מפתח ערכים - בין ישראל לעמים

הנה על יד 'ובכן תן כבוד לעמך, שמחה לארצך וששון לעירך', משובצת גם: 'ועשו כולם (כל העמים) אגודה אחת'. והיעוד הגדול הוא 'אז אהפוך אל כל העמים שפה ברורה'. אכן שוב, גם כאן, 'כל העמים'. ... אגודה אחת ולא מוצג אחד. כעין האגודה של ארבעת המינים שבלולב. לא כולם אתרוגים או לולבים ואפילו לא ערבות בלבד, אלא מינים שונים אבל מאוגדים.

כשאמר משה לה': 'והן לא יאמינו לי', אמר לו ה': ישראל הם מאמינים בני מאמינים. אך לפי שהיה משה מתפלא על ישראל שהיו בגלות מצרים, 'גוי מקרב גוי' - הללו עובדי עבדה זרה והללו עובדי עבודה זרה, ומאין תבוא להם פתאום מדרגת האמונה, שהיא יסוד כל תורתנו הקדושה? ... אמר לו ה' אל תתפלא על זה, כי הם בני מאמינים, ומאברהם בא להם דבר זה בירושה, כמו שאומר הכתוב: 'תשורי מראש אמנה' - זה אברהם שהיה ראשון למאמינים, ככתוב: 'והאמין בה' ויחשבה לו צדקה'.

וגולת ספרד נפזרה לכל עבר, אלה פנו לארץ אפריקה, אלג'יר ומרוקו, ושם מצאו אותם תלאות רבות ופגעים נוראים, ואלה שמו פניהם אל איטליה, והמאושרים שבהם הלכו קדימה למלכות תוגרמה, אשר שם ישב לכיסא מושל צדק, השׂולטן החסיד באיזיט, אשר ליבו מלא רחמים וחמלה על היהודים הנרדפים והנהדפים, ויצו לכל עמו לקבלם בסבר פנים יפות, ואשר יעמוד להם לשטן, אחת דתו להמית. וקהילות ישראל אשר בתוגרמה, ובראשם הרב הגדול משה קפסלי, איש חסיד ועניו, צדיק וישר ודורש טוב לעמו, הגדילו לעשות עם הגולים צדקה וחסד, ויתנו את הכסף כאבנים לפדיון שבויים, ויבואו לתוגרמה אלפים ורבבות מגולי ספרד, ויחיו בה חיי שלווה והשקט, על פי דתם ואמונתם, תחת חסות מלכי תוגרמה, מלכי החסד עד היום.

'הווי מתלמידיו של אהרון: אוהב שלום ורודף שלום. אוהב את הבריות ומקרבן לתורה'- שמהראשונה תמשיך השנייה. אחר שיהיה טבעו אוהב השלום, מזה ימשך שיהיה בטבעו לאהוב את הבריות, ולזה לא אמר הוי אוהב את הבריות, כאילו ששניהם הם מידה אחת, ומהאחת נמשכת חברתה כנזכר למעלה,
ואמר 'הוי אוהב את הבריות' - כלומר במה שהם בריותיו יתברך לבד - צריך לאהוב אותם, יהיו צדיקים או זולתם, ובזה תהיה מקרבן לתורה, אף על פי שהם רחוקים ממנה.

לא לבד על צרת אחינו, כי גם לשאינם בני ברית, פרשתי ידי להם די מחסורם. כן לראש הדת לכנסיית וינית הדיספוט [בישוף] שמו ניקיפורו, אשר יצא נקי מנכסיו מתוך להבות אש כי הציתו אש בארמונותיו. תמכתיהו בימין צדקי ואספתיהו אל תוך ביתי עד יעבור זעם. תוך ימי שבתו זה שלושים יום בצל קורתי, שלחו מצד הקונסול רוסו לאמור לו שילך אצלו ליתן לו מקום מנוחה לשבת. ויהי כמשיב להם כבר קידמוך רבנן כי מעת המהפכה לא עזב חסדו ואמיתו מאתי ואנוכי לא אשכחהו.

ככל הנוגע לאחינו הנוצרים, נביאי ה' והתורה מצווים אותנו לאהוב אותם ולדרוש בשלומם, וכפי שאנו אכן מתפללים בבתי הכנסת שלנו לשלום הממשלה ולרווחתה. אנו מצווים לאהוב אותם כפי שאנו מצווים את אחינו היהודים, מכיוון שה' מכנה אותם אחינו בתורתו הקדושה: 'לא תתעב אדומי כי אחיך הוא'. ...
דברי ה': 'לא תשנא את אחיך בלבבך', מוסבים גם על הנוצרי, בהיותו אחינו. מפי הנביא ירמיה נצטווינו: 'ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה, והתפללו בעדה אל ה'. רבי חנינא סגן הכוהנים אמר: 'הווה מתפלל בשלומה של מלכות', ובמיוחד אנחנו מחויבים להתפלל לשלום הממשלה, במדינות שבהן אנו זוכים לחירות וחופש לשמור את דתנו הקדושה, כמו באנגליה.

'לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום' - גדול השלום שניתן, שאין העולם מתנהג אלא על פי השלום, והתורה כולה שלום, שנאמר: 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'.
בשחרית ובערבית - שואלים איש לרעהו לשלום, וכן כשבא אדם מן הדרך, ובערב חותמין את 'קריאת שמע' - בברכת 'השכיבנו אבינו לשלום' ובשבת חותמין - 'הפורס סוכת שלום עלינו ועל כל ישראל ועל ירושלים אמן', ותפילה חותמין - 'המברך את עמו ישראל בשלום', וגם ברכת כהנים מסיימת - בברכת השלום. וזה שאומר הנביא: 'בריתי היתה איתו החיים והשלום'

'ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט' - דרך ה' ואמונתו היא דוקטרינה של 'לעשות צדקה ומשפט'.
אין די במשפט וחוקה יבשים. העולם והחברה האנושית יחרבו וימיטו שואה על כל היקום אם חוכמתם ומחקריהם לא ישתלבו בצדקה וחסד, באמת ושוויון, וזכות קיום לכל מי שנוצר בצלם א-לוהים ללא אפליה של גזע, צבע ודת. תיקון העולם במלכות שדי תתאפשר, ויושבי תבל ושוכני ארץ יגיעו למצב נעלה זה, רק באהבת הזולת, שמירה על זכויותיו ועשות צדקה וחסד, 'כי באלה חפצתי נאום ה'.

