל הקדוש ברוך הוא וברא העולם. שכדי שיוכלו בני הארץ לסבול את התורה. הלביש אותה בלבוש גשמי, שהם הסיפורים המובנים להמון העם. אמנם לפי האמת אלו נקראים גופי התורה, אבל נשמות התורה הם סודות עליונים, והוא רמז ליין שאינו משתמר אלא בקנקן. וזהו: 'אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו'. עד כאן לשונו.
ולעניות דעתי לרמוז כי מילוי 'קנקן' כזה: ופ, ון, ופ, ון בגימטרייה: 'פרד' - שהיינו פשט רמז דרש, לרמוז: 'אל תסתכל בקנקן' - שהתורה אין בה אלא הפשט והרמז והדרש דווקא, שהם על דרך הפשט כולם. אלא במה שיש בו בפנימיותו, דהיינו סודות התורה ופנימיותיה שהם רזים עליונים לאין תכלית.

דוד לא זכה לזה עד שהשפיל עצמו, משום שלא היה לומד לקטנים, שלא היו יודעים כלל ועושה אותם כלי מוכן לקבל מן הגדולים. אלא היה מלמד לגדולים שבלאו הכי כבר היו יודעים ללמוד תורה, אלא שהיה מאיר עיניהם בהלכה להחכימם ביותר. ...
אבל מי שמלמד לקטנים, קודם שידעו צורת המשמעות, בוודאי מעלתו גדולה מכמה טעמים: אם משום שטרחתו מרובה בקטנים יותר מבגדולים, ואם משום שלא יבצר שיהיה לו איזה חסרון כבוד מחמת אומנותו, שלא יחשיבוהו למנותו בשום מינוי כמו דיינות וכיוצא, ולכן הוא זוכה למעלה זו, שמן הסתם גם הוא משפיל את עצמו ולא יחשוב כבודו להניח מלהשתדל עם תינוקות ודרדקי של בית רבן.

מה נעשה להדור שאינו עולה יפה?! - ואשר בשם חכם יכונה משים ימים כלילות בגיא צלמוות, צפוני טמוני בחדר לפנים מחדר, כנר בצהריים, ואין האור ניכר.
ולאיש אשר אלה לו, איך יאיר לו מאור השכל?!
ובפרט לאיש כמוני בער, שלא ידע דיבור של רבנן. מכל מקום אמירה נעימה אביא: לא הביישן למד, וללמוד תורה אני צריך, על כן שמתי פני כחלמיש, וה' יעזור לי.

מובא בגמרא: רב אחד שכח תלמודו וצם ארבעים יום וחזר לו תלמודו, וכן רבי אלעזר שכח תלמודו התפללו עליו חכמים וחזר לו תלמודו. עוד אמרו חכמינו זכרונם לברכה: כשהאדם מתקשה בתלמודו ייתן צדקה ויבין התורה. ובזה יש לפרש הפסוק: 'וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל' - הכוונה הטעם שהאדם יצטרך לאחד משלושה דברים והם: צום קול ממון, שעולים גימטרייה: 'זאת' כידוע, כדי לזכור תלמודו, משום שהתורה שם אותה משה לפני בני ישראל, ולא שמענו אותה מפיו יתברך, וזהו רמז דברי התנא באבות: 'אם אין קמח אין תורה' - הכוונה אם אין קמ"ח - ראשי תיבות: קול ממון חולשה (רמז לתענית), שאם האדם לא יעשה אחת מג' הנזכר 'אין תורה' - לא יחזור לו תלמודו מצד השכחה.

כשיעקב אבינו בא להיפרד מן השבטים לפני מותו, הוא מעניק להם סגולה, ברכה מעניינת: 'בך יברך ישראל לאמור: ישימך א-לוהים כאפרים וכמנשה' - במשך כל ההיסטוריה של עם ישראל, בכל ערב שבת, כשאבא יברך את בנו הוא יאמר: 'ישימך א-לוהים כאפרים ומנשה'. ומעודי לא הבנתי זאת, הרי כל השבטים היו כמלאכים, מדוע איפה בחר יעקב דווקא באפרים ומנשה? ...
יעקב אבינו כל כך התפעל מאפרים ומנשה, השבטים האחרים למדו בישיבות, מנשה ואפרים גדלו במצרים בלי תלמוד תורה, בלי חברה, והקב"ה מעיד שהם כמו השבטים.

'כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? - לאילן שענפיו מרובים ושורשיו מועטים, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו' - וכאשר האדם לומד תורה יותר משמקיים מצוות, אזי אמנם יש בו חכמה, אך מכל מקום כיוון ששורשיו שהם המצוות והמעשים טובים מועטים, סוף חכמתו להיעקר מן העולם על ידי רוח שהיא היפך רוח התורה, רוח היצר הרע והתאוות. וכל זה בא לו בסיבת שלמד כדי לרכוש חכמה בלבד, ולא כדי לחיות על פי התורה ולקיים את מצוותיה, ולכן גם אין הוא נטוע איתן במקומו, ודומה הוא לערער הניצב בערבה, במקום צחיח ואדמה מלוחה. 'אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו, למה הוא דומה? - לאילן שענפיו מועטים ושורשיו מרובים' - שכאשר העמיק לנטוע שורשים עמוקים באדמה ותכלית לימודו היא לצורך קיום המצוות, אזי גם אם שורשיו מועטים, מכל מקום יש להם יתרון בהיותם עמוקים ונטועים היטב באדמה, ולכן כל הרוחות הזרות הנושבות ברחוב בחוזקה, לא יזיזוהו ממקומו, כי יש בו יראת השם, ולכן הריהו 'כעץ שתול על פלגי מים' שאינו יבש לעולם, מאחר והוא חי על מבועי התורה ויונק ממנה את חיותו, וממנה יקבל שפע טוב וברכה רבה.

'הסר ממך, עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך, עיניך לנוכח יביטו, ועפעפיך יישירו נגדך' - נראה לעניות דעתי לפרש על הדרשן, שדורש מוסר לרבים, שמרננים העם ואומרים עליו, שהוא מקנטר אותם בזה הדרוש, ואין כוונתו לשם שמים כי אם לקנטר. אבל התיקון לזה, אם הדרשן בשעה שדורש, לא יסתכל אנה ואנה כלפי העם, כי אם במה שכנגדו, אזי כך ודאי שכוונתו לשם שמים, אבל אם מסתכל אנה ואנה, ודאי כוונתו לקנטר. מעתה זה אומרו: 'הסר ממך עקשות פה' של העם המרננים אחריך, שאתה מקנטרם בדבריך, שתמיד פיך יהיה מדבר בנחת, וגם 'לזות שפתים הרחק ממך' - רוצה לומר: אף על פי שפיך טוב, ואינך מדבר קשות, אבל לא תעשה אופנים שיראו שאתה מקנטר. ומה התיקון לזה? - זה אומרו: 'עיניך לנוכח יביטו' - ולא אנה ואנה, ועל ידי זה אתה מסיר הלזות שפתים.

'וכל כלי פתוח, אשר אין צמיד פתיל עליו, טמא הוא' - רבותינו אמרו על הפסוק הזה דרך דרש, שמדובר על אדם המדבר לשון הרע ודברים רעים. מוכרח האדם הזה יש לו נשמה טמאה. ולכן כתוב: 'וכלי פתוח' - דהיינו מי שיש לו פה פתוח ומדבר לשון הרע, מובן ש'טמא הוא'. ואם כן מה תקנתו של האדם הזה, בכדי שיחזור בתשובה צריך ללמוד תורה, כמו שאמרו רבותינו: פה שמדבר דברים רעים, צריך להפוך את לשונו ללמוד תורה. ולכן כתוב: 'ונתן עליו מים חיים אל כלי', ואין 'מים' אלא תורה.

'זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח' - זאת היא התורה העולה במעלות, דהיינו תורה שלומדים תינוקות של בית רבן, יותר מהתורה שלומדים הגדולים, לפי שהיא העולה למרום, במקום ריח הקרבן, העולה בשעה שנשרף על גבי המזבח, מפני שהוא הבל שאין בו חטא.
והמלמד את בן חברו תורה, שכרו גדול. ואמרו בילקוט סדר במדבר, שמעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. ובגמרא אמרו: זוכה ויושב בישיבה של מעלה. וכן המשתדל וטורח כדי שילמד בן חברו תורה, גדלה מעלתו, ועליו נאמר: 'אשרי אנוש יעשה זאת' - שהיא התורה, 'ובן אדם יחזיק בה' - שהוא גדול מאנוש. ...
וכל שכן המשתדלים וטורחים, בגופם וממונם, כדי שילמדו תינוקות של בית רבן העניים, ולהוציא יקר מזולל, וההולכים בשווקים וברחובות, מושכים אותם לבית המדרש, ועושים ומעשים לאחרים, שכבר ביארנו שהמצווה הנעשית באמצעות הגבאים עם הנותנים, הוא החסד הגדול שבגדול, כוחו להפך מידת הדין למידת הרחמים, בעזרת ה', שוודאי גדלה מעלתם מאוד של העושים והמעשים. והנה שכרם אתם ופעולתם לפניהם, תורה שלהם היא, שעושים שלא תשתכח מישראל.

אמרו רבותינו זיכרונם לברכה בברכות ט"ז: 'למה נסמכו אהלים לנחלים, ככתוב: 'מה טובו אהליך יעקב' - מה הנחלים מעלים האדם מטומאה, אף אהלי תורה מעלים האדם, מכף חובה לכף זכות'.
וכל המידות הנעלות והקדושות שנזכרו באבות, כמו הענווה, היראה, אהבת המקום והבריות, הכל נקנה בלימוד התורה, וכמו שנאמר: 'כי לא דבר ריק הוא מכם'. ... שאלו רבותינו זיכרונם לברכה בתנא דבי אליהו פרק י"ד: למה התורה חביבה לפני ה', יותר מכל באי עולם? - והשיבו: מפני שדברי תורה מכריעים את בני אדם לכף זכות, ומחנכים אותם למצוות, ומביאים אותם לחיי עולם הבא.
משל יפה למלך, שהיו לו הרבה בנים והרבה עבדים בביתו, והיה לו עבד זקן ומלמד ומחנך את בניו לכל המידות הטובות. אהב המלך את העבד אהבה גדולה, יותר משאהב את כל העבדים, וגם יותר משאהב את בניו. שאלו אותו עבדיו: מדוע אתה אוהב הזקן יותר מכולם? - ענה להם, שעל ידו אני רואה בני מתחנכים לכל המידות הטובות.

שלום עלי, נפשי אמרה, כי יש תקווה לאחריתי, אף כי אחרי מותי, ותהי זאת נחמתי, 'אלה תולדות נח' - מנוחה בעולם הזה ומנוחה לעולם הבא, מרובה מידה טובה, אלו מעשה הצדיקים, 'כל השונה הלכות' מחדש חידושים, נעשו שמים החדשים, בנטעי נעמנים, הרי הם כבנים, מעלה עליו הכתוב, כאילו ילדו, 'מעשה ידיו להתפאר' טוב מעשרה בנים.
אף אני בקרבי, אומר אני, מעשי אלו תלמידי חכמים, מאלמים אלומים, תוך השדה אשר ברכו ה' לשמוע כלימודים, בשימוש חכמים ופלפול התלמידים, ללמד להם אלו הלכות חתוכות, דברי חכמים וחידותם 'האריכו למעניתם', 'כי לווית חן הם לראשך וענקים', בדברים המצודקים, להטיבך לאחריתך, בהם תהיה אריכות לשלוותך, 'בשכבך תשמור עליך', כי שלום לך 'וידעת כי שלום אהליך', באהלי צדיקים, חסידים בכבוד, וילוו אליך, 'וענו ואמרו בא בשלום', 'אתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום'.

'עז והדר לבושה' - כלומר לבוש מהתורה והמצוות, שעשתה לעצמה על ידי עסקה בתורה, והשתדלותה במצוות. וזהו שהועילו לה ש'ותשחק ליום אחרון', שהוא עולם הבא, כמו שפירשו רבותינו זיכרונם לברכה, והמפרשים זיכרונם לברכה. ואם קשה לך, שלפי הקדמת האר"י, זיכרונו לברכה, שמה שזוכים לעולם הבא, הינו על ידי לימוד תורה שבעל פה, ואותן נשים, אינן בלימוד תורה שבעל פה, לתרץ לזה אמר: 'פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה', שכבר כתבנו משם הטור, זיכרונו לברכה, שהן יכולות ללמוד בתורה שבעל פה, שנשים מברכות ברכת התורה אף על פי שאינן חייבות, ונמצא שיש בידן שתיים כהלכתן: תורה שבכתב ותורה שבעל פה כהלכת גברים יהודים.
לזה, כנגד תורה שבכתב אמר: 'ותורת חסד על לשונה' - שהייתה מדרכת את בניה בלימוד תנ"ך. וכנגד תורה שבעל פה אמר: 'צופיה הליכות ביתה' - כלומר דיני ההלכות השייכות לה וברכת התורה כנזכר. וכנגד הפעולה שעשתה עם בניה, שגידלתם לתורה - 'קמו בניה ויאשרוה'. וכנגד מה שהייתה ממתנת לבעלה זמן רב עד בואו מבית המדרש אמר כאן - 'בעלה ויהללה'. ונמצא שרבו מעלותיה של האישה הזאת שיש בידה שתי תורות, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, מה שלא נמצא זה בסתם נשים שבעולם.

עוון שנאת חינם שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שהיא חמורה מכל הלאווין שבתורה, שבכל שעה ובכל רגע, הוא עובר על 'לא תשנא את אחיך', לא כן בשאר הלאווין. ובזה יישב מורי אבי, זכר צדיק וקדוש לברכה, הפסוק: 'ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך' - על פי מה שאמרו זכרונם לברכה על הפסוק 'בחינם נמכרתם ולא בכסף תגאלו' - שהגלות שאנחנו בו הוא בעוון שנאת חינם.

ומה ששאלת: אם מותר לקונים השובאנייא (זיכיון אספקה לצבא) לקנות בשר בהמה שנטרפה, למוכרה עם בשר שלהם לבני החיל? - הדבר פשוט שאסור, ולא צריך אם קונים מנוכרים, שאז אסור לכל העולם, אלא גם אם קונים מישראל גם כן אסור. ואף על גב, ש'הטורי זהב', יורה דעה, סימן קטן י"ז, מתיר, על כל פנים, כל הבאים אחריו, דחו דבריו, ודבריהם עיקר לדין.
ואף על גב שהפרי חדש בקו"א סימן י"ט התיר בכגון זה, וכמו שכתב בסימן קי"ז, נראה לי שדווקא שם בנדון הפרי חדש, שדן, שהוא מחויב מאיזה סיבה ליתן לבני החיל, ולכן הוא כפועליו, לא כן בנדון שלנו, שהוא מוכר להם, והווי כמסתחר, ולדעת החולקים על 'הטורי זהב' אסור כנזכר לעיל. פשוט.

כתבו המפרשים בשם הזוהר הקדוש שכשמדבר לשון הרע הולך מה שלומד לסיטרא אחרא. ובזה פירוש הפסוק: 'ולרשע אמר א-לוהים: מה לך לספר חוקי וכו' תשב באחיך תדבר'. שבזה נראה לעניות דעתי על מה שאמרו בירושלמי: 'אמר רבי שמעון: אלו הייתי בהר סיני, הייתי מבקש שני פיות, אחד לתורה ואחד לענייני העולם. חזר ואמר שמספיק באחד, שכל שכן שהיה מדבר'. וכל כך קשה עוון לשון הרע, שהוא אחד מהדברים שנפרעים מן האדם, פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, כמו שכתוב בירושלמי מסכת פאה: 'אלו דברים וכו' עבודה זרה ושפיכות דמים. ולשון הרע כנגד כולם'. שזהו נראה כוונת הכתוב: 'מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע וכו' סור מרע ועשה טוב וכו'', שהיא התורה.

'זכרו תורת משה עבדי' - התורה זה משה, ומשה זה התורה. כלומר, אנחנו לא צריכים להשתטח על קברו של משה רבינו, משה לא קבור, משה לא מת. הנה משה רבינו, כשאתה פותח את הספר, ומשתטח על הספר ללמוד, אז משה רבינו בא אליך. לא צריך לחפש אותו. אם אתה רוצה את רבי שמעון בר יוחאי תקרא בספר הזוהר. האמת, שגם כל הצדיקים זה ככה. ההשתטחות הכי גדולה זה על הספרים שלהם. ואז אתה זוכה לניצוץ שלהם, ואתה זוכה להידלק מהם.

'יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו' - שתהיו ביראת ה' תמיד כל הימים, לבלתי תחטאו. ואם תאמר אם לא יחטא איש, איך יתכן שיבוא לידי קיום מצווה זו, ואם תאמר שלא יקיים מצוה זו של תשובה, נמצא אין גופו שלם, שהרי רמ"ח מצוות עשה הם כנגד רמ"ח אבריו של אדם. כל לעומת זה אמר: 'כי אין מחסור ליראיו' - כלומר, נכון לכך יהיה בטוח שלא תחסר כל בה, כשיש בכם יראת שמים, שכיוון שיראת ה' על פניכם, בוודאי שאתם עוסקים בתורה תמיד, לילה כיום, מצד היראה שיש בכם, ובכלל לימוד התורה אתה לומד גם כן פרשת התשובה, ועל ידי זה מעלה לך הכתוב כאילו קיימת מצוות עשה של תשובה בפועל, על דרך שאמרו: 'זאת התורה לעולה', ונמצא כי 'אין מחסור ליראיו'.

'טוב לי כי עוניתי למען אלמד חוקיך' - שדוד המלך עליו השלום מהלל ומשבח העניות שקדמו לו, שעל ידי זה הוכרח במעשיו לעסוק בתורה כדי שיכבדוהו וליטול ממון, ואחר זה נמשך לו ממילא תורה לשמה, שלא היה עוסק כדי ליטול ממון. ונמצא שעניות גרמה לו טובה הרבה, שאם היה עשיר מתחילתו, אפשר שלא היה עוסק בתורה כלל. וזהו: 'טוב לי כי עוניתי' - וחסור נחסרתי וכך למדתי, 'למען אלמד חוקיך' - כלומר כחוק קבוע כדי להתעשר ולא לשמה, ועל ידי זה נמשך תורה לשמה, ש'טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף', שאינו עושה בשביל ממון אלא לשמה.

'אמר רב זירא, אמר רבה: אם ראשונים כבני מלאכים - אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים - אנו כחמורים'. - מה זה 'ראשונים כמלאכים'? - על הפסוק: 'ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה'. אומרת הגמרא: 'אלו מלאכים' - כי האדם בעולם הזה, יכול ללכת ולהתקדם, אבל מלאכים אינם מתקדמים, הם עומדים. יש בעולם הזה שני סוגי רבנים: יש רבנים שלא יוצאים מד' אמות של תורה. רבנים אלו הם בחינת 'בני אדם' - הם תמיד מתקדמים. אבל יש רבנים שעוצרים את ההתקדמות האישית שלהם, ולכן הם 'כמלאכים'. הם יוצאים החוצה והולכים לבתי כנסיות ובתי מדרשות להשפיע על העם. אם הרב שלך הוא 'מלאך', שמוכן להפסיק מעצמו כדי לתת לך - אז תצא 'בן אדם'. אבל אם הרב שלך הוא 'אדם' - אז אתה תצא, גם לא כחמורו של פנחס בן יאיר.

ידוע מה שנהגו ישראל מקדמת דנא, להישאר ערים בלילה של חג השבועות, עיין זוהר הקדוש: כשמגיע לאותו הלילה יעסוק בתורה ... ועל זאת חסידים ראשונים, לא היו ישנים באותו הלילה ועוסקים בתורה'. עיין שם. וכן עיין בשער הכוונות, מה שכתב שצריך האדם שלא לישון בלילה הזאת כלל, ולהיות כל הלילה נעורים ועוסקים בתורה, ועיין שם עוד שרבינו האר"י, זיכרונו לברכה, החמיר בלילה זה שלא לישון בו, יותר מהושענא רבה. נמצאנו למדים שמנהג זה הוא קדום וחשוב עד מאוד, והיאך יוכל האדם ליתן תנומה לעפעפיו בלילה זה.
והטעם לכל זה הסבירו האחרונים, שהוא משום שבשעת קבלת התורה היו ישראל נרדמים כל הלילה, והוצרך הקדוש ברוך הוא להעירם משנתם על ידי קולות וברקים שהיו לפני מעמד הר סיני, ולכן צריכים לתקן הדבר על ידי שנעמוד על המשמר בלילה הזאת ולעסוק בתורה, ובוודאי שכל אחד שנשאר ער, אל יפנה ליבו לבטלה, שאם כן מה הועיל בהיותו ער ובפרט בלילה זה שיש איסוף אנשים, דרכו של היצר הרע להכשיל בדברי חול, ואט אט לדברים האסורים, לכן צריך שמירה גדולה.

אומר המדרש: אמר רבי יצחק בר נפחא: בעלילות בא המן על ישראל, שנאמר: 'ובמלאת הימים האלה, עשה המלך לכל העם הנמצאים ... משתה', ואמר המן לאחשוורוש, א-להיהם של ישראל שונא זימה. עשה משתה, ותדבר שכל מי שירצה לבוא - יבוא, שלא יהיה פתחון פה למידת הדין לומר, על כרחם באו, ונזמן להם זונות ויקלקלו, ונוכל להם, ועשה כן המלך משתה גדול והכריז שמי שירצה יבוא, שנאמר: 'לעשות כרצון איש ואיש' ... אמר משה לאליהו: כלום יש אדם כשר בדור, אמר לו: כן, ושמו מרדכי. אמר לו: לך והודיעו, שיעמוד משם בתפילה ובתשובה, ואנחנו מכאן בתפילה. אמר לו: רועה נאמן, כבר נכתב ונחתם כליה על צאנך. אמר משה לאבות העולם: אם בטיט החתימה, רחמינו נשמעים, ואם בדם החתימה, מה שהיה היה ואין להשיב. הלך אליהו וראה שהחותם בטיט, והלך והגיד למרדכי כל אשר נעשה. הלך מרדכי וקיבץ כל התינוקות של בית רבן, והלבישן שק ואפר על ראשם, ועינה אותם מלחם ויין, שלושה ימים ושלושה לילות, והיה צווח ובוכה עמהם ... באותה שעה נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא, ונשמע בכייתם למרום, ותפילתם של האבות, ואמר הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת: בכיית קטנים, אני שומע כגדיים וטלאים ... ושיבר החותם, וקרע האיגרת, והפיר עצתו, והשיב מחשבתו על ראשו, ותלו המן על העץ, אשר הכין למרדכי. ...
שתי מסקנות ניתן להסיק מהסיפור הזה, ילדים. הראשונה היא שכל אשר קורה אותנו, ברצונו יתברך קורה, אף אם לא תמיד משגת הבנתנו את סיבת האירועים; ואנו כל בני אנוש, הרעים והטובים, אנו שליחים של הקדוש ברוך הוא ועושי רצונו, בין אם אנחנו מודעים לכך ובין אם לאו. והמסקנה השנייה היא שלתינוקות של בית רבן, כמוכם, הילדים הקטנים של עם ישראל, יש כח עצום להתערב בהחלטות הבורא, ובעיקר ברגעים הקשים של עמנו; תפילתם של ילדים יש בה כדי להחזיר את ה' ממחשבתו. 'המלאך הגואל אותי מכל רע, יברך את הנערים, ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק'

שכל התורה כולה, אין לך כל אות ואות, שאין עליה אורות גדולים, יבהילו הרעיונות, ואשר אתה רואה שלפעמים ילמוד האדם משנה אחת או פרשה אחת, ולא ימצא בה מאומה לחדש. אין זה מפאת התורה כי היא כלילת יופי אל הכל, שלכל אחד ואחד היא נותנת לו מעין ברכותיו, כמעיין המתגבר, מכל מה שהוא שואל. כי מי כל מין ומין חכמה, שיש בעולם - ימצא בה. והנה תמצא, שכל באי עולם עברו עליה, והטעימתם מעט דבש מפרי מגדיה, ומנופת צוף מחמדיה עד שהייתה נראית בעיניהם כאיילת אהבים, ובכל זאת אפילו בעידן חדווה, מסווה הבושה עדיין לא רצתה להסירו מעיניה. והנה זה העומד לקראתה, ומסתכל ביופייה ובהוד יפעתה, הוא מדמה בדעתו, שכבר מסרה לו המפתחות.

יש לדקדק בשינוי הלשון, כי משה אמר ליתרו: 'ושפטתי בין איש ובין רעהו, והודעתי את חוקי הא-לוהים ואת תורותיו', ויתרו אמר: 'והזהרת אותם את החוקים ואת התורות, והודעת להם את הדרך'.
וראוי לשים לב ביותר על עיקר החידוש, שחידש יתרו למשה, אשר לכאורה אין אנו רואים בזה מאומה מהחכמה, כי מי לא ידע בכל אלה, כי כבד במשפט על שופט אחד, לשפוט עם כבד כזה? ...
כי הנה הרבנים המורים לעם, יתחלקו לשני חלקים, כי סוג האחד מהם ישיב לשואלו דבר כפי החוק ובלי הסברה, אם בענייני אסור והתר, יאמר לו: אסור או מותר, וכן בזולת השאלות שלא ישיבו להם, כי אם בדרך החוק: חייב או פטור, טמא או טהור, בלי שום טעם.
ויש סוג שני אשר בבוא אחד לפניו באיזו שאלה, ישיב לו תשובה עם על הטעמים והסברות, וילמדוהו הדין בכל פרטיו וענייניו, מה שהוא מן התורה, ומה הן הגזרות שהוסיפו החכמים, וילמד עימהם כסדר הזה, עד שיוכל השואל ההוא לדון בעצמו, ולהורות על העניין הזה, כמו השופט והמורה.
וההפרש בין שני הסוגים הוא כי אם משיב לו בדרך החוק, ואינו מסביר לו טעם הדבר, אזי אם יזדמן להם עניין זה פעם שנית, לא ימנעו מלשאול עוד פעם על הדבר, כי לא ידעו בעצמם משפט הדבר.

'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים' - ראה במה הכתוב משתבח. אינו משתבח לא בעושר ולא בכבוד ולא בגבורה, לא אמר אשרי מי שהוא עשיר, מי שהוא חכם, אשרי מי שהוא גבור, אלא אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים. ונאמר 'אשרי כל ירא ה'', ו'אשרי תמימי דרך' - לומר לך זהו שבחו של אדם, זהו תפארתו. ומה ראה דוד להתחיל ספרו באלף? - אלא אמר דוד: התורה לא התחילה באלף לפי שהוא לשון אשרי. איך תתחיל בלשון אשרי, ועדיין העולם מרפרף עד שיבואו ישראל, אם יקבלו את התורה?! - אז סיימה באשרי 'אשריך ישראל מי כמוך'.

ידיעת התורה ותכלית הלימוד: ללמוד וללמד לשמור ולעשות. ללמוד את התורה ויסודותיה כי רק אז יכול לבוא אל חדרי יראת ה' כמאמר רבותינו זיכרונם לברכה 'אין בור ירא חטא', וכן ללמד התלמידים והבנים למען ישמרו את דרכי ה' ובתורתו יהגו יום ולילה כמאמר הכתוב על אברהם 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו לעשות צדקה ומשפט', לשמור וליזהר מכל אשר תזהירנו תורתנו הקדושה ולעשות את כל אשר תצוונו תורתנו הקדושה. ובכן בראות חכמי הדורות כי השכחה כמורג חרוץ חדש, בעל פיפיות תדוש הרים ותדוק, התחכמו לחקוק אורות חידושי תורתם עלי ספר לזיכרון.

מסרה הובאה להרב בעל הטורים ז"ל: 'וילד זקנים קטן' - כאן, ואחר - 'כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי' עד כאן. ...
אפשר כפי מה שאמרו חז"ל על פסוק: 'חרב אל הבדים ונואלו' - על התלמידי חכמים שלומדים ועוסקים בתורה בד בבד, ולא עוד אלא שמטפשין, כי התורה צריכה להיות בחבורה ביחד, וזהו: 'וילד זקנים' - דהיינו בר חכים, מסיבת מה יזכה לחוכמה? על ידי 'וילד לחבורתי' - לשון חבורה ביחד.

'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא' – כידוע נוהגים לומר משנה זו לפני קריאת פרקי אבות. ונראה לעניות דעתי הטעם, על פי הידוע כי טבע האדם אינו נוח לשמוע דברי מוסר. ולכן הדרשן צריך להתנהג בחכמה, כגון להשמיע דברים משמחים, או סיפור מעניין כדי למשוך אליו לב המקשיבים לו, ואחר כך יאמר דברי מוסר. ולכן לפני קריאת מסכת אבות, שהוא דברי מוסר, מבשרים על החלק הטוב לעולם הבא שיש לכל ישראל, ואחר כך קוראים דברי המוסר.

הרב דון יצחק אברבנאל הכיר את ההגות המדינית של אבות הכנסייה, אריסטו, סנקה, אפלטון, וכן של הוגים מדיניים אחרים, אותם הוא ביקש ליישב עם ההשקפות הנובעות ממקורות ישראל. בנוסף, כמו מלומדים יהודים-ספרדים אחרים, הוא עשה כל מאמץ להבין את הנסיבות של תקופתו, ולפרש אותן לאור מה שהיהדות מלמדת. בעיצוב השקפת עולמו, אודות היבטים שונים של החיים הפוליטיים, הוא הודרך לפני-הכל ויותר-מכל על ידי מקורות היהדות, אך הוא לא היסס, מעת לעת, להטות אוזן להוגים מדיניים שאינם יהודים ולקבל את דבריהם.

הלא נודע לכל מבין כי פירוש 'תורה לשמה' הוא הלימוד לשם המאור שבה, להוציא ממנה מידות טובות, והנהגות ישרות ודעות נאמנות, לקח טוב ומוסר השכל, ותוכחת חיים, אשר לזה רמזו רבותינו זיכרונם לברכה באומרם: למה מ' משלי רבתי? - לרמוז שארבעים יום התענה שלמה, להוציא ספר 'משלי', שהוא סדר הנהגת האדם הנברא לארבעים יום, על פי סדר התורה, שניתנה לארבעים יום, ואך תורה כזו תיקרא 'תורה לשמה', לדעת את תורת ה' ויראתו, וכמו שכתב: 'ראשית חכמה יראת ה' כי עיקר המוסר הוא לדעת דרכי האמת ואורחות חסד, שהם מעברות חיי אדם, ולהעמיד חקי הלב על תילם.

איך לקבל חשק ללימוד תורה? על ידי לימוד בעל פה, וכמו שכתוב: 'בהתהלכך תנחה אותך' - שהתורה תלווה אוו תמיד, והוא חי אתה כל הזמן. זה שייך רק כאשר הוא זוכר וחוזר בליבו על מה שלמד. ויש בזה מעלה נוספת, שבתת הכרתו חוזרים אליו הדברים, וכשתהיה לו איזה קושיה - מיד מתחת סף ההכרה מבצבצת התשובה או הפירוש. וזה, רק מפני שהוא יודע הלשון בעל פה, והוא ממשיך לחשוב עליו ברעיוניו. ולכן: 'והקיצות היא תשיחך' - שדברי תורה בעצמם ידברו אליך.

מדי שנה בשנה, ביום פקודת הצדיק, עולה נשמתו למדרגה יותר עליונה (בשם האר"י), לכן מאוד טוב אם יזכה האדם להיות על המצבה באותו יום, וילמד שם תורה ויתפלל, ועל ידי כך תתעלה נשמת הצדיק, ותליץ טוב בעדו ובעד כל ישראל. ... גם מי שרחוק מקבר הצדיק, אם משתדל ללמוד דברי תורה של הצדיק או לומד תורה לכבוד איזה צדיק, הבל קריאתו עולה והולך למקום מנוחתו, ומעורר נשמת הצדיק, והיא שולחת ניצוצי אורותיה במקום לימודו, ויכול לבקש אחר הלימוד ממנה איזה דברים.

האדם לא נברא אלא לסגל מצוות ומעשים טובים ... וכל מעשיו, ומחשבותיו, וסעיפיו, ועשתונותיו, תמיד יהיו בתורה חוקותיו ותורותיו. ואם מעט יוכל לענג נפשו, ממה שחננו ה' יתברך, מטובותיו ברוב רחמיו וחסדיו, אז טוב לו ואשריו אחריו. וחס ושלום, אין מענישים אותו על המעט תענוג, שהתענג בעולם הזה, כי הותר לו לעשותו, להבראת גופו, שימצא כח לעבודתו וליראתו, וחותם פי שטן ואל יקטרג עליו, בצאתו ובביאתו. כי התענוגים היו לרוב שמחתו, שקיים אחת דתו ומצוותו.

'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום' - כי הדרכים הם סלולים ורבים בוקעים בהם וכבושים לבני אדם, וההולך בהם הולך בטח, ויש לו נחת רוח בהליכתו בהם. והנתיבות אדם מתקשה בהליכתו בהם, מפני שאין כבושים לרוב בני אדם, ואין רבים בוקעים בהם, ולכן ההולך בהם מתקשה, פן יסתכן מפני הליסטים שיהרגוהו, כי יש נתיבות שמצויים בהם לסטים. וכן רמז במילת 'דרכיה' - לדברים הפשוטים שבחכמה, שכשאדם עוסק בהם, יש לו נעימות ושמחה ונחת רוח, כמו ההולכים בדרך סלולה שהולכים בה לבטח. ובמלה 'נתיבותיה' - רמז אל עומק המושג שבה, שהאדם מתקשה בהבנתו כמו הנתיבות שאדם מתקשה בהליכתו בהם, שמא לא יצא מהם לשלום. ולזה אמר: 'דרכיה דרכי נועם' כמו הדרכים, אבל 'הנתיבות' לפעמים האדם ההולך בהם אינו יוצא בשלום. אבל התורה 'כל נתיבותיה שלום'. שכל עומק המושג שבה, כשיטרח בו ויחדד את שכלו ישכיל ויבין אותו על אמיתתו, ויצא ממנו בשלום ובמישור.