'וירא והנה הסנה' - הוא הגלות, 'בוער באש' - הלוך וגדל, ו'הסנה איננו אוכל' - עדיין לא באה הגאולה וכלה הגלות. 'ויאמר משה: אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה, מדוע לא יבער הסנה' - הלא עתה באמת יש מצוות ותלמוד תורה, ואם כן למה לא נבער הגלות ותבוא הגאולה. 'ויאמר לו א-לוהים כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא' - והוא הר סיני, ואמרו זיכרונם לברכה: למה נקרא הר סיני? - שירדה עליו שנאה לאומות העולם. וטמן לו ברמז: יען שיש בהם שנאת חינם, ויען שהשנאה היא טמונה בלב, לכן טמן לו ברמז כנזכר לעיל. גם כן 'בוער באש' - התורה נקראת 'אש', ורצה לומר: אפילו במקום שיש לומדי תורה, עדיין 'הסנה בוער' הוא הגלות, והכל כאמור.

מה שעשוי במקום הפתח 'מחארב קיבלה' כמו שעושים הישמעאלים במקום תפילתם - שמעתי כי בבוא סולטאן מוראד לפה אר"ץ, בלכתו לכבוש בבל מיד פרסיים, אשר לקחוה מידו פעם שנית, שנת חמשת אלפים ושצ"ד לבריאת עולם (1634), ונכנס לבית הכנסת הנזכר, וראה שלא יש שם, שום עבודה זרה ודמיון וצורה. אמר: ראוי להיות במקום הזה 'מחארב', ולא יצא משם עד אשר תקנוהו.

'ואכלתם לחמכם לשובע, וישבתם לבטח בארצכם, ונתתי שלום בארץ' - יש לרמוז בזה מה שאמר התנא באבות: 'על שלושה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום'. וממילא כאשר יהיו ישראל בשלום, יחד הם מקיימים העולם, ויכולים להנות מטוב עולם הזה, אפילו שהיא חלקו של עשיו. וזהו: 'ואכלתם לחמכם לשובע' - בעולם הזה, בזכות 'ונתתי שלום בארץ' - שיש ביניכם מידת השלום.

'כשניתנה תורה, נתקבצו אומות העולם אצל בלעם ואמרו: שמא מבול בא לעולם? - ה' למבול ישב. אמר להם: ה' עז לעמו יתן. ויאמרו כולם: ה' יברך את עמו בשלום'. -
יובן, על פי דברי ישעיה הנביא, שהבטיח כי לעתיד לבוא: 'וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ' - ולכאורה מה כל תוחלתנו לזה לקיום נבואה זו? - הרי כבר היה חזון כזה בתיבת נח, שהיו כל החיות והבהמות יחד בשלום? וכי כל כך טוב היה אז?!
אלא העניין הוא שבתיבת נח אין כל פלא שיהיה שלום ואחדות, שהרי כולם היו בסכנה גדולה, ובשעת סכנה וחירום, גם השונאים משתתפים יחד, אבל חזונו של ישעיה היה שאפילו בשעת שלום ורווחה, יהיו אהבה ואחדות בין השונאים.
והנה כשקבלו ישראל התורה כתוב: 'ויחן שם ישראל' כאיש אחד, וכשראו אומות העולם אחדות כזו אפילו בין הערב רב וישראל, חששו שמא מבול בא לעולם, והמצב מסוכן! השיב להם בלעם: ה' עז לעמו יתן - אחדות כזו היא אמתית, והתורה היא שאיחדה אותם, והוסיפו ה' יברך את עמו בשלום. השלום הזה של ברכה, ולא של שעת חירום.

ראובן שיש לו עסקה ביד שמעון ומת שמעון, ובאו בעלי חוב של שמעון שאינם בני ברית, ונטלו כל מה שנמצא בבית שמעון, ועמדה האלמנה של שמעון למשפט נגד בעלי החוב, ויצא משפטה בדיניהם שכתובתה קודמת לבעלי החוב, ונטלה כל עיזבון בעלה מבעלי החוב, ואז עמד ראובן בעל העסקה נגד האלמנה וקבע בדין תורה ליטול הסחורה שהיא מהעסקה ההיא, והאלמנה הודית שהסחורה היא מהעסקה של שמעון, אלא שטענה כיוון שאם היא לא נטלה, היו בעלי החוב הנוכרים נוטלים אותה. ...
נראה שהדין עם האלמנה וכיוצא בזה.

אף על פי שדעת רבי אברהם בן עזרא היא שהלילה מתחיל מעת ביאת השמש וכמו שכתב בשם חכמי המזלות, עם כל זה דעת חכמי התכונה לחוד ודעת רבותינו זיכרונם לברכה לחוד, משום שיום התורה הוא כל זמן שיש אור בעולם, יראה השמש או לא יראה, ולכן אינו נקרא לילה עד צאת הכוכבים. וכן יש לדקדק מלשון הרמב"ם שכתב בשבת בפירוש המשנה כי "הלילה אצלנו אינו אלא משעת צאת הכוכבים" ולא אמר כי הלילה אינו אלא משעת צאת הכוכבים אלא שכוונתו לומר שאף על פי שכפי דעת חכמי התכונה והמזלות הלילה מתחיל מביאת השמש עם כל זה כפי תורתנו וכפי דעת רבותינו ז"ל אין הלילה מתחיל אלא משעת צאת הכוכבים.

כתב מרן בשולחן ערוך יורה דעה סימן קכ"ה דין י': 'היה גוי נושא כלי פתוח ובו יין וכו', אם הוא מלא - אסור בהנאה, שמא נגע בו וכו''. לעניות דעתי נראה, שכיום, שגוים לא בקיאים בטיב עבודה זרה, לא יהב נפשם ליגע ביין, ואין לחוש שמא נגעו כל מקום שאין לחוש שיגנוב או ישתה ממנו. ולכן כל כגון זה מותר אפילו בשתייה.

מזה כארבע עשרה שנה בחודש זה, גברה יד האויב, וגורשו היהודים מהעיר העתיקה בירושלים לעיר החדשה והנה עברו ד"י שנים, ה' יאמר לצרותינו די, ויגאלנו גאולה שלמה, בזכות דוד גימטריא יד.
'אלה אזכרה, ואשפכה עלי נפשי' - בזמן שהיינו הולכים לכותל המערבי, לקרוא תהילים ולהתפלל, ולשפוך שיח נפשנו לפני ה', והייתה התפילה מתקבלת. ובפרט בחגים, שהיו נוהרים לשם אלפים ורבבות, ולא היה מקום לעמוד.

'אלה תולדות נוח' - רוצה לומר: כולם תולדות הברית הנקרא נוח, שכל המצוות מתיילדים מתיקון הברית. ומהו תיקון הברית? - מפרש: 'נוח איש צדיק תמים היה'.
עיקר השם של האדם הוא הנשמה, והשם יתברך מזמין לאביו, אשר יקראו לו.

'יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, כי חלק ה' עמו' - כי כמה אומות חלפו עברו מבריאת העולם ונשתנית אמונתם. אמנם עם בני ישראל, הגם שעברו עליהן צרות רבות ורעות, לא נשתנית אמונתן, כמו שכתוב 'כי חלק ה' עמו' - לזה עדיין חיים וקיימים באמונתם עד היום הזה.

בשתיית הקאה'פי בשבת בחנויות הנוכרים כתב 'פרי האדמה', שבתוככי ירושלים נלאו הראשונים, ולא יכולו - הן מיראת המוכר, הן שהכל חולים אצל הקור 'והוא רחום' ...והרב החיד"א ב'טוב עין' תמה על הרב 'פרי האדמה' הנזכר ...ועל היתר שהזכיר קרא ערער, שאין היתר כי אם בחנויות שאינם הולכים היהודים, והכל נעשה לגויים, אז אפילו אם מכירו - מותר, כיוון שאין חשש שירבה בשבילו.

אפילו גזר והנהיג המלך על הכלל ועד ישראל בכלל, כל זמן שיכול ישראל לכוף את חברו לדון בדין תורה - כך דנים, ואין דנים אותו בדין המלכות. וכן ממש הוא בעירנו, שאין צוויו של הדוכס, אלא לערכאותיהם לדון כמצוותו לכל הבא לפניהם, אבל אינו מכריח לדון כך ...
במקום שהמלך נותן רשות לדין בדינינו, נסתלק מעלינו הדין לפיו יש לדון כדין המלכות באיזה דין שיהיה, ואין לדון אלא כפי תורתנו הקדושה ותולדותיה.

'יעקב אבינו לא מת' - ותמיד בכל פינות העולם, קוראים אותנו בשם ישראל. ויש, ראיתי בעיני, באיזה ערי פרס, לאיזה תלמיד חכם או לוי או כהן, שהיה בעל זקן ועוסק בתורה, הגויים היו קוראים אותו 'יעקובי' - זאת אומרת מבניו ומזרעו של יעקב. אם כן, יפה נדרש: 'יעקב אבינו לא מת', ולעולם לא ימות כי אם הוא חי. והאל יתברך יחיינו ויראנו נפלאות בזכות יעקב אבינו, עליו השלום.

'גוי אחד שאל את רבי יהושע בן קורחה: כתוב בתורתכם 'אחרי רבים להטות', ואנחנו הרבים, מפני מה אין אתם משווים עמנו בעבודה זרה' - באיזה טענה 'קמים עלי'? - ש'רבים, אומרים לנפשי', ומילת 'רבים' דווקא - כלומר טענת רבים, לפי שאומרים לנו שהם הרבים, ואומרים לנו: בואו ונהיה לעם אחד, כיוון שאנחנו הרבים: 'לכו ונעבדה א-להים אחרים', אמנם 'ואתה ה' מגן בעדי' - אתה ה׳ דווקא, 'כבודי ומרים ראשי' - רוצה לומר: שבזה אני ניצול מהם ע"י הקדוש ברוך הוא, המרים ראשי על אויבי, לפי 'שקולי אל ה' אקרא, ויענני מהר קדשו סלה' ... לפי שהוא, יתברך שמו, בהר קדשו סלה, וקבוע הוא למטה וכיוון שכן היא, בטלה טענתם של 'אחרי רבים' כי כל הקבוע כמחצה על מחצה דומה.

'המכסה אני מאברהם אשר אני עושה' - ברגעים מכריעים אלה בתולדות העולם והאנושות, אנו שומעים את השיקול הא-לוהי לפני שהוא בא לעשות משפט ולחרוץ את דינם של גוי ואדם.
וכאן אנו מגיעים להבדל שבין שני אישים אלה, בין נח לבין אברהם. שניהם הועמדו במצב דומה, לשניהם הודיע ה' על גזר דינו. נח אינו ערב לאנושות, אין בו ממידת האחריות לעולם כולו. הוא אחד מאלה הניצולים אשר את נפשם הצילו והעולם יחרב. נח נשאר מכל בני דורו להישאר בחיים.
ואילו אצל אברהם הוא נבחר לייעוד, לתפקיד. הוא הולך כראשון את דרך ההיסטוריה כמבשר את מלכות ה'. ובזכות מה זכה אברהם בכך? 'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט'.