'בפיך ובלבבך לעשותו' - אמר כי העשייה בדברים המידותיים והם המצוות קלה מאוד, והם אשר אמר בהם בפיך. והשגת הדברים העיוניים והם ההגיוניים שבתורה קלים מאוד בהתבוננות בהם בשכל, והם אשר בהם נאמר: 'ובלבבך לעשותו'.

'האזינו השמיים ואדברה' - הם סוד תלמידי חכמים המעמידים העולם בעסק תורתם, 'ותשמע הארץ אמרי פי' - הם סוד העם המחזיקים ידי תלמידי חכמים שלא יתבטלו מעסק התורה.
לזה אמר: 'יערוף כמטר לקחי' - ... והכוונה כמו שאני מוריד המטר בחינם כן אתם תורידו לקחי בחינם, רצה לומר: התורה - שלא תלמדו בשכר דבר קצוב בשביל לימוד התורה, אלא ליתן לו להחזיק בידו בלי קצבה, ותהיה הכוונה בשביל שלא יתבטל מתלמוד התורה ומללמד לאחרים. כי מי יוכל ללמוד תורה וללמד בלי מזון, ולא בא הקדוש ברוך הוא בטרוניה עם בריותיו, ולא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן, ואין דעתו של אדם מתיישבת אלא עם צורכו ערוך לפניו, ונרמז בפסוק: 'לכו לחמו בלחמי' - משמע שאין מתקיימת לחם התורה שהיא לנשמה, אלא עם לחם המזון שהוא לגוף.

שמה שזכו הנשים הכשרות להיות משובחות מאלף ועד תיו הוא מפני התורה, שעל ידה מתקיימת התורה. כמו שכתב לעיל רש"י שאשה כשרה זוכה בתורה, משמע שהתורה היא בשבילה, ומשום כך זכתה האישה להיות משובחת מאלף ועד תיו, כמו התורה. ועוד כבר אמרנו משם המדרש שכל הנושא אישה כשרה כאילו קיים כל התורה כולה, ולפיכך נכתבה 'אשת חיל' מאלף ועד תיו.
וזה אומרו: 'כשם שנתן תורה לישראל' - דווקא להוציא הנשים שלא ניתן להם את התורה, כי אם מעט מזער ממצוות לא תעשה וממצוות עשה שאין הזמן גרמא, אבל מלימוד התורה פטורות הן, ומשום כך אינו משבח את האנשים, שהאנשים אין צורך לשבחם משום שעל התורה הם עולים למעלה. אבל החידוש שחידש שלמה המלך. עליו השלום, הוא שאפילו הנשים שאינן מחויבות בתורה, אפילו כך ראויות הן להיות משובחות בכ"ב אותיות, לומר לך שאפילו שיש מיעוט לנשים שלא יש בהם תורה, אפילו כך נחשב להן כמו האנשים העוסקים בתורה, והריהן שווין לטובה לכל עניין כהאנשים הצדיקים, כמו שכתבנו לעיל, ודייק.

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל' - הקהלה זו למה? ואפשר לומר שהקהלה זו היא לעניין מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'הווי שקוד ללמוד תורה', ועניין 'וקנה לך חבר' - שיהיה עסק התורה ועיונה בהקהלה, ולא יעסוק כל אחד ואחד לבדו, שהרי אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'חרב אל הבדים ונואלו - חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים, שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה', לפי שאין זו מועיל לא לו, ולא לזולתו. ובפרט בזמננו זה, שנסתם ממנו מעיין החכמה והסברה מעוצם ורוב המאורעות, שבאו עלינו, אלא יהיה לנו עסק התורה בהקהלה, ובפרט אם יהיו עדה קדושה, מקדימה ובאה השכינה, ותהיה בסיועם וסייעתא דשמיא, ואפשר שיתגלה להם מעט אורה, ויוציאו הדבר לאמיתתו ועניינו הראוי.

'והוא יושב פתח האהל כחום היום'. - כשהאדם עוסק בתורה ומקיים מצוותיה, מאהבת המקום ולא מיראה, ולא על מנת לקבל פרס, הקדוש ברוך הוא מתנהג עמו כאב. ...
'האהל' - אהלה של תורה. ובפרט אם מקשה קושיות, ומתחמם ומזיע כדי להוציא הדבר לאמיתו, זה הוא: 'כחום היום' - שמחמם עצמו, ועוד, שאין הקדוש ברוך הוא זז ממנו אלא שרוי סביבו, מימינו ומשמאלו, ונגד פניו, ואינו מתרחק ממנו, אלא הוא עומד נכחו ולשומרו מכל נזק.

'אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' - 'אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך' לאמור: שכוחך ועוצם חכמתך הועילה לך, שאמנם אינו כן, שהרי משעת ציור טיפה הזרעית, נגזר עליך שתהא חכם ולא טיפש, וזהו שאמר: 'כי לכך נוצרת', ובזה ידוקדק היטב: 'נוצרת' ולא אמר 'נבראת'. ...
ואל זה כיוון הנביא עליו השלום: 'אל יתהלל חכם בחכמתו' - לומר שהוא שלו, כי אם היא מגזרת הבורא ברוך הוא, בשעת הציור, ואינה משלו, וכן 'אל יתהלל הגיבור בגבורתו.
זהו שאמר: 'אשרי תמימי דרך' - אשרי מי שהם תמימי דרך בענווה יתירה, ולא נתגאו בתורתם לומר: שמידם היתה זאת להם, כי אם הולכים בסברתם לומר עליה: שהיא תורת ה' ולא תורת עצמם, כי אם נגזרה עליהם בגזרת חכם ולא טיפש, משעת הציור וזהו שאמר: 'ההולכים בתורת ה'.

'זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי' - בבית מגורי דווקא, שהיה לומד בבית אשר גר בה. ... ובזה נראה לי לפרש מאמר במסכת שבת, וזה לשונו: 'אמר ריש לקיש: אין דברי תורה מתקיימים, אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר: 'זאת התורה אדם כי ימות באהל'. עד כאן לשונו. אם לפי הפשט אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמצער עצמו עליה, מה יוצא מזה אם יהיה הצער באהל או במקום אחר? אומנם לפי האמור בא אל נכון, שריש לקיש בא להשמיענו יסוד השגת החכמה וקיומה בבן אדם, והיינו על ידי שיצניע עצמו באוהל כמת, שאין לך צנוע כמוהו, שנאמר: 'זאת התורה אדם כי ימות' - ויצניע עצמו 'באהל'.

'הלומד מחברו וכו' אפילו אות אחת צריך לנהוג בו כבוד, ומה דוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד קראו: רבו אלופו ומיודעו, הלומד מחברו ... אפילו אות אחת על אחת כמה וכמה שצריך לנהוג בו כבוד'. - והוא קל וחומר מופרך, שדוד למד שני דברים, ומנין שאפילו אות אחת? ...
כי יש הבדל בין אם אדם לומד מאדם ירא שמים וכשר, שאז התורה שלו עושה פירות ופרי פירות, והאות שלומד ממנו הרי היא בבחינת 'עץ עושה פרי' ואינה אות אחת. אבל הלומד מאדם שאינו זכאי, אותו הלימוד בבחינת 'עץ יבש', שאינו מוליד פירות, רק אותם הדברים שלמד ולא יותר. ובכן הדברים שלמד דוד מאחיתופל הם דברים שלא עושים פירות, והרי הם בערכם פחות מאות אחת, שלומדים מאדם כשר.

אמר רבי אלעזר בן עזריה, הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא. אפשר לומר כי כוונת רבי אלעזר בן עזריה להודיענו, כי דבר תורה אין מי שיוציאנו לאור, כי אם האיש שקיבל חלק ההוא מסיני, ובלעדיו אין לחכם שבחכמים, להוציאו לאור.
וזה שאמר הרי אני כבן שבעים שנה: לפי פשוטו - שנתייגע הרבה בתורה מאוד, והתיש כוחו עד אשר ידמה לזקן כמו שכתב הרמב״ם בפירוש המשנה; ולפי מדרשו, שפירשו בש״ס - שהשיבו לו שמונה עשרה שורות (שיער) לבנות; ולפי סודו - שהיה גלגול שמואל הנביא שיחיה נ״ב שנה, ובאותה שעה היה בן שמונה עשר, שהיו לו שבעים כמו שכתב האר״י זצ״ל,
וזה כוונתו - שחכם כמותו אשר יגע מאוד בתורה ...ואחר כל השבח הזה לא זכה לחידוש זה, עד שדרשה בן זומא, שהיה תלמיד, דן לפניהם - והרי זה בא ללמד, שדבר אשר הוא חלק תלמיד כתורה, אי אפשר לאחר לאומרו כי הוא חלקו.

וכזה ראיתי שפירש כמו הספר חסידים ...וכל מי שגילה לו הקב״ה דבר, ואינו כותבו, ויכול לכתוב - הרי גוזל מי שגילה לו, כי לא גילה לו אלא לכתוב. וזה שכתב 'יביא במשפט על כל נעלם' - שגורם שנעלם. אם טוב שגילה לו אם רע שאינו כותבה, עד כאן.
ודקדק כיוון שאמר 'על כל נעלם' - על שמעלים, אם כן היינו שאינו כותבה, וביאר, שהכוונה הוא על דבר פשוט, שנדמה בעיני המחבר רע בעיניו שידפיסנו - גם על זה 'יביא במשפט' על העלמתו כי אדרבה, בשמים שמחים יותר בדברים פשוטים תמימים וישרים, עד כאן. ...
ושאלו למה הוא כותב דברים פשוטים, והשיב לו הפרי מגדים כי יבוא זמן ועת אשר העולם יקוצו בפלפולים ויהיה הפירוש הפשוט לתועלת יותר. ...
ומטעם כל האמור לא חסתי על הכסף גם באותם הדברים פשוטים, כי הם חביבים לפני הקב״ה יותר מהפלפולים והנצורות ועל דרך המשל שבשבט מוסר.

רבי חנינא בן דוסא אומר: כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו - חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו - אין חכמתו מתקיימת' - שייזהר לקיים המצוות תחילה, ואחר כך חכמה ... ועיין לעיל שרבי חנינא לא חולק על הלל: 'אין בור ירא חטא' - שמודה שצריך חכמה כדי שיוכל לקיים המצוות, כי 'תלמוד גדול שמביא לידי מעשה', ומה שאמר: 'כל שיראת חטאו' - כמו שאמר לקמן בפרק ד': 'הלומד על מנת לעשות מספיקים בידו ללמוד'. וזה שאמר: 'כל שיראת חטאו' - רצונו לומר: שתחילה לומד בתורה על מנת לידע עיקר יראת חטא, להוציא אם כוונתו אינו רק ללמוד ולא לעשות, אז אין חכמתו מתקיימת. ועל דרך זה ייתכן 'כל שמעשיו מרובין מחכמתו' - שכוונתו לומר: רוב המצוות יהיה כוונתו לקיים, אז חכמתו מתקיימת, להוציא אם כוונתו, שאינו רוצה לקיים מעט מצוות, והוא חידוש יותר, שצריך על מנת לקיים רוב התורה, ולא די במעט יראת חטא.

'רבי אומר: איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם' - רצונו לומר: אף ששני הדרכים טובים, מכל מקום יעסוק בתורה ומלאכה, שהיא תפארת למקום ותפארת מן האדם, שלא לגזול מאחרים וכיוצא. וגם שהוא זן אשתו ובני ביתו, ומפארים אותו, ונזהרים בכבודו, לא כן מי שאינו זן אשתו ובניו - מזלזלים בכבודו, ויש לחוש לאיסור. וזה שאמר: 'וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון'.

'אוהב שלום ורודף שלום' - בימינו אלה, לשמחתנו, רבו בעלי תשובה, השבים בכל ליבם לתורה ולמצוות ולמעשים טובים, אך יש כאלה שהקצינו מאוד, מן הקצה אל הקצה, ומפני חוסר ידיעתם בתורה, התנהגותם בקיצוניות רבה, גורמים להפרת השלום בבית, ובפרט אלה שאין להם פנאי ללמוד הלכות כדת, ומתנהגים בחומרות יתרות. ולא זו הדרך ולא זו העיר. אשר על כן אנו אומרים בתפילה: 'השיבנו אבינו לתורתך, וקרבנו מלכנו לעבודתך, והחזירנו בתשובה שלמה לפניך', שרק על ידי לימוד התורה וההלכה, יוכלו לכלכל דבריהם במשפט, ויחיו בשלום ובמישור.

'והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלוהיך' - שאפילו אם אין לאדם לב מבין הרבה בתורה, אבל הוא נהנה לשמוע דברי תורה, בשכר זה יזכה לשמוע ולהבין לעולם הבא, וזה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'כל מי שבא לבית הכנסת ושמוע לתורה, זוכה ויושב בין החכמים לעתיד לבוא' שנאמר: 'אוזן שומעת תוכחת מוסר בקרב חכמים תלין' - זוהי סגולת שמיעת קול תורה, ואפילו בלי שיבין בה הרבה, יזכה לשכר הראוי לו, הואיל ואהבת התורה יוקדת בליבו.

'והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה, ושמרתם ועשיתם אותם, ואהבך וברכך והרבך' - וזה אינו מעיקר השכר של שמירתך את המשפטים, אלא הכנה הוא בזה העולם 'על האדמה אשר נשבע לאבותיך לתת לך', כדי שיהיה לך כוח וקיום, לשמור לעשות ולקיים את המשפטים על האדמה. אבל עיקר שכר שמירתך, אינו על האדמה בזה העולם, אלא שמור הוא לעולם הבא.

האש הא-לוהית אשר יקדה על הסנה בסיני, ניצוצותיה עודם יוקדים בקרבנו עמוק, והיא היא המבקשת מבניה בוניה, לשוב בתקופת הזיוף והזדון הזו, לעמוד קוממיות מוצקים איתן, ולהוסיף לאחדות העם, האנושית והא-לוהית, לשוב ולהשליט בכל הווייתנו את נצחיות אור התורה הא-לוהית, תורת סיני, לעמוד קוממיות ולבלי הרכין ראש בפני כל עריץ ושליט. עת צרה היא ליהדות בכל תפוצות גלותה, וביחוד כאן, וממנה, בעזר א-לוהי סיני, ניוושע, ונזכה לנחול ולהנחיל את הארץ היקרה.

נודע שישראל נקראו 'עם חכם ונבון', כמו שאמר הכתוב: 'ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה'. ושמעתי שפירש דון רבי יצחק אברבנאל, זיכרונו לברכה, כי עם היות כי לא יבצר מהיות באומות חכמים גדולים, מכל מקום מתי מספר, מיעוט של מיעוט הם, יבטלו במיעוטם. לא כן ישראל, כל העם בגדר 'חכם ונבון'. זה אומרו: 'ואמרו רק עם' - כי נמצאו באומות חכמים, מכל מקום מעטים הן, אבל עם חכם ונבון הגוי הגדול, רוב שניכר, ואמרו זיכרונם לברכה: אוירה של ארץ ישראל מחכים, על כן אמרו: אחד מהם כשניים מאתנו. ובזה פירש רבינו בחיי, זיכרונו לברכה, בסדר עקב שם כוונת הכתוב: 'ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם' - שהוא רומז אל התורה, שכתוב בה: 'לכו לחמו בלחמי'. ואמרו זיכרונם לברכה: אין תורה כתורת ארץ ישראל, ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל. והאריך בזה עיין עליו. ... ופירש הגאון מורינו הרב רבי משה אלשיך זיכרונו לברכה: להיות כי התורה רוחנית ונשמתם של ישראל מתחת כסא הכבוד לכן על ידי עסק התורה משיבת נפש לאיתנה הראשון, והעד על זה שהיא רוחנית ממה שהמצא ימצא איש פתי בדברי העולם ובתורתו, יהגה ובדן בחריפות חדה. ותאמר מעשה חידודים, אלא הוא הדבר כי עניין העולם הוא מצד גשמי אין תבונה בו, אבל על ידי עסק התורה הרוחנית מתדבקת נפשו הרוחנית ומחכימתו. עיין עליו. אם כן איפה: תורה וארץ ישראל אינם ראויים אלא לישראל עם קרובו כי קדוש הוא קדושה רבה.

'נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי' - כשאני עוסק במדעים ובנתיבות החכמה והטבע, קודם כל שם לרגלי במרכז נר - דבריך דהיינו: נר התורה, ואז הוא יאיר לי את האור לנתיבתי - לכל החוכמות והטבע שאני רוצה ללמוד ולעסוק.
וכן יובן בזה כוונת הכתוב: 'ראיתי הנה מנורת זהב כולה, וגולה על ראשה, ושבעה נרותיה עליה' - והיינו הכוונה: 'מנורת זהב כולה' - היא התורה, שיקרה היא מפנינים והיא זהב טהור כולה, 'וגולה על ראשה' - כאמור שהיא גולת הכותרת בראש, ובמרכז לכל שבע החוכמות, ואז היא תאיר לי על 'שבעה נרותיה עליה' - ואוכל ללמוד בכל שבעת הנרות החכמות וכן התורה בעצמה, בכדי להבין אותה יפה היא צריכה שבעה נרותיה עליה.

אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'המלמד בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו', ולעולם התלמידים הם חביבים כמבואר: 'יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך'. והתלמיד, אגב ידיעת חכמתו ובינתו, יהיה חביב יותר מהבן, כמבואר גבי ישעיה, עליו השלום: 'הנה אנוכי והילדים, אשר נתן לי ה' לאותות ולמופתים בישראל' - כי לא היו ילדיו אלא תלמידיו היו, וקראם ילדים.
ולכן אף על פי שיעקב אבינו, עליו השלום, היו לו י"א ילדים חוץ מיוסף, אבל לא היה להם בינה וחכמה כמו יוסף, ויוסף על שם חכמתו נקרא, באשר זכרה התורה עליו: 'אין נבון וחכם כמוך'. ומהבחינה הזאת ייעד הכתוב: 'אלה תולדות יעקב יוסף' - כלומר כל תולדות יעקב - חכמה ובינה, וכל מה שלמד במדרש שם ועבר - כולם מסרם ליוסף, ויוסף נתדמה לאביו בידיעת החכמה והבינה.

'איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם' -
יש שני סוגי תלמידי חכמים: יש חכם שאוהב רק ללמוד ומצניע לכת עם ה' א-לוהיו, אולם ללמד אחרים שיהנו מתורתו, אינו משתוקק;
יש תלמיד חכם אחר, שרק אוהב ללמד אחרים, ולהדריכם בדרך ישרה לעבודת הבורא ברוך הוא. אבל שהוא יתקדם בלימודות אינו משגיח כל כך.
לזה התנא בא ללמדנו שהדרך הישרה היא שיתנהג בשתיהן. וזה אומרו: 'כל שהיא תפארת לעושיה' - דהיינו: שגדל והולך במעלה רמה; ואוחז גם במידה השנייה - להדריך את העם בדרך ה', וזה אומרו: 'ותפארת לו מן האדם'.

'לעשות רצונך א-להי חפצתי, ותורתך בתוך מעי. בישרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא.' -
עיקר עסק התורה לשמה הוא כשיהיה עוסק בסתר. הכוונה שבא ללמוד, התלמיד חכם, כשיהיה עוסק בתורה שיהיה לימודו בסתר, ולא בפני רבים שאז תהיה כוונתו כדי שיפארוהו בני אדם ויכבדוהו, ובזה תהיה תורתו שלא לשמה, אלא צריך שיעסוק בתורה בסתר, וזה יהיה בשעת לימודו.
אמנם כשיהיה בבית המדרש ושאלוהו בשום דבר, צריך שיאמר דבריו בגלוי ובפרסום או אם יצטרך לדרוש ברבים וללמד תורה לבני דורו - כל זה צריך שיהיה בגלוי, ואין בזה שום חשש תורה שלא לשמה כי לא הקפידו חז"ל, והזהירו להיות עסקו בתורה בסתר, שהוא לשמו יתברך, כי אם בשעה שהוא למד לעצמו אבל לא בשעה שהוא צריך ללמד.
וזהו שכתוב: 'לעשות רצונך א-להי חפצתי' - שמה שהוא רצונך היינו שתהיה עסק התורה שאני לומד היא בסתר, כמו שכתוב: 'מה ירך בסתר - אף דברי תורה בסתר' - בזה אני חפץ ועושה כן. אבל כשאני צריך ללמד תורה לאחרים, כגון בבית המדרש ושאלו איזה דבר, או אם יצטרך לדרוש ברבים וללמד תורה לבני אדם, צריך שיהיה בגלוי ובפרסום ואין חשש בזה משום תורה שלא לשמה.

'עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר' - ויש לדקדק: למה תלה החיים במחזיק והאושר בתומך? ושוב מה הפרש יש בין מחזיק ותומך? ולזה יש לומר שהמחזיק היינו שלומד ומחזיק בה, ותומך אינו לומד אלא תומך את הלומדים. מכל מקום יש לדקדק למה נקט בלשון 'מחזיק'? - היה לו לומר: עץ חיים היא ללומדים בה. וזה יובן עם מה שאמרו בילקוט: 'רב הונא אמר: נכשל אדם בעברה שהוא חייב מיתה, אם היה רגיל ללמוד דף אחד ילמד שני דפים, לשנות פרק אחד ישנה שני פרקים. אינו יודע קרות, יתמנה פרנס על הציבור'. עד כאן. ומסתבר שזהו הטעם, שעל ידי שמתמנה פרנס על הציבור ניצול, משום שכיוון שמתמנה פרנס, לעסוק בכל צרכיה, נמצא ששאר אנשים הם פנויים שיכולים ללמוד. מפני כך יש לו שכר. כלומר, כעת זהו כוונת הכתוב: 'עץ חיים היא' - כלומר אפילו מי שנתחייב מיתה על עברות שעשה, התורה היא חיים למחזיקים בה, כלומר, לאותם שהם מחזיקים ומתחזקים בה יותר מלימודם, כגון שהיה רגיל לקרות דף אחד, והוא מתחזק בה בלמוד יותר מלימודו. ולא רק אותו שלומד ומתחזק בה יותר מלימודו שאף שחייב מיתה נותנת לו חיים, אלא גם כן התומך אותה, כגון שנתמנה פרנס על הציבור, שהוא תומך אותה שילמדו אחרים בה, וככתוב, הוא 'מאושר' - שאף אם היה חייב מיתה, ניצול מן המיתה. וזהו האושר שמאשרים אותו, שעל ידי מידה זו שחיפש לתמוך בתורה, אף שאינו לומד, ניצול מן המיתה.

נאמר במדרש קהלת: אמרו לשלמה המלך, עליו השלום, על פסוק 'והשבע לעשיר, אינו מניח לו לישון' מה אתה אומר? - והלא מי שהוא שבע מהמאכל, מביא אותו לידי שינה. אמר להם: בעשירי תורה אני מדבר ולא בעשירי ממון. כיצד? - אדם גדול ועשיר בתורה ולימד תלמידים הרבה והשביען בתורה ורבץ תורה, אף על פי שהוא מת, אין התלמידים שהעמיד מניחים לו לישון, וכן אמר רבי שמעון בן לקיש: אין התלמידים שלימד מניחים לו לישון, שנאמר 'דובב שפתי ישנים'. עד כאן.
וכן הצדיק המקובל הזה שאנו עסוקים בכבודו, שהעמיד תלמידים הרבה בלימוד תורת האמת - תורת הקבלה, בוודאי כל זמן שיושבים ועוסקים בה, אין מניחים לו לישון כלל, לפי שהוא כמעיין המתגבר, וכל רגע ורגע שיהיו לומדים, אומרים: כך וכך פירש לנו רבי, כך וכך למדנו מרבי, כך וכך קיבלנו מרבי. בוודאי שגם אחרי פטירתו אין מניחים לו לישון ושפתותיו דובבות בקבר שנאמר 'דובב שפתי ישנים'.

'ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם' -
לכאורה דבר זה הוא מטבע העולם, שכמה שהאדם מוסיף חכמה על חכמתו, ולומד עוד ועוד, יש לו יותר אפשרות ללמד, כי יש בו יותר תורה וחכמה למסור לתלמידיו. ואם כן, מה משתבח שלמה, שאף על פי שהוסיף ידיעה, בכל זאת לימד תורה את העם? - אדרבה, היא הנותנת.
והביאור בזה, כי יש חכמים שכמה שהם מתגדלים יותר בתורה, ומחכימים יותר ויותר, קשה עליהם ללמד דעת את העם, כי אם יש בידו פלפול עמוק בהלכה, כדרכה של תורה מחפש הוא את חברתם של תלמידי חכמים, כדי שיבינו את דבריו. אבל, גדולתו של קהלת היתה, שככל שהוסיף חכמה על חכמתו, ירד אל העם והרבה ללמד דעת את פשוטי העם, ולמצוא את השפה הברורה להם, להנחותם את הדרך אשר ילכו בה, ואת המעשה אשר יעשון.

את האהבה לאגדה, טיפח בי אבא, מארי, זכרונו לברכה לחיי העולם הבא, בקסם שפתותיו הפיח בי רוח חיים בכל מדרש ובכל אגדה, שהשמיע והחזה לשומעיו.
והקהל, איש ואשה, נער וזקן, שתו בצמא את דבריו, ועיניהם היו רתוקות אליו כל שעת הדרשה, הקצרה או הארוכה, לפעמים יותר משעתיים. בכוח אהבה זו, הייתי לומד ושונה את קטעי האגדה, שבפרקי התלמוד, בשעה שחברי דלגו על אותם דפים.

תורה שבכתב נקראת - דבר ה', ותורה שבעל פה נקראת - אמרי ה'. הלא תראה שבש"ס נאמר: אמר ר' פלוני - משום שבתורה שבכתב נאמרו כל המצוות בקיצור ובדרך כלל, אבל בתורה שבעל פה נתבארו כל המצוות בפרטיהן וביאוריהן באריכות. ...
ונראה לעניות דעתי כי זהו כוונת רז"ל: דיבור - קשה, אמירה - רכה. כי דיבור התורה - קשה, כי הוא סתום וחתום ואינו מובן. אבל אמירה - רכה, תורה שבעל פה שבאה לבאר המצווה בפרטות.

'בשעה שמכניסים אדם לדין, אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עיתים לתורה?' - ולכאורה קשה, למה מקדימים שאלת: 'נשאת ונתת באמונה', לשאלת: 'קבעת עיתים לתורה'? ...
ועוד קשה, שזהו נגד מה שגרסו בפרק ראשון במסכת סנהדרין ד ו': 'אמר רב המנונא: אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה, שנאמר 'פוטר מים ראשית מדון'. ועוד קשה, שזה סותר, גם כן, מה שאמרו בפרק חלק דף צ"ט: 'נואף אשה חסר לב' - זה הלומד תורה לפרקים'. ולתרץ זה נראה לעניות דעתי, שאחד מתרץ לחברו, וזה בהקדים מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'עושה צדקה בכל עת' - זה הזן בניו ובנותיו כשהם קטנים'. ומזה אנו לומדים שבזמן שהם עסוקים במשא ומתן שלהם, הלא הם עסוקים במצווה רבה - לזון את בניהם, וידוע שהעוסק במצווה פטור מן המצווה. אבל מכל מקום הם חייבים לקבוע עיתים לתורה, לקיים מקרא שכתוב: 'והגית בו יומם ולילה', משום שמקצת היום ככולו. ... אבל התלמיד חכם, לא די להם הקביעות עיתים כמו הסוחרים, אלא הם חייבים לעסוק בתורה תדיר. וזהו אותה של פרק חלק: 'נואף אשה חסר לב' - שמדובר בתלמידי חכמים, שלא די להם בקביעות עיתים כמו הסוחרים.

אף על פי שהגדלתי בשבח החכמים בדבריהם, הנה עתה בני היזהר מאוד, ודע לך באמת - כי חיבור הרבה ספרים בדברי חוכמה וחקירות, אין זה לפי האמת, קץ השלמות ותכלית האושר האמיתי.
ולכן אל תתעצב, אם אולי לא תהיה מכת בעלי העיון, ולא נתפזרו ספריך חוצה. ...
כי לא ציוויתי יהיו כולם חכמים, אז ודאי ירשו ארץ החיים, לפי שהאושר תלוי במעשה ולא בחוכמה.

'וקווי ה' יחליפו כח' - 'רבי נהוראי אומר מניח אני כל אומנות שבעולם, ואיני מלמד לבני אלא תורה וגו''. למה? - מפני שהתורה עומדת לו בשעת זקנותו, ונותנת לו אחרית ותקווה. בילדותו אומר 'וקווי ה' יחליפו כח', ובזקנותו נאמר 'עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו'. ולכן כל אדם שעוסק בתורה מתעלה, לא רק ישראל אלא אפילו גוי.
אמרו על רב החיד"א ז"ל היתה לו אחות אחת, אשר היתה יותר בקיאה ממנו בש"ס, אבל הייתה קוראה לח'ית כ'ית, אז אמר לה: אחותי, את לא אשכנזית ולמה קוראה לח'ית כ'ית? ענתה לו: אחי, יקירי, הכתוב אומר 'וקווי ה' יחליפו כח' - כף בחית.

'בראשית ברא א-לוהים את השמיים ואת הארץ' - אפשר בהקדים מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: שיש ב' טעמים במה שזכינו אנחנו בתורה ולא המלאכים, הגם שהם בעלי קרבה, ומהדין שייכת להם.
האחד - משום שהמלאכים אין להם כי אם תלמוד גדול בישיבה של מעלה. והמעשה גדול יותר מתלמוד תורה, ואם כן מכאן שאין אנו גורסים: עדיפים מלאכי השרת, משום שהצדיקים יש להם מעשה, וגדול המעשה יותר מתלמוד תורה. ... לזה אמר: 'ברא א-לוהים את השמיים ואת הארץ' - שרמוזים לסוד ולפשט, והמלאכים לא שייך בהם - רק הסוד, ולכן זכינו אנחנו בתורה מטעם השני.

'שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול' - שיש להם שלום רב ביותר לפי שהקב"ה בעצמו שומרו.
ואם תאמר וכל זה לא נאמר אלא כשיודע הלכה על בוריה, אבל אם אינו יודע הלכה על בוריה אדרבא עושה בה רקיע של שווא, לכך דקדק הפסוק בלשונו ואמר: 'לאוהבי תורתך' - ולא ללומדי תורתך, שכוונתו לומר שמתוך שאוהביה 'אין למו מכשול' - שוודאי יודעים הלכה על בורייה.

השוקדים על לימוד התורה הקדושה, בעת גלותנו האומללה, עושים כן בשל קנאותם ולמען הסגולה הטהורה. שהרי אנשים מלומדים מישראל, אינם יכולים לבקש לעצמם, בעת הזאת, רווחים, תארים או טובות הנאה אחרות, כנהוג אצל הגויים. להיפך, למרות היותנו דחויים ושנואים בגויים, אהבת הסגולה הטובה, מחזקת אותנו לשמור את תורת ה' ולשקוד עליה. ועל כן ספרי מורינו מלאים חכמה עליונה ותורת אמת וחסד, כמו התלמוד על כל חלקיו.

'גם בלא דעת נפש לא טוב ואץ ברגלים חוטא' - שאין טוב לאדם ולנפש שתהיה בלא דעת, ידיעה הצריכה לה להכיר את קונה. וידיעה זו צריכה להיות נחקרת מראשה ושורשה, לידע אמיתות עניינו. ומה הוא מי שממהר ליישב בדעתו בלי חקירה ודרישה שורש וראש הבריאה וסיבתה הראשונה וסובר שתהיה כפי מה שהוא רואה ברגליים שלה, שהם העולם הזה הגשמי ממש, וכמו שכתוב: 'והארץ הדום רגלי', וודאי כי לא ראי זה כראי זה כלל ועיקר, ואף כי זה שורש לזה, הפרש גדול יש ביניהם, שצריך להיות מתון בעיונו, וזהו: 'ואץ ברגלים חוטא', ולכן יפה אני עושה להשתדל להיכנס בפתח חקירת ידיעה זו במתון על ידי הכתיבה, שאין אדם ממהר בה כמו שממהר בדיבור פה או במחשבה בלב, למען לא יאמר עליו הפסוק הזה, אלא אדרבא יאמר עליה פסוק האחר, והוא: 'טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף', ויהיה פירושו כך שהקדוש ברוך הוא חפץ בתורה זו אשר אוציא מפי מהכוח אל הפועל על ידי הכתיבה, שאין מדרש בלא חידושי תורה, שבהם הקדוש ברוך הוא בורא שמים חדשים וארץ חדשה.

דע שתכלית המשורר הוא להביא את זולתו למכוונו. ויען שאהבת הערב והמועיל הם שתי עבותות, הממשיכות לבות האנשים, להמשיכם בהם, כדי שבאמצעותם יגיעו לאהבת הטוב, במה שהוא טוב, בקשו המצאות בפתיחת שירים בהפלגת דברים, כמו בשירת 'האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי' וכן ישעיהו: 'שמעו שמים והאזינו ארץ' ובני קרח: 'שמעו זאת כל העמים'.
ולהיות שטבע האדם להטות אוזן לשמוע גדולי הדור, אנשי שם, תארו עצמם בתארי החכמה והמעלה, ואם כי אין מדרך המוסר שיהלל האדם את עצמו, כמאמר החכם 'יהללך זר ולא פיך', הלא תראה כי גדול הנביאים, עניו מאוד, תאר עצמו בשם מלך, שנאמר: 'ויהי בישורון מלך'.
ודוד המלך, עליו השלום, בדבריו האחרונים אמר: 'נאום דוד בן ישי, ונאום הגבר הקם על משיח א-להי יעקב, ונעים זמירות ישראל' - כי מצד היחס אמר: 'בן ישי' שהיה יוצא בהמון עם כמאמר זיכרונם לברכה, ומצד הגבורה, שבה נתעלה אמר: 'נאום הגבר והקם על', ומצד הגדולה אמר: 'משיח א-להי יעקב', ומצד החכמה אמר: 'ונעים זמירות ישראל'.
ושבחו חכמים גם כן חיבורם בהודיעם התועלות הנמשכות מהם, ולכן שלמה המלך, עליו השלום, אמר בתחילת ספר משלי: 'לדעת חכמה ומוסר' - שהוא המועיל ... ומזה למדו האחרונים לשבח חיבורם, וכן הרמב"ם זיכרונו לברכה בפתיחתו לספר ה'מורה נבוכים' כתב: 'דעי הולך לנחות דרך ישר לסלול את מסלולה', ורבי אברהם בן עזרא בספר צחות: 'קחה מלים בכור דעת צרופים, ולרעבים מתוקים הם בצופים', ורד"ק בספר מכלול: 'השכל וידוע אשו נכחו, ולעגי שפו אחו רוחו'.

רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, באשר יטרחו עצמם בעיון התורה, כדי להוציא דבר מתוך דבר, שהוא רמז ודרש וסוד, ולפי הצער - השכר, ובשביל זה יזכה האדם לחיים טובים בעולם הזה, ולחיים נצחיים לעולם הבא. ולכך צריך כל אדם לעורר בקרבו ניצוץ הקדושה והיא יראת שמים, ולטרוח עצמו בתורה, ולהוציא דבר מתוך דבר, וגם לכתוב ממה שחננו ה', וממה שקיבלה נשמתו מהר סיני, כדי לפרות ולהרבות עם ישראל בתורה ובמצוות.
ואם תאמר: אני אכתוב, ומי ילמד בכתיבותיי? משום שכבר יש ספרים רבים בעולם. לא תחוש על זה משום שהקדוש ברוך הוא רואה מה שאתה עושה. אם אתה עושה עבודתך לשם שמים, וכוונתך היא לעשות רצון בוראך, ולקיים גם כן מאמר חכמינו זיכרונם לברכה שאמרו: 'אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו', אז הקדוש ברוך הוא ממציא לך תלמידים הרבה, שילמדו בכל הספרים שבעולם, וגם יבנה להם בתי מדרשות. וזהו שרמז הכתוב. בעת שהאדם מטריח עצמו בתורה להוציא דבר מתוך דבר, אז הקדוש ברוך הוא מיטיב לו בעולם הזה ובעולם הבא. הוא שאמר הכתוב: 'וייטב אלוהים למיילדות' - כלומר מיטיב לאדם, שמוליד מן התורה דבר מתוך דבר בשביל ריבוי התורה.

קורין פרשת השבוע, מפטירין ומתפללים מוסף, וקורים מעט ברמב"ם ובספרי מוסר. אחר הסעודה שונה האב עם בנו פרשת השבוע שלמד אצל המורה, ומשתדל ללמדו ולהבינו יותר, ומה מאוד ישמח האב כשרואה בנו מצליח בלימודו, וביותר אם כבר הוא למוד לתרגם בציבור פרשת השבוע וההפטרה כתיקנן בניגונן. אחר הצהרים וכבר ישנו מעט, הולכים לבית הכנסת. המקדימים קוראים בספר ה'זוהר' או 'תיקונים' עד שמתאספים רוב הציבור, ולומדים פסקי דינים ומדרשים וספרי מוסר, מתפללים מנחה ויוצאים לבתיהם.

'ותורתך בתוך מעי, בשרתי צדק בקהל רב'. - במה שאמרו זיכרונם לברכה שהמלמד לאחרים אינו שוכח תלמודו, אדרבא מוסיף והולך בחכמה. וכן אמרו בתנא דבי אליהו: כל מי שמלמד תורה ברבים, לשם שמים, המקום מרחם עליו ונותן בו תורה וחכמה. וזהו שאמר: 'ותורתך בתוך מעי' - שלא שכחתי אותה, וזה על ידי ש'בשרתי צדק בקהל רב' - שלימדתי תורה ברבים. ...
או גם במה שאמרו בבבלי מסכת מכות דף י', על פסוק: 'מי אוהב בהמון - למי נאה ללמד בהמון - מי שכל תבואה שלו, ופירש רש"י: ללמד בהמון - לדרוש ברבים, מי שכל תבואה שלו, שבקי במקרא במשנה ובאגדות. וזהו שאמר: 'ותורתך בתוך מעי' - שאני בקי בכל תורתך, ולכן 'בשרתי צדק' - לדרוש ברבים בקהל רב. או גם במה שידוע: קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים, וזהו שאמר: 'לעשות רצונך א-להי חפצתי', ואחר כך: 'בשרתי צדק' - היא התשובה 'בקהל רב' - להוכיחם ויתקבלו דברי.

והנה כל האילנות יש להם עלים קודם להוצאת הפרי, כי העלים הם לבושי הפירות להגן עליהם מפני רוב הגשמים או חוזק השרב שלא יכה עליהם השמש יותר מטבע הבריאה. ועניין הלבוש ההוא ממין הגאווה והכבוד, כמו שאמרו זיכרונם לברכה: רבי יוחנן קרא לבגדיו - מכבדיו, אולם התפוח הזה, אשר פריו קודם לעליו, זה מורה על מידת ענווה, שיש באילן זה יותר משאר אילנות.
ובזה יפה יתבאר מה שאמרו זיכרונם לברכה: למה נמשלו ישראל לתפוח, בהקדם אומרם זיכרונם לברכה על פסוק: 'הוי כל צמא לכו למים' - למה נמשלה התורה למים? מה מים הולכים ממקום גבוה למקום נמוך, אף התורה לא מתקיימת, אלא במי שיש בו נמיכות רוח וענווה. והוא כמו שביארנו שהתורה ניתנה לישראל משום שעל ידי התורה, שמתשת כוח, יכולים לזכות לבוא על ידה למידה המשובחת, מידת הענווה. כמו כן קיומה של תורה אין יכולה להתקיים, אלא במי שיש בו מידת הענווה, וכמו שדרשו זיכרונם לברכה, בפסוק: 'וממדבר מתנה' - מי שמשים עצמו הפקר כמדבר, אז ניתן לו התורה במתנה, כי נשלבים זה בזה, שסגולת התורה לבוא על ידה לידי ענווה, ומידה זו היא קיומה של תורה.
וזה שכתבו: למה נמשלו ישראל לתפוח? - מה התפוח הזה פריו קודם לעלים, ומוציאים הפירות קודם ללבושם, שזאת מורה על הכנעה, אף ישראל הקדימו 'נעשה' ל'נשמע', שדיבור 'נעשה' מורה על ענווה, כמו שכתוב 'נעשה אדם' - רצה לומר, שבני ישראל ידעו, אשר לקבלת התורה נצרך הסגולה לבוא מקודם למידה הטובה מידת הענווה. על כן הקדימו לומר 'נעשה' - שנהיה נכנעים, ועל ידי זה 'נשמע' - יהיה ביכולתנו לקבל התורה.

מצאנו שהתורה נקראת מים, והמים אינו רודף אלא למקום נמוך, שהם הענווים והעלובים, שאינם עולבים, ומשימים עצמם כמו שאינם, כמו שנאמר על פי 'ומתחת זרועות עולם', ופסוק 'ממדבר מתנה' - אם יהיה האדם מתחת עצמו זרועות עולם, או אם ישים עצמו כמדבר הזה, שהכל דשים בו ושותק, התורה ניתנת לו במתנה. ולכן מצאנו בית הלל, שהיה עניו ונמוך רוח, מלפני בית שמאי, שהיו קפדנים - שהלכה כבית הלל. וכן מצאנו בגמרא, מי שהוא עניו השכינה שורה עליו, ונפתחים לו שערי אורה והאמת, ולכן הלכה כמותו.

'ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים, ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה' - אם אדם לוקח דבר בחשק ובשמחה, אפילו שזה קשה, מרגיש שזה קל. וכן בתורה - אם יש לו אהבת התורה, לא מרגיש עליו שזה קשה. וזה אומר הפסוק: אפילו שיעקב אבינו עבד ברחל שבע שנים, זה היה בעיניו כימים אחדים מאהבתו אותה. ובעזרת ה' ראיתי את זה בפירוש רבנו יונה על משלי פרק א פסוק ח: 'שמע בני מוסר אביך' - אומר שצריך להקדים ארבע הקדמות להצליח בעבודת ה': 'והרביעית - יתעסק בחכמה, ותהי חשובה וחשוקה בעיניו, ויטרח בה, ויקל בעיניו טרחו עליה, כעניין שנאמר: 'ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה'. ואפשר לומר את זה גם בפרשת כי תבוא: 'תחת אשר לא עבדת את ה' א-לוהיך בשמחה ובטוב לבב ומרוב כל' - פירושו, שעבד את ה' אבל לא בשמחה. ויהי רצון שה' יזכנו לעבדו בשמחה ובטוב לבב.

'דבר אל בני ישראל ויסעו' - תמיד צריך להתקדם, לא לעמוד. נכון יש הרבה קשיים, אבל אסור לעמוד. עוד אפשר לפרש, ה' אומר למשה שיגיד לבני ישראל, רק לנסוע ולגדול בעבודת ה' בלי לעמוד. אל תעמוד על דם רעך. כל אחד, כל מה שלומד, מציל עוד נפש מישראל, פחות פיגוע, פחות צרה. ... אומרים כל יום בערבית: 'כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה'. - אדם מעיד בעצמו ש'הם' ודווקא 'הם' חיינו ובהם נהגה. ורואים לפעמים בחורים, בפרט שהם עוזבים את ביתם לכמה זמן, וגולים למקום תורה, ויש בעוונותינו עדיין בחורים שמתרפים מהלימוד, חס ושלום, וזה פלא איך כל יום אומרים: 'כי הם חיינו'.

'עדותיך אתבונן' - אם תאמר, וכי מה עניין בינה לכאן? 'אקרא' היה לו לומר. כי מה חידוש היה לו בבית המדרש שאמר: 'אתבונן'. ויהי כמשיב: 'לכל תכלה ראיתי קץ, רחבה מצוותך מאוד'. וכמו שפירש רש"י, זיכרונו לברכה, בדיבור המתחיל: 'לכל תכלה' - כל סיום דבר יש קץ וגבול, אבל מצוותיך אין לה קץ וגבול לתכליתה. מצאתי עד כאן לשונו. אי לזאת, גם אני כמה וכמה 'אהבתי תורתך' ו'כל היום היא שיחתי' - שכל עוד מה שאני מתבונן בה, אני מוצא בה כמה וכמה מטמוני סודות, ודרשות, וטעמי המצוות, וכיוצא בזה דברים חדשים. וכן הוא אומר: 'אם תבקשה ככסף וכמטמונים, תחפשנה אז תבין' - כיוון שהיא 'ארוכה מארץ מדה, ורחבה מני ים'.

'דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי'. -
אפשר לומר בהקדים מה שדרשו רבותינו זיכרונם לברכה: 'כי בצל החכמה בצל הכסף' - ויששכר וזבולון יוכיחו. והם אמרו שאין זה מועיל, אלא אם יתנה המחזיק עם התלמיד חכם קודם מה שילמוד, אבל אם אחר שלמד התלמיד חכם, רוצה לקנות ממנו חלק בתורה, אם את כל הון ביתו יתן - אין כאן מכר, ולא זכה בחלקו אשר לקח, כי 'לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז'.
והן עוד נביא מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שהתורה קודם שלמד בה התלמיד חכם נקראת 'תורת ה'', ואחר שלמד בה נקראת 'תורתו'. גם נודע שמילת: 'את' רומזת לתלמיד חכם, כמו שאמרו רבותיו זיכרונם לברכה על-פי 'את ה' א-להיך תירא - לרבות תלמיד חכם'. גם 'תרומה' רומזת לתורה, שהיא נוטריקון: 'תורה מ' - שניתנה לארבעים יום.
וזה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: 'דבר אל בני ישראל' - לכל מי שלא זכה לכתרה של תורה, הרי יש להם תקנה - לקנות ולקחת את התורה במחיר, וזה שאמר: 'ויקחו לי תרומה' - תורה מ'. והלקיחה זאת היא 'מאת' - רוצה לומר: מתלמידי חכמים, הנקראים 'את' וכנזכר. 'כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי' - רוצה לומר: בזמן שהיא נקראת 'תורתי', דהיינו קודם שלמד בה התלמיד חכם. ולא אחר שלמד בה ונקראת 'תורתו', שאז המקח טעות, כי 'לא יערכנה זהב'. וזה שאמר: 'תרומתי', נוטריקון 'תורתי מ', שניתנה לארבעים יום, וכנזכר.

לא יאבד יום אחד בלא קביעות תורה, אם מעט ואם הרבה, ובפרט זוהר, שמזהיר הנשמה. גם תהלים, דבר יום ביומו, מלבד שחייב ללמוד כל ימיו ואין לו פיטור, אפילו זקן וחולה ובעל ייסורים, בר מינן, חייב ללמוד, כמו שנאמר ביורה דעה, ובפרט באלו הימים שהם עשרת ימי תשובה.

'שבשפלנו זכר לנו, כי לעולם חסדו. ויפרקנו מצרינו, כי לעולם חסדו' -
שישראל לא היה להם שום זכות שהיו במצרים שבזכותו יוציאם, אלא דווקא בזכות התורה, שעתידים לקבל כשיצאו ממצרים, הוא שעמד להם באותה שעה להוציאם.
ונקדים עוד מה שכתוב בילקוט השמעוני על פסוק 'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו' - שזה חסד, זו התורה שנתן להם לישראל, שנקרא חסד, שנאמר: 'ותורת חסד על לשונה'. וזהו כוונת הכתוב: 'שבשפלנו זכר לנו' - שאפילו בעת שפלותנו, שאין לנו שום זכות, אפילו כך: 'זכר לנו, ויפרקנו מצרינו'.

'אם יאמר לך אדם: יגעתי ולא מצאתי, אל תאמין' - וראיתי בחזיון לילה, שזה אפשר כוונת הכתוב: 'המוציא לך מים מצור החלמיש' - כי ידוע מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'אין מים אלא תורה'.
וזהו שאמר: 'המוציא לך מים' - זו תורה, על ידי 'צור החלמיש' - דהיינו שיעמיס על מצחו ויתייגע, וישים מצחו כצור החלמיש, להעמיק בדברי התורה, ואז יוכל להוציא הבנת התורה על מתכונתה.

'אם בחוקתי תלכו' - לכתת רגליכם מישיבה לישיבה, ומעיר לעיר, שתהיו עמלין בתורה עם חבורת בעלי תורה, כמו שאמרו זיכרונם לברכה - 'הוי גולה למקום תורה', ש'אין התורה נקנית אלא בחבורה'.
ולא עוד, אלא שהעוסק בתורה יחידי - מטפש. כמו שאמרו זיכרונם לברכה על פי 'חרב אל הבדים ונואלו', אבל בעשיית המצוות 'ועשיתם אתם', אותם כתיב אתם לבדכם. בד בבד - שיהיו בהצנע לכת עם א-לוהיך.

ולא-ל יחיד ומיוחד לא יאות שיתגלה לבני אדם בכל הדרת כבודו, תקפו וגבורתו, כי אם פעם אחת, וכאשר יצטרכו עוד לשמוע קול דברו, ישלח להם נביאיו אשר ידבר רוחו בהם, כמו שהבטיח כבר משה לאמרL 'נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' א-להיך אליו תשמעון,' וכן היה וכן יהיה.
ונביא הוא לא בלבד המגיד העתידות, כי גם המדבר אל לב העם ברבים, מלשון ניב שפתיים, להשיבו מעוון ולהדריכו בדרך הישרה. ואם כן, כמה וכמה נביאים יש גם בזמן הזה, אשר רוח א-להים בם, וראויים והגונים להיות למופת לבני דורם, ומי ייתן וישמעו העם בקולם ויעשו כדבריהם.
וזאת הייתה גם כן תכלית מצוות 'הקהל את העם', למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' א-להיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת. ואין ספק, שכל כמה שהחכמה וההשכלה מתפשטות בעולם, וירבו בתי הספר, אשר בהם המלמדים העושים שליחותם ביושר ובאמונה, ידריכו הילדים מימי נעוריהם בדרכי האמת והמוסר, באופן שיש ביד כל איש ואיש לקרוא בעיניו הספרים הכוללים דברי הא-ל ומצוותיו, וללמוד בהם ולנהוג עצמו על פיהם, גם מציאות המדברים האלה אל העם ברבים, איננה כל כך הכרחית כבימי קדם, כשהלימוד והחכמה לא היו כי אם יתרון וירושת המעולים והמשובחים בעם, והם מתי מספר, בעוד שרוב בני אדם לא ניסו באלה.

ואודה לאל עליון שלא עזב אותי ולא השבית לנו גואל, והלימוד הזה התמיד עד היום כחמישים שנה. באותה תקופה גם התוודענו למנהג הדף היומי האחיד לכל העולם, והתחלנו בלימוד הדף היומי ומשנה יומית והלכה יומית שמי שקרא בהם יום יום. מסיים בשבע שנים כל התלמוד. שמחתי בזה מאד לעצמי, וציוויתי בני ונכדי וחתני לקבוע בזה עתים לתורה. חלק מהם, תורתם אומנותם, בישיבות ברוך ה', ויש חלק שעובדים בחוץ ומשתתפים בשיעורי הדף היומי. ואני בלי נדר קבעתי שבכל שבת אשתדל לחדש משהו בסוגיה של אותו יום, ולכתוב אותו במוצאי שבת, כי ראיתי בספר 'שי למורא', זיכרונו לברכה, שכל המחדש בשבת חידוש תורה עושים לאביו ואמו בעולם הבא כתר תורה ועטרה. לכן אמרתי אולי אזכה להחזיר מצבת כבוד להורי, על מה שעשו לי וזיכו אותי עד היום, תודה לאל.

מובא בקידושין מ: 'וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובים בעליית בית נתזה בלוד. נשאלה שאלה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול. נענה ר' עקיבא ואמר: לימוד גדול, שהלימוד מביא לידי מעשה'. - הנה אני קוראת עליכם, תלמידי הבית הזה: כל זמן שאתם פה, הלימוד גדול, וכאשר תצאו מזה לעולם הגדול, אז מעשה גדול.

'אמר רבא: אין אתה מוצא תלמיד חכם צעיר, שמורה, אלא שבא משבט לוי או משבט יששכר' - מעתה התורה חוזרת על אכסניה שלה, מי שמקיים הפוך בה והפוך בה שהכול בה, ומתאמץ לקנותה בארבעים ושמונה מדות שהתורה נקנית בה, אם רק ימצא בזרע האב שלו, אחת מני אלף, מחלקי שני השבטים המבורכים, אחרי אשר הותר לשבטים, לבוא זה בזה בשידוכים, נתערבו דמם ודם זרעם, והועבר ביודעים ובלא יודעים, טבעם וכשרונם, לכל החכמים, בלי הבדל מאיזה שבט מוצאם, כי מכיוון שעל ידי התערבות המשפחות, כשרונות הדמים והמוחות, כבר היה בין כל הכלל ישראל מובלעות, דבר המעמיד, אפילו באלף לא יבטל, ובכן כתר התורה אשר אחת מעמודים שהעולם נשען עליהם, וכדאים לזכות, שעל ידיהם יבררו הלכות פסוקות לאמיתן. ומעתה צדקו דברי רבא האמורא, כל חכמי התורה הראשונים והאחרונים, אשר נתקבלו בכל הדורות, למורי הוראות, ובפרט אותם שעלתה בידם לברר ספיקות והלכות מחודשות, בוודאי יש בגופם בדמם ובזרעם חלק מהמשפחות המיוחסות הנזכרות.

'מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי' - אפשר לומר במה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: שהמחדש חידושים בתורה, וכותבם בספר, יזכה שאפילו לאחר מיתתו, שפתותיו תהיינה דובבות בקבר כשיקראו בחיבורו.
וידוע שעל ידי החשק והאהבה בתורה הוא שיזכה האדם לחדש בה חידושים, וזהו: 'מה אהבתי תורתך' - וכיוון שיש לי אהבה גדולה בתורה אזכה: 'שכל היום היא שיחתי' - אפילו בעולם הבא הנקרא 'יום' - כאילו אני שח ומדבר בתורה: 'ששפתותיו דובבות'.

'עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם' - הואיל וכתוב 'עלית למרום שבית שבי - יכול מפני ששבה אותה, נטלה חינם?' - דהיינו בלא עמל ויגיעה, יכול אדם לזכות לכתרה של תורה? - תלמוד לומר 'לקחת' - דהיינו כמו שלוקח אדם חפץ בדמים, צריך טורח גדול כדי לקנותו, כן עסק התורה צריך טורח גדול, ויגיעה רבה, וימית עצמו על התורה כדי לקנותה...
ואם כן הרי בלקיחה לקחה? אחר כך אמר 'יכול יהא חייב ליתן דמים?' - תלמוד לומר 'מתנות' - שצריך אדם ללמד בחינם ולא בשכר, ומה אני בחינם, אף אתם בחינם.

'ואתה תצוה את בני ישראל, ויקחו אליך שמן זית זך' - 'ואתה תצווה את' - ראשי תיבות: אות - רמז לשבת כנזכר, 'ויקחו אליך' - רמז לתורה, כמו שכתוב: 'כי לקח טוב נתתי לכם' - שחייב ללמוד תורה בשבת יותר מבחול, כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'תכלית ימים לילות, תכלית לילות שבתות'. 'שמן זית זך' - כי הלימוד בשבת, בזמן שהוא פנוי ואינו טרוד בשום דבר ודעתו צלולה עליו, לימודו עולה יפה כשמן זית זך'.

'אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אתם' - רמז לדרשן, שמקהיל קהילות ודורש להם את חוקי ה' ואת תורתיו, שצריך גם כן לתקן מעשיו ולקשוט עצמו תחילה, ולעשות איתם ועמהם כל מה שהוא דורש.

וזה שנאמר משה קבל תורה ...ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים וכו', להיות הדבר מסור ביד חכמי הדור - לפסוק ההלכה. וכדי שלא יעלה על הדעת לומר שכיוון שהדבר מסור בידם, אם כן - יפסקו ההלכה ככל העולה על רוחם, בלא מתון. ועצה לזה אמר התנא - 'הוו מתונים בדין', שאף שהדבר מסור בידכם, מכל מקום צריכים להיות מתונים להוציא הדין כהלכתו.

לא זכה משה רבינו, עליו השלום, לכל התורה, אלא על ידי שהיה עניו ... 'הוא נותן עוז ותעצומות' - ראשי תיבות: 'ענוה'. וידוע ש'עוז' כינוי לתורה, ובא לרמוז שלא זכה לעוז, היא התורה אלא על-ידי הענווה. גם בזה יובן כוונת הכתוב: 'אמת מארץ תצמח'. רק נקדים שכוונת המפרשים, שארץ כינוי לענווה, ואמת כינוי לתורה. וזהו: 'אמת' שהוא התורה מ'ארץ' - דהיינו ממידת הענווה 'תצמח'.

'התורה נקנית בארבעים ושמונה דברים' - ותנאי הארבעה עשר והחמישה עשר הם 'במקרא ובמשנה' לומר אף על גב שהתלמוד אין מידה גדולה הימנו, צריך שיקדים לו מקרא ומשנה, שמהם יתיישב התלמוד, והם שורש לכל החכמות, שאם אין מקרא אין משנה ואם אין משנה אין תלמוד.

ראוי הוא לחכמים, יודעי בינה, לחדד שכלם גם בשאר החכמות שאין כתובים בתלמוד, כי על ידיהן יהיה זריז וחריף בתלמוד ובעיון פלפול חריף. למשל מלאכת החשבון כי ממנה ידע לחשוב תקופות וגימטריות, אשר עליהם אמר המלך מלכו של עולם: 'כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים'. גם מלאכת הציור, להבין בנקל הציורים שיבואו בש"ס בבלי וירושלמי ובהלכות קדוש החודש להרמב"ם ...
ואלה הדברים, אשר דבר הגאון הגדול מורנו הרב אליהו מוילנא זכרונו לברכה (הובאו דבריו בספר 'שבילי עולם' להרב מורנו שמשון בלוך הלוי ז"ל בהקדמתו) וזו לשונו: 'כפי מה שיחסר לאדם ידיעות בשאר החכמות, לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה, כי התורה והחכמה נצמדות יחד'. עד כאן לשונו. ... ומי האיש אשר לא ישמע לקול הנביא הזה, הגאון מוילנא, זיכרונו לברכה, ולא שם לבו כי אם לעסוק אהב בתלמוד לבדו, הרי ודאי לאיש הזה חסר לבב, לא יחפוץ בתבונה, אין ראוי לו לעסוק ולחשוק כי אם בספר הזוהר, ולקרות בו קריאה באין הבין או בספר חוק לישראל. ומה לו ולתלמוד ולדרכי העיון, ששמח הקדוש ברוך הוא בפלפול ובחריפות ובדעת צלולה כסולת נקיה.

מי שמחזיק באמת ומתפלל באמת, יזכה להגיע לארץ ישראל. וכך אכן היה. בני הקהילה של אבא יצחק החלו לצאת למסע. בדרך תקפו שודדים את השיירה, ורצו לגנוב את הרכוש שלנו. הם באו לאבא יצחק ואמרו לו לפתוח את התיק. הוא סירב ואמר להם: 'זו התורה שלי, ואני הולך איתה לירושלים'. הם הורו לו לפתוח, כי ייתכן ומוסתר שם כסף, אבל הוא עמד בסירובו, ואמר להם: 'אם אתם רוצים? - פתחו אתם'. אחד השודדים פתח את התיק, וידו נגעה בסכין, שהייתה מונחת בתוך ספר התורה, ונחתכה. השודד נבהל ואמר: 'אסור לנו להתעסק עם הצדיק הזה. עדיף שנניח להם להמשיך בדרכם'. וכך המשכנו במסע, כשהתורה הייתה צמודה אליו כל הזמן.

הקֶס דבק באמונתו בחוזקה, ולא סר ממצוות התורה. בתקופת שלטונו של מֶנְגִיסְטוּ, שהיה אכזר, וירה באנשים, שלא מילאו את הוראותיו, הפחד מהשלטון היה חזק, קֶס אַייֶלִין נתן הוראה ליהודים להימנע מללכת בשבת ללימודים בבית הספר. הוא הגיע ביום ראשון לבית הספר עם התורה שלו, ואמר למנהל בית הספר, שהתלמידים לא באו בשל ציוויו, כי זו מסורת אבותינו על פי הכתוב בתורה.

קֶס מְהְרֶט עבד תמיד. הוא שילב תורה ועבודה. הפנימיה שבה למד בנעוריו לימודי קודש, הייתה פנימייה חקלאית, והם גם עבדו שם. לא היה מי שיכין להם מזון או יספק להם אותו. הייתה להם רק חלקת אדמה, שחילקו בין התלמידים, והם היו עובדים בה. בערב לומדים וביום עובדים, כך זה היה. אז הוא עבד שם עד שהוא סיים את הלימודים, וכשהוא חזר לכפר הוא היה גם קֶס וגם חקלאי.

'יֶא נֶבְס אַבָּט' הוא קֶס, שהדריך אנשים לאזן בין צרכיהם הפיזיים והרוחניים, לדאוג לחיים שאחר המוות, לשוב מדרכיהם בעודם בחיים. הוא היה מגלה להם את עוונותיהם, מפציר בהם לתקן את דרכם, ומדריך אותם בדרכי התשובה הנדרשת על פי חומרת מעשיהם, לתיקון נשמתם ולהצלתם מגיהינום.
יש עוונות שהצריכו ווידוי ובקשת מחילה אמיתית, יש עבירות שהצריכו קורבנן, יש שהצריכו צום ואכילת גרעינים במשך שבוע, ויש שהצריכו תפילה במשך שבעה שבועות. ה''יֶא נֶבְס אַבָּט' היה מקבל מעשרות ואת בכורי הכבשים ובכורי החמורים, והנותנים היו מקבלים ממנו ברכה. הקֶס היה מדריך את העם לפי התורה, ומתרחק מדרכם של ה'דבתרא', (מורי השקר) שהיו מגלי עתידות על פי הכוכבים ועל פי כישוף.

'ושיננתם לבניך ודברת בם' - כדי שאדם יוכל לקיים את מצוות 'ושיננתם לבניך' - לימוד הבנים, עליו לקיים בעצמו את 'ודיברת בם' - עליו ללמוד תורה, וראוי לו לאדם, להקדיש את שבתותיו וימיו הטובים, ללימוד תורה, עקב ריבוי הדאגות והפרנסה ביום יום, עלינו להקדיש את השבתות ללימוד והתעסקות בקודש.

קֶייס מֶלְקֶה עזריה החזיק בספר תורה בן חמש מאות שנים. הוא קיבל אותו מהדורות הקודמים, והעביר אותו לדור הנוכחי, ולדור העתיד באמצעות בנו הקֶייס אביו עזריה. שבעה דורות הספר הזה עבר, וכיום הוא נמצא בבית כנסת באשקלון, ועדיין לומדים ממנו.

טהרת המשפחה ותפילה הם גדולים מלימוד תורה. אדם חייב להקפיד לפחות על שתי תפילות ביום: תפילה אחת עם שחר ותפילה שנייה בערב. אדם חייב להקפיד, שלא לסור מחוקי התורה.

ביום היה עובד בשדות, ובלילות היו מתאספים אצלנו ילדים רבים מהכפר, וגם מכפרים רחוקים ולומדים. אבא נהג לומר: 'א-לוהים חנן אותי בדעת, בתורה, ובידיעת מורשת אבותינו. אם אני לא אחלוק חכמה זו עם הדור הצעיר - הזהות היהודית והמורשת שלנו, תהיה בסכנת הכחדה. אם אצליח להעביר את הלפיד לצעירים, אז אפילו כשאמות - אמשיך לחיות'. תמיד היו לו תלמידים בלילות. לעיתים, היה נוהג לנסוע לכפרים מרוחקים כדי ללמד.

הוא לימד אותנו ברוח טובה, בנחת, לא פחדנו ממנו, אף פעם לא כעס. תמיד עודד אותנו מאוד. היה מדבר אתנו כמו עם חבר, נעים היה בחברתו, ואנחנו אהבנו ללמוד אתו. היה אומר לנו: 'אם תלכו בחושך, לא תראו את האור. אם תלמדו היטב, גם דברים קשים, הדברים ילוו אתכם כל החיים ויביאו לכם אור'.
אף פעם לא כעס. הלימוד שלו היה כמו מים טהורים הזורמים בנחת, בשקט ובטוב לב. הוא היה בן אדם נהדר. פעל לשם שמים ולא בשביל כסף.

כל אחד מישראל נחלק לו חלקו מסיני, ומי שהיה למעלה למעלה - נחלק לו מעשה מרכבה וכיוצא. ומי שהיה יותר למטה - נחלק לו גמרא וכיוצא. ואין לך אדם פחות שבפחותים, דהיינו שהיה בשיפולי ההר, שלא נחלק לו מקרא ופירושו. ולהשיג מה שנחלק לו בסיני צריך ב' דברים: האחד, ידיעה, והשני יראת שמיים. נמצא מי שיש בו יראת שמיים, וידע וטרח ולמד פסוק אחד, וב' או ג' סדרים של משנה, ואינו יכול להשיג יותר, אז נודע לו שלא נחלק לו אלא פסוק. ... ואם יאמר שלא יוכל להשיג יותר מפסוק, אומרים לו: 'איך ידעת זאת?! אם היית טורח ויגיע היית משיג יותר. נמצאנו למדים, שלצאת ידי חובתו צריך להשיג מה שנחלק לו מסיני, וגם צריך לטרוח ולהשיג דבר מה יותר. ואין אדם יוצא ידי חובתו, אלא אם כן, הוא בעל יראה ויגע וטרח בלימודו יותר מכדי יכולתו, ואינו יכול להשיג יותר.

'סימן לנחלים קנים' - אם תרצה לידע, מי שלומד תורה לשמה, סימן הוא - 'קנים'. דהיינו - לשון קנין, שהוא קונה בתורה ולומד אותה, אפילו מן הקטנים.

מתקשה בלימודו ייתן צדקה ויזכה להבין, כי זכות הצדקה שהאיר בה עיני העני לחיות, תאיר עיניו להבין דברי תורה - ובזה יש לפרש הכתוב: 'רודף צדקה וחסד ימצא חיים' - ויש לדקדק היה לו לומר: יזכה לחיים, מה לשון 'ימצא'? - משמעות מה שאבד לו. ... שעל ידי הצדקה 'ימצא' ביאור נכון, שנתעלם ממנו בתורה, הנקראת חיים, כמו שנאמר: 'עץ חיים היא'. וזה גם כן רמז הכתוב: 'אז תבין צדק ומשפט' - תיבת אז רומזת לתורה, כמו שכתב הרב 'יקר הערך': אם אתה רוצה להבין דברי התורה, הנקראת 'אז' - צריך לתת צדקה.

מה שטוענים העולם, שכיום בדורנו אי אפשר להגיע למעלת ה'לשמה', הנה ישתקע הדבר ולא יאמר. וטענה זו נובעת מכוח ההבנה שעניין ה'לשמה' הוא רק בבחינת מעלה ותוספת בלימוד התורה. ואין זה נכון כלל ועיקר, מפני שעניין ה'לשמה' הוא עצם צורת התלמוד תורה, וזאת התורה לא תהא מוחלפת ולא תשתנה עקב ירידת הדורות. ובדיוק כמו שאנו מבינים שגם היום חייבים להניח תפילין ולא יעלה על הדעת שדבר זה ישתנה מכל סיבה שהיא, כך גם בדבר זה. ... רגיל אני לפני מסירת השיעור בישיבה לומר לתלמידים שאנו משתדלים ללמוד לשמה, ולכן לא יתבייש שום תלמיד מכל שאלה שיש לו, ואפילו אם חושש שילעגו לו ישאל, מכיוון שאם לומדים לשמה לא צריך להתבייש מכלום. וכן אני נושא תפלה קצרה בפני התלמידים כל יום שנזכה שהלימוד שלנו היום יהיה 'לשמה'.

'והנה שם שלושה עדרי צאן רובצים עליה' - שהם: כוהנים, לויים, ישראלים.
'רובצים עליה' - ואין מי שיאמר שלי הוא לבדו. ושמא תאמר: למה לא יהיה כתר תורה כשאר כתרים, שיש להם הזוכה, ואינם הפקר?! - שזכה אהרן וזרעו בכתר כהונה, ודוד וזרעו בכתר מלכות. וגם כן בכתר תורה, יהיה מי שיזכה בו לבדו.
לזה אומר: 'כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים' - רוצה לומר: שכתר תורה צריך לכולם להשגת שלימותם, כהן, לוי וישראל. וכל אחד משקה ומדלה ממנו מים חיים, לעבוד את ה' הנכבד והנורא.
ושמא תאמר: אחר שהתורה היא הפקר, אולי כל הרוצה ליטול - יטול בלי יגיעה וטורח, כמו הפקר שאין לו ידיעה ומונע? - לזה אומר: 'והאבן גדולה על פי הבאר'. ... שצריך לימוד התלמוד יגיעה רבה.

הנה תחילה וראש ראוי לברר אם מהעיקר יש לי דין תלמיד חכם - כיוון שאני כהיום הזה עומד בעסקי המשא ומתן, להביא טרף לביתי, כדי שלא אצטרך לבריות, כמאמרם זיכרונם לברכה: 'פשוט נבלה בשוק'. ואל א-לוהים הוא יודע כי כמה צער בנפשי על זה שאני עוסק בפרקמטיא, אבל מה אעשה כי הוצאה מרובה, מפני יוקר השערים, ואי אפשר לומר ונקה, ועל כיוצא בזה אמרו רז"ל: 'עשה שבתך חול', ו'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה' חס ושלום. ...
כל אדם שעושה תורתו קבע ומלאכתו ארעי, כגון שיש לו עיתים קבועים ללימודו, ואינו מבטלה כלל, ושאר היום כשהוא פנוי ממלאכתו שאינו צריך למזונותיו הוא חוזר על הספר ללמוד, ואינו מטייל בשווקים וברחובות אלא כדי להשתכר פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו, ולא לאצור ולהרבות ממון, לזה אני קורא תלמיד חכם. והמבזהו, משלם קנס המפורש בירושלמי.

כל מקום שכתוב 'זכירה' - נראה לי דהיינו שצריך שיוציא הדברים בפיו. כגון יציאת מצרים וכיוצא, שכתוב בה: 'זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים'. ומניין אני אומר אותה? - ממה שכתוב בזכירת עמלק: 'זכור ואל תשכח' - ודרשו רז"ל: 'זכור בפה ואל תשכח בלב'.
וכן בעניין קריאת המגילה מובא לנו במגילה משכתוב באסתר: 'והימים האלה נזכרים', וכתוב שם 'כתוב זאת זכרון בספר' - הרי שזכירה צריך שיהיה בקריאה, דהיינו שיוציא הדברים בפיו.

'אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה' - על ידי שמי שזוכה לישא אשה, ובפרט אם היא אשת חיל, זוכה גם כן על ידה, אותו דבר שנאמר עליו: 'יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה', וזה שאמר: 'ורחוק מפנינים מכרה' - פירוש מכרה של האשת חיל, היא התורה, שנאמרה עליה שהיא 'רחוק מפנינים'. ושמא תאמר כיוון שאמרנו שהתורה היא נקראת 'רחוק מפנינים', אם כן נאמר שמי שחייב לחברו אלף זוז יתן לו בפרעון ספר אחד, וכמעשה של ארטבן עם רבינו הקדוש, ששלח לו מזוזה אחת, ואמר לו: חפצי וחפציך לא ישוו בה. על זה אמר מקרא - שזה שאמרתי לך שהתורה נקראת 'רחוק מפנינים' היינו לעניין בטחון, שיהא בטוח שעל ידי החוכמה והתורה ישיג עושר וכבוד, לא שהדבר עצמו יהיה שווה כל כך. וזה שאמר: 'בטח בה לב בעלה' - שהבטחון שהוא בטוח בה, שמלבד ש'ושלל לא יחסר' - שלא יחסר לו משלו כלום, אלא שזוכה גם לעושר וכבוד הרבה חוץ ממה שהיה לו.
וזהו: 'גמלתהו טוב' - שישיג טובה הרבה ועוד בה גם שיצילהו וישמרהו מן המזיקין ומגל פגע רע. כמו שאמר לו רבנו הקדוש לארטבן: דבר שאתה שלחת לי, אני שומר עליו, ואני שולח לך דבר, שאתה ישן, והיא שומרת עליך וכו'. וזהו: 'ולא רע'.

'כי אם בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה'. - ביום עבודה, במסחר, במשאו ומתנו בין אנשים - הכל הולך על פי משפטי התורה ... וזה שיש לו הרצון ללמוד - מספיק לו זכות, ואף על פי שעדיין לא הספיק ללמוד. והעיקר שהכל יהיה בהצנע, ואינו משמיע קולו בשוק. וכן בתיקון המידות שלו - שהם תורתו של האדם, ידאג יומם ולילה לתיקונם.

'עשה לך רב והסתלק מן הספק' - אסור לדיין לפסוק את הדין, עד שישאל מפי רב אחר שמקבל דעתו עליו כרבו, ובזה יסתלק מן הספק. שבלי התייעצות, תמיד הספק מקונן בליבו שמא טעיתי. ...
ואסור לו לאדם להחמיר סתם בגלל שהוא מסופק, אלא עליו לברר ולשאול את פי החכם, ומבין שניהם יתברר העניין על מכונו. וכך היה דרכם של החכמים, שבכל פעם בבא להם שאלה באיסור והיתר, או עניין משפטי בדיני ממונות, היו מאספים את רבני המקום ומתייעצים איתם.

'והעמידו תלמידים הרבה' - ולא אמר: ולמדו. לומר לנו, שאם התלמידים אין להם במה להתפרנס, תנו להם המזונות כדי להתפרנס ויהיה לבם פנוי ללמוד תורה דווקא, ולא יהא לבם חושב מחשבות בזהב.

'לך אל הנמלה עצל ראה דרכיה וחכם' - לכאורה קשה: דרכה, בלשון יחיד, היה לו לומר, כי כמה דרכים יש לה?! ואפשר לפי שהנמלה יש לה עניינים שונים, שמורים לטובה ולרעה. כי מצד שבורחת מהגזל, כמו שכתבו זכרונם לברכה, ולאיש אשר אלה לו בוודאי יש לו הביטחון בה', אבל מצד אחר, שהיא מכנסת יותר מכדי סיפוקה, כי מאכלה הוא שיעור ומחצה, כמו שכתבו זכרונם לברכה. בוודאי יש לה מידת זריזות, שהיא טובה, אבל יראה, שאין לה הביטחון בה'.
על זה בא שלמה להזהיר את העצל, שאל תאמר: אני בוטח בה' ואיני חושש כמה שאני עצל ויושב ובטל, ואל תאמר: אני מרבה לעסוק בעסק הממון וממעט בעסק התורה, שהמידות האלה, העצלות וריבוי חמדת הממון כדי לבטל רצון הבורא, הן מגונות, ואל תרדוף אחריהן. אלא ראה הדרכים הטובות שיש לנמלה, והתחכם לעשותם, והם שנאת הגזל והזריזות, כי הן קשורות זה בזה כשלהבת בגחלת, שעל ידי שנאת הגזל יהיה זריז לקבץ כדי שלא יגזול ויעבור על דברי תורה.

צריך לעשות חשבון נפש עם עצמך, כי אין עושר כעושר הזמן, ואין חכמה כחכמת התורה, ואמרו: 'הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות', וחוכמת התורה, לבד שמקיים מצוות עשה, היא נותנת חיים טובים לעוסקיה ואורך ימים ושנים: 'כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים', ודרכה מגיעים לעושר וכבוד, 'אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד', וזהו החשבון שאתה צריך לעשות עם עצמך, והראשונים היו עושים חשבון נפש כל לילה לפני שנתם לדעת אם מלאו חובתם היומית, והם נקראים בלשון חכמים 'מארי דחושבנא', ואני יודע שהרצון הטוב יש לך, כי איש חכם אתה, אבל הזמן דוחק מטרדות ההתחלות, 'והיום קצר והמלאכה מרובה', ו'אין הקומץ משביע את הארי', אבל ראה מה אמר שלמה המלך, עליו השלום: 'אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה', ואמר עוד: 'יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה'.

'כששמעו ישראל פרשת הקורבנות - נתייראו. אמר להם הקדוש ברוך הוא: התעסקו בתורה ואל תתייראו' - אפשר לפרש במה שאמרו במקום אחר: שעל ידי החידושים בתורה, מתכפרים עוונותיו של אדם כמו הקורבנות. ולפי זה יתכן שמשום כך 'נתייראו' - בזמן שבית המקדש קיים שיש קרבן, בזמן שאין בית מקדש מה יהא עלינו? ואמר להם הקדוש ברוך הוא: 'התעסקו בתורה' - התעסקו דווקא. דהיינו: שתטרחו בה עד שתחדשו בה חידושים, ובזה חטאתכם תכופר כמו הקרבן.
ובזה אפשר לפרש זה שנאמר: 'זאת תורת העולה' - ירצה: תורת המעלה חידושים בלימודו 'היא העולה' לו במקום קורבן עולה, והוא הדין לכל שאר הקרבנות.

והנה התלמידי חכמים, שאינם לומדים רק בדברי הגמרא, וכל עסקם רק לפלפל, ואינם נותנים לב ללמוד בחלק הדינים, לא טוב הם עושים. כי תכלית לימוד הגמרא הוא לידע הדינים הנצרכים, ולהורות את חקי הא-להים. כי תכלית הלמוד הוא על מנת לעשות או ללמד, וצריכים לקבוע זמן למשקל ולמטרי בתשובות הפוסקים, לדעת איך להורות, ואיך לעשות, וגם כן ללמוד זמן קבוע בשולחן ערוך ונושאי כליו, למען ימלאו כריסם בבקיאות וידיעת הדינים ובפרט הדינים הנצרכים.
כי בעונותינו הרבים אנחנו הרואים שכמה תלמידי חכמים, והם מעיינים מופלגים קולעים אל השערה, וכאשר תבוא לפניהם שאלה בדין פשוט ומבואר בשולחן ערוך, אפילו בדיני תפילה וברכות, לא ידעו מה להשיב. ונמצא שהם עושים מן הטפל עיקר. כי הפלפול והחריפות, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על כלל הדינים יצא. כי הוא רק לחדד את הסכל למען יהיה לו הכנה ללמוד בדברי הפסק והשאלות ותשובות, להורות את חקי הא-להים ואת תורותיו ושלא ישגה בהוראה.

כיוון שהבעלי בתים, עיניהם צרה בתלמידי חכמים, טוב הוא לתלמידי חכמים לסייע כדי שלא יתנו עיניהם בו ... כל שכן בעבור בניהם, שכעת איני מוצא בהם מקום פטור, ובפרט בעת צרה כזאת, כי הן צבור עני, וכשל כחם לפרוע חובותם, ויש לאל ידם לתלמידי חכמים הנזכרים, אף גם זה לסייע בעד עניי העיירה, שוודאי חייבים הם לשלם לפחות בעד בניהם, ואין פוטר אותם. ...
שהקהל משיבים על זה, שהן אמת שאתם פטורים על עצמיכם מן הדין. אבל כיוון שהמלך שואל מאתנו גם על בניכם הקטנים, שהם בכלל המניין, וגובה מאתנו עליהם, דיינו לפרוע על נפשכם, אבל על בניכם, לא מן השם הוא שנפרע, אנחנו עליהם, ולא אתם אביהם, אשר כוח בידכם לפרוע עליהם, שדי והותר מה שאנחנו פורעים על העניים ובניהם, כי רבים המה.

'לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות, אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה', ומה שאומרים אנו: 'כל העוסק בתורה שלא לשמה, נוח לו שלא נברא ותורתו נעשית לו סם המוות'. ...
ונראה לי ליישב על פי מה שכתב בעל העיקרים בפסוק: 'מה ה' א-להיך שואל מעמך - כי אם ליראה את ה' א-להיך' - שהכוונה שבשמירת המצוות, האדם זוכה ליראה פנימית, ותהיה חקוקה בליבו אהבתו יתברך, ואפילו שהיא שלא לשמה, המעשה מצד עצמו - מצווה ומעשה טוב נקרא, מה שאין כן לימוד תורה לחוד, אם הוא שלא לשמה, כי אם להתייהר, חס ושלום, אין מעשה טוב כלל. ... שהעוסק בתורה שלא לשמה, טוב לו שלא נברא - מדובר בעסק התורה לחוד, אבל זה שאומרים: אנו לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות - שניהם כאחד טובים, ואף על פי שהם שלא לשמה, מכל מקום כיוון שיש מצוות עם עסק התורה, מזדכך אז החומר. ... עד כאן לשונו.
וזוהי כוונת 'רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל' - לזכך חומרם, ולפי שיצר לב האדם רע, ולא כל העולם לומדים לשמה, ואם לא נתן לנו לזכך חומרינו כי אם התורה בלא מצוות, הרי נוח למי שלמד לשמה - מזדכך, אבל למי שלמד שלא לשמה - לא יזדכך חומרו, 'לפיכך' - כדי לזכך את ישראל כולם, ואפילו מי שלא למד לשמה, 'הרבה להם תורה ומצוות' - שניהם ביחד, שאז אפילו מי שלומד שלא לשמה, על ידי מעשה המצוות זוכה ליראה פנימית, ותהיה חקוקה בליבו אהבת ה'.

וידוע שלימוד התורה אינו שווה בכל אדם, אלא כל אחד לפי ערך חוכמתו, שאם יכול לעסוק בגמרא, לא הותר לו ללמוד בספר הזוהר או תהלים תמיד. אלא יאחז בזה וגם מזה אל ינח ידו. ויהיה לימודו בנחת, ויבין כל דבר על האמת. וכן על זו הדרך, אם מוחו סובל חכמת הקבלה ויש בו כל תנאיה, ילמוד גם דרך האמת, ויקבל הדברים מהמקובלים האמיתיים, ואל יסמוך על דעתו בזה, וילך אל חכמים ויחכם. וצריך שיהיה המקום נקי ובגדיו נקיים וגופו נקי ממאכלות אסורות. וגם מאכלו יהיה מן ממון של היתר, ומה טוב אם יהיה מיגיע כפיו. ואם יש לו במה לקנות ספרים - ילמוד בספריו. ואם יזדמן לפניו איזה ספק באיזה דין, ישאל למי שגדול ממנו בחכמה או במניין, ואל יסמוך על דעתו, אלא על דעת הרבים, והם יהיו לו לפה. ועשה אזנך כאפרכסת לשמוע בלימודים. והם סגולה ליכנס בלב יותר מהלומד.

כל דיין שדן דין אמת לאמיתו כאילו נעשה שותף למעשה בראשית, וכל דיין שלוקח שוחד ומטה את הדין, כאילו הגלה ישראל מעל אדמתם, והחריב בית המקדש בידו, ופגם בשם שדי, וגורם שקליפת שכחה ששמה רי״ב תשלט על ישראל, ותהיה מצה ומריבה בין איש לאשתו ובין אדם לחברו.
וחס וחלילה, יהיה חילול השם שבני הדור אומרים אם הדיינים מעוותים את הדין ולוקחים שוחד מה נעשה אנחנו. ואין להם מי שיכול להוכיח אותם, מפני שאם הוא אומר לו טול קיסם מבין שינייך, אומר לו טול קורה מבין עינייך. וזה ראייה שדי גימטרייה - בשֹחד, וזה שאמרו 'ראשיה בשֹחד ישפוטו' - ראשי תיבות רי״ב דהיינו במקום רב״י יש קליפת רי״ב ומצה ומריבה בין ישראל.

'ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך'. - יש לפרש: 'א-להיך' - אותיות: 'אהליך' - לרמוז לך, שאין אהבה מצויה 'בכל לבבך' אלא באהליך, באהלה של תורה. כי ככל שאתה באהלה של תורה אתה מקיים בשלמות: 'תמים תהיה עם ה' א-לוהיך', כמו שמצינו ביעקב אבינו, עליו השלום, שנאמר בו: 'ויעקב איש תם יושב אהלים'. מי גרם לו התמימות? - ישיבת אהלים, אהלה של תורתנו הקדושה.

'אמר רבי יודן: בתורת ה' אין כתיב כאן, אלא 'ובתורתו יהגה יומם ולילה' - שתהא נקראת על שמו, כגון משנתו של ר' חייא ושל בר קפרא ושל רבי אושעיה וכיוצא בהם, למה? - שיגעו בהם.
תדע לך, שהרי תורה של הקב"ה, שנאמר 'תורת ה' תמימה', ועלה משה למרום ועשה שם ארבעים יום וארבעים לילה, ונקרא על שמו, שנאמר 'זכרו תורת משה עבדי'. עד כאן.
ועיקר היגיעה בתורה כי חפץ בה הוא - אם יהיה טורח בעסקה, שהוא יד כותבת כל מה שמחדש בלימודה, כי משה זכה שנקרא התורה על שמו הוא - בעבור כי 'ויכתוב משה את התורה הזאת, ויתנה אל הכוהנים בני לוי.'

על פי הידוע, שההולדה הגשמית לפרות ולרבות, בבנים ובנות, מן הנמנע הוא להוליד, כשהאיש והאישה שווים במעלה אחת ובסוג אחד, על דרך שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד. כמו כן דומה בדומה ממש הוא גם בהולדה הרוחנית, שהם תורה ומצוות ומעשים טובים, אם אדם מחשיב את עצמו למה ולא כלום, נגד חשיבות נשמתו היקרה, אזי יוליד תורה ומעשים טובים. ...
ולעניות דעתי נראה לפרש בזה כוונת רבותינו זיכרונם לברכה בגמרא: 'כל המתגאה - אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו' - הכוונה שכיוון שהוא מתגאה ומתנשא על נשמתו היקרה, מן הנמנע לו שיזכה לחכמת התורה, כי גאוותו וזדון לבו מעכבתו שלא להתלמד תורה. ...
ובזה יובן כוונת המאמר: 'פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה' - שהכוונה כי מה שזכה יהושע להתלמד כל התורה מפי משה רבינו, עליו השלום, לא היה כי אם על שהמעיט את עצמו לפני רבו, כמו הלבנה שהמעיטה את עצמה מפני החמה, כדי שלא להיות שני מלכים משתמשים בכתר אחד. וכן אמרו 'עשה לך רב' כנזכר, והיינו שמועיל לו לזכות לכתר תורה כראוי. ולכוונה זו הם אמרו: 'פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה' - באו להודיענו שלא היו שניהם שווים במדרגה אחת, דוגמת השמש והירח.

'שמעו מוסר וחכמו ואל תפרעו'. - ויש להבין במה שאמר: 'שמעו מוסר' - האם המוסר מחכים לאדם? - הלא המוסר מביא את האדם לשוב בתשובה אבל שיחכים לאדם לעיין בהלכה, איך ייתכן?!
יובן במה שאמרו בזוהר הקדוש, וזה לשונו: 'ובשל כך מי שהוא חייב ורוצה להיכנס לדעת סודות התורה, כמה שנקראים חושך ואפילה, נחשים ועקרבים, מבלבלים מחשבתו שלא יכנס למקום שאינו שלו. אבל מי שהוא טוב, אזי כל אלו השומרים הם לעזרתו, וקטגור נעשה סניגור'. עד כאן לשונו. ושמעתי מהרב המופלא, כבוד מורנו רבי דוד אברהם קאריו, הוא אמר אלי שהיה תלמידו של עטרת ראשי ... כבוד מורנו הרב רבי שאלתיאל ניניו, זכר צדיק וקדוש לברכה, שהיה מנהגו קודם שיעסוק בתורה עמו, היה דורש לו מוסר תחילה, והיה מאריך במוסר. ואחר כך היה עוסק בתלמוד. אשריו ואשרי חלקו. עד כאן לשונו.
ונראה לעניות דעתי בטעם הדבר, ששמא היה לו איזה חטא, והיה מעכבו מלהיכנס בלבו הלכה, וכמו שכתב בזוהר הקדוש, אבל על ידי שהיה דורש לו תחילה, דברי מוסר, על ידי זה היה מהרהר בלבו, לשוב בתשובה שלמה, ואזי המלאכי חבלה היו מהפכים לו לסניגור. וכעת זה אומרו: 'שמעו מוסר' - תחילה מהרב, ועל ידי שמיעת המוסר מהרהר בלבו לשוב בתשובה שלמה, ועל ידי זה: 'וחכמו' - תהיו חכמים שמלאכי החבלה בעצמם יתהפכו לסניגור. 'ואל תפרעו' - פירש רש"י זיכרונו לברכה, ואל תבטלו מוסרי.

'בטח אל ה' בכל לבך, ואל בינתך אל תשען' - והנה מה שמצילה מן החטא היא דווקא בעת שעוסק בה, ולזה אמר אחר כך שכל זה הוא בתנאי ש'תורתי אל תשכח', שיהיו כתובים 'על לוח לבך', ואז 'בטח אל ה' בכל לבך' - שאין חטא בא על ידך, על דרך שכתבו התוספות, שסתם תלמיד חכם שתורתו הוא אומנותו אין חטא בא אל ידו, מפני שאינו הולך ארבע אמות בלא תורה, וזהו טעם שמי שמסיק שמועות ש'הגיע לפרשת דרכים'. ובא הכתוב לומר, שאף שלבך בטוח, שעל ידי התורה והחכמה שבלבך, שאין אתה חוטא, מכל מקום אף על פי כן אני אומר לך ש'אל בנתך אל תשען' - ואל תאמן בעצמך מבחינה זו, אלא 'בכל דרכך דעהו' - בכל דרכך דווקא, שבא לרמוז שאף שהגעת לפרשת דרכים, אף על פי כן אל תאמן בעצמך, אלא 'בכל דרכך דעהו', משום שלא ידע איש בנפשו, ואם כן אל תהי חכם בעיניך, וקח בידך הבחינה האחרת, שהינה 'ירא את ה' וסור מרע', שבבחינה זו הגיע האדם לפרשת דרכים.

ואפשר לתת טעם למה אין אנו אוגדים כל ארבעה מינים כי אם שלושה מינים, יען שמי שיש בו תורה ומעשים טובים, שהוא כנגד האתרוג, אינו צריך שיאגד עמהם כדי שיתכפר אלו עם אלו, שכבר הוא כלול מכולם. לא כן הלולב, שהוא כנגד בעלי תורה לבד, צריך שיתדבק עם ההדס, שהם אנשי מעשה. וכן הדס, שהוא כנגד בעלי מצוות, צריך שיתדבק עם הלולב שהם בעלי תורה. ועל ידי שניהם יושלמו בגוף אחד, כמו האתרוג. וערבי נחל, שהם שארית ישראל, שאין בהם לא ולא מעשים טובים צריך שיהיו דבוקים עם ההדס והלולב, ועל ידיהם יושלמו גם הם. אבל אתרוג אין לו דמיון עמהם, ולכן השלושה מינים צריכים אגד. ואתרוג אינו צריך אגד. אבל צריך שיהיה עמהם, כדי שיגן עליהם.

בארצות המערב מנהגם הוא - שהמוני עם מתעטפים בטליתות קטנים שיש בהם שיעור, ומברכים עליו להתעטף, ואחר הברכה משלשלין אותו על כתפיהם ואינם מכסים בו ראשם. ורק התלמידי חכמים מתעטפים בטלית גדולה ומכסין בו הראש. והכלל הוא כאשר עינייך תחזינה בבית הכנסת איש מעוטף בטלית גדולה על ראשו - דע לך כי מרבנן הוא ...וזאת היתה תפארת חכמים וכבוד התורה בדורות שלפנינו - שאיש המוני העם לא יעיז פניו לכסות ראשו בבית הכנסת בטלית. ...
ושמעתי מפי עטרת ראשי מרן אבא, זכר צדיק וקדוש לברכה, שסיפר שפעם אחת איש בעל הבית חשוב זחה דעתו עליו להתעטף בטלית תלמיד חכם בלי רשות, ובא לבית הכנסת מעוטף בטליתו. וכאשר בא לבית הכנסת, הרב המורה של העדה, וראה את האיש ההמוני ההוא מעוטף בטליתו, קם הרב ממקומו הקבוע לו בבית הכנסת, וישב בסדר האבלים רחמנא ליצלן. וכשאמרו לו הקהל - רבינו! על מה ישב לו במקום הזה, בר מינן? השיבם כי 'על זאת תאבל הארץ' ותפוג תורתם, שנתקיים בנו מה שנאמר 'ויתכסו שקים האדם והבהמה'. ובעל הבית ההוא הוכרח לשוב מדעתו.

'יהי לבי תמים בחוקיך למען לא אבוש' - אמר הרב אלגאזי על רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום, שרצה לומר: שכל מי שרוצה לפרש שום פסוק או מאמר כדי שיומתק הפירוש, מקשה בו קושיות הנופלות בו, ואחר כך יתרץ העניין על נכון. וזה דווקא בדברים הפשטיים. אכן, בסתרי תורה סכנה עצומה להתחיל הפירוש בקושיות, כי עד שלא יצא התירוץ מפי הרב, נתעצמה הקושיה בלב התלמיד, ויבוא לידי כפירה, חס ושלום. ולכן 'רבי עקיבא נכנס בשלום' - רוצה לומר: כשבא לפרש הדבר על פי הסוד, לא התחיל בשום קושיה, אלא 'נכנס בשלום' ועל ידי כך 'יצא בשלום'. וזה אומרו: 'יהי לבי תמים' - פתי: שגימטרייה תמים הוא פתי, 'בחוקיך' - שהם דברים הנעלמים, שאין בהם טעם, 'למען לא אבוש', חס ושלום, שאם, חס ושלום, אשאר ואחקור בדבר, שמא, חס ושלום, אבוא לידי בושה. לכן 'יהי לבי תמים'.

מאמר תמוה, הביאוהו המפרשים, זיכרונם לברכה, וזו לשונם: 'והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך' - אלו מעשיהם של רשעים. 'ויאמר א-להים יהי אור' - אלו מעשיהם של צדיקים. ואיני יודע באיזה מהם חפץ? - כשהוא אומר: 'וירא א-להים את האור כי טוב' - הווי אומר מעשיהם של צדיקים הוא חפץ.
ולכאורה דברי המאמר הנזכר הם פלא, שמתחילה, מדוע הוא בספק אם חפץ במעשיהם של רשעים. ועוד קשה אומרו: 'מעשיהם של צדיקים' - ולא אמר צדיקים ורשעים. אמנם יובן, לעניות דעתי, על פי מה שפירש הרב אשכנזי ז"ל בספר 'עת ספוד' על פי 'מי יודע רוח בני האדם': שהתורה היא מזככת נפש הבהמית ומחזרת אותה למוטב.
מעתה זאת אומרת: 'וחושך - אלו מעשיהם של רשעים' - הוא מדבר על פרק הקורא כדי לזכך נפשו. ומעשיהם של רשעים יקרא שעדיין לא נזדכה נפשו, והרי הוא רשע. 'ויאמר א-להים יהי אור - אלו מעשיהם של צדיקים' – היינו: תורה שלומד אחר שנזדככה נפשו, ש'מעשיהם של צדיקים' יקרא - לפי שאחר שנזדככה נפשו, הוא לומד תורה לשמה, וצדיק הוא.

'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא' -
נשאלת שאלה מדוע נוהגים לומר את משנת 'כל ישראל' לפני מסכת אבות. הרי אין מקומה של משנה זו כאן אלא במסכת נזיקין, ומסכת אבות כידוע פותחת ב'משה קיבל תורה מסיני'?
נתרץ זאת בשם רבי יעקב יצחק החוזה מלובלין זצ"ל שהיה משיח אל ליבו לאחר שקם לקרוא בלילה תיקון חצות והיה מתייחד עם קונו בזמן זה, או-אז לאחר תיקון חצות לפני שהיה מתחיל את סדר לימודו בש"ס ופוסקים הלכה וחסידות, היה מהרהר בתשובה ושואל את עצמו: שמא אני נמנה בין אותם אנשים שעליהם דיבר דוד המלך בכותבו את מזמור נ' בספר תהלים שנאמר: 'ולרשע אמר א-לוהים מה לך לספר חוקי ותישא בריתי עלי פיך'. ...
צדיק כזה היה אומר זאת ומתוודה בליבו: שמא שייך הוא לאותה קבוצת אנשים שעליהם נאמר מזמור זה, אלא שאמר באיזו זכות ובאיזו רשות אני פותח את הגמרא ולומד תורתך ריבונו של עולם? - בזכות אותה משנה שנמצאת בפרק חלק במסכת סנהדרין: 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא'.

מה מאוד עלץ ליבי וגדלה שמחתי, בראותי העצה היעוצה, לעודד את התלמידים ולהכשירם לכתוב עברית, ולהרגילם בשימוש השפה, בתתך להם פקודה, שייעשו כולם אגודה אחת, להתאסף יחד להקדיש מאמרים, שירים וחידות לכבוד החגיגה השנתית של פתיחת הישיבה. הרגשה נעימה מלאה כל חדרי ליבי, בעוברי, בסקירה קלה, על מאמרי התלמידים. כמה נהניתי עד כדי שביעת רצון ועונג רב, מצחות לשונם וסגנונם הטוב. גם בחנתי חידושיהם שכתבו על הגמרא, פה ושם, וכמו חלב ודשן תשבע נפשי. הנכם נושאים ברכה מאת פניי, על קורת הרוח שעשיתם לי בזה. ואני מחזיק טוב לך, ידידי היקר, על כל כוחותיך שהשקעת בסידור החומר ועריכתו, וחלף מאמציך הכבירים להרמת קרן ישיבתנו, בתור מורה עברית לכיתות הגבוהות של הישיבה, וגם לכיתות התלמוד תורה. ולמרות חולשתך ורפיון כוחך, הנך מתאמץ בכל תוקף להדריך את התלמידים בחינוך טוב, בדרכי התורה והמוסר.

'טובים השנים מן האחד אשר יש להם שכר טוב בעמלם' - כלומר מלאכה ועסק התורה ... שהנהנה מן אחרים כדי לעסוק בתורה, אז צריך ליתן מחלקו הצפון לו, לאותו שההנה אותו בעולם הזה. אבל אם היה עושה איזו מלאכה, לא היה צריך ליהנות משום אדם, ואז כל השכר הוא שלו.
ולזה אמר: 'כי יש אדם שעמלו בחכמה' - כלומר בחכמת התורה, ובדעת ובכישרון, ולאדם אשר לא עמל בו יתננו חלקו, גם זה הבל' - שהיה לו לעשות מלאכה, ולהסתפק ממעשה ידיו, ולא ליהנות משום אדם, וזה היה כל מה שעמל ויגע הוא שלו.
ולזה אמר אחר כך: 'אין טוב באדם שיאכל ושתה, והראה את נפשו טוב בעמלו, גם זה ראיתי אני כי מיד הא-להים היא' - רצונו בזה לומר: היותר טוב לאדם, שמה שיאכל ושתה, שיראה לנפשו טוב. ובמה מראה טוב לנפשו? - כלומר 'טוב' עולם הבא - בעמלו'. 'גם זה ראיתי אני' שהוא 'מיד הא-לוהים' שכשיעמול, ומה שאוכל הוא מה שהוא עמל, אז 'מיד הא-לוהים היא' - ולא שיצפה לבשר ודם שיתנו לו.

אם מותר ללמוד ולהתפלל ולברך בגילוי הראש מן הדין או לאו? ...
הואיל וכל הפוסקים הגדולים שהזכרתי לפניך מדבריהם מוכח, שלא חשו כי אם במקום הזכרת ה' דווקא, אבל הלימוד נראה פשוט מדבריהם שמצד הדין מותר.

'אמר רבי יהושע בן לוי: חש בראשו - יעסוק בתורה שנאמר 'כי לוית חן לראשך', חש בגרונו - יעסוק בתורה, שנאמר 'וענקים לגרגרותיך', חש במעיו - יעסוק בתורה, שנאמר 'רפאות תהי לשרך', חש בעצמותיו - יעסוק בתורה, שנאמר 'ושיקוי לעצמותיך', חש בכל גופו - יעסוק בתורה, שנאמר 'ולכל בשרו מרפא'. - שחש ראשו של אדם או גרונו ואפילו כל גופו, חיוב מוטל עליו לעסוק בתורה. ואדרבה, עסק התורה היא רפואה לו. וכעת זה אומרו: 'אל תברח מדברי תורה' - כלומר שלא רק כשהאדם הוא בריא, שחיוב מוטל עליו לעסוק בתורה, כדי שיעורו יומם ולילה, אלא אפילו בעת שחש ראשך או גרונך ואפילו כל גופך, אפילו כך אל תברח מדברי תורה. ועל זה שאול שאל בעצה למה? - כלומר, שברור כשהאדם בריא מובן שחיוב מוטל עליו שלא יברח מדברי תורה, אך בעת שחש ראשו של אדם או כל גופו למה? - ולזה באה התשובה בעצם 'כי ממנו תוצאות חיים' - כלומר שאדרבה על ידי עסק התורה 'ממנו תוצאות חיים', והרפואה באה לו על ידי עסק התורה, וכמו שנאמר בגמרא. וזהו שסיים בדבריו ואמר: 'ללמדך שמדברי תורה יוצאים חיים' - כלומר שאפילו באופן הזה שחש כל גופו, יוצאים חיים לעולם, כי אדרבה בזה שהוא עוסק בתורה, רפואה וחיים באה לו ככל האמור.