נשאלתי מברוך עמי מצרים מהחיל, אשר נגע יראת א-להים בליבם, יען כי ליבם נוקפם על דבר הגבינה אשר הולכים היהודים, מדי שנה בשנה לעשותה כדת משה וישראל. וחקרו ודרשו כי אי אפשר להם לעמוד על החלב מחמת שמהמקומות רחוקים, ואהלי קדר מתפשטים על רוחב המדבר, מרוב המקנה והכבודה אשר להם, אלה מפה ואלה מפה, אשר אין עין אדם שולט לראות, כי רב המרחק ביניהם, אלא הגויים מביאים להם מה שחולבים. נמצא כי כמעט הכל נעשה מחלב שחלבו גוי, ואין ישראל רואן, ואף אם יהיה קצת חלב שנחלב כדין, מרבים העם להביא, ומוכרחים במעשיהם לערב הכל יחד, ביורות גדולות להחם הכל יחד, לעשות הקשקבאל, כי הכל נעשה על גבי האש, שאי אפשר, בלאו הכי כנודע. וכבר הקדמונים כן נלאו לתקן, ואם אני לומר 'ונקה' כאשר הוברר לנו. יורינו המורה לצדקה אם יש איזה היתר לסמוך לאכול הגבינה או לא ויבוא שכרו מן השמים. ...
שכיוון שהגוי יודע שהישראל לוקח החלב להקפותו ולעשות גבינה, ירא שמא יכיר ישראל זיופו, ולא יזיק לעצמו, אפשר להתיר לשתות מהחלב גם, שוודאי לא עירבו. אמנם גם בזה לבי מהסס הרבה להתיר, יען כי עדיין יש לחוש כי כפי גודל החליבה שחולב לעשות גבינה - אם יערב בו עשרה ליטרים או יותר מחלב טמא, אין זה נרגש אם יישאר, בניסיוני כפי גודל החליבה דבר מועט כזה שלא יגיע לשמינית. ושומר נפשו ירחק מהם מהחלב והביראת והריקוטה והחלב החמוץ. אבל בגבינה נראה כי יש ויש טעם כעיקר להתיר מטעמים שכתבתי, כל שכן בהצטרפו כולם. ואתם החרדים אל דבר ה' יכולים אתם לאכול הגבינה בלי שום פקפוק, ובפרט של מצרים ובשאר מקומות ששולקים אותה, שפשוט שאין להרהר בה.

אם בעניין הפנים כנפי החיות מצאנו מעט מזער לדבר בהם בדברי רבותינו זיכרונם לברכה, הנה שמץ דבר נשמע בעניין האופנים וכוונתם, ואשר שכן הוא הנה נחלש חושים, לשלול שלל חכמת המצרית, ונסיר את שמלת צביה מעליה, באשר עשינו בחקירות ובעניינים אחרים, ונלביש את האמונה העברית, אשר הפשיטוה ערומה, כי גזולה היא בידם, לפי יכולתנו ודעתנו.

'אמר רבי פנחס הכהן בר חמא: אין הקדוש ברוך הוא חפץ לחייב שום בריה, שנאמר: 'כי לא אחפוץ במות רשע' - כלומר אפילו שיהיה עם אחר. וכל אחד כפי עניינו: כי בישראל, אינו חפץ שימות רשע להיות נשמתו חלק א-לוה ממעל, ואם ימות חייב, חס ושלום, נדחתה אותה הנשמה. והוא חשב מחשבות 'לבלתי ידח ממנו נידח', באופן שבאיבוד נפש אחת מישראל, כאילו נוגע כביכול הדבר אליו, ממנו חוצבו הנשמות חלק א-לוה ממעל; ובעם אחר הוא בבחינה אחרת, כי סוף סוף הם בריותיו, והוא בראם לשבת יצרם, ונוגע הדבר אליו על דרך 'מעשה ידי טובעים בים'. ולזה בעל המדרש שמדבר באנשי סדום אומר: 'אין הקדוש ברוך הוא חפץ לחייב שום בריה' - רומז להיות בריה נבראים ומעשי ידיו כאמור. והביא ראיה לזה משלושה פסוקים ואף על פי שהם בישראל, מהם תדייק לנידון שלנו, שכל אחד בבחינתו כאמור כמעט מצטער כנוגע הדבר אליו שנאמר 'כי לא אחפוץ במות הרשע'.

'ה' ימלֹך לעולם ועד. כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים, וישב ה' עליהם את מי הים, ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים' - הנה הכתוב נותן טעם על המובא מעלה מה טעם 'ימלֹך' ולא 'מלך', ומה טעם חסר ו'. לזה אמר דבר ששווה לשניהם: 'כי בא סוס פרעה' - שלא הייתה מלכותו כביכול שלמה כי עם הדרת מלך, ובאבוד רשעים אלו, נתמעטה פמליה שלו, ובני ישראל לבדם הלכו ביבשה, והם האומרים שירה לבדם. ואימתי יהיה מלך שלם? - לעתיד, שיהפוך לכל עמים שפה אחת, לקרוא בשם ה', ולעבדו שכם אחד.

'אחד היה אברהם, ויירש את הארץ, ואנחנו רבים, לנו ניתנה הארץ למורשה' –
אמר הקב"ה לאברהם, וקראו אב המון גויים - נמצא שכל העולם יקראו על שמו, והוא יקרא אב לכולם, שהרי לפי זה פסק הרמב"ם שהגר, אף שיהיה מאיזה אומה שיהיה, אף על פי כן - יצדק בו לקרות ולומר 'אשר נשבעת לאבותינו'. והרי הנקרא אב המון - לכל מלכי ארץ.
ואף כי 'אחד היה אברהם', וכיוון שהוא ירש את הארץ 'ואנחנו רבים' ונקראים המון, ונמצא כי אברהם הוא אבינו, ואם כן 'לנו ניתנה הארץ למורשה', דהיינו מכוח ירושתו. ...
והשיבם הקב"ה: 'על הדם תאכלו, ועיניכם תשאו אל גילוליכם, ודם תשפוכו - והארץ תירשו?!' - רצה לומר: שאין נקראים על שמו, אלא בהיותכם כמותו - לקיים התורה והמצוות. 'ואת הארץ תירשו' - כנזכר למעלה, כמו שכתב הרמב"ם, שנקרא אב המון גויים - לעולם כולו הנכנסים תחת כנפי השכינה.