מודיע נאמנה כי לחמי זה, לא לחכמים וגדולי תורה הוא מיועד, רק להמון העם כמוני ששוגים מדרך האמת, ועל ידי המשל והסיפור מתקרבים אל אבינו שבשמים. ... אמנם הדבר ידוע, כי לדרוש בהלכות בלבד, אין לב המון העם נמשך אחריהם, אלא צריך שיהיה עיקר הדרוש ורובו בדברי אגדה ומוסר, ויזכיר גם כן הדרשן באמצע מן פסקי הלכות, על ידי הקשר שיקשרם בדרשה שדורש על המקרא, כדי למשוך לב העם אל הדברים האלה בחכמה ודעת.

'תורתם אומנותם' מיהו? - אם יש לו מעט אומנות או מעט משא ומתן להתפרנס בו וכו', ובכל שעה שהוא פנוי מעסקיו, חוזר על דבר תורה ולומד תדיר - נקרא 'תורתו אומנותו'. ...
תלמיד חכם ותורתו אומנותו, שבכל עת שפונה מעסקיו - חוזר ללימודו, ויצאו מזה תלמידי חכמים, שיש להם חנות, ועוסקים רוב היום במשא ומתן כגון האחד לבזאזין, שיושבים בחנות כל היום.

'ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו' - אפשר לרמוז בזה מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'אם תעזבני יום, יומיים אעזבך' - שאם אדם לא מוסיף בכל יום ללמוד, אז גם מה שלמד הולך ונשכח ממנו. וזהו: 'ולא זכר שר המשקים' - התלמיד חכם, בעל תורה הנמשלת להרבה משקים, 'את יוסף' - להוסיף ללמוד עוד, אז 'וישכחהו' - ישכח גם מה שהיה יודע. ולזה סמוך לו: 'ויהי מקץ שנתיים ימים' - אין 'ויהי' אלא לשון צער. 'שנתיים ימים' - במקום ימים שהיא שנה אחת, כמו 'ימים תהיה גאולתו', יהיו 'שנתיים' - שתעזבהו התורה שנתיים, על שעזב אותה שנה אחת.

'הא לחמא עניא' - על פי דברי התנא באבות: 'כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל'. וזה 'הא' - רמז לתורה, ה' חומשי תורה. וכן 'הא' - גימטרייה ו', רמז לששה סדרי משנה, כדי לזכות בהם צריך 'לחמא עניא' – דהיינו: פת במלח תאכל, שהוא מאכל עניים. גם כן יש לפרש על פי מה שאמרו בגמרא: 'היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה', וזהו: 'הא' - רמז לתורה כנזכר, תצא ותתקיים ב'לחמא עניא', בבני עניים.

יש לקנוס האנשים, המונעים עצמם לילך להתפלל בבית הכנסת, משום שעוסקים בתורה או משום שמשׂתכרין ממון. ולעשירים יש לקנוס יותר. ...ולא יעסוק בתורה בבית הכנסת, בשעה שהציבור אומרים סליחות ותחינות, וכל שכן בשעת החזרה והקדישים.

'רבי חנניה בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר' - שאדרבה, מסתבר ההיפך, שאם היה רוצה לזכותם, היה לו למעט המצוות, כדי שיוכלו לקיימם ולא יעברו על אחת מהנה. ... זהו כוונת התנא: 'רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל' - שמרוב חיבתו עם ישראל עמו, 'הרבה לנו תורה ומצוות', שבלי זה היה מקום להחטיאו באומרו: קיים מיעוט המצוות שנצטווית, ואחר כך עשה מה שלבך חפץ, משום כך 'הרבה לנו' וציוונו להגות בו יומם ולילה, ונמצא שאין לו פנאי להיותו להוט אחר התענוגים, נמצא שהריבוי הוא לזכותנו.

ניסיון - את חטאי אני מזכיר, כי זה רבות בשנים אשר נקראתי לבוא לעיר גאלאטא, ליישב בראש על העדה, בתור מרא דאתרא. ויהי כבואי, שמתי פני לשקוד על דלתי בית המדרש, יום יום, ושם נמצא החכם השלם, מורינו הרב רבי יהודה, המכונה בכור רופא זיכרונו לברכה, והוא שאלני להסביר לו דברי רש"י הללו: 'וינסו כמשמעו' - מה היה קשה לרש"י, זיכרונו לברכה, ומה בא לשלול? - והאמת אגיד, שכאילם לא יפתח פיו הייתי, ונאלמתי דומיה.
והנה עתה, שהגעתי לארבעים שנה, אשר הנני עומד על משמרתי, תודה לאל, נתקיים בי מאמר רבותינו זיכרונם לברכה: 'אין אדם עומד על דברי רבו עד ארבעים שנה'. כי השנה הזו, בלומדי פרקי אבות בין פסח לעצרת עם פירוש הרשב"ץ, ראיתי דבריו הנחמדים לאבות, שכתב: 'עשרה ניסיונות נסו אבותינו לקדוש ברוך הוא' - יש חידוש לומר, שלא נזכר בכתוב שלא בדקדוק: 'וינסו אותי זה עשר פעמים, ולא שמעו בקולי', כמו 'זה עשר פעמים תכלימוני' - שהוא לא בדקדוק, אלא לפי שהוא מספר שלם, ורוצה לומר: הרבה פעמים תכלימוני ...' עיין שם.
ובו בפרק עלו ברעיוני דברי רש"י זיכרונו לברכה, במדבר הנזכר לעיל, ואורו עיני, ושבעתי נחת, ומצאתי תשובה ניצחת את כל ונוכחת, כי רש"י זיכרונו לברכה, בקוצר מילים בא לשלול, שלא יעלה על לבנו כי פירוש הכתוב: 'וינסו אותי זה עשר פעמים' - הוא כמו 'ואפו עשר נשים', וכמו 'עשר פעמים תכלימוני' - שנאמר שלא בדקדוק, כי אם על דרך גוזמא להרבות ולהגדיל, ורוצה לומר: פעמים רבות. אבל כאן מספר 'עשרה' מדוקדק ולכן כתב רש"י: 'כמשמעו' - והסביר לנו כוונתו - שהם עשרה ניסיונות ... ולעניות דעתי, טעות קטן נפל בדפוס בדברי רש"י, זיכרונו לברכה, וכן צריך לומר: וינסו וגו' כמשמעו' - וכוונתו פשוטה על תיבות 'עשר פעמים' ולא על תיבת 'וינסו'.

'ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת' - נראה לפרש על מה שאמרו חכמים: שכל השרוי בלא אישה, שרוי בלא תורה. וכתב הרב 'ערכי הכינויים' ש'זאת' - כינוי לאשה. וזהו שאמר: 'ושמרו לעשות את כל דברי התורה', וזה על ידי: 'הזאת' - היא האישה.

'ולהורות נתן בלבו' - כלומר כשהוא מורה ומלמד את התלמידים, נותן אל לבו לדברים שאומרים התלמידים, והדברים יועילו גם לו, וכך יזכה 'ולהורות את בני ישראל' - ללמד תורה לבני ישראל מתוך חכמה ותבונה רבה.

שבת פרשת יתרו. לפני קריאת עשרת הדברות, עומדים וקוראים את הפיוט 'יום מעמד סיני', ולאחר מכן אומר שליח הציבור לבדו: מי האמין לשמועתנו, וזרוע ה' על מי נגלתה, מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה, כל עם בית ישראל הסכיתו ושמעו את קול עשרת הדברות, שנאמרו למשה רבינו בהר סיני, ברעם וברעש ברתת ובזיע, רכב א-לוהים ריבותיים, אלפי שנאן ה' בם סיני בקודש, הכל הבו גודל לא-לוהינו, ותנו כבוד לתורה'. וקוראים עשרת הדברות בציבור בטעם עליון.

שמעתי באומרים לי, על חיבורי הקטן הלזה, מי שם לך להיות חובר חבר, ולקובעו בדפוס, כי מקרא מלא דיבר הכתוב: 'עשות ספרים הרבה אין קץ', ועל הראשונים וכולי, כי הוא זה החלק הראשון ואתה בא וכולי ודיינו שנעמוד בשלנו בספרי הפוסקים ראשונים ואחרונים חלקם בחיים. על כן, באתי בארש החיים והנני מעתיק פה דברי צדיק, הרב חסיד קדוש כבוד מורנו הרב אליעזר פאפו זכרונו לברכה, בסימן ה' 'פלא יועץ' דף כ' עמוד ב', וזה לשונו: כמה טובה עשו לנו בעלי אסופות שבכל דור ודור, זכו וזיכו את הרבים, שאלמלא הם נשתכחה תורה מישראל, ובפרט בדור יתום כזה שרבו עלינו טירדות הזמן ואין הפנאי מסכים ללמוד בשקידה כל כך כמו הראשונים ודעתנו קצרה, ואם נבוא ללמוד ספרים הרבה אין קץ ומי הוא זה אשר תשיג ידו להיות כל ספרי הפוסקים בביתו ובחומותיו. ...
ובכן יקבלו הרובים את תשובתם, ועל דברי הקדושים זיכרונם לברכה אלו יסמכו ... כי זאת הייתה לי להדפיס תמימים דברי הפוסקים ראשונים ואחרונים, ומה שחנני ה' בנידונים שבאו לפניי לזכות את עצמי ולאנשים אשר בגילי, וכבר אזהרה השמיענו הרב המופלא ... שלא יסמוך אדם על דבריו, כי אם הוא יחפש מקור הדין מהיכן תורה יוצאה, שהוא יסדרו להיות מסודר לפניו לזיכרון בין עיניו.

לכבוד מקל תפארה, ציץ ועטרה, תורת ה' טהורה, ערוכה בכל ושמורה, אחת מהנה לא נעדרה, בלב צדיק תמים קשורה, דברים הנקנין באמירה, לילה כיום יעירה, על העבודה ועל התורה, להוציא תעלומה לאורה, בעיון זך וסברא, קולע אל השערה, ולא יחטיא המטרה, גמירי לה גמירא, גלייה לדרעיה, ונפל נהורא, טעמו וראו כי טוב סחרה, עדיו בחיתומיו תבואה ברה, את העיניים מאירה. תלמידך אני ומימיך בצמא אני שותה, וצריך אני עוד ללמוד ולגלות אחת מני אלף מחכמתו של רבי, ומה אני כי אבוא להללו?! רקין ואכין מיעוטין, ולבי אומר לי: סיימתנהו לשבחא דמרך?! - שתיקותי יפה לי מדיבורי.

(החיבור 'מעשה חרש') בא להשלים ולמלא את החסר ב'כנפי שחר', בו יצוינו מקורות מן התנ"ך, הזוהר הקדוש, הספרות התלמודית והמדרשית, ההלכתית והמחקרית, המגלים טפח מבקיאותם של משוררינו, זכר צדיקים לברכה, בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, שמתוך כך מתגלה אומנותם במלאכת ה'שיבוץ', שלפי מקומם בשיר מקבל הכתוב והמאמר, מובן מפתיע בעל פנים חדשות מתוק לחך ונעים לאוזן.

חכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים, מלכי מערב ומזרח. חזק לבלתי עזבה יום, כי יומיים מפניך תברח. חקר דבריה במחקרי שכלך, ומצאתה כאשר בה תטרח. חפשנה כמטמונים, כי היגיעה בה הוא דבר מוכרח. חבקנה ותכבדך, החזק בה אל תרף, ואורחותיה ארח. חן וכבוד תעטרך, וארוכתך מהרה תצמח, תציץ ותפרח. חסד ואמת מן ינצרוך וחכמתך לעד לא תסרח.

'בטנך ערימת חיטים, סוגה בשושנים - רוצה לומר: אם תרצה לעמוד ב'סוג' שלה, תביט ותבין מעניין השושנים - היות בניינה ויציאתה בין החוחים, כך היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה, ואין עניות אלא מן התורה ומן המצוות. ומבני בניו של סיסרא וסנחריב לימדו תורה ברבים, סוד הנשמות המוטבעים בקליפות ובתחבולותיו, לבני האדם להוציא בלעם מפיהם.

יפנה עתותיו להעמיק בתורת ה' ללמוד מתוכה את דרך החיים, הן בידיעת דרכי ה' שאנו לומדים ממנה ללכת גם אנחנו בדרכים אלו, והן לדעת מה יעשה ישראל, דבר יום ביומו, חוקים ומשפטים שציוותה לנו התורה, וממה יזהרו מלעשות, ואין קץ לחכמת התורה, ובהתפשטות משניותיה והלכותיה, וכולם אורחות חיים להצליח את האדם בשני עולמים.

'ערבות' - היינו במי שיש כוח בידו לעשות לאחרים - שיקיימו המצוות, וכעין גדול הבית שיש כוח בידו שיעשו ככל הכתוב בתורה, שאם לא יקיימו יש כוח בידו להכותם, ולמונעם בר, ולחם ומזון. וכן גדול העיר, שיש כוח בידו להכות ולענוש נכסים. וכן גדול הדור, אם יש כוח בידו, ואם הניחם לרצונם, נתפס הוא על עוונם, כאילו עשאם הוא בעצמו. ... שערבות תלוי אלא במי שיש כוח בידו - בכוח הזרוע, להעמיד אותם על דת, ובזה לא נצטוו הנשים. אבל בעשה של 'תוכחת' - דהיינו לדבר לו ברוח חן ותחנונים, ולהורות לו שלא זו הדרך, כן גם כך - שחייבות גם הנשים.

בהפטרת בראשית, הנביא ישעיה אומר: 'החרשים שמעו והעיוורים הביטו לראות מי עיוור, כי אם עבדי וחרש כמלאכי אשלח, מי עיוור כמשולם ועיוור כעבד השם'. - בדברים אלה מתכוון הנביא, להוכיח את הצדיקים, אשר הם גופם דבקים בהשם ובתורתו, אך לא אכפת להם מכל מה שיהיה בעיר, משימים עצמם כמו חרשים מכל מה שמתרחש בין הקהל, חטאים או ישרים.
גם כן, שמים עצמם, חלילה, כאילו לא רואים, בשביל שלא להוכיח את המון העם, ולספר מעשיהם. אין די שצדיקים אתם בשביל עצמכם, אלא חייבים אתם גם לשמוע ולראות מה נעשה בחוץ, ולטכס עצות לתיקון ושפור המצב בין הקהל.

עיקר נתינת התורה הוא במצות הדינים לדון את ישראל, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה במדרש בסדר משפטים: 'ואלה המשפטים' - זהו שכתוב 'ועוד מלך משפט אהב', אמר להם משה לישראל, הרי נותן לכם הקדוש ברוך הוא את תורתו, אם אין אתם עושים את הדינים נוטל את תורתו מכם. למה, שלא נתן לכם הקדוש ברוך הוא את התורה אלא על מנת שתעשו הדינים, שנאמר 'ועוז מלך משפט אהב'. עד כאן. וכן דרשו שם: 'מלך במשפט יעמיד ארץ', זה יהושפט מלך יהודה, שנאמר 'ויאמר יהושפט אל השופטים ראו מה אתם עושים'. 'ואיש תרומות יהרסנה' - זה חכם, שהוא יודע הלכות ומדרשות והגדות ויתום ואלמנה הולכים אצלו שיעשה דין ביניהם, והוא אומר להם עסוק אני במשנתי, איני פנוי, אמר לו הא-לוהים, מעלה אני עליך כאילו החרבת את העולם. לכך נאמר 'ואיש תרומות יהרסנה'. עד כאן.

מעלת גבאי צדקה ומלמדי תינוקות, העושים באמונה, שעתידים להאיר כרקיע וכוכבים. וההפך מזה מצינו, שמלמד שאינו עושה ולומד באמונה, עליו נאמר: 'ארור עושה מלאכת ה' רמיה', ועונשו אין קץ, רחמנא ליצלן, כי על כן כמה זהירות וזריזות צריכים המלמדים, להיות עושים מלאכתם באמונה, ועליהם תבוא ברכת טוב. וזה לעומת זה, צריכים אבות הבנים לפרוע להם בכל שבוע, ויתר שאת, כדי שיהיה להם ישוב לעשות מלאכתם באמונה. וכבר אמרו: 'כל מזונותיו של אדם קצובים לו מתשרי' - חוץ מתשרי, שהוא ראשי תיבות: תלמוד תורה, והוצאות שבת, וראש חודש ויום טוב, שאם גורע גורעים לו ואם מוסיף מוסיפים.

'אמר רבי חייא בר אמי משמו של עולא: גדול הנהנה יגיעו יותר מירא שמים. שאילו לגבי ירא שמים כתוב: 'אשרי איש ירא את ה'', ואילו גבי נהנה מיגיעו כתוב: 'אשריך וטוב לך' - אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא'. ואין טוב גדול מזה, טוב נצחי, שהקדוש ברוך הוא כביכול יטפל בו, וזה מידה כנגד מידה, כשם שבחייו לא הטריח לשום אדם ליהנות משל אחרים, כך אינו מטריח לשום אדם בעת פטירתו, וה' הוא נחלתו. אשרי המחכה ויגיע למדרגה גדולה כזו, אשר היא באה מחמת שלא רצה ליהנות משל אחרים.

'אדם, שלא למד עדיין, ובא להימלך, אם ילמוד תורה תחילה או יעסוק במעשה, אומרים לו - למוד תחילה, לפי שאין עם הארץ חסיד, אבל אדם שלמד כבר - המעשה יותר טוב מלימוד'. - נראה פשוט שזהו כוונת שהעם הארץ - 'לעשות רצונך אלוהי חפצתי', דהיינו מצוות ומעשים טובים.
וכי תתמה שהרי נאמר בגמרא שהתלמוד גדול וכו', לזה בא כמשיב 'ותורתך בתוך מעי', רצה לומר- שכבר למדתי וידעתי סדרן של מעשים טובים ומצוות, ועתה לאיש כמוני - מעשה גדול כנזכר.

שנו חכמים 'שלושה (וזה שקבע שלשה לאו דווקא, עיין במפרשים אבל ככה הוא גם כן שלעניין דברי תורה אפילו באחד), שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו מזבחי מתים'. אמרו המפרשים שיוצאים בברכת המזון, והקושיה מפורסמת: אנחנו עוסקים ברשעים?! כמו שכותב התוספות יום טוב שם. גם מבואר בכל מקום בתלמוד ובזוהר, שצריך להיות דווקא דברי תורה מלבד ברכת המזון. ואמנם לעניין הסדר, יראה לי שהוא אחר האכילה. … ומה טוב וישר חילם של אנשי מזרח ומערב ושאר מקומות, הנוהגים להזכיר ולומר איזה חידוש על פסוק ומדרש, לקיים מצות חכמים כתיקונה, ובזה נפשו לו תשבע מלהגות לבו תבונות על שולחנו, מעניינו של יום.

בכל יום שישי קוראים כולם בפרשה, מי שירצה יקראנה מספר הזוהר לו לעצמו, ומי שירצה פירוש רש"י, ומדרש שניים מקרא ואחד תרגום, ואחר כך ילכו אל הרב הגדול, והרב נותן שאלה אחת לתלמידים ושאלה אחת לכל החכמים, ובאותו יום כותבים תשובתו. וכדי שיהיה להם פנאי לעיין בה, היה הרב נותן השאלה מערב יום חמישי, ובלילה כל אחד מעיין בה עד מקום שידו מגעת, וביום השבת כולם מתכנסים, ונושאים ונותנים בתשובה, כל אחד ואחד מביאה כתובה בספר, ככותב פסק אחד. ואחר כך אחד מהחכמים, העשרה הגדולים ולא התלמידים, דורש ביניהם. כל אחד ואחד, שבת אחת על הסדר. ואחריו דורש קטן אחד מהתלמידים, להדריכם בפסק ובדרשה.

'יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב, וקנה לך חבר, והווי דן את כל האדם לכף זכות.' -
וזהו שרמז התנא: 'עשה לך רב' - פירוש, עשה לך מלאכה וסחורה הרבה על דרך - 'יש לי רב'. אבל צריך על כל פנים - 'וקנה לך חבר', שיעסוק בתורה, כי 'בצל החכמה בצל הכסף'.
ואל תאמר: שמא תלמיד חכם זה, שאני טורח בשבילו, שמא אין תוכו כברו ולשווא צרף צרוף - כי אור שבה מחזירו למוטב. והוא שסיים 'והווי דן את כל האדם לכף זכות'.

'והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו, ועלהו לא יבול, וכל אשר יעשה יצליח' -
שאדוננו דוד המלך, עליו השלום, דימה חזקת התורה לחזקת קרקעות, שכשם שקרקעות שעושים פירות תדיר, כגון הבתים והחצרות ושדה בית השלחין, שהמעיין בתוכו שמשקים אותו תדיר, חזקתם מיום ליום, ואפילו היו חסרים יום אחד, לא החזיק. וניר אינה חזקה, הואיל ולא נהנה. ובתים וחצרות, היכן שטוען המערער שיביא ראיה שדר ביום ובלילה הוא או אלו שהשכירו להם, הרי זו טענה ואומרים למחזיק או תביא עדים או שתסתלק. כמו כן הוא חזקת התורה.
וזה שאמר: 'כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו' - בשביל שטרח בה מיום ליום, יום ולילה, נקראת 'תורתו', שהחזיק בה וניתנה לו במתנה. 'והיה כעץ שתול על פלגי מים' - שחזקת התורה 'על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו' - שעושה פירות תדיר, שאינה כשדה הבעל, שהוא שותה מימי גשמים בלבד, ואם אין גשמים אינה עושה פירות, ולכן חזקתה אינה מיום ליום, אלא זו שעושה פירות תדיר, חזקתה מיום ליום. ...
גם 'וכל אשר יעשה יצליח' - שיהיה לו הנאה וריווח, שיהא עוסק בתורה לשמה, שנעשית לו סם חיים, שהתורה היא כחזקת קרקע, שאם נרה אפילו כמה שנים, הואיל ולא נהנה בה, שלא אכל פירות, או שזרעה ולא הרוויח כלום, אלא זרע כור ואסף כור, אינה חזקה, שהרי לא נהנה.

כתוב במכילתא, והובא בילקוט על פי זה, וזה לשונו: 'הנה נחלת ה' בנים' - מדת בשר ודם, אבל מי שאמר והיה העולם - אינו כן, אלא תאב לבנים - נותן לךו, שנאמר: 'הנה נחלת ה' בנים'; תאב לחכמה - נותן לו, שנאמר: 'כי ה' יתן חכמה'; תאב לנכסים - נותן לו, שנאמר: 'והעושר והכבוד מלפניך'.
רחם לבי, לב נשבר, אני עני, לתת טעם בדברי חכמינו זיכרונם לברכה, במה שנקטו בשלושה דברים אלו דווקא, יותר טוב מכמה עניינים אחרים, שהאדם תאב להם? ...
מבואר שעל ידי עסק התורה והחכמה ומלמד לאחרים - זוכה להבנות, ושיהיו לו בנים, וכל כיוצא על ידי העושר ועושה מצוות וצדקות בישראל - הרי זה נקרא תולדות. ... על כן מבואר שעל ידי מצוות ומעשים טובים, אשר יעשה האדם ,הרי זה נקרא בשם - אשר יש לו בנים. ומה הטעם שנקטו חכמינו זיכרונם לברכה לאלו שלושה דברים? - שהם קשורים ופעולותיהם שוות.
יוצא מזה שאל יצטער האדם ביתר שאת, אם לא היה לו בנים מאשתו הגשמית, שהרי יש לו כשתיים הנה: או על ידי עסק התורה והחכמה - אם יכול לעשות כן או על ידי עשותו מצוות ומעשים טובים מהבא בידו, שעליו הכתוב אומר: 'פרי צדיק עץ חיים', והרי זו מעלה גדולה, שזכה לשם ולתפארת שיש לו פרי צדיק, ואין לך מעלה גדולה מזאת.

'מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב', ואכל ושבע מעץ החיים אשר בתוך הגן, ואכל וחי לעולם שכולו טוב, לעולם שכולו ארוך, צריך להטות שכמו עול תורת אמת - תורה שבכתב וגם תורה שבעל-פה, המקובלת לעם בני ישראל, איש מפי איש, 'דור דור ודורשיו', עד משה מסיני. כי שתיים הנה - תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, אחיות הנה, מפי עליון יצאו. ...
ותורה שבכתב בלא תורה שבעל פה, הרי היא כגוף בלי נשמה, וכך גזרה חכמת היוצר כל, כי 'תורה אחת יהיה לכם' - בכתב, 'ותתצב אחותה' האמת, אהובה, רעותה הטובה, זאת התורה שבעל פה.

תורת ה' תמימה, יסודה היא במרומים, לעד ולעולמי עולמים, ויושביהם לנצח נצחים, ספרים נפתחים, ציצים ופרחים, 'דברי חכמים כדרבונות', כל הרמז הרומז על האדם, הן ופירושיהן, שווים בשיעוריהן, יפה גזרתן, ברוך שבחר בהם ובמשנתן.

אמר: 'זאת חקת התורה' לפני 'דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה' - להורות כי עניין הפרה בא לרמוז אל חוקת התורה; תורת ה' תמימה, ועל כן תהיה הפרה תמימה; וכמו שהפרה פוריה וחולבת, כן יאכל העוסק ומקים התורה, פירותיה בעולם הזה, והקרן קיימת לעולם הבא; וכמו שהמקבל עליו עול תורה מעבירים ממנו עול מלכות שמים ועול דרך ארץ, כן הפרה לא עלה עליה עול; וכמו שהתורה נמצאת בשלמות בשכל הכהן ששפתותיו ישמרו.

'אמר רבי יהושע בן לוי: מהו שכתוב 'וזאת התורה אשר שם משה' - זכה, נעשית לו סם חיים, לא זכה - סם המוות'. - וכתב עליו הריטב"א וזה לשונו: 'לא זכה - סם המוות' - פירוש: כשהוא שונה להתגדל ולהתגדר'. ... ויש לחלק בין היכן שעוסק מאהבת שכר לבין היכן שעוסק להתגדל ולהתייהר. שאם עוסק על מנת לקבל פרס, מעולה הוא. אבל אם עושה גופי תורה כדי להתגדל ולהתייהר נקרא חוטא, לפי שמשתמש בכתר תורה עצמו ועושה גופי תורה עטרה להתגדל בהם. ...
ואחשבה לדעת שמה שכתב הריטב"א: שכשהוא שונה להתגדל והתגדר - תורתו נעשית לו סם המוות, אין פירושו 'להתגדל ולהתגדר' - דהיינו להקנות שם לעצמו ויכבדוהו בני אדם ויקראוהו רבי, אלא הכוונה להתגדל ולהתגדר על חברו, והיינו כדי לקנטר ולקפח חברו בהלכות, שכתבו התוספות גם כן שתורתו נעשית לו סם המוות.

ראוי לנו לקרב כל הבא לחזות בנועם ה', ובפרט לקרב את זרע יעקב, ללמדם תורה, וכמו שאמר התנא: 'הוי אוהב את הבריות ומקרבן לתורה'. וזאת הבחינה האמיתית אם תורתו לשמה אם לאו, כי אם הוא לומד לעשות נחת רוח לבורא, הוא אוהב וחושק שגם אחרים ילמדו חכמה, להיות לרצון ה', ודומה לבן שאוהב את אביו ומכבדו ומאכילו וכו', שבוודאי הגמור רוצה שגם אחיו יכבדוהו, ולא יגרמו לו שום צער, חס ושלום. מה שאין כן אם תורתו שלא לשמה, חס ושלום, והיא לו לעטרה וקרדום, אז שמחתו שיהיה הוא לבדו חכם ורב, ולא יקרבו אחרים בגבולו.

דרשו תורת אל חי, כי בה מרגוע. תמצא נפש עייף, נוטה לגווע. בה יתנשא שפל, אוהב לשמוע. רזי מפעלות אל, בשמי שמיים: ... כושל בעוונו, עובר על גשר. רעוע, מתמוטט, דואג לשוח. תתמוך יד הנופל, יודע פשר: ויצא יצחק, בשדה לשוח. ישיב אל אל רוחו, נפשו תנוח. בין צדיקי עולם, לו ידות עשר.

העיר הזאת חופשית עד מאוד, ואיש הישר בעיניו יעשה, ואין להם רב שיראו ממנו, לא מצד הממשלה ולא מצד שהוא, ממונה לרב מהקהל הקדוש, ישמרם צורם ויחייהם.
ואם כן, כל איש אשר חשקה נפשו בבת נוכרייה, מביאה לביתו, ותהי לו לאשה, בלי גרות או מביא הדיוטות מן השוק, ומגיירה בפניהם, כאשר מצוי כן עתה, ויש להם בנים, והם פסולים. ואומרים שיגיירו אותם. ואם ישאל אותם אדם, בפני מה נתגיירתם? - ישיבו בחציפות: מי שמך וכו' ולא לך להיות עובר ומתעבר, ונשאר עם נוכרייה, ומוליד ממנה בנים, וולד אשה כמוה, ונתערבה בנוכרים ...
ואז פיזרתי מודעות, שאין לקבל גרים בארגנטינה עוד, כל ימי עולם, מכמה טעמים כאשר הסכמנו ... ואין לפרוץ גדר, וכל הפורץ גדר ישכנו נחש, ושומע לנו ישכון בטח, ושאנן מפחד רעה, ומי שרוצה להתגייר ייסע לירושלים, תיבנה ותכונן אולי יקבלוהו.

'והמלאכה' - שלושה במוסרה: 'והמלאכה הייתה דיים', 'והמלאכה לא ליום ולא ליומיים', 'והמלאכה גדולה' - ופירשו המפרשים זיכרונם לברכה: שצריך לקבוע עיתים לתורה ולעסוק בה כפי כוחו, אבל אינו חייב לעסוק בה כל היום וכל הלילה ולמות ברעב וכיוצא בזה.
וזהו רמז המסורה: 'והמלאכה גדולה' - היא התורה מלאכת שמים, ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים, ואמנם כשאינו עושה קצבה לתורה לומר: די במה שלמדתי, אלא בכל יום קובע עיתים לעסוק בה, וזהו: 'והמלאכה לא ליום ולא ליומיים' אז 'והמלאכה הייתה דיים' - כאילו למד כל התורה.

'והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ' - אמר ה' יתברך לישראל גם כן במתן תורה, אך היא כוללת גם כן אל כל האומות, אשר יבואו להסתופף בצילה, כמו שאמר: 'כאן עמנו ואת אשר איננו פה עמנו', וזה במה שאמר: 'והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ', ובהיות שפתינו הקדושה כוללת ורומזת עניינים הרבה, הנה מכל מקום לא ישמש בלבד יותר מכל העמים כאשר פירשנו, אלא גם כן של כל העמים, כלומר אתם תהיו לי הסגולה, אשר אליה יתאספו כל העמים אשר ירצו להיות נסגלים ומאוצרים באוצר הא-לוהי יתאספו אליכם, כי אתם תהיו הסגולה, 'כי לי כל הארץ' - כלומר על אנשי הארץ, כי כן דרך לשון הקודש לקרות יושבי הארץ כמו 'וכל הארץ באו מצרים' ותשחת הארץ לפני הא-להים', וכמוהו הרבה, באופן כי הברית על פי ה' פתוח אל כל אשר ירצה להיכנס אליה, כמו שאמר 'עמנו ואת אשר איננו עמנו'.

לפדיון שבויים קטנים, שוויתי ה' לנגדי. להרביץ תורה במוסדם נדרתי - וקיימתי ייעודי. לשפת התורה הקדושה המירו לשונם האשדודי. למרות המוקשים ומפריעים, שארבו להכשילי והילכדי. הנהלה והוראה השקעתי מיטב שנותיי ולשדי. גמולי העליון - תלמידים המשכחים קושי שעבודי.
הרמב"ם, מנוחתו כבוד, אורי רועי ופודי. פודני מסכלות ומשתתף ביגוני, בצלעי וברקודי. תמיד מערוגות בשמיו אריתי מורי ונרדי. ולא בטחתי בהוראתי עד שהצגתיו לעדי. וכשבקשתיו ולא מצאתיו במשפט - התעורר חשדי. זכיתי להרבות תלמידיו ועמם אמתיק סודי.

'ונהר יוצא מעדן, להשקות את הגן, ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים.' -
'שם האחד' - שמייחד בפרט חלק אחד 'פישון' - פי שונה הלכות ומשניות 'הוא הסובב' - רצונו לומר: שמסבב ומקשט בהם לשכינה. ... שסגולת לימוד המשנה לקבץ ניצוצי הקדושה. 'שם הבדולח' - שמאיר ומלבין נשמת האדם כמו הבדולח, כי משנה אותיות נשמה כנודע. 'ואבן השוהם' - שנותנת חן על האדם בעיני רואיו כמו אבן השוהם שהיא טובה לחן. ...
'ושם הנהר השני גיחון' - כתב רש"י זיכרונו לברכה: שהיה הולך והומה והמייתו גדולה. רמז על בעל התלמוד שתמיד הומה ומפלפל בו והמייתו גדולה, כמו שכתוב בתלמוד שאין לך מידה טובה הימנה, ותמיד הוא הומה ומצטער בו ומפלפל בו עד שמשחיר פניו עליו, על ידי שממית עצמו עליו תדיר. כמו שכתבו זיכרונם לברכה: 'שחורות כעורב' - אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשחיר פניו עליהם כעורב. וזהו: 'הוא הסובב' - רצונו לומר: עליו תמיד עד שעשה עצמו כושי שהוא שחור. ...
'ושם הנהר השלישי' - רצונו לומר: החלק השלישי בתלמידי חכמים הוא נדבק תדיר בפרט כי אם בדרשות ודברי מוסר להישיר את עצמו ואחרים עמו, וזהו: 'חדקל' - שמימיו חדים וקלים, שמימיו שהן חדים ומוכנים בפיו, על דרך 'ושיננתם' - שאמרו זיכרונם לברכה: שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך. גם חדים שהם דברי מוסר השכל בתוך הפסוקים, וקלים להבין לכל ההמון, שבזה יכנסו באזניהם, ויקיימו אותם, ויתהלכו בדרך ישרה. ...
'והנהר הרביעי' – הוא חלק הארבע בתלמידי חכמים, שהוא יושב בביתו ומחדש פשטי ורמזי סודות התורה, וזהו: 'הוא פרת' שמימיו שהם תורתו פרים ורבים. שמוסיף על התורה תמיד ומזכים את האדם היא הנשמה, שעל ידי רזי וסודות התורה היא מאירה וזהו ראשי תיבות: 'פרת' - פורש רזי תורה.