'חביבים ישראל שסיבבם הקדוש ברוך הוא במצוות: תפילין בראשיהם, ותפילין בזרועותיהם, וציצית בבִגדיהם, ומזוזה בפתחיהם' - צריך להבין מדוע תלה חיבתם של ישראל גבי הקדוש ברוך הוא דווקא בהנחת תפילין. והלא כמה מעלות טובות למקום עלינו, שהרבה לנו תורה ומצוות, ומכללם מצוות גדולות: מצוות מילה, מצוות שבת, וכיוצא הן רבים עתה.
כפי האמור יתפרש יפה. והוא, שמה שישראל אוכלים ונהנים בעולם הזה, ואינם מתייראים מטענת האומות, שכבר יעקב ועשו חלקו העולמות ואם כן אין לעמו ישראל חלק בעולם הזה. אכן, ממה שהם עוסקים בתורה בכל שעה ובכל עת הוא להם כמציל מגאותו של ים שהוא שלו. אכן זה מתיישב בשעה שהם עוסקים בתורה. אבל כשאינם פנויים לעסק התורה, חוזרת לה עליהם טענת האומות.

'יהי ביתך פתוח לרווחה' - להאכיל ולהשקות, להשביע נפש שוקקה, ונפש רעבה למלא טוב, ראוי ושאינו ראוי, וזוהי מידתו של אברהם אבינו, עליו השלום, שהיה זן לכל עובר ושב לנימולים ולערלים, שכתוב: 'ויטע אשל בבאר שבע' - ופירשו חכמינו זיכרונם לברכה: אכילה שתייה ולינה.
ובה נשתבח אברהם אבינו, עליו השלום, במידת החסד ובמידת הרחמים, לרחם על בריותיו, והבטיחו הקדוש ברוך הוא, שלא תזוז מידה זו מזרעו, ככתוב: 'למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט'.

בכל מדינות המלך, עיר ועיר, עושים הילולא רבה גילה ורנן בהיום הזה, יום הנועד, אשר מלך אדונינו המלך שולטן עבדול חמיד, ירום הודו ותינשא מלכותו, זה כמה שנים. המסתכל היטב יבין את זאת שבגבולנו, עיר עוז לנו איזמיר, יגן עליה א-לוהים, הייתה לנו טובה גדולה כי המושלים הבאים לנו, מקרב מחננו, דומים למלכנו, שאנו מוצאים חן בעיניהם, שמסייעים אותנו להעמיד משפטי הדת על תילה. הגם כי בנימוסם יש להם תניזמאת (ארגון מחדש של הממשל), אפילו כך, אם ראשי העדה ומנהיגי הכולל שואלים לעשות עונש לפושעים ולמורדים, 'אחור לא ישוב ריקם', ומניחים אותם בבית הסוהר, ומענישים אותם, ועל ידי זה 'כל העם ישמעו ויראו' ... ואין ספק שעל הדור הזה, היה הוא שאמר התנא: 'הוי מתפלל בשלומה של מלכות' - דהיינו שלום ורעות לעשות בקשותינו, שאלמלא מוראה זו 'איש את רעהו חיים בלעו', ולא הייתה יכולת להציל עשוק מיד עושקו, ולייסר על חילול שבת וזימה, ושאר עבירות.

'ויהי לעת בוא השמש ציווה יהושע ויורידום מעל העצים' - על כרחם הרגו אותם, היות שהם היו לנו לאויבים, ואם במקרה הייתה לאל ידם והיו מנצחים את היהודים כי אז היו מקעקעים ביצתם חלילה, אבל סוף כל סוף זקוקים ומחויבים לחלוק כבוד לדמותם, ולא לחלל את צלם הא-לוהים, שבו ברא את האדם.

'הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו' - כי כיוון שגבר עלינו חסדו, אפילו התמצית שיונקים יהיה רב וגדול. ... אפשר שלזה נתכוון במזמור: 'א-לוהים יחננו ויברכנו ... יודוך עמים א-לוהים', כיוון שקשה למה כפל פסוק 'יודוך עמים' שתי פעמים? טעם האמור יובן, שבא לומר שכל באי עולם חייבים להודות ולהלל לא צריך לומר: אנחנו, אלא גם הגויים.
ומה שאמר הכתוב, בין בזמן שהיה בית המקדש קיים בין בזה הזמן: 'א-לוהים יחננו ויברכנו', אימתי? בזמן ש'יאר פניו אתנו' - שהוא זמן הבית, שהשפע שלו והארת פניו היתה אתנו. וזהו: 'לדעת בארץ דרכך' - ואז אפילו לאומות העולם טוב להם: 'בכל גוים ישועתך'.
'יודוך עמים' - גם בזמן הזה, 'שישמחו וירננו לאומים ...'לאומים בארץ תנחם סלה' - שהם יושבים בארץ ויונקים כל השפע. 'יודוך עמים א-לוהים' - שבין כך ובין כך הם צריכים להודות ולהלל, אבל לפי האמת בזמן שהיה השפע יורד לנו היה טוב להם יותר. וכמו שכתוב וזהו: 'ארץ נתנה יבולה', אימתי? בזמן ש'יברכנו א-לוהים א-לוהינו' וכמו שכתבנו.
וזה לי פירוש מאמר דוד המלך עליו השלום: 'בשוב ה' את שיבת ציון ... הגדיל ה' לעשות עם אלה, הגדיל ה' לעשות עמנו' - פירוש: אז יודו הגויים מריבוי השפע אשר יהיה בימים ההם, שהתמצית שלו עדיף להם מכל השפע אשר יש להם עתה. זה אומרו: 'הגדיל ה' לעשות עם אלה' - לא זו אף זו גם 'עמנו הגדיל' - שהיה לנו השפע כולו, ועתה אנו יונקים מהתמצית, ועם כל זה הגדיל לעשות עמנו.

'ולא יאכל חמץ' - מבניין נפעל. ולא תאכלו, היה עליו לכתוב. ויש לומר שבא ללמדנו, לא לבד שאתה בעצמך לא תאכל חמץ, אלא גם על אחרים אתה מוזהר, שלא יאכלו חמץ, וחיוב מוטל עלינו לעזור, למי שאין ידו משגת, כגון עוברים ושבים, כי אין הפרש בין גרים לתושבים בחוקת הפסח, כמו שכתוב: 'תורה אחת ומשפט אחד, יהיה לכם ולגר הגר אתכם', ויוגדל החיוב על הגר משום: 'ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים', ואם כן בשנה זו, שעינינו רואות לאחינו בית ישראל, כל בני חיל עם ה', אלה ומארצם יצאו מארץ רחוקה, באו אלינו, בוודאי שמחויבים אנחנו לרחם עליהם, ולהביאם אל תוך ביתנו, לעשות סדר הפסח, וליתן לפחות די סיפוקם עוגות מצות, כדי שלא יוכרחו לאכול חמץ, ולדבר על לבם דברים טובים, ולבקש מא-להינו מרחם, שלא יבואו בנינו, חס ושלום, לידי מידה זו.

'חביב אדם שנברא בצלם' - כל אדם באשר הוא אדם, חביב הוא, ואין הבדל בין גזע לגזע, בין מין למין, בין עם לעם - כולם חביבים. החביבות היא כלפי הקדוש ברוך הוא, שמחבב את האדם, האדם יקירו של מקום, מחמדו של הקדוש ברוך הוא, חביבו ומיטיב עימו.

מה שנהגו הגויים לשלוח דורון לישראל, חמץ ביום טוב אחרון של פסח, מן המנחה ולמעלה. צריך האיש לצוות לאנשי ביתו, שלא יקחו אותו, אלא שיניחנו הגוי בקרן זווית בבית, ויכוון אותו הישראלי בלבו, שלא יקנה לו חצרו אותו דורון, ואז יהיה מותר באכילה לאחר הפסח, בכדי שיעשו חמץ של נוכרי שעבר עליו הפסח - מותר בהנאה, ואם לאו יהיה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח - אסור בהנאה, שחצרו של אדם קונה לו מדעתו אבל בעל כורחו לא.

יש לומר שמשה רבינו, עליו השלום, היה עניו ואוהב אפילו אומות העולם, שנקראים האדם שנאמר: 'אדם אתם אבל אומות העולם נקראים האדם' כדברי רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם'. ומשה רבינו, עליו השלום, אהב אפילו ערב רב והתפלל עליהם וכן רבן יוחנן בן זכאי מקדים שלום אפילו לגויים כידוע. וידוע שהאומות מונים לחמה שנקראת 'גדול' וישראל ללבנה שנקרא 'מאור קטן', כמו שאומר הזוהר הקדוש. וזהו שהיה נכנע לפני מי שגדול ממנו. וכן יש לומר על דוד המלך, עליו השלום, שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה במגילה ע"פ: 'ודוד הוא הקטן - שהיה מקטין עצמו בפני מי שגדול ממנו' - היינו אפילו בפני הגויים, שנאמר: 'ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש' והוא היה מלך גדול על כולם, ואפילו כך אמר.

משם והלאה יהיה שלום וממשלה, שיבואו כל האומות מידי שנה לירושלים לחוג את חג הסוכות הוא חג האסיף, לזכר כי נאספו הגלויות משבעים מקומות אל ארץ אבותיהם, ועמהם נאספו כל האומות כולם.

זכות הפסוק: 'ואהבת לרעך כמוך' יעמוד לנו בגלות המר הזה, כי בזה נקיים מצוות הבורא ברוך הוא, בכוונת בריאת העולם, שיהיה מין אנושי בחברה אחת, שכל אחד ידאג לטובת השני.

הקדוש ברוך הוא לא ימנע טוב להולכים בתמים, ונותן החכמה לחכמים, ולכן מי שרוצה להתקרב לתורתו, מתגלה לו מסתריו, וכמו שנאמר בתנא דבי אליהו, זכור לטוב: 'ודבורה אישה נביאה' - מעיד אני עלי שמים וארץ, בין איש בין אישה, בין עבד בין גוי - הכל לפי מעשיו רוח הקודש שורה עליו.

'ויאמר מלך סדום אל אברם: תן לי הנפש והרכוש קח לך' - לפי שראה את אברהם אבינו, עליו השלום, בעל מלחמות אמר לו: 'תן לי הנפש' - רוצה לומר תן בחלקי שיהיה הנפש, והרכוש קח לך בחלק, ונשתתף יחד כי גופי האנשים הם שלי, 'והרכוש' - רוצה לומר: המלבושים וכל כלי מלחמה, קח לך בגורלך, וכל השלל שישבו מכאן והלאה, יחדיו נחלק חלק כחלק. 'ויאמר אברם אל מלך סדום הרימותי ידי' - רוצה לומר: משתי סיבות איני רוצה בזה השיתוף. האחד - שאתה סובר שכלי מלחמתי בידי, ואני הנוצח מלחמות בכח גבורת אנשים, חס וחלילה, לא כן אנוכי עמדי, כי בכל מלחמה אשר יבוא, אני מרים ידי, ואיני עושה שום מלחמה כלל, וכל זה א-לוהים אל עליון, לפי שבו בטח ליבי ונעזרתי, וכל כח ידי וגבורותיי אל ה', אל עליון הם שבים, ואיני עושה שום מלחמה.

'יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה אחלצהו ואכבדהו' - רצונו לומר: מכוח ש'עמו אנכי בצרה', מכוח זה, 'אחלצהו' - מיצר הרע, מיצר הרע כאמור לעיל שבוודאי ישוב כראוי. וגם 'אכבדהו' לעיני העמים, שחביבותי אצלם, ששכינתי שרויה ביניהם, ואז 'ואראהו בישועתי' דווקא, שממילא הם נגאלים.

'חדל בני לשמוע מוסר, לשגות מאמרי דעת' - לכאורה הוא קשה ההבנה, ואפשר כי גם לאומות נמצאו מוסרים ודברי צחות, ואוזן שומעת אותן. ולפי מיעוט ועניות דעתו, יראה שאינם נמצאים בתורתנו. ואין האמת כן. כי כל המוסרים וכל מידות הטובות הנה הנם בתנ"ך. אך יש מהם באו מפורשים, ויש מהם דרך דרש, ודרך רמז. וכן מצאנו בגמרא אומרים: 'מנין דבר זה שאומרים האנשים'. וזהו שאמר: 'חדל בני לשמוע מוסר' - שאינו ממוסרי תורתנו, ומה שאני מזהירך על זה, דווקא כשתהיה השמיעה, שיעלה בדעתך שגגה 'מאמרי דעת' - שתשגה ותאמר שאין זה ב'אמרי דעת' - שהם דברי תורה. אך אם תשמעם ותאמין שהמוסר ההוא כתוב בתורה ובנביאים, אלא שאינך יודע איה מקום כבודו, אין כאן בית מיחוש.