הביטו וראו מה שכתב בתיקונים, תיקון מ"ג, וזו לשונו: 'מי שגורם שתסתלק קבלה והחוכמה מהתורה, וגורם שלא ישתדלו בהן וכו' - ווי לו, טוב לו שלא נברא בעולם, ולא ילמד התורה ההיא.
ופירש הרב 'כסא מלך' (חכם שלום בן משה בוזגלו) וזו לשונו: שאם היה עם הארץ - יותר טוב לו, כי אינו פוגם אם אינו לומד קבלה, כי אין לטייל בפרד"ס עד שימלא כריסו בשר ויין. אבל מי שלמד תורה שבכתב ותורה שבעל פה, עונשו גדול אם לא ילמד קבלה, וטוב לו שלא ילמד אותה, שמחזיר העולם לסוד שבירת הכלים, שמגביר הקליפות, כשהנהר והגן יבשה, שמונע הטיפה רזי התורה מהם, וגורם העניות ואורך הגלות וכו'. ובפירוש אמר אליהו לרבי שמעון שבזה ספר הזוהר הקדוש יפדו מהגלות כך יתגלה בדור האחרון, ומגודל העונש האמור כאן, הרחמן יצילנו, ווי לו, טוב לו שלא נברא וכו'.
ממנו ייוודע גודל החיוב, וגודל השכר למי שלומד בתורת האמת, כמה תיקון גדול יעשה למעלה, בשעה אחת, מה שלא יעשה בלימוד הפשט שנה תמימה, ולימוד כל השנה אינו מספיק אם אינו מעטרו, לפחות יום אחד בלימוד הקבלה, כי שקול הוא כנגד כולם. ואפילו יום אחד לשנה - תורתו עושה פירות למעלה, וכל שכן אם קובע עת לה' שעה אחת בכל לילה אז מובטח לו שהוא בן העולם הבא, מבני ההיכל של המלך, ויהיה מרואי פני המלך היושבים ראשונה במלכות של השמיים.

אם אדם מתגאה בתורתו, בלימודו ושקידתו, ובידיעתו בתורה, או מראה לעולם חריפותו ובקיאותו, או שאין לו זמן וחשיבות לאדם קטן בתורה ללמדו ולהדריכו בהתחשב עם עצמו, כי לפי ערכו לא יאה ולא נאה לו להשפיל עצמו ללמד חברו תורה, אז סופו שתורתו משתכחת ממנו, ונעשה עם הארץ שיגלו ערוותו שהיא חסרונו. כי חכמת התורה אין היא חכמתו, זו מתנה מאת ה', שנתן לו מח להבין ולהשכיל ללמוד ולהתעמק בו, ולהיות גדול בה, והחכמה של האדם היא הלומד מכל אדם.

יהודי שומר מצוות אינו מתייחס אף פעם לתורה כאל חוקה - כלומר כמערכת כללים, שאל קפדן ודקדקן, הטיל על בעל רצון הטרונומי. מערכת כללים, שתבלום את הספונטניות הדתית, ותעמיס על היהודי משא כבד. עבורו התורה היא מתנה נפלאה של אל טוב להפליא, שברצונו לקדש ולזכות את ישראל, ולתת משמעות ליצירת היקום, העניק לו בחינניות, אוצר, אשר קדם לבריאת העולם.

'וילחם עם ישראל ברפידים' - אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: מהו לשון רפידים? - שרפו ידיהם מן התורה. כל זמן שעוסקים בתורה בבתי כנסיות ותלמודי תורה, כל זמן ש'הקול קול יעקב' - אין 'הידיים ידי עשו', אבל בזמן שרפו ידיהם מן התורה - 'ויבוא עמלק'. וכשראה משה רבנו, עליו השלום, שרפו ידיהם של עם ישראל מן התורה, פחד ואמר ליהושע: 'בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק' - בחר אנשים חשובים להילחם בעמלק. 'מחר אנוכי נמצא על ראש הגבעה'.

יש להבחין בין שתי דרכים בפירוש התורה. דרך אחת מטרתה לפענח את המשמעות המדויקת של המילים; הדרך השנייה מטרתה להעניק להן משמעות מתקבלת על הדעת. לדרך הראשונה יש לתת עדיפות, מפני שזו חובתנו הראשונה, להבין את המילה הכתובה. הדרך השנייה כפופה לדרך הראשונה, ועליה להישאר תחומה תחת הגבולות שהיא מציבה לה, כיוון שבעת שלזו יש כוונה ברורה ומובחנת - כלומר, קיום המצוות כפי שאנחנו מבינים את הוראתן - הדרך השנייה תרה אחר מטרה, שאולי לעולם לא תהא מושגת. באשר לדברי א-להים חיים, אין הכרח בל יעבור לדעת את המדוע והלמה, ולעיתים קרובות, אף יהא הדבר למעלה מיכולתו של אדם, להבין את טעמיו הנסתרים של שוכן מרום. מי שיבקש לגלות את הטעם לכל דבר הכתוב בתורה, יתייאש במהרה, כבר בדף הראשון. בין אם ירצה בכך ובין אם לאו, סוד היצירה תמיד יישאר בלתי מובן לתבונת אנוש.

'אמר לו בר הי הי להלל: מהו שכתוב: 'ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד א-לוהים לאשר לא עבדו' - צדיק זהו עובד א-לוהים, רשע זהו אשר לא עבדו. אמר לו: עבדו ולא עבדו - שניהם צדיקים גמורים הם, ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים, לשונה פרקו מאה ואחד' - השונה פרקו מאה פעמים הוא צדיק גמור, בכל רגע מקיים מצוות עשה של תלמוד תורה, הוא עובד את ה', ואף על פי כן קראוהו 'אשר לא עבדו' ביחס לשונה פרקו מאה ואחד פעמים. ולכאורה, מה החיסרון במה שלא חזר על תלמודו עוד פעם אחת? - אלא, מפני מה אינו ממשיך לחזור עוד הפעם, והרי מדובר במי שיש בידו לשנות עוד, שהרי השווהו לחברו ששנה פרקו מאה ואחד פעמים, כי אומר בלבו: 'די לי במה שחזרתי מאה פעם'. ועל מחשבה זו נקרא: 'אשר לא עבדו' - שבעבודת ה' אסור להסתפק ולהישאר במצב הקודם.

'ותלמוד תורה כנגד כולם' - כתב הרמב"ם, זיכרונו לברכה, בפירושו, הטעם - מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה. וכבר ידוע מאמר רב יוסף ש'התורה מגנה ומצילה' מכל חטא, ואם כן החיוב מוטל עלינו לקרוא בתורה יומם ולילה, וכמו שנאמר 'והגית בו יומן ולילה'. וצריך ללמוד 'כי ברוב עם הדרת מלך', וכמו שכתב הרב הקדוש בעל 'ראשית חכמה', זיכרונו לברכה, בשער הקדושה, שאחד מהתנאים כדי שימשיך האדם הקדושה עליו, הוא המקום מיוחד ללמוד תורה, כגון בית המדרש, שקדושתו הוא יותר מבית הכנסת כידוע. ותלמוד ערוך הוא אם רואה אדם שהיצר הרע מתגבר עליו ימשכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח, שקדושת הבית מדרש מתיש כוחו של היצר הרע.
ושבח לאל יתברך שמו, שיש לנו בזה המחוז בית המדרש קבוע ללמוד בו ביום ובלילה תלמידי חכמים, ה' יחיים, שלומדים לשמה בקיץ ובחורף, ובעלי בתים ביום, יחידי סגולה לומדים כל יום ויום, התהילים כולו בלי הפסק דיבור כלל, אשריהם ואשרי חלקם, הודו לה' כי טוב, אין די להודות, כן ירבו וכן יפרוצו. אמן.

'וגם מקננו ילך עמנו, לא תשאר פרסה, כי ממנו ניקח לעבוד את ה'' - האדם בעולם הזה, גם הצדיק והחסיד, צריך הוא לבטל לימוד תורה בשעת עבודתו ועסקיו כי 'אם אין דרך ארץ אין תורה'. והרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי, ולא עלתה בידם. וכתבו ספרי המוסר, שהאדם העוסק בששת ימי השבוע בעבודתו, ובשבתות וימים טובים הוא עוסק בלימוד התורה, מעלה עליו הכתוב כאילו הוא עוסק בתורה תמיד, כי גילה על עצמו, שאילו היה סיפק בידו להתפרנס, היה שוקד תמיד על התורה, ואם כן גם אותו הזמן של העבודה, נחשב לו כאילו עסק בתורה, שאי אפשר להתקיים זה בלא זה.
וזהו שאומר הכתוב: 'וגם מקננו' - המשא והמתן וקנייננו, גם הוא 'ילך עמנו' - לעולם הבא, שניקח עליו שכר מאת ה', אפילו שהוא חול, ולא יישאר ממנו כלום. והטעם לזה: 'כי ממנו ניקח לעבוד את ה' - כי בלא זה אי אפשר לנו להתקיים.

המצווה האחרונה מתרי"ג מצוות היא מצוות כתיבת ספר תורה, והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא נשתכחה התורה מישראל משך אלפים שנה של הגלות, כי בכל מקום נמצאו אנשי חסד, שכותבים ספרי תורה או קונים ספרי תורה ומקדישים אותם לבתי כנסיות, ולכך נשתמרה התורה בישראל, ועל ידה נשאר עם ישראל חי וקיים לעד, בעוד רבים מגויי הארץ הקדמונים ספו תמו או נתבוללו עם עמים אחרים ולא נשאר להם זכר למרות היותם על אדמתם, ואנחנו עם ישראל, מפוזרים בארבע רוחות העולם, ומדברים בכל שפה ולשון, בכל זאת שפתנו איתנו, הודות לתורתנו בקדושה, אשר שמרנו עליה, והיא שמרה עלינו.

'שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך' - צריך לדייק: למה נקט יציאה בזבולון ואהל ביששכר? - וכתב רש"י: זבולון ויששכר עשו שותפות, זבולון לחוף ימים ישכון ויוצא לפרקמטיא וכו' ונותן לתוך פיו של יששכר, והם יושבים ועוסקים בתורה. עד כאן. ...
וודאי יש צדיקים גמורים שמתקיים בהם ש'מלאכתם נעשית על-ידי אחרים', אלא שמעטים המה, כמו שאמר רבי שמעון בר יוחאי עצמו בסוכה דף מ"ה: 'ראיתי בני עליה והם מועטים. אם אלף הם אני ובני מהם, אם שנים הם אני ובני'. וכיוון שמועטים הם כל כך - אין לכל אדם לסמוך על זה לומר שאיני עושה מלאכה כלל לפי שמלאכתו נעשית על ידי אחרים, שצדיק גמור הוא, ששמא הוא טועה ואינו צדיק גמור. וזהו שנאמר: הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם, שרוב העולם אינם צדיקים גמורים. והרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלה בידם'. ...
'ולזבולון אמר: שמח זבולון בצאתך' - כלומר שמח זבולון בצאתך לשדה, לעשות מלאכתך, לחרוש, לזרוע ולקצור קצירך בשדה וכיוצא, כרבי ישמעאל, שאמר: הנהג בהן מנהג דרך ארץ. ולזה אמר: 'שמח זבולון בצאתך', משום מה שאנו אומרים: 'הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם' - משום שלא טעו בעצמם לומר צדיקים גמורים הם ומלאכתם נעשית בידי אחרים כנזכר לעיל.
'ויששכר באהלך' - אהלים של תורה, כרבי שמעון בר יוחאי שאמר: 'בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתם נעשית ע"י אחרים'. ולזה לא אמר: ויששכר שמח באהליך - משום שאנו אומרים: הרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם' - לפי שטועים הם בעצמם לומר שהם צדיקים גמורים ומלאכתם נעשית על ידי אחרים. ולפי האמת אינם צדיקים גמורים, שהרי לא עלתה בידם.

'גדול הלימוד שמביא לידי מעשה' - הרי שעל ידי הלימוד ישיג יותר מקיום מצוות, רק זה שייך במי שלומד תורה לשמה - 'לשמור ולעשות', ולימוד כזה מביא לידי מעשה, אבל לימוד תורה שלא לשמה ודאי מעשה עדיף, לפי שלימוד כזה אינו מביא לידי מעשה.

'למה תלמיד חכם דומה? - לצלוחית של פליטון: מגולה - ריחה נודף, מכוסה - אין ריחה נודף'. –
אפשר שבא לרמוז על חובת התלמיד חכם, ללמד לזולתו, בזמן שאפשר לו, ואז יהיה למודו לנחת רוח לה' יתברך, וזה כוונת אומרם: 'מגולה - ריחה נודף' – היינו: שכשמגלה את ידיעותיו לאחרים, שמלמד אותם, אז יהיה ריחה נודף לנחת רוח לפני ה' יתברך.
אבל אם בכוחו ללמד לציבור, ובכל זאת הוא משתמט, ולומד רק לעצמו, מכסה את ידיעותיו אז 'אין ריחה נודף' - לימודו לא יעלה לנחת רוח לה' יתברך, כי זה מוכיח שתורתו לא לשמה, כיוון שהוא מביט רק על תועלתו הפרטית. כי אם היה לימודו לשמה, לקיים מצות בוראו ודאי היה מתמסר לציבור, כי תלמוד תורה של רבים עדיף.

אפילו לעסוק בתורה אין לו לתלמיד חכם להיות יושב ובטל, בלי עסק מלאכה או מסחר. 'שכל תורה שאין עמה מלאכה - סופה בטלה וגוררת עוון.' - שרבים עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם, מפני שצריך קדושה וזכות גדול. ורבים עשו כרבי ישמעאל, וזה וזה נתקיים בידם.
וכן אמרו באבות 'אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות' - רצונם לומר 'ושנא את הרבנות' - אם היא לבדה בלי עסק מלאכה. וכן אמרו 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ', רצונם לומר - עם המלאכה.

אחר שלמד התורה שלו ונעשה רב, אומר התנא - צריך להיות עם התורה, מלאכה להתפרנס. שכשיהיה בתחילת לימודו, אין לו לטרוח על פרנסתו כי נגזר על תלמידי חכמים, שילמדו מתוך צער, וכן אמרו חז"ל 'צדיקים תחילתם יסורין וסופם שלוה'. לזאת עתה שכבר למד התורה, אזי צריך לחפש על פרנסתו, וזאת אומרת - 'וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה'. ...
וגם 'גוררת עוון' לאחרים, שכיוון שרואים הכל, תלמיד חכם שהוא גדול בתורה, ועם כל זה אין לו פרנסה, ממנו יראו ולא ילמדו עוד.

'והנה שלושה אנשים ניצבים עליו' - יקשה למה קרא שמם 'אנשים', הרי מלאכים היו? - אלא יובן על פי מה שאמרו המפרשים: בשעה שרצה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל, אמרו מלאכי השרת: 'תנה הודך על השמיים'. אמר להם: אם תרצו לזכות בתורה, תהיו אנשים כמותם. לפיכך ירדו לגבי אברהם.

כשהשואל שואל מתוך ידידות ומצפה לקבל תשובה מן הנשאל, והנשאל עונה לשואלו ברצון טוב, וחפץ למלא רצון שואלו. הרי שניהם נוחים זה לזה, זה לשאול וזה להשיב, ומזה שוררת אהבת שניהם ומתהדקת יותר בין שניהם האחווה ונהיו נוחים זה לזה, וכל אחד מהם מקיים מקרא שכתוב 'ואהבת לרעך כמוך', ועל זה נאמר בם ועליהם תבוא ברכת הטוב.

נתן הקדוש ברוך הוא באדם מדע והשכל, כדי שעל ידו יוכל להשיג מאמיתות הבורא, ודעת תורתו ומצוותיו, וליראה ולאהבה אותו. ואם לא ייתן לב להבין ולהשכיל במעשיו, יתברך, ובבריותיו ובחכמתו הנפלאה, לא תכון אהבת ה' ויראתו בקרבו. וכתב רמב"ם, זכרונו לברכה, בפרק ב' מהלכות יסודי התורה, וזה לשונו: הא-ל הנכבד והנורא הזה, מצווה לאהבו וליראה ממנו, שנאמר: 'ואהבת את ה' א-להיך', ונאמר: 'את ה' א-להיך תירא', והיאך היא הדרך לאהבתו וליראתו? - בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים והגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה, לידע ה' הגדול, כמו שאמר דוד: 'צמאה נפשי לא-להים', וכשמחשב בדברים האלו עצמם, מיד הוא נרתע לאחוריו, וירא ויפחד, וידע שהוא בריה קטנה, שפלה, אפלה, עומדת בדעת קלה, מעוטה לפני תמים דעות. עד כאן לשונו. ואותו הדור, שהיה ליבם לא נכון עמו, ורחקו ממנו, הרי וודאי זה גרם, כי את פועל ה' לא הביטו, ואם כן החכמה ובינה שהייתה בהם, לאין דומים, וכאפס ותוהו, וחכמת מה להם, 'כי ראשית חכמה יראת ה''.

קבעו חז"ל להתחיל ללמד לתינוקות של בית רבן - ספר ויקרא דווקא, כדי ללמדו ולהתחיל לו, בעניין הענווה - שזהו נחוץ לתורה, שאפילו יהיה חכם גדול בתורה - אם לא תהיה בו ענווה, לא יהיה אהוב למקום, ולכן עשו ב'ויקרא' - אלף זעירה, כדי שישאל התלמיד הטעם, והמורה יבאר לו הדברים הנ"ל, על עניין משה וענוותנותו, וזה יכנס ללב הילד. וזה יסוד גדול בתורה.

'כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר וכל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני' - עינינו הרואות נוהג שבעולם, עניים יושבים ועוסקים בתורה, ורוב של העולם כך הוא, ויאמרו דרך הלצה: חסר מחוסר, וכך הוא שונה', והעשירים המה עוסקים בעושרם, משאם ומתנם, עד כי אין הפנאי מסכים עמהם לתפוס ספר בידם. אמנם יום תחת המציאות, דבר בהיפוכו, כי נמצאו עשירים עוסקים בתורה ועניים אבודים בהבלי העולם, ויאמרו כי להביא טרף לביתם כל מגמתם. ...
וזהו שמבטיחו התנא: 'כל המקיים את התורה מעוני' - רוצה לומר: מקל וחומר של עני, ואינו עושה קל וחומר לבטל עצמו מקל וחומר של עשיר. לזה ראוי הוא שיהיה ראש לעשירים, ולא ימצא קל וחומר מעשיר לבטלו, כי הוא הגדול ואין כמוהו, ומוכרח לקיימה מעושר, 'וכל המבטל את התורה מעושר' - דהיינו שעושה קל וחומר מן העשיר ומבטל עצמו, ואינו עושה קל וחומר מן העני לקיימה, סופו הוא לבטלה מעוני, רוצה לומר שיהא עני מרוד אין למטה מדרגתו, עד כי לא ימצא לעשות קל וחומר לקיימה ומוכרח לבטלה, רחמנא ליצלן, ה' יזכנו ללמוד וללמד לשמור ולעשות כן יהי רצון אמן.

'והאיש משה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה' - ילמד אדם להיות עניו מהתורה, כי התורה אותיות נקודות טעמים - והכול הם צירופים. וצירופי האותיות - קודש, וצירופי הנקודות - יותר קודש, וכן האדם כל מה שיקטין עצמו יהיה קודש. ועוד כי נקודה קטנה, אדם עושה ממנה כל מה שירצה, אבל כשהוא המשך גדול, אין עושים ממנה כלום.

ההשכלה האמיתית היא פעולה א-לוהית, והיא קיום העולם, כי יסודתה בהררי החסד, שבזה נוכל להבדילנה מן המזויפת, אשר אך בסכלות והוללות יסודה, כי נשענת היא על השנאה העוול החמס והשוד, ולזה תהיה זאת לחרבונו של עולם.
ולא נרמוז בדברינו הפעם על הסכלות הפשוטה, הנכרת לעין כל, כי כבר שמש החכמה שזרחה בימים האלה, ביערה את מורדי האור גם מן המבואות החשוכים, ותגלה חרפתם לעין כל, אך רומזים אנו באצבע, על אלה החוסים בצל החכמה, וההשכלה האמיתית תרחק מהם, וחכמים המה בעיניהם, אך לא לפני כס האמת יצדקו בדבריהם ... כי לא הלמוד הוא העיקר, ובימים האלה שהונחו כל הלימודים שבחכמה על יסודי המוסר והחינוך המועיל לתורת האדם, אם התלמיד יתלמד על מנת שלא לעשות ושלא להרגיל את לבו, איך יקרא חכם?!

כי המנגדים לא לשם שמיים נתכוונו, כי תחילתם הייתה שנאה ואיבה, וסופם רבת המשטמה ומסה ומריבה, שאם יש שכוונתם לשמיים היה להם לקרות להמחבר בעצמו, ולהוכיחו כפי דבריהם, וכמו שלימדונו רבותינו זיכרונם לברכה דרך התוכחה, ועל זה הדרך על ספרו. והם לא עשו כן, אלא שלחו את ביאורם בתבערה ואש מתלקחת, בתוך קהל ועדה, והמון העם חלק ליבם, זה אומר בכה ודורשים אותו לגנאי, וזה אומר בכו וספדו והלילו בין האולם ולמזבח, על עלבון התורה כי לומדיה חללוה. והצד השווה שבהם, אומרים במלוא פיהם: לא מהם ולא מהמונם, ובגלל הקוצים נפגע הכרוב, שהכניסו לכל החכמים בקוף של מחט אחד והיו לאחור, ונפסלים בלינה. אוי לדור שכך עלתה בימיו, כי מעולם לא נשמע שהיה חילול ה' גדול כזה, ואנו עשינו המוטל עלינו, וביקשנו כל תחבולה, ותחבולה של תחבולה, לכבות את הדליקה, ולבקש השלום, עברנו על מידתנו, שהגם שהוא נכנס בתחום שאינו שלו, והורה אותנו בדברי קנטורים, קשים כגידים. ... עם כל זה שלחנו לו בדברי שלום לאמר, יחדיו למשפט נקרבה, באהבה ואחווה, ולא לנצח תאכל חרב המחלוקת, כי מרה תהיה באחרונה.

'בישרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא' - וקשה, שהיה לו לומר דרשתי או אמרתי צדק, ומהו 'בישרתי צדק'? - אלא כוונתו לומר, שהדורש תורה ברבים, ובפרט כשהם קהל רב, צריך שיאמר דברים מחודשים, שלא שמעתם אוזן, כדי שיהיו ערבים ומתוקים על שומעיהם, כאילו מבשרם בשורה טובה, שהיא חביבה על כל השומע אותה. כך צריך שיאמר הדורש בקהל רבים, דברים מתוקים, ויהי מקדים מה שראוי להקדים, ומאחר מה שראוי לאחר, כדי שיהיו דברי תורה מתוקים מדבש ונופת צופים על שומעיהם, ויהיו תאבים לשמוע דבריו כמו בשורה טובה, וזהו 'בישרתי'...
ומה שכתוב 'בקהל רב' - רוצה לומר שמסתמא כשיהיו קהל רב, אז ודאי יש בהם כמה כיתות. יש מהם ששמחים לשמוע דברי אגדה ומילי דבדיחותא, ויש שרוצים דברי חכמה ומוסר, ויש שרוצים לשמוע דברי פסקים והלכות. לכן צריך שיאמר לכל כת וכת כרצונם. ולכן: 'הנה שפתי לא אכלא' - אחר שחנני ה' מדע ובינה, לומר דברי התורה בטוב טעם ומתיקות לשון והרחבת הלב, להבין הדברים לשומעיהם כראוי, הנה 'שפתי לא אכלא' מלדרוש ברבים.

האמנם, הישרים בלבותם, המישרים אורחותם, רוח ההרגשה תתנוסס בקרבם. ישיתו לב וכל מעיינם, לבצר גדרם בפקודים נשגבים, שעיפים וחזיונות למכביר יתעוררו בחובם, ההרגשה העדינה הזאת, תצית שלהבת יה במורשי לבבם, ואש להבת תוקד במשכיות לבב, רגשי הדת והתושיה יוסיפו אומץ אל שלימות הנפש, ישעם וחפצם בחלו במחמדי תבל, רק ההכרח דבר שהנשמה תלויה בו, ומטרתם אל מעגלי צדק מבלי החטיא מפקודי הדת הנישאה, כרתו ברית את דת ותהיה קניין למו, זאת התורה איילת אהבים ויעלת חן לחושקיה, נחמדות שעיפיה, שעשועים יום יום להוגיה, הוד והדר יצוקו פארותיה, חן וידידות יזוקו מדדיה, מתרפקת על דופקי פתחיה, וריוותה נפש מאהביה.

כתב חכם חיים יוסף דוד אזולאי, זכרונו לברכה: ובדור יתום זה כל הפותח קצת בספר כבר מחזיק עצמו למורה הוראות, ואם יקרא קריאה בספר הזוהר מחזיק עצמו למקובל ... עיין שם. ואם על בני דורו, דיבר הרב, אנו על אחת כמה וכמה. וזה ודאי כל איש חכם לבב, הירא את דבר השם, יחוש לעצמו אולי לא הגיע לסוג חכם המכיר את מקומו, ואף מי שזכה ושימש חכמים, והם ערבו עליו כי הוא איש חכם וראוי להורות, הלא מצינו ראשונים כמלאכים אשר קוטנם עבה ממותנינו, שהיו יראים להורות אם לא שיסכימו איתם רוב החכמים, וייטלו יחד איתם אחריות על הוראת ההלכה. ואילו היתה הוראה לשעה החרשנו, אך שיאמרו חידושי הלכה לדורות זו הבעיה המעיקה.

'גדול הנהנה מיגיעו, יותר מירא שמים' - ודאי שמי שהוא ירא שמים, אינו אוכל גזל ואינו נהנה אלא מיגיע כפיו, ובשביל זה יקרא ירא שמים, ואם לא יהיה בו מידות אלו אינו נקרא ירא שמים. אלא נוכל לומר מהו פירוש 'הנהנה מיגיעו' - לפי שתלמיד חכם כל היום אינו עוסק אלא בהלכות ודינים ופוסקים, ולומד וחוזר ולומד עד שיאמר על איסור איסור ועל היתר היתר בלא טעות, אבל ירא שמים הוא מחמיר על עצמו, על כמה דברים שלא החמירו בהם חכמינו זכרונם לברכה, ולא אסרה אותם עלינו תורתנו, ואילו היה לומד כמה פעמים, ולומד הדין בגמרא, ואחר כך בפוסקים, ואחר כך בשולחן ערוך, לא היה מחמיר על עצמו, מה שהתירו חכמינו זכרונם לברכה. ועינינו רואות כמה כתות מאלו. לזה אמרו רבותינו זכרונם לברכה: 'גדול הנהנה מיגיעו' - רוצה לומר: שיגע ויטרח בדין כמה פעמים עד שיוציא לאור משפט הדין מעשהו, ולא כמו ירא שמים, שאפשר אפילו פעם אחת לא ראה אותו.

'כל העוסק בתורה בלבד הרי זה כמי שאין לו א-לוה' - וקשה, אם העסק בתורה היא מצווה וחיוב, הרי זה מודה בא-לוה שנתנה, אף על פי שאינו עוסק בגמילות חסדים, אינו מופשט מכל סגולה?! לא דיים להם לעוסקים בתורה. לא דיים, אלא צריכים גם כן שישתתפו להם מעשים טובים, שתלמוד התורה היא המביאה למעשה המצוות, שמחובר זה בזה, כמו שהנר מחובר לאור כי הנר מצווה והתורה אור, והשלהבת קשורה בגחלת, והגוף מורכב עם הנפש, ולפיכך העוסק בתורה בלבד, מפריד החיבור הזה שעשה הא-להים, ומכחיש יכולתו להצמידם, ומורד בדבריו, שצווה לשמור ולעשות, ללמוד וללמד.

'ואשים דברי בפיך, ובצל ידי כסיתיך, לנטע שמים וליסד ארץ, ולאמר לציון עמי אתה' - בספר בראשית בדף ו' עמ' ד כתוב: רבי שמעון פתח: 'ואשים דברי בפיך' - כמה יש לו לאדם להשתדל בתורה יומם ולילה, לפי שהקדוש ברוך הוא מקשיב לקולם, ובכל דבר שמתחדש בתורה על יד אותו המשתדל בה, הקדוש ברוך הוא עושה רקיע אחד באותו דבר, והקדוש ברוך הוא קורא להם שמים חדשים שמים מחודשים. אמר רבי אלעזר: מהו 'ובצל ידי כיסיתיך'? - אמר לו: בעת שנמסרה התורה למשה רבנו, עליו השלום, באו כמה רבבות מלאכים עליונים לשורפו בהבל פיהם עד שכיסהו הקדוש ברוך הוא. וזהו: 'ובצל ידי כיסיתיך' - כי האיש הזה העוסק בתורה, והוא מחדש בה חידושים, הקדוש ברוך הוא מכסה על אותו דבר, שלא יראוהו המלאכים ויקנאו בו. מכאן שכל דבר המכוסה מהעין יש תועלת בו. מהו: 'ולאמר לציון עמי אתה' - כלומר לאמור לאותם הדברים, המציינים אשר האדם מחדש בתורה: 'עמי אתה' - אל תקרא עמי אלא עימי; אומר לו הקדוש ברוך הוא: אתה שותף עימי. מה אני 'בדבר ה' שמים נעשו', אף אתה בדיבורך עושה שמים.

מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: ש'בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה' - שהכוונה לומר שגם על 'הבריות' - שהוא לשון חשיבות, והם עוסקים בתורה, אם הם שותקים ואינם שמים לב לעורר את לב העם.
אם עליהם נאמר: 'אוי להם' - משום שזה גם כן הוא עלבון התורה, וכל שכן בדור הזה, שהוא 'עקבתא דמשיחא', ותורה מונחת בקרן זווית דורש אין לה, שמעכבים הגאולה, שעכשיו צורך גדול, משום שידוע שהגאולה אינה באה כי אם דווקא בזכות העוסקים בתורה לשמה.

'הבוחר בעמו ישראל באהבה' - רוצה לומר: בשביל האהבה שהייתה בין בני ישראל כמו שנאמר: 'ויחן שם ישראל כאיש אחד בלב אחד', לכן זכינו שבחר ונתן לנו תורתו. ואפשר לרמוז זה על פסוק: 'ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום'. ה' עוז לעמו יתן - היא התורה נקראת עוז, ה' יברך את עמו בשלום- בזכות שהתברכנו שיהיה שלום בינינו דין גרמה - ה' נתן לנו התורה.

'שמאי אומר: עשה תורתך קבע' - מזהיר האדם ואומר: 'עשה תורתך' - דהיינו: תורה שלך, שמחדש מדעתך היא שתהיה לך קבע, ולא העיקר הוא הלימוד, וזהו: 'אמור מעט' - דהיינו: הלימוד בספר תלמוד מעט, והמעשה שתחדש מפלפולך - תעשה ממנו הרבה.

בני אהובי, לאחר אשר תרגילו לקרות בספר תורת א-להים מפורש ושום שכל, ותשכילו בתלמוד לדעת מה ה' שואל מעמכם, ואיך להתנהג עפ"י התורה והמצווה, אזי תבחרו לכם אומנות נקיה וקלה למען תתפרנסו מיגיע כפיכם, ומפרי עבודתכם תשבעו לחם, בכבוד ולא בביזוי. ולא תצטרכו לידי מתנות בשר ודם, שמתנתם מעוטה וחרפתם מרובה. רק הישמרו לכם ושמרתם נפשכם מאד לבלתי עזוב את תורת ה' התמימה המחכימה פתי. ומדי יום יום קבעו לכם שיעור בש"ס או בשולחן ערוך ובספרי מידות ומוסר. והנה מה טוב חלקיכם ומה יפה גורלכם אם תלמדו אומנות יד ומלאכת מחשבת, ובררו לכם מלאכה הנצרכת לכל אדם בכל מקום בכל עת וזמן.

'ועשו ארון, עצי שיטים: אמתיים וחצי אורכו, ואמה וחצי רוחבו, ואמה וחצי, קומתו. וציפית אותו זהב טהור, מבית ומחוץ תצפנו'. - הוא הטעם שאמות הארון כולן שבורות לרמוז לעניים שמהם תצא תורה.
ולכן היו שלושה ארונות ואחד מהם של עץ. ולכאורה עץ מה מעשהו עם הזהב? - ולפי פירושנו הזה נוח, שרצה להורות לנו שעיקר התורה תצא מהעניים, ולכך העץ הוא העיקר והציפוי שלו זהב.

'תקוני דאתתקן דאיצטריך לאתבכרא' - ישתבח שמו, מרוב גדלות ענוותנותו, כביכול עיקר הכל ניתנו ביד ישראל עמו, חבל נחלתו, בניו היקרים עד שהוא עצמו צריך להם כמו שאמר רבינו זכרונו לברכה בדרושי קריאת שמע, זכרונו לברכה. והנה הכתוב אומר: 'תנו עז לאלוהים' - כי כביכול ה' יתברך צריך עזר וסיוע וכוח ממעשה ישראל התחתונים יעיין שם. והוא שעל ידי עסק התורה וקיום המצות של ישראל, ובפרט בתפילות שישראל מתפללים, על ידי כן מתבררים הברורים של שארית המלכים.