'לעשות נקמה בגויים, תוכחות בלאומים, לאסור מלכיהם בזקים ונכבדיהם בכבלי ברזל, לעשות בהם משפט כתוב, הדר הוא לכל חסידיו הללויה' - שמא תאמרו, עכשיו שנפל בידי קרבנותיו, יתנקמו בו וישקוהו כוס התרעלה, ויענוהו בייסורים קשים ומרים, יום יום, השכם והערב, אולי ישלם אחת מני אלף מפרי מעלליו? חס ושלום! חלילה לעם הספר ללבוש בגדי נקם, אלא 'לעשות בהם משפט כתוב' - לדון אותם בבית המשפט בישראל על פי חוקי מדינת ישראל, ולא סתם משפט, אלא 'לעשות בהם משפט כתוב' - לפי חוקה חקוקה מראש וקבועה, אשר על פי סעיפיה דנים בשווה כל הנאשמים כמוהו.

'רבי חנינא סגן הכוהנים אומר: הווי מתפלל בשלומה של מלכות'. - מה שכתב בספר 'אברהם את ידו' (כעת אינו בידי) למורנו הרב אברהם פאלאג'י, זכרונו לברכה, בסוף דרוש ג' לחנוכת בית הכנסת: שמה בא התנא ללמדנו? הלא זה מקרא מפורש: 'ודרשו את שלום העיר אשר הגלתי אתכם שמה, והתפללו בעדה אל ה' כי בשלומה יהיה לכם שלום'. ואם כן, מה חידש התנא? ... ולפי האמור נפרש נוח ויפה, שמירמיה הייתי אומר: דווקא כשאין שלום בעיר, ובא התנא לחדש גם 'בשלומה של מלכות' - כלומר אפילו שיש לה כבר שלום, יש להתפלל שימשיך ויתמיד השלום שלה.

נקדים הידוע, שמלכי אירופה מקבצים אנשים של שררה, בעלי דעת ותבונה, בעלי שם, ועושים מהם אסיפה גדולה לתכלית ישוב העיר, וזה נקרא אצלם 'קונסל מוניסיפאל'. גם המלכות הנזכרת מכריחים את אחינו בית ישראל, שגם המה יבחרו מתוך הקהל, אנשי דעת ותבונה וכו', להתאסף לראות ולהשגיח על עסקי העיר, השייכים לעניי אחינו בני ישראל וצרכי הקהל. וזה נקרא אצלם 'קונסיסטואר', להשגיח בעין פקוחה על עניי העיר. והנה אמרו זיכרונם לברכה: 'גדולה צדקה שמהפכת מדת הדין למדת הרחמים', אם כן כשעושים האסיפה כדי להשגיח על ענייני העיר, הנה הנם מהפכים מדת הדין למדת הרחמים.
ובכן צריכים אנו לדעת בעניין שתי האספות הנזכרות מי היא המשובחת. הנה וודאי האסיפה של ה'קונסיסטואר' עדיפה והיא המעולה, יען שמהפכים מדת הדין למדת הרחמים, ומגנים על העיר ועל העזרות. ובזה נבוא לפרש הכתוב: 'נדיבי עמים נאספו עם א-לוהי אברהם, כי לא-לוהים מגיני ארץ מאד נעלה' - סרס המקרא ודורשהו: שמילת 'נאספו' נדרשת למעלה ולמטה, ורצוני לומר שגם כן נאספו 'עם א-להי אברהם', כלומר אלו ואלו נאספו, זה לתיקוני העיר וזה לעשות צרכי העניים. וכי תאמר, מי הוא המובחר, לזה אמר 'כי לא-לוהים מגיני ארץ', שמהפכים מדת הדין למדת הרחמים והיא 'מאד נעלה'.

יש מקומות שנוהגים להכות באגרוף או בקרדום על ספסלי בית הכנסת כשמזכירים המן בקריאת מגילה, ובזכר עמלק בפרשת זכור. ...ואולם כבר מצינו רבים ונכבדים, שלא חששו למנהג הרע הזה, שנוהגים קלות ראש בבית הכנסת, ומבלבלים שמיעת קריאת המגילה. ...
ועוד רעה חולה, שלפעמים באים גויים וערלים לבית הכנסת, והיינו חרפה לשכנינו, בראותם המעשה הזר והרע הזה, ויש חילול ה' בדבר, וכבר בעיר ואם בישראל - אזמיר, יגן עליה א-לוהים, בטלו מנהג זה בהכרזה בבית הכנסת בכל תוקף בשם הרבנים ושבעה טובי העיר.

ואם תשיבוני מפסוק 'ובחוקותיהם לא תלכו', אני אומר שאין הכוונה אלא על האמונות הכוזבות והמנהגים המתועבים, שאם לא כן, צאו ופרנסו לי כיצד יאמין איש ישראלי במלאכים והם האמינו, כיצד יאמין בתחיית המתים והיא הייתה פינת יקרת לאמונות המצרים, כיצד נקריב קורבנות והם הקריבו, כיצד נתפלל והם התפללו? הא אין לך לומר אלא שהכוונה על האמונות והמעשים שהתורה הרחיקה, שאם לא כן, לא מצאנו ידינו ורגלינו בשמירתה, ושנאת השקר תבטל אהבתה.

'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. יאמר נא ישראל כי לעולם חסדו' - פשט העניין נראה כפי שהובא למעלה: שכולם גויים ולאומים צריכים להודות לה'.
כי טוב ה' לכול, ועוד שאין הפסק לטובתו - 'כי לעולם חסדו'.

אומות העולם מתברכים בגלל החזקת ידי לומדי תורה - כמו שנתברך לבן, שהחזיק ביד יעקב איש תם כמו שכתוב: 'עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי', ולבן בעצמו אמר: 'נחשתי ויברכני ה' בגללך'. וכן פוטיפר כתוב: 'ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף' - שהיה לומד תורה במצרים ומתפלל ומברך ברכת המזון. ... וכן שלמה המלך, עליו השלום, המשיל בעלי תורה ומחזיקיה לנר ואור כמו שנאמר: 'כי נר מצוה ותורה אור' - כי בעלי התורה הם אור, והמחזיקים בה הם הנרות, וכמו שאין האור יכול לתת אורו כי אם על ידי הנר המחזיק אותו, גם הבעל תורה לא יכול להיות תלמיד חכם כי עם על ידי המחזיק אותו, וזהו: 'הנרות הללו אנו מדליקין' - להיות לאורות.

'ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה' - מכאן דרשו חכמינו זיכרונם לברכה, שישמעאל עשה תשובה, שהקדים ליצחק. הנה להודיעך כוח החסד - לא רמזה התורה תשובת ישמעאל כי אם במעשה החסד, שעשה לקבור את אביו.

'חביב אדם שנברא בצלם' - זה נאמר על כל אדם ואדם, כולל יהודי או גוי, צדיק או רשע. צלם שנתכוון אליו רבי עקיבא לא דמות הפרצוף, אלא צלם הדעת לעומת בעלי החיים, כי האדם עולה בערכו על הדוממים הצומחים ובעלי החיים. העולם וכל אשר בו נבראו לשמש את האדם שהוא אדון כל הנבראים.
אחר כך, 'חביבין ישראל שנקראים בנים למקום'. ... לכאורה נראה כאילו שיש סתירה בין הכלל הראשון שהוא שוויון מוחלט, לכלל השני שהוא הבדל במעלה. אבל למעשה אין כאן סתירה. בני האדם היו כולם שווים, אך כל אחד מהם בחר דרך לעצמו. ... מתחילה לא היה הבדל בין העמים, וכל אחד היה יכול לבחור בדרך הטובה והישרה ... גם אחרי מתן תורה לעם ישראל לא נסגרה הדרך להתעלות בפני עמים אחרים, כל הרוצה להצטרף והוא הופך לגר צדק - יכול הוא.

על חכמי אומות העולם, כשהם חכמים דווקא בחוכמת העולם, כגון בשבע חכמות, מברכים: 'ברוך שנתן מחוכמתו לבשר ודם', שגם חכמה זו חוכמתו יתברך היא. וכתב הרד"ק על פסוק: 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' - והנראה כי היה מצווה ליהושע, שתחילה ידע התורה, ואחר כך שאר החכמות'. וכן כתב רבינו בחיי בפירוש הפסוק: 'ראשית חכמה קנה חכמה' ... ומצאנו דעת שמואל, שילמד בשעה שפנוי מן התורה, שהתעייף מלימודו, ובשעה שנפנה בבית הכיסא, ועוד שהחוכמות הן רקחות וטבחות לתורה כאמור. ועוד צא וחשוב אותן החכמות כאומנות ומלאכה בעלמא, שאינם רעים, הרי משנה שלמה שנינו: 'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה'. ובירושלמי בשבת: 'אמר רבי אבהו: יבוא עלי אם לא שמעתי מרבי יוחנן: מותר אדם ללמד את בתו יוונית, מפני שתכשיט הוא לה'.

'וייתן ה' אותות ומופתים גדולים ורעים במצריים, בפרעה ובכל-ביתו לעינינו ... ויצוונו ה', לעשות את כל החוקים האלה, ליראה את ה' א-לוהינו לטוב לנו כל-הימים, לחיותנו כהיום הזה.' -
ומה שאמר: 'ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה' - משום שקשה, היאך אנו עושים זכר בחוקים למפלת מצרים?- ונמצא שאנו שמחים לאידם. והרי אמרו על פסוק: 'ולא קרב זה אל זה' - שלא אמרו מלאכי השרת שירה משום שאמר הקב"ה מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!
נמצא שאין רצונו יתברך לשמוח במפלת הרשעים, ולזה אמר: 'ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים' - אין הכוונה במפלת מצרים ב'אותות ובמופתים גדולים ורעים', אלא 'ליראה את ה'. כשאנו זוכרים אותות ומופתים שעשה השם יתברך במצרים, אנו יראים, שאם אין אנו עושים רצונו יתברך, שמא יעשה לנו כמו שעשה למצרים. ואמר: 'לטוב לנו', 'לחיותינו' - מה שאנחנו עושים חוקים בשביל הצלתינו מהם.

פעם אחת, בזמן קרוב ליום הילולת הצדיק, מורנו הרב רבי יוסף המערבי זכותו, יגן עלינו אמן, בא יהודי אחד ואשתו עמו לחגיגת ההילולה, ודר בחצר אחת של נוכרים מכפר אלדבדאבה, בבית אחת בעלייה, ונתנו הנוכרים עיניהם על תכשיטי האישה, וזממו לשלול את כל הכסף והזהב אשר עליה, ויעצו ארבעה נוכרים שודדי לילה, והסכימו ביניהם, לבוא עליהם לגנוב את כל כספם וזהבם, באישון לילה בחוזק יד ...
ויפתח להם את הדלת, בלתי שום שמיעת קול, ונכנסו כולם לפנים בבית, וימצאו את היהודי עם אשתו נרדמים בשינה, והזמינו את עצמם לעשות מזימתם הרעה. ותיכף ומיד נראה להם דמות איש זקן נכבד, בעל זקנה מהודרת, זוהר פניו מבהיקים כברקים, ואור גדול על פניו חופף, והמשיכם בידו החוצה, והוציאם ואמר להם בזה הלשון: בואו עמי. ונמשכו עמו לחוץ, ולא היו יודעים איך הם נמשכים, ולאן הוא מוליכם, ובעל כורחם נמשכו עמו, עד שהביא אותם אצל בית תפילתם, ונתן ידו על הדלת, ותיכף נפתח הדלת, והכניסם שם