נמצא ממדרש: בשלושה דברים ניתנה התורה - באש במים ובמדבר. באש - ככתוב: 'והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש'; במים - ככתוב: 'גם עבים נטפו מים'; במדבר - ככתוב: 'וידבר ה' אל משה במדבר סיני'. ולמה דווקא באלו השלשה דברים? - אלא לומר לך: מה אלו חינם לכל באי העולם, אף התורה חינם לישראל. ומי שירצה ליטול יבוא ויטול. עד כאן לשון המאמר.
רבותי, פירוש לשון המאמר הוא, שהקדוש ברוך הוא נתן התורה לישראל שהם בניו על ידי שלושה דברים, שהם באש ובמים ובמדבר, כדי להראות לנו, כמו שאלו השלושה הם מי שרוצה אותם ייקח אותם בחינם, כך התורה נתן אותה בחינם, ומי שרוצה ללמוד יבוא וילמד, ויקיים את המצוות הכתובים בה.

'אבדת אביו ואבדת רבו - אבדת רבו קודמת' - ותשכיל ממוצא דבר עניין התלמידים שנקראו 'בנים', כי הם בנים ממש, אשר התנוצץ בהם ניצוץ נשמת המלמד ונתעצם בו, כי התורה והנפש דבר אחד.
ועוד אמרו זיכרונם לברכה: 'אם דומה הרב למלאך ה' צבאות - תורה יבקשו מפיהו, ואם לאו אל - יבקשו תורה מפיהו' - מורה באצבע על כל אלה כי מאחר שיאציל וינוצץ מנשמתו, צריך שידקדק ממי הוא לומד, וכן דרשו: 'כי האדם עץ השדה' - וכי אדם עץ השדה הוא?! - אלא משום שכתוב שם: 'כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות' - זה כיצד? אם תלמיד חכם הגון הוא 'ממנו תאכל ואותו לא תכרות', ואם לאו 'אותו תשחית וכרת'. וסודות רבים יתגלו מעניין זה שאין מקום הנה לגלותם.

'אם חומה היא - נבנה עליה טירת כסף. ואם דלת היא - נצור עליה לוח ארז' - אם שלמותה הוא בחלק המעשי - נבנה עליה בנין משובח, כי לנו יאתה מאחר שיש לנו כלי המעשה. ואם שלמותה נתלה בחלק העיוני - אז אין כח בידינו. למה? - 'ששדים אין לה' כמו שאמרת, רק נשתדל בחזקת היד את אשר תמצא ידנו. וזהו: 'אם חומה היא' - אשר הוא החלק המעשי, אשר שם שני הדברים לנגד: לאויב ולהישמר ממנו, אשר לשתיהם תחלקנה המצוות: מצוות עשה ומצוות לא תעשה - אז 'נבנה עליה' בנין מפואר מהמתכת היותר משובח הוא הכסף. אבל, אם היא 'דלת' - אשר הכוונה בו על העיון, אשר המושג ממנו אינו רק כנכנס בפתח הבית, ואל הבית לא בא. גם כי תלמוד מביא לידי מעשה אז אין יכולת בידינו לבנות בנין. רק, 'נצור עליה לוח ארז' - כלומר נקבל ההקדמות האמיתיות והאמונות השלמות אשר רמזנו אצל 'קורות בתינו ארזים', והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו.

מעט מן המעט, בהנהגות שהאדם צריך להנהיג את עצמו בדרך היושר והאמת, ישתבח ויתפאר שמו, זו הדרך שרבותינו התוו לנו, זו הדרך שכל גדולי עולם, כל גדולי התורה, את כל התורה שלהם למדו בלילה, לא ביום. ביום יש הרבה הפרעות ... כל ההשגות, תראה, יש לך את השקט הנפשי, יש לך יישוב הדעת, אין לך שום הפרעות, אין לך צעקות של הרחוב, של המכוניות, אין לך דפיקות בדלת, בלבולים, שום דבר, אתה והקדוש ברוך הוא ישתבח ויתפאר שמו, יושב ולומד, יש לך יישוב הדעת וצחות הדעת, שכל ישר. בגלל שאין הפרעות אז אתה לומד, איזה תענוג.

'איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם? - כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, והוי זהיר במצווה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות, והווי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה.'
הכוונה בזה לומר על תלמיד חכם, שיושב ועוסק בתורה ובאה לידו איזה מצווה, על זה אמר רבי: תדע לך איזה דרך ישרה שיבור לו האדם, שהשני דרכים האלו הם ישרים, בין העוסק בתורה בין העוסק במצוות, וצריך האדם לבחור לו הדרך היפה משניהם.
ועל זה אמר: 'כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם' - והיינו שיבטל מדברי תורה ויעסוק במצווה, ועל איזה מצוה יבטל תורה ויהיה לו תפארת שבטל תורתו ונוטל שכר? כשיהיה לו תפארת מן האדם, שישבחוהו על שבטל תורתו ועסק במצווה, והיינו מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים.
ואמר: 'הוי זהיר במצווה קלה כבחמורה' - לפי שיקול דעת האדם, ושניהם שאי אפשר לעשותם על ידי אחרים. אל יאמר החכם העוסק בתורה: הואיל וזו מצוה קלה, איני מבטל עצמי מדברי תורה בשביל מצוה זו. לזה אמר: 'והווי זהיר' - שכל המצות שאי אפשר לעשותם על ידי אחרים, בין אם תראה בעיניך קלה או חמורה - כולם שווים בה, ומבטלים התורה לעשותה,

'בת קול יוצאת ומכרזת בכל יום: שובו בנים שובבים', ו'בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה'. - ולעניות דעתי נראה לפרש: הוי רץ למצווה קלה כבחמורה' - רוצה לומר: אותה שהיא קלה בעיניך, שהיא לשמוע קול המוכיח ודורש, וגם קלה שאין בה לא צער ולא חיסרון, והם דברי אדם כמותך, ואוזן בשר דווקא קל לשמוע, אף על פי כן צריך להיזהר בה, שעל ידה תזכה ל'חמורה', רוצה לומר שתשמע באוזן הלב מבת קול. ומה שאמר 'כבחמורה' - כמו זריז ושמח ומתעורר בשמע לב, כך צריך לקבל דברי הדורש ולשמוח ולהתעורר. ולא יהיה קל בעיניו, אלא יחשוב כאילו המלך מדבר לו, שהוא שלוחו של מלך ופתגמו ממלל. ועל ידי זה יזכה לבת קול באוזן הלב, ובורח מן העבירה. רוצה לומר שעל ידי זה תהיה בורח מן העבירה ותעשה תשובה ותיטהר.

'זכר לעולם בריתו, דבר צוה לאלף דור' - אמרו באבות: 'כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו'. ועוד אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שהחוזר לימודו מאה ואחת פעמים, תמיד זוכר אותו, ולא ישכח ממנו. וזהו שכתוב: 'זכר לעולם בריתו' - היא תורתו של ה' יתברך, והסגולה לזה: 'דבר צוה' - רצה לומר: כל דבר ודבר, תחזרו ללמדו מאה ואחת פעמים, מספר 'צוה', ואז הוא מתקיים, ואינו נשכח מכם 'לאלף דור'.

'ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד - אלו מלמדי תינוקות' - ודימה לכוכבים מאשר הכוכבים מאירים תמיד, אלא שאור השמש מכהה אותם. אכן כאשר חשך העולם, אז המה נראים. והוא על דרך מאמרם בסנהדרין: 'כל הזוכה ומלמד תורה בעולם הזה, זוכה ומלמדה בעולם הבא, שנאמר ילכו מחיל אל חיל'. ונודע כח העולם הזה דומה ללילה והעולם הבא דומה ליום, על כן נדמו לכוכבים שמאירים ביום בעולם הבא, ומאירים בלילה בעולם הזה, ועל כן נאמר: 'ומצדיקי הרבים' - שהמה מלמדי תינוקות, המה מלמדים אותם 'לעולם ועד' - בעולם הזה ובעולם הבא.

ידוע שכל אחד מישראל קבל חלק בתורתו בסיני, והוא גנוז בתוך תורתנו הקדושה, שהיא ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים. ולא יוכל האדם לידע היכן נתון חלקו, אם בפשט, אם ברמז, בדרש או בסוד. ואי אפשר להוציא חלק תורתו לאורה כי אם אחר היגיעה, וכמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'לא יגעת ומצאת - אל תאמין'. ואל תישען על בינתך, שאתה מבין ומשכיל ואינך צריך לעמול, רק 'יגעת ומצאת - תאמין'.

בית הכנסת 'מדרש סיניור', אוצר מלא ספרים עתיקים. בימים ראשונים הודבקה מודעה באותיות מרובעות גדולות מימות המקדיש בעל בית המדרש האוסרת בחרם ושמתא להוציא ספר מספרי בית המדרש החוצה. ואני זוכר בעודני ילד תלמיד, כשהיינו מאחרים ללמוד עד שחשכה, היו הרבנים אוסרים עלינו להוציא את הספר החוצה, ששם האור תחת כיפת השמים בהיר יותר מאשר בתוך כותלי בית המדרש, כדי לראות ולדקדק בלשון הכתוב בספר, וזאת מפאת החרם, והיו מרימים עלינו בקולם: 'אסור להוציא ספר החוצה, יש חרם'. ...
היום, אחרי עשרים וארבע שנים בהן נעדרתי מטבריה, לבי מתכווץ בי מכאב, כשאני מזדמן לנסוע לטבריה, מקום מולדתי, ומבקר בבית המדרש הזה, איפה שעשיתי בו לילות כימים, בימי נעורי, ורואה שהעש והאבק אוכלים את ספריו, גדול כאבי כשאני מנסה לחפש איזה ספר הידוע לי, בטביעות העין מכריכתו וכדומה, ואיני מוצאו, או משום שנלקח על ידי מי שהוא תחילה על מנת להחזיר, ואחרי זה משנתיישן אצלו זוכה בו, כדבר שאין לו תובעין, כמי שזוכה בדבר מן ההפקר, או פשוט משום שנגנב ואין דורש ואין מבקש, והספרים הם יקרי המציאות ועתיקים, כי לצערנו לא נשארו בטבריה היום רבנים, או לומדי תורה, ממשפחות המקדישים הבעלים הראשונים, נוחם עדן, שישימו לבם לדבר, ובית המדרש על כל ספריו הולך ומידלדל באפס מעשה, בעש ובאבק.

'כל השרוי בלא אישה שרוי בלא תורה' - והטיבו אשר דברו, שאל יקח לבך לומר שכיוון שאני עוסק בתורה, מי הכניסני בתגר זה, ליקח אשה ולהוליד בנים, שמוכרח אני לצאת לעבוד כדי לפרנסם, ואני מתבטל מתלמוד תורה. וכעניין בן עזאי שאמר: 'מה אעשה שנפשי חשקה בתורה' - שזה אינו, שהרי לפי דברי הרב 'משכנות יעקב' והרב 'דרכי שלום', זיכרונם לברכה, הוא שכל עוד שמה שיוצא לשוק הוא לצורך פרנסת אשתו ובניו, הרי הוא לו כעוסק בתורה. ואדרבה, אם לא יעשה כן נקרא מבטל את התורה. אם כן זה אומרו: 'כל השרוי בלא אשה' - בטענה שהוא חכם הרואה את הנולד, שמוכרח לצאת לעבוד ומתבטל מן התורה. לזה אף אתה אמור לו: ש'שרוי בלא תורה', שאם תוקע עצמו בסברה זו, ונהפוך הוא שאין לו תורה, כיוון שגורם להיבטל מתלמוד תורה, אם לא יצא לעבוד.

'וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו'. - וזהו רמז הפסוק: 'וזאת' - רמז לתורה כמו שנאמר: 'וזאת התורה', 'עשו להם' - להתעסק בה, ועל ידי זה 'וחיו ולא ימותו' - יהיו צדיקים שאפילו במיתתם קרויים חיים, ולא יהיו רשעים שאפילו בחייהם קרויים מתים כידוע.
אך לשון הפסוק 'עשו' קצת דחוק - שאין בו משמעות לשון לימוד. ולכן אפשר בדרך אחרת: שבא לרמוז שיש לו להאדם להשתדל לחדש חידושים בתורה, ולכתוב אותם ולהוציאם לאורה, כי על ידי זה יהיו שפתותיו דובבות בקבר, כשאומרים דבר שמועה מפיו, וכאילו עדיין בחיים כידוע.
וזהו רמז הפסוק: 'וזאת' - רמז לתורה כנזכר, 'עשו להם' - יעשו בתורה דברים שיהיו שלהם, והם חידושי תורה ויוציאו אותם לאורה, ובזה: 'וחיו ולא ימותו' - שאפילו אחרי מיתתם קרויים חיים.

לא יאמר אדם איני יודע ללמוד רק פסוק אחד, כי צריך ללמדו ויחזור כל הזמן, ויחשיב לו הקדוש ברוך הוא כאילו למד תורה וישלם שכרו, כי מה שיכול הרי עשה אותו, כי הראה על עצמו, שפסוק אחד שהוא יודע, הוא לומד וחוזר ולומד ומעביר איתו את הזמן, בזה הראה על עצמו שהוא רוצה רק אינו יודע. והקדוש ברוך הוא לא דן, רק את האדם שיכול לעשות מצוה ואינו רוצה כלל לעשותה, כגון אם הוא חכם ויודע ללמוד היטב והיה מעביר את הזמן לבטלה ולא היה לומד, זה דנו הקדוש ברוך הוא, ואומר לו: מהי הסיבה שלא היה לומד, והוא נשאר מבויש, אינו מוצא מה לענות, אבל אדם שאינו יודע הוא אנוס, והלימוד שלו הוא הפסוק שיודע, יהיה לומד אותו תמיד.

יש להשתחרר ממדע הפילוסופיה, אשר עניינו להכניס ספק בלבות חלושי הרצון והאמונה. עלינו להשוות את הפילוסופיה בעבר עם זו שבהווה. הרמב"ם למד פילוסופיה, וידע את סתריה וסודותיה, והדבר ניכר מספרו 'מורה הנבוכים', ועם זאת התעצמה אמונתו לדרגה גבוהה, והוא קבע לנו את שלושה-עשר עיקרי האמונה, שהם בתכלית הניגוד לפילוסופיה, שהרי הפילוסופיה אינה מכירה בתחיית המתים, והיא אחד העיקרים החזקים ביותר שקבע לנו הרמב"ם.

'בהנחל עליון גויים בהפרידו בני אדם. יצב גבולות עמים למספר בני ישראל' - 'בני ישראל': גימטרייה תר"ג - וכשישראל עושים רצונו של מקום, ויהיו באחדות אחד ועוסקים בתורה, אז מאיר עליהם שם ה' ושם אדנות שהם ח' אותיות, ועם תר"ג הרי תרי"א - כמניין 'תורה' וכמניין 'יראת' (שמיים) וכמניין 'גמילות חסדים' - אז לוקחים ישראל כל השפע של הקדושה לעצמם. ...
ואם, חס ושלום, אינם עושים רצונו של מקום אזי: 'בהפרידו בני אדם' - כיוון שאין בהם אחדות ולא תורה. מה שאין כן 'כי חלק ה' עמו' - כשיהיו מייחדים שם ה' ושם אדנות אזי 'יעקב חלק נחלתו'.

'וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה, ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון, ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה, ונתן בפלילים' - על דרך הדרש, שאשה שכאן מתייחס לתורה, שהתורה נמשלה לאשה, כמו שכתוב בגמרא יבמות על הפסוק: 'מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'' ... שהתורה נמשלה לאשה, יוצא ממנה 'רצון', שהם אותיות 'נוצר', שנוצרים דינים חדשים בתורה על ידי התלמידי חכמים, שזהו רצון ה' יתברך.
ומעתה כך פירוש הפסוק: 'וכי ינצו אנשים' - היינו החכמים, 'ונגפו אשה הרה' - היינו שנחלקו בדברי תורה ומריבים זה עם זה בסברות ובראיות. ובזמן שלומדים לשמה, הרי ודאי 'לא יהיה אסון' - שהיא המיתה, לפי שעל התורה נאמר 'אורך ימים בימינה'. ... אבל אם אחד מהחכמים אינו עוסק בתורה לשמה, ועל ידי זה תולה בלימודו דינים שאינם לאמיתה של תורה, אז 'ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפלילים' - היינו הקדוש ברוך הוא שהוא בעל התורה, יענישו בבית דין של מעלה.

ולא נדרש ולא נתחייב כל אדם, להיות גאון הדור, אם אין לו המידה הזאת כלל, אלא כל אחד יעמול ויתייגע כפי כישרונותיו. וכמו שאמר רבי יודן בן רבי שמואל: אפילו דברי תורה שניתנו מלמעלה, לא ניתנו אלא במידה, ואלו הן: מקרא, משנה, תלמוד, הלכות, והגדה. יש זוכה למקרא, ויש למשנה, ויש לתלמוד, ויש להגדה, ויש זוכה לכולן. וכיוון שאינו יכול לזכות בכל, קבעו: 'אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכווין ליבו לשמיים'. ועיין שם פירוש רש"י. ואין הכוונה שהוא ממעיט בכוונה תחילה, אלא פירוש אם במר חייו לא יכול להרבות בעסק התורה והחסד, צריך במעט הזה שיהיה לשם שמיים, והמרבה בלי לשם שמיים לא הרבה כלום.

והעיקר לחשוב בכל יום בקריאת המוסר ללמוד, ולקיים, ולשמור, ולעשות, ולומר 'מתי יבוא לידי דבר זה ואקיימנו', ולא רק ללמוד, ובשעת מעשה לא יקיים חלילה וחס.
כמו שאמר על זה הרב חיד"א זיכרונו לברכה: כי האדם בעת התפילה אומר: 'ונפשי כעפר לכל תהיה', ובגמר תפילתו תכף ומיד יכעוס ויקפיד על דברים של מה בכך או יכעוס על החזן שמיהר להתחיל החזרה, ופגע בכבודו ולא המתין עד שיגמור. כמה טח מראות עיניו אדם זה, הלוא תוך כדי דיבור אמר: 'ונפשי כעפר לכל תהיה', ואיך כעת תיכף שבאה לידו מדה זו לקיימה, יעבור על הבטחתו לבורא יתברך. ולכן עיקר המוסר לקיים בפועל כל מה שאפשר וכל מה שיזדמן לידו.

'רק השמר לך, ושמור נפשך מאוד, פן תשכח את הדברים, אשר ראו עיניך ... יום אשר עמדת לפני ה' א-להיך בחורב' - כל החכמים, אשר בכל דור ודור, כולם היו במעמד הר סיני, וכל אחד ואחד קיבל משם חלקו - הכוונה שכל אחד מהם, קבל דבר חדש שיתחדש על ידי עצמו דווקא, ומה שנתגלה לזה לא נתגלה לחברו. ואם כן, אם תלמיד חכם אחד ישכח, אותו החלק אשר נתגלה לו, ודאי גדול עונו מנשוא, שהוא מאבד אותו חלק מן העולם. כי חבריו נביאים, אינם יודעים מאומה.
ולזה כיוון הכתוב: 'רק השמר לך ושמור נפשך' - רצונו לומר, שהנפש היא שעמדה באותו מעמד הנכבד וקבלה את חלקה, ו'השמר ... פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך' - דווקא, עיני שכלך באותו 'יום אשר עמדת לפני ה' א-לוהיך בחורב'. וזהו כוונת המשנה: 'כל השוכח דבר אחד ממשנתו', ולא אמר 'מהמשנה' אלא 'ממשנתו' דווקא - מאותו חלק שקבלה נפשו, וכן בגמרא דקדקו 'כל השוכח דבר מלימודו'.

רבי נהוראי אומר: מניח אני כל אומנות שבעולם, ואיני מלמד את בני אלא תורה, שאדם אוכל משכרה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ושאר כל אומנות אינן כן - כשאדם בא לידי חולי או לידי זקנה או לידי יסורין ואינו יכול לעסוק במלאכתו, הרי הוא מת ברעב, אבל התורה אינה כן - אלא משמרתו מכל רע בנערותו ונותנת לו אחרית ותקווה. ...
ואני הצעיר נראה לי שכוונת רבי נהוראי בזה באומרו אומר קדוש: 'מניח אני', 'ואיני מלמד אלא תורה' - רצה לומר: אומנות של תורה, שגם זאת חביבה לו משאר מלאכות, שהיא גם כן מלאכת שמים, כגון כותב ספרים, או מלמד תינוקות, שמביאם לחיי העולם הבא, ואגבה עומדת מצוות עשה: 'ושננתם לבניך - אלו תלמידים'.

ובזה נכספה נפשי וגם כלתה לקשר סוף המסכת עם ראשה והוא ש'האשה נקנית' - זו תורה, על דרך הפסוק: 'אמור לחכמה אחותי את'. 'בשלושה דרכים: בכסף' - אם היה עשיר, אז יכול ללמוד ותלמודו מתקיים בידו, שאם אין קמח אין תורה. אך בעשירות והנחלקים בית שמאי ובית הלל, שלא יעשה מלאכתו קבע לצבור כסף לרוב כי די לו 'בדינר ובשווה דינר' לבית שמאי, רצה לומר: מה שהיה לו, דרך כבוד ומלבושים נאים לפי כבודו. ולבית הלל לא כן, אלא אפילו 'בפרוטה ובשווה פרוטה', ולפי עצמו אמר כפי שמצאנו בגמרא, שהלל היה מחלק לפעולתו לחצאין: חלק לצדקה וחלק לו ולבני ביתו, שהיה מסתפק במועט. ולזה אמר: 'אף בפרוטה' - רוצה לומר: אף שיסתפק במועט וילמד - די לו בזה.
עוד אומרו 'בשטר' - רוצה לומר: סופר, 'ובביאה' - רוצה לומר מלמד תינוקות, שמביאם לחיי העולם הבא. וכדעת רבי נהוראי שכתבנו. ואז באלה הוא נגאל ותורה נקנית לו ומתקיימת בידו, כיוון שיש לו במה להסתפק.

'לעיני כל ישראל. בראשית' - על פי מה שכתבו זיכרונם לברכה: 'דברים שבכתב, אי אתה רשאי לאומרם על פה' - וזהו: 'לעיני כל ישראל. בראשית' - כלומר שיעסקו ב'בראשית' - היינו בתורה שבכתב, לראות בעיניהם, וזהו: 'לעיני כל ישראל' ודווקא קל.

מן פסוק: 'ואתה קדוש יושב תהילות ישראל' עד 'והכן לבבם אליך' נקרא הסדר של הקדושה ...
שלא תקנוה אלא שיהיו כל ישראל עוסקים בתורה בכל יום דבר מועט, שאומר קריאתו ותרגומו, והן כעוסקי תורה. וכיוון שנוהג בכל ישראל: התלמידים ובעמי הארץ, ויש כאן שתיים: קדושת השם ותלמוד התורה, חביב הוא.

עיקר הלימוד הישר בתורה והיקר בעיניהם הוא ללמוד וללמד לשמור ולעשות, כמו שתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה להתחנן לפניו בכל יום ויום בתפילתנו: 'ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל, לשמוע ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים, את כל דברי תלמוד תורתך באהבה'. ....
לא נקרא התלמוד גדול אלא לפי 'שמביא לידי מעשה', לפי שאין עם הארץ חסיד כמו שאמרו זכרונם לברכה. וכמה פעמים הזהירה התורה הקדושה על עיקר הגדול הזה - 'תשמרון לעשות', 'ושמרתם ועשיתם', והרבה כיוצא בהם, 'שמירה זו משנה, ועשיתם - כמשמעו' ... והעניין בעצמו פשוט ומקובל בישראל, וזה שכתב הרב שלמה בן נחמן, זכרונו לברכה, באגרת המוסר ששלח לבנו: 'והווי זהיר מאוד בתורה אשר תוכל לקיימה, וכאשר תקום מן הספר, חפש באשר למדת, אם יש בו דבר שתוכל לקיימו'.

אין לשום אדם פטור מעסק התורה יומם ולילה. ואם הוא טרוד בעסקיו, לפרנסתו ופרנסת בניו ובני ביתו - לפחות יהיה קובע, עתים לתורה, ביום ובלילה, כפי אשר תשיג יד שכלו, ומעלים עליו כאילו עסק בתורה, כל היום והלילה.
רק בתנאי, שאותו העת, יקבע לו - לא יחליפנו, ולא ימיר אותו, שלא ללמוד בו באיזה יום מפני שום עסק בשום אופן שבעולם. וכן בשבתות ויום-טוב היום כולו לתורה. וכן בשאר ימים לעתות הפנאי.

'עז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון'. - נקדים מה שכתב הרב 'בינה לעתים', ששכר המושג לצדיקים, הוא שיורדים לעומק ולאמיתות הדבר על בוריו. ודוגמתו, רואה האדם בחיים חייתו, כשהוא יורד לעומקה של הלכה, ומקשה ומתרץ ויודע אמיתת הדבר. כמה מהעונג והנעימות והשמחה מגיע אליו. וזה דוגמת השכר הרוחני. עוד אמרו בזוהר הקדוש, שהגוף נקרא לבוש לנשמה. וידוע גם כן שאין אדם משיג לירד לעומק הדבר שלומד, כי אם על ידי שיהיה לומד בזריזות ותשוקה, לא בהתרשלות ועצלות ורפיון ידיים. עוד כתב הרב הנזכר, שבזמן שהאדם חי ובריא כוח, הגוף גובר ואינו מניח לו להשיג המכוון, אבל בשעת פטירתו מן העולם, שגובר כוח הנפש, וכוח הגוף הולך ודל, אזי ישיג לירד לאמיתת הדבר. ולזה כוונו רבותינו זיכרונם לברכה באומרם: צדיקים בשעת מיתתם, מראים להם שכרם לעתיד לבוא, והם שמחים ונפשם שביעה. והיינו: על ידי שאותה שעה מתגבר בהם כוח הנפש, ככתוב: 'תוסיף רוחם יגוועון', ואף כי אחרי מותם, שנפרדה הנפש מהגוף, שישיגו כמה וכמה טובה כפולה, ואין לה לנשמה שמחה ונעימות גדול מזה.
וזוהי כוונת הפסוקים: 'עוז והדר לבושה' - שבא לספר ולהגדיל בשבח האשת חיל, שאפילו בזמן ש'עוז והדר לבושה' - שהוא הגוף עדיין בתוקפו וגבורתו, אפילו כך 'ותשחק ליום אחרון' - היא שחקה מעתה, כמו שעתידה לשחוק, ביום שתשש כוח הגוף כאמור. וזה בא לידה, על ידי ש'פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה'. ובאותה שעה שהיא עוסקת בתורה - 'צופיה הליכות ביתה' - אל תקרא הליכות אלא הלכות'. ורוצה לומר, שצופיה היא מעתה הלכות ביתה - הלכות אמיתית, וכמו שאמר הרב 'לחם יהודה' לפי דרכו, בסוף הלכות תלמוד תורה. עיין שם. שעתידה להשיג בעולם הבא אחרי מותה, מעתה היא ראתה דוגמתם, יגרם לה זה. 'ולחם' - שהיא התורה הנקראת לחם, ב'עצלות לא תאכל' - אלא בזריזות נמרץ וקול בכל כוחה, והעולם הזה נקראת חצר והעולם הבא נקראת ביתה, כמו שאמר הרב הנזכר, והיינו 'הליכות ביתה' האמור לעיל.

יש חיוב מוטל וקולר תלוי בצוואר כל המעיינים וכל המחברים, שלא יעשו ספריהם וחיבוריהם ועיוניהם מבלי סדר, כמו סמיכות וקשר על דרך המקרה והמזדמן, אלא יכתבו כל ספריהם וחיבוריהם ועיוניהם בסמיכות ישר ובסדר נאה ובקשר מוטעם נכונה, ובטעם ובסברא, וכמו שאמרו זיכרונם לברכה שיש לחקור ולהבין ולשאול בכל סמיכות של פרשיות התורה. ... שאמר רבי יוחנן: סמיכות מן התורה מנין, שנאמר 'סמוכים לעד לעולם עשויים באמת וישר' - רוצה לומר יש לעיין בכל סמיכות וסדר בתורתנו, למה נסמכה פרשה זו לזו ופסוק זה לזה, ולמה נכתב כך בסדר כך.

'שמעיה אומר: אהב את המלאכה ושנא את הרבנות, ואל תתוודע לרשות' - 'אהוב את המלאכה' להתפרנס בה, ותהיה נהנה מיגיע כפיך, 'ושנא את הרבנות' מלהתפרנס על ידי היותך רב ומורה צדק. כי כבר ידעת כמה הפליג הרמב"ם, זכרונו לברכה, במה שאמרו: 'ולא קרדום לחתוך בהם' - בגנות הרבנים המטילים עצמם על הציבור לפרנסם, כי הם נוטלים חייהם מן העולם. והביא ראיה מכמה קדושים, רבני ישראל, מתפרנסים במלאכתם. וגם פה, הכוונה גם כן, להזהיר לרבנים שיאהבו את המלאכה להתפרנס בה, וישנאו את הרבנות מלהתפרנס בה.

'רבי יוסי אומר, יהי ממון חברך חביב עליך כשלך. והתקן עצמך ללמוד תורה, שאינה ירושה לך. וכל מעשיך יהיו לשם שמים' - יען כי יצר לב האדם רע, ומשיא את האדם להיבטל מן התורה, באומרו אליו: למה תחסר נפשך מטובה, הלא טוב לך כי תעשיר, וכי יקום חילך בהתעסקך בסחורה ומשא ומתן, כל הון יקר תמצא - לזה אמר החכם, שזאת התחבולה תועיל להכניע היצר המשיאך, והוא כי תראה ותשער כי 'ממון חברך', שכבר קבלו וטרח בו הוא שלך, ותהיה לך בו חיבה יתרה כאילו הוא ממש שלך, כי זהו התכלית המבוקש, על פי רוב, ברוב האדם הרודפים אחרי העושר הוא להיות שומרים עליו, ושמחים בו בחיבה יתרה, אף שלא ייהנו ממנו, גם אתה כמו כן עשה, חשוב הוא בדעתך: הרי הוא שלך, 'והתקן עצמך', במה שהוא עיקר לך, והיינו: 'ללמוד תורה', שאתה משולל ממנה באמת, 'שאינה ירושה לך', אם לא תטרח ותיגע בה, אבל הממון – אפשר שיבוא לך בירושה בלי טורח ועמל, אכן היזהר בכך שיהיו 'כל מעשיך לשם שמיים', שתאמרו בפה מלא, שאני חושב כן, לשמו יתברך, לדחות היצר מעלי, שאם לא כן נמצאת חומד את מה שאינו שלך.

'זאת התרומה אשר תקחו מאיתם' – זאת גימטרייה: צום, קול, ממון. ... וגם נלמד מזה מוסר גדול ששלושה דברים אלו מכפרים עוונותיו של אדם ומקרבין את הגאולה. 'צום' - מי שיכול להתענות נתמעט חלבו ודמו כאילו הקריב אותם על גבי המזבח וריח פיו יעלה לו כריח קטורת. ומי שהוא אסטניס או גופו ומזגו חלוש ואינו יכול להתענות - 'קול', רוצה לומר יעסוק בתורה שהכל תלוי בביטול תורה ואם הוא עם הארץ או אין לו פנאי אז 'ממון' - ויתן צדקה מממונו שנאמר: 'בצדקה תכונני' ונאמר: 'וצדקה תציל ממוות' - רוצה לומר: אם נתת צדקה כאילו כוננת את ג' אלו ואז הציל ממוות. וגם השלושה האלו מקרבים את הגאולה שהם צום קול ממון בגימטרייה: 'זאת' שנאמר 'ואף גם זאת בארץ אויביהם לא מאסתים ולא גאלתים לכלותם להפר בריתי איתם כי אני ה' א-לוהיהם.'

אין כוונתי בזה להניא את לב הבחורים מללמוד החכמות והלשונות, כי מעולם לא עלה זה על לב אבותי ורבותי חכמי איטליה, אבל כל ישעי וכל חפצי הוא להרחיק את הבחורים מלקבל בעיניים עצומות כל מה שהוא מפורסם ומפואר בדורם - וזו רעה חולה באה להם, לא מהחקירה ואהבת האמת, אלא מאהבת הכבוד המדומה, ומהיותם מבקשים למצוא חן בעיני אנשי הדור.
אבל אוהבי האמת ובעלי שכל חזק ואמיץ יודעים כי כמה דעות היו לתהילה ולתפארת בדור או בדורות, ונפלו בדור אחר בבוז ושכחה, וכמה דעות היו לקלון ולחרפה במשך עידן ועידנים, והיו אחר זמן לשם ולתהילה, ותימלא הארץ אותם.

'רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ' - רבן גמליאל בא ללמד לנו, שלאו דווקא גמילות חסדים, כלומר עם בני אדם, אלא אף גמילות חסדים שגומל האדם עם נפשו, ועושה קצת מלאכה להתפרנס ממנה, ולא יחלל שם שמים ליפול לקופה של צדקה, זו היא גמילות חסדים יותר, ש'גומל נפשו איש חסד', וזהו אומרו לכפרת עוון הקודם, זהו תיקונו: 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ' - כלומר עסק המלאכה, ויגמול חסד עם בניו ובני ביתו. ומה גם אם יסייעהו הא-ל במה לגמול חסד עם בני אדם, ואין לך גמילות חסד למעלה מזו. ואם כן יכופר לך מה שעשית כבר 'שיגיעת שניהם משכחת עוון', אחר שמקדש שם שמים ברבים, ותפס מידת החסידות, ואף בעשיית מלאכתו הוא מתכוון לשם שמים.

דבר גלוי וידוע ששלמות האדם תלוי בשני דברים: האחד - בעיון, והשני - במעשה. וזה אחר שרצונו יתברך עשהו מורכב מחומר וצורה, צריך להשלים כל אחד מהם במינו: החומר - במעשה המצוות נחמדות הטובות, והצורה - בעיון התורה.
ועל זה אמר שלמה, עליו השלום, בחתימת ספרו: 'סוף דבר הכל נשמע את הא-להים ירא' - וזה כי להיות הספר ספר המחקר, אשר בו חקר ודרש משלמות האדם מהותו, סיים ואמר: 'סוף דבר' - כבר נסמך ונעשה כל החקירה האפשרית, והמסקנה ממה שלמדנו היא כי שלמות האדם והצלחתו תלוי בשני דברים בעיון ובמעשה. בעיון - 'את הא-לוהים ירא' כמו שאמר התנא: 'אם אין חוכמה אין יראה'. 'ואת מצוותיו שמור' - זה המעשה.
ונתן טעם למאמרו: 'כי זה כל האדם' - והוא כי המלאכים שהם פשוטים מחומר לא נאמר בהם 'כל מלאך', וכן בעלי חיים לא נאמר בהם 'כל סוס' או 'כל חמור' - כי אין לו רק הצורה החומרית, אבל האדם המורכב משניהם נופל בו הלשון 'כל' - כי מצד המעשה, הנמשך מן החומר משלים חומרו, ומצד העיון משלים נפשו, אם כן נמצא כי שניים אלו צריכים לו להצלחתו.

'כי נעים כי תשמרם בבטנך, יכונו יחדיו על שפתיך' - כאשר תשתדל להשלים את עצמך, לשמור את כל דברי התורה בבטנך, לבל תשכחם נצח, אמנם לא יספיק לך זה לבד, אבל צריך ש'יכונו יחדיו על שפתיך' - ללמד אחרים, וזה המשך הכתוב שאחריו באמרו: 'להיות בה' מבטחיך, הודעתיך היום אף אתה' -אשר מלה, אף מגומגמת, אמנם יאמר: דע לך שלמוד אחרים הוא דבר הכרחי משני צדדים: אם מצד הטוב הנמשך והוא אומרו: 'להיות בה' מבטחך' - שייתן לך שכר רב לפי גודל הטורח, שאתה טורח בלמוד אחרים, ואם מצד החיוב כי יאמר ה' כמו שאני הודעתיך היום, שהשפעתי עליך ממרום, רוח דעת חכמה ובינה להבדילך משחר בעלי חיים אף אתה תצטרך להשפיע משלמותך אל הזולת.

האגדתות, אשר הם חלק גדול מן התלמוד ומקצוע גדול בתורה, ונמצאו מפוזרים על המשנה והברייתות ובשני התלמודים, והגם שאין בהם עניינים הכרחיים ונצרכים להלכה ולמעשה, הנה מעלתם גדולה עד מאוד מצד אחר, כי באו להשלים אותנו בדרכי האמונה הטהורה ובכל העיקרים והיסודות אשר דת משה וישראל נוסדו עליהם, ותכלית מגמתם ומבטם באו ללמד אותנו מדע בינה והשכל, בדעות נכונות ובמידות ישרות. כולם אהובים וברורים, וכולם קדושים, יוצפנו במאמרים קצרים חכמה רבתי.

אמרו רבותינו בגמרא: 'אמר רבה בר רב הונא: כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים, דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות פנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו, ובהן יכנס.
הדובר אמת בלבבו - נקרא ירא שמיים. וזה מפתח גדול לקיום המצוות ולשמור עצמו מן העבירות, שאם יחשוב לעשות מצוות - יקיימן, ואם יחשוב לעשות עבירה - יברח ממנה, שלא לכסות הדבר מבני אדם. ואם ישאלו היכן אתה הולך, כיוון שהוא דובר אמת בלבבו - מוכרח לגלות הדבר, ובכך ינצל מן העבירה.
שעל כן קראו רבותינו כאן בגמרא שלפנינו לירא שמיים - גבר הפוחד מן החטא. הנה יראת שמים היא משמרת לכל המדות הטובות, ומצטרפת לכל אחת ואחת.

'ויגשו בני הנביאים אשר ביריחו - וכי בני נביאים היו?! והלא תלמידים היו, אלא מכאן לתלמידים שקרויים בנים' - שקרויים בנים באמת, שכמו שהאב מוליד כח בגוף הבן ויש לו חלק בו, כן הרב מאציל מרוחו ונשמתו ממש על תלמידו. ואליהו ואלישע עדים בדבר וזה מה שכתוב: 'ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו' - ממש כאב הוא שותף ברוח התלמיד.

עוד מתועלת האחדות והשלום שאפילו המצוות שאין יכול לקיימם וקיומם אחרים נחשב לו כאילו הוא קיימם בפועל, ולא זכו ישראל לקבל התורה אלא מצד השלום, כמו שנאמר על פירוש 'ויחן שם ישראל נגד ההר' בלשון יחיד, כאיש אחד, שרק בזה יכולים לקיים כללות התורה שיש בה תרי"ג מצוות והרבה מהם אינם באים לאדם כמו פדיון הבן וספר תורה וחינוך הבית וזולתם ובהיותם בשלום ובלתי פירוד מה שעושה זה יועיל זה לזה, ובזה פירשתי כוונת הכתוב
ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום' , דהיינו: 'עוז לעמו יתן' - היא התורה ואיך יכולים לקיים מצוותיה, שאין כל אדם יכול לקיימם. לזה אמר: 'ה' יברך את עמו בשלום' ו- כל אחד יקיים לפי יכולתו, ובכללותם נחשב להם כאילו קיימו כל התורה והמצוות.

חובת לימוד התורה שלא יהיה רק לומד לעצמו, אלא לומד ומלמד לאחרים, ובזה יזכה לרב טוב ומעלתו גדולה מאוד בזה, לא כן אם לומד לעצמו דווקא, אין מעלתו כל כך, ולא יהיה הולך ממדרגה למדרגה, כי הלימוד שעם התלמידים הוא מחדד השכל ופותח שערי חוכמה, כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'ומתלמידי יותר מכולם' - מצד שצריך לבאר להם כל דבר, ומרחיב העניין היטב עד שיבינו הם, ובזה יתבאר כל סתום ויוותרו על הספקות והקושיות.

החכם האמיתי הוא זה שמעריך בדעתו, שעדיין לא למד אחד מני אלף מהחכמה, ומחשבה זו תדרבן אותו, לחזר תמיד על דלתי החכמים כדי ללמוד עוד תורה. נמצא לפי זה, שהתנאי ההכרחי בהגדרת החכמה היא הרצון לחזור ללמוד ולהוסיף מאחרים. מכאן שמי שאינו מכיר בחסרונו, או שמכיר ומתבייש ללמוד תורה מאחרים - סכל יקרא ויצא מגדר החכם, אף אם הוא חכם.
וראיה לכך אומר התנא במסכת אבות: 'איזהו חכם? - הלומד מכל אדם, שנאמר מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי' - לומר שמכל המלמדים, קטון וגדול, היה מוסיף להשכיל, והיו בעיניו כמו שיחה ממש, שאינו בוש מלהשיח עם כל אדם, שעל-ידי כן היה מוסיף להשכיל יותר ממה שיש בו. בהתחברו עם החכמים בתורה - יוסיף לקח מהלומדים; בהתחברו עם בעלי המוסר - יוסיף מוסר ומידות טובות; מאוהביו - ילמד על מידותיו הטובות בהן יש לו להחזיק ולהתחזק, ומאויביו - ילמד את שעליו לתקן.

'וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך' - ויש לדעת, מי תלה זה בזה? - איך על ידי שיהיו לימודי ה' - יהיה שלום רב ביניהם? ונראה שיובן על פי מה שכתב קהלת: 'כי ברוב חכמה רב כעס' - שעל ידי שנתרבתה החכמה בעולם, שזה אומר בחכמתו שכך הוא הדין, וזה אומר בחכמתו כך הוא הדין, ויש צדדים מטים לסברתו של זה, וגם יש צדדים שמטים לצד האחר, אז 'רב כעס' בלב האדם מפני שאינו יודע הדין לאמיתו שאינו יכול להכריע כסברת אחד מהם, אבל לעתיד לבוא בביאת משיח צדקנו, שמלאה הארץ דעה את ה' וכל אחד ואחד מבני ישראל יהיה יודע כל דיני התורה על אמיתתם, אז ינוח לב האדם ולא יכעוס על שום הלכה. והנה הכתוב הזה הוא מדבר על מה שיהיה לעתיד לבוא ... לזה אמר ישעיה הנביא לישראל, שלעתיד לבוא 'כל בניך יהיו לימודי ה' כמו שכתוב: 'כי אותי ידעו למקטנם ועד גדולם', ואז בזמן ההוא 'ורב שלום בניך', שיהיה שלום רב ביניהם, ולא יכעס שום אחד על סברת חברו, כי כיוון שיהיו כולם לומדים את דיני התורה מפיו, אז יהיו כל הלכות התורה ברורות בידיהם, וכל התלמידי חכמים כולם יהיו שווים בדעותיהם, ולא תהיה מחלוקת ביניהם בשום אחד מדיני התורה איך הוא הדין, אלא שכולם יהיו שווים ועל דעת אחת יסמוכו, ולא תהיה שום מחלוקת ביניהם, בשום אחד מדיני התורה.

צריך לומר בכבוד רבו, שכל מה שהוא יודע אין לבריות להחזיק לו טובה, כי אם צריך להחזיק טובה לרב שלימדו, ויביא לעניין זה ראיה ממה שכתבו זכרם לברכה על פסוק 'ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו' - למה הדבר דומה, לנהר שמשקה כל המדינה, והכל משבחין אותו. אמר להם אחד: שבחו למעין, שמספיק לזה. כך היו משבחים את יהושע, שהיה משקה כל ישראל מחכמתו. אמר להם הקדוש ברוך הוא: שבחו למשה, שכך העמיד, 'כי סמך משה את ידיו עליו'.

'ואל תרבה שיחה עם האשה, באשתו אמרו, קל וחומר, באשת חברו' - ידוע שהאישה רומזת לתורה, ובזמן שלומדים תורה, אסור לדבר דברי חול, ובפרט אם לומדים בצוותא, שאז מי שמדבר עוונו גדול מנשוא. וזהו: 'אל תרבה שיחה עם האשה' - שהיא התורה, 'באשתו אמרו' - דהיינו כשלומד יחידי. 'קל וחומר באשת חברו' - דהיינו אם חברו לומד, והוא מפריע לו בדיבורים של חול.
'מכאן אמרו חכמים: כל המרבה שיחה עם האשה' - שהיא התורה, 'גורם רעה לעצמו, ובוטל מדברי תורה, וסופר יורש' וכו'. ומי שדבק בתורה, ולומדה בהתמדה בלי הפסק, מאריכים לו ימיו ושנותיו, כמו שאמר הפסוק: 'כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים'.

'כל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה' - וקשה. מה חורי האף הגדול הזה, שנחשב כמי שעובד עבודה זרה? - ... כתב רש"י בפירוש התורה, וזו לשונו: 'נעשה אדם' - אף על פי שלא סייעוהו ביצירתו, לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומידת הענווה, שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מהקטן'. עד כאן.
וזה שנאמר: 'כל המתגאה' - למה אתה מתגאה? אין אתה למד מהקדוש ברוך הוא, אף שמלא כל הארץ כבודו, אף על פי כן נמלך במלאכי השרת בבריאת האדם, וודאי שהוא משיב ששתי רשויות היו, ולכך כתוב 'נעשה אדם', ולכן הווי 'כאילו עובד עבודה זרה'.

'ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור' - כמעט כל מפרשי התורה שואלים על פתיחת פרשה זו 'בעת ההיא לאמר' - למתי היתה כוונתו? וכל אחד אומר פירוש לפי דעתו, וכך אומר גאון אחד כמו שכתוב במשנה: 'אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תיפנה', ואל יאמר אדם עונה זו יפה לתורה, יפה לתפילה, ועונה זו לא יפה ולא מתאימה, כעת אני מרושל, היום אני עייף, השעה אני עסוק ואין לי פנאי או אין לי כוח, ובשעה המתאימה אתפלל ואלמד ואעסוק בתורה, שמא לא תיפנה. כשם שאין אדם שולט ברוח, כך אינו שולט בשעה, ואינו יודע מה יולד יום, שמא תבוא אותה שעה והוא איננו, או יהיה טרוד ועסוק יותר, אלא 'בעת ההיא לאמר' - זאת אומרת באותה הזדמנות, אם רב ואם מעט, יתפלל וילמד, שמצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה, ותמיד יאמר: 'אם לא עכשיו אימתי'. ומסופר שפעם אחת שאלו מגאון אחד, מה עושה רבינו לפני התפילה. ענה להם: אני מתפלל שבזמן התפילה אתפלל. אנו למדים מכאן שהתפילה אחד מהדברים העומדים ברומו של עולם, ואל יקל אדם ראשו בתפילה.

'ישמחו השמיים ותגל הארץ.' - יושב החכם ודורש התורה. ישמעו הקהל ויאזינו הדרש.
אזהרה לקהל בשעה שהחכם יושב ודורש, צריכים לשמוע הדרשות והמעשיות שאירעו בזמני אבותינו הקדמונים, הראויים ללמוד מהם הלכות ומוסרים ומידות טובות. וניסים והבטחות, ועניינים גדולים הצריכים לקיום האומנה, כדי שלא ישכחו לעולם וועד, ויהיו זיכרון להבין מהם.
והחכם כל מה שיוכל כפי כח שכלו לדרוש לישראל, להדריכם בדרך ישרה, לפי שהוא צורך גדול ויסוד האומנה שיסורו מדרך רעה לדרך טובה, אולי יכנסו מיראה לאהבה לעשותם לשמה.

העולם דומה לשוק גדול, וה' מחלק מטבעות אחדים לקנות בהם את הדברים המוצגים למכירה. המטבעות העוברים לסוחר, הם יותר מכולם - הבינה והגבורה, שחותמו של הקדוש ברוך הוא טבוע בהן, שהרי הוא הוא מקור החכמה והגבורה; בהן נושאים ונותנים, בכל הדברים שאפשר להעמידם בתחום הרצון החופשי של האדם. הדת האמיתית היא הדת המבקשת מאת ה' שפע של מטבעות אלו, ואינה מתיימרת להשיג על נקלה שום דבר יקר ערך, בלא שיהיו בידיה אותם מטבעות יקרים ...
'קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'' - כלומר: ראוי לקוות לה', שקודם כל יחזק את ליבנו וייתן לנו עוז, ואחר כך יש לחזור ולקוות, שתלווה עזרתו את כשרוננו ואת מאמצנו, ויצליח את ניסיונותינו ומפעלינו. ובספר משלי נאמר: 'ובדעת צדיקים יחלצו' - כלומר, הצדיקים נושעים בזכות חכמתם ובינתם. ואמנם, צריך היה לומר - בזכות צדקתם ומעשיהם הטובים, אלא מזכיר הוא את ה'דעת', משום שהיא האמצעי האחרון להשיג בו את הישועה, שנותן לנו ה' בשכר מעשי החסד והצדקה שבידינו. אבל האמונה התפלה שואפת לרכוש את הכל במטבע מזויף ופסול, שאינו ראוי לסחור ולקנות בו מאומה.

'לא המדרש עיקר אלא המעשה' - שלכאורה הוא תמוה, שאם לא למד איך ידע מה יעשה?! ועוד היה לו לומר לא הלימוד הוא העיקר. מהו 'לא המדרש הוא העיקר' - אלא שעל פי האמור, הנה טוב מאוד, שבא התנא לרמוז לנו: 'לא המדרש' - שדורש הדרשן ברבים, לראות תוקף כוח חוכמתו הרמתה הוא העיקר שחפץ בו ה', אלא המעשה הנמשך ממנו, שישמיענו וכן יעשון, ולא יגרום שיתנו מום בקודשים.

'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, ולמדה את בני ישראל, שימה בפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל. כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו.' –
ויתכן שזהו טעם מנהג ישראל, מנהגן של ישראל תורה, שמקדישים ספר תורה לבית-הכנסת בעד נשמת הנפטר ולא עושים מצוה אחרת לעילוי נשמתו. ...
שלכאורה יש לומר שאם מצווה אותם לכתוב כל אחד ספר תורה לעצמו, היאך בזה מלמדים אותה את בני ישראל. אלא הכוונה, כאילו הוא בדרך נבואה על מנהגן של ישראל לכתוב ספר תורה ולמוסרו לציבור לקראות בו. ...'למען תהיה לי השירה הזאת לעד כי אביאנו אל האדמה' - רצה לומר: שזה עדות, שהתורה שלו היתה לשמה, שהוא יכול להביאה עמו לעולם הבא.

באשר ידוע לכל ידיעה ברורה, כי תורתנו הקדושה היא אם כל חי זכה וברה. ושפתינו היא אמנות אומן לכל השפות לעטות מעיל תפארה, ולקראו בשם הנכבד לשון הקודש הטהורה. והוא הוא הלשון בו העולם נברא, ובו ניתנה התורה. ומאז גלה ישראל מעל אדמתו והלך בגולה, 'מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר', ויתערבו זרע קודש בעמי הארצות, וישכח ישראל את מקראי הקודש אלה, וילמד לשונו לדבר שיחות אשר לא כתורתך, ובילדי נכרים יספיק 'די מחסורו אשר יחסר לו', בחלקת לשון אחרת ידברו 'עם ועם כלשונו', 'להיות כל איש סורר', 'בן סורר ומורה, איננו שומע בקול אביו' ובשפת עמו. ובכל זאת, לא כלו רחמי א-לוהנו, והותיר לנו שרידי סגולה, דור ארח דור בכל ארצות פזורינו, חכמים ונבונים להאיר עינינו, בפירושם לנו את דברי תורתנו, ולבארם כל איש ואיש בלשונות העמים ולהשמיע באוזני הנערים, ולחנך את הילדים בשפת הארץ ההיא. והתרגום של המילה ההיא נרשמת ונחקקת במוח התינוק, מוחין דקטנות, עד שידע גם התינוק ההוא לתרגם את התורה בשפת ארצו ולדבר כלשון אמו.

רבינו הרמב"ם , זיכרונו לברכה, בספר הגאונים 'מורה נבוכים' כתב וזה לשונו: 'הדעות צריכים לפעולות כי לא יקנה האדם הדעה והאמונה ההיא, אם לא על ידי המעשה כאמונת החידוש על ידי שמירת שבת'. אני גבר ראש עוני. דעה הייתה לי מאז ומקדם בזמני על הכתוב בתורה: 'זה ספר תולדות אדם, ביום ברוא א-לוהים אדם' - כוונת הכתוב הייתה לי כי הגיוני וטבעי הדבר, שכל אדם צריך שיהיה לו יומן, שבו רושם כל ענייניו של כל יום יום. איך שלא יהיה הוא רושם קורותיו, תוצאותיו ותולדותיו. ומכאן יצאתי למסקנה, שאם כן הוא, גם כן צריך כל אדם, באשר הוא אדם, שגם בעניינים רוחניים, בחידושים המתחדשים יום יום, בתורה ובמעשים טובים, שיהיה לו ספר מיוחד לשמו, כדוגמת יומן, וזהו המכוון לדעתי, שתולדותיו של אדם יבואו בזה הספר. זה דווקא במציאות שיכולים ללמוד ממנו בכל הדורות.

'אמר רבי חמא ברבי חנינא: מה תקנתם של מספרי לשון הרע? - אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, שנאמר: 'מרפא לשון עץ חיים', ואין 'לשון' אלא לשון הרע, שנאמר: 'חץ שחוט לשונם', ואין 'עץ חיים' אלא תורה שכתוב: 'עץ חיים היא למחזיקים בה'. רבי אבא ברבי חנינא אמר: סיפר? - אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד ברוח הקודש שנאמר: 'יכרת ה' כל שפתי חלקות', אלא תקנתו שלא יבוא לידי לשון הרע - אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה'. וכבר אמרנו שהמספר לשון הרע, נגעים באים עליו. וזהו שאמר: 'גל מעלי חרפה ובוז' - שהוא הצרעת, לפי ש'עדותיך נצרתי' - שאני עוסק בתורה.

מלמד תינוקות של בית רב במוסדות 'אהלי יוסף יצחק', שביום טוב הראשון של שמיני עצרת, לקח כסף מביתו, והוציאם עימו, והלך לבנק והפקידם שם. גם חתם שמו על ההפקדה. החתימה היתה בכתב צרפתית, והיו שם יהודים עובדים, והם הוציאו קול בעיר, שהחכמים מחללי יום טוב. ושאל מנהל המוסד, האם הוא יכול לסלקו על פי הדין, היות וכל מטרת המוסד הוא לחנך תלמידים בדרך התורה ...
והיה מקום לומר, שאם יעשה תשובה, ויקבל על עצמו להיזהר מהיום והלאה מכל שמץ עבירה - אין מעבירין אותו. ... מה שאין כן בנידון שלנו, מכיוון שהוא מלמד בשכר אפילו הוא אומר שחזר בתשובה, אין תשובתו ניכרת, והרי זה דומה למה שכתב מרן ביורה דעה סימן קי"ט במי שמוכר דברים אסורים, שאין לו תקנה עד שילך למקום אבדה ויחזיר אבדה, שניכר מתוך מעשיו, שבוודאי היא בלי הערמה. ואם כן גם בנידון שלנו כל עוד שלא ניכר מתוך מעשיו, שתשובתו היא לשמה, לא נחשיב לתשובתו תשובה.

'אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם' - התפילה היא במקום קורבן, וכמו שהקורבן נפסל במחשבה, כן התפילה נפסלת במחשבת חוץ וכיוצא, וכן בכל המצוות צריך לקיימם לשם שמים בלי שום פניה אחרת. וזה אנו למידים מפרקי שירה: שכל בעלי חיים שבראם הקדוש ברוך הוא הם משוררים להקדוש ברוך הוא: החמור כשהוא נוער, שור כשהוא גועה וכיוצא כוונתם לשורר להקדוש ברוך הוא בלי שום פניה אחרת. כן צריכין אנחנו עם בני ישראל כאשר מקיימים מצוות או לימוד תורה וכיוצא לעשות כל דבר לשם שמים. ...
וזהו: 'אדם כי יקריב מכם קרבן לה' - תפילה שהיא במקום קורבן או איזה מעשה מצוות ולימוד התורה הקדושה, שמתקרב על ידם לה', צריך שיהיה הכל לשם שמים. וזהו: 'מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם' - שתלמדו מהם, שהם עושים הכל לשם שמים, ואין להם פניה אחרת.

מצוות תלמוד תורה, המוטלת על כל אדם, כוללת בתוכה שני חלקים: האחד הוא ללמוד את תרי"ג המצוות, השייכות אליו כדי שיידע לקיימן. והחלק השני הוא עצם עסק לימוד התורה כמטרה בפני עצמה. וכן פסק הרמב"ם, שיש שני חלקים במצווה זו: 'ולמדתם אותם' - זו מצוות עסק התורה, 'ושמרתם לעשותם' - זו מצוות ידיעת התורה, הנוגעת לקיום ההלכות. על שני חלקים אלו אנו מתפללים בכל בוקר: 'ותן בלבנו בינה, להבין להשכיל לשמוע ללמוד וללמד' - היינו במצוות עסק התורה. ומבקשים אנו עוד: 'לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך' - והיינו במצוות ידיעת התורה. וכך מתפרשת לשתי פנים גם בקשתנו: 'והאר עינינו בתורתך, ודבק לבנו במצוותיך' - האר לנו בלימוד, הנעשה לשם לימוד; ודבקנו בלימוד, שהוא לשם קיום המצוות.

'משכבי עד קומי - שכבי, ומקומי עד שכבי - קומי'. - רצה לומר: מחג שבועות שנאמר בו: 'חי ה', שכבי עד הבוקר', עד ט' באב שנאמר בו: 'קומי רוני בלילה' - שכבי, שהלילה קצר. אבל מט' באב יכנסו לילות ארוכים, יקומו לקרות בתורה. אבל לפחות מחמישה עשר באב עד חמישה עשר באייר. וסימנך 'זרע יעבדנו' - כמניין 'זרע' ימים 'יעבדנו' - ילמד תורה בלילה. וכן תשעה חדשי העיבור הם 'רע' ימים, ושבעה ימים קודם יום המילה, כמניין 'זרע', אחר כך - 'יעבדנו', יכנס למצוות מילה.

'וידבר ה' אל משה לאמר: זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר' - ויש לדייק, שכיוון שכתוב במקרא הראשון: 'לאמר', למה חזר לומר מילת 'לאמר' פעם שניה? ... ונראה לפרש באופן אחר, במה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'כי חיים הם למוצאיהם' - אל תקרא 'למוצאיהם' אלא למוציאהם בפה, שאם לא כן יבוא לידי שכחה. עיין שם בדבריהם.
וזהו כוונת הכתוב: 'זאת' - שהיא התורה, אז אם תרצו שתתקיים בידכם, תקיימו 'זאת חקת התורה אשר ציוה ה' לאמר' - בפה מלא, ולא לגמגם בהם בלחש. גם כן יש לומר 'לאמר' - לאחרים, כלומר ללמדם לתלמידים, ועל ידי זה תתקיים בידכם, ותתחדדו הרבה, כמו שאמרו: 'ומתלמידי יותר מכולם'.

'שמאי אומר עשה תורתך קבע' - לזה אמר: 'עשה תורתך' - התורה שלך, החידושים שחידשת, ששייך על זה לשון עשייה, שהוא לשון תיקון כמו 'ובן הבקר אשר עשה', ופירש רש"י אשר תיקן.
כך גם 'עשה תורתך' - שאת החידושים שתיקנת, תעשה אותם 'קבע' - דהיינו שידפיס אותם ... ואז כולם ייהנו בהם, נמצא תמיד קבועים. ודבר באורח אגב מלמד אותנו, שכאשר תדפיס את החידושים שלך, יהיה בבחינת עשייה, שהוא תיקון כאמור - שלא יסמוך על הקורא שיבין מה שכיוון במחשבתו, אלא יכתוב בצורה ברורה והמתוקנת לקורא.

היה רבי שמעון בר יוחאי, עליו השלום, וחבריו, שהיו דוגמת לימודי ה' למעלה, בליל שבועות עוסקים בתורה ובנביאים ובכתובים ובדרש ובסוד, שהם סוד פרד"ס, להכין הכלה ... ודע שהיו להם רננות ושירים מיוסדים על פי החכמה והסוד, והיו מרננים בהם כדי לשמח הלבבות להדביק נפשותם בעולם העליון, להמשיך משם שפע ורצון על דרך הניגון, בסוד: 'והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה'. וכן אנו נוהגים היום בכל ליל ראשון של שבועות בל"ב פיוטים המיוסדים אצלנו על פי החכמה.

'אל תירא כי יעשיר איש כי ירבה כבוד ביתו' - על פי מה שמובא בכתובות: 'הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד' - זה הלומד תורה ומלמדה, ופירש רש"י: 'זה הלומד תורה ומלמדה' - מתקיימת בו, הרי 'הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד', על שטרח ללמד לתלמידים.
וזה שנאמר: 'אל תירא כי יעשיר איש' - דהיינו תלמידי חכמים, אבל 'כי ירבה כבוד ביתו' - דווקא, רצה לומר: שאין מלמד תורתו לאחרים, אלא לעצמו לומד ואינו מלמד, 'כי לא במותו יקח הכל' - רצה לומר: ועמהם תמות חוכמה, והתורה אינה מתקיימת בו, מה שאין כן אם מלמדה לאחרים, גם במותו, הרי תורתו מתקיימת בו, זאת אומרת ביד תלמידיו.

כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון, ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה' - כי אף על פי שבהיותו נכנס בתחילה בגופה של הלכה נכנס ונתקל בה, לסוף יוצא ואינו נתקל בה, וזהו 'כי בשמחה תצאו', וכן גם כן 'ובשלום תובלון' - אף על פי שבתחילה עליהם נאמר: 'את אויבים בשער', מכל מקום סוף דבר 'את והב בסופה' - אהבה בסופה. וזהו: 'ובשלום תובלון', וכמו שאמרו זיכרונם לברכה: ללמדך שאהבה ושלום ביניהם, ואז 'ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רינה' - ולא יבכו, הן שנפרש כפשוטו, וגם אם נפרש על תלמידי חכמים השמחים על חידושי התורה, ועל קיומי וביטול הסותרים דבריה, וכמו שנאמר חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים, ואפשר שלזה רמזו זיכרונם לברכה במדרש בפסוק: 'ישקני מנשיקות פיהו' - רבי נחמיה אמר: שני חברים שהיו עסוקים בדבר הלכה, זה אומר בית אב של הלכה, וזה אומר בית אב של הלכה, אמר הקדוש ברוך הוא: מתנות כהונתם על ידי', שהוא יחבר הדברי תורה עם החברים והתלמידי חכמים זה עם זה בשלום ואהבה וחיבה, וזהו: 'ישקני' - ידביקני, שאעקור הרים בשפתי, הדומים לשחקים ששוחקים אבנים וטוחנים הרים, ומדביקן זה לזה.

'אין לך בן חורין, אלא מי שעוסק בתורה' - ואם תאמר: היאך הוא בן חורין מי שעוסק בתורה?! - והלא כשם שמי שאינו עוסק בתורה הוא עבד ליצרו, כך מי שעוסק בה הוא עבד ליוצרו.
על זה אמר: 'וכל העוסק בתורה הרי זה מתעלה, שנאמר: וממתנה נחליאל ומנחליאל במות' - אף על פי שבין כך ובין כך נקרא עבד, זה – העבדות גדוּלה היא לו, שאומרים אנשים: 'עבד מלך - מלך'.
ולא די שהתורה היא מתרצת להינשא לו, אלא אף הוא מושל בה כמלך, שהרי ניתנה לו במתנה לעשות מה שירצה, שנאמר 'וממתנה'.

ובפרט לאוהבי ומכירי האמת, הלומדים תורה לשמה, ומימינים בה, כמוך, בחור וטוב בעיני א־להים ואדם, שמכירך הייתי לשעבר, ומודה על האמת, ושואל על מנת לשמוע,
לא כרבים מבחורי הזמן, חכמים בעיניהם, המתפארים בזוך שכלם ורוחב בינתם, מתעקשים ומקנטרים בחידודי חדודים, כורי עכביש, מצודים וחרמים, לפקח אחרים בהלכות לא פסוקות ובהלכות לא סלולות, לעקל עקלקלות, ודעתם מטרפת עליהם, לא ידעו ולא יבינו, להוציא דין אמת לאמיתו, ובחשיבה יתהלכו לשים חושך לאור ואור לחושך, לאסור את המותר ולהתיר את האיסור

'תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה' - ולא ידעתי למה בזה דווקא החמיר, והלא כל קריאה בחכמה או בכל מקום שיהיה, עושה פעולתו למעלה, בכל מצוה ומצוה, ובכל תפילה ותפילה, וכל לימוד ולימוד?!
והחילוק הוא דווקא שאם הוא ב'לא כוונה' הוא 'כגוף בלא נשמה', ו'בכוונה' הוא 'כגוף עם נשמה'. ...
וראיה לדבר שדוד המלך עליו השלום כלל כל הנבראים במעשה בראשית יחד, ואמר שירה במזמור קמ"ח, הנאמר בכל יום: 'הללו את ה' מן השמים', 'הללו את ה' מן הארץ' - נמצא שאפילו שאינו יודע מקומם, אשר נאחזו - עושה פעולתו, ועל כן נראה לעניות דעתי, שלא בזה ימנע האדם לקרוא פרק שירה בכל יום, שוודאי עושה פעולתו, ומשפיע שפע לכל הנבראים, אך ב'כוונה' - אם יודע הוא יותר טוב ופעולתו ומעלתו גדולה.

אמנם, לימוד התורה זהו: 'אש תמיד תוקד' בליבו 'לא תכבה', וחשק להב התורה 'לא תכבה', ותמיד משתוקק ללמד תורה בעולם הזה. ולכך היו משתוקקים משה ושאר הצדיקים ללמד לאחרים, כי טבע הטוב להיטיב לזולתו. ולכך הצדיקים בעולם הבא שבים לכאן ללמד תורה, כמו שכתוב בזוהר הקדוש. וזהו שמחה גדולה להם להיטיב ולתקן אחרים, זהו יותר מכל חיי העולם הבא. ...
ומזה תבין כמה גדול כח המלמד תורה לתלמידים ולהרביץ תורה בישראל, עד שהצדיקים הגמורים, אשר הם במנוחתם בצרור החיים, והשלימו כל תיקונם, מכל מקום נפשם משתוקקת ללמד לאחרים.
ומדעת קונם יש בהם, כי כל בריאת העולם לא היה צורך לבורא, ומה צורך לו בעולם?! רק היותו טוב אמיתי ומטבע הטוב להיטיב לזולתו, ואפילו לקטן ממנו מאוד. ולכן ראוי לכל איש, הנודע יראת ה' בליבו, להתאזר חיל, להקים דגל התורה וללמד לאחרים, ולהרביץ תורה בישראל.

מי שיש בידו תורה ואין בו דרך ארץ - אין תורתו כלום. ומי שיש בידו דרך ארץ בלא תורה - הלא הוא טוב ממנו, וישתווה לבעל התורה...
המשל לזה כמו הדלעות שדולים בה מים מן הבור - אם יוריד הדלעת כמה פעמים למטה, לא תוציא מים מן הבור, מפני שהיא קלה וצפה. אבל כשתניח בה אבן להכבידה, מיד יורדת ומעלה מים.
כך התורה היא המים. והדלעת הדולה בה מים היא האדם. וכל עוד שאין בו מידות טובות ודרך ארץ הוא קל וצף על פני המים ויצא ריקם מן העולם, כמו הדלעת שתצא בלא מים. אבל על ידי המידות טובות ודרך ארץ, מכבידה ומוציאה מים הרומז לתורה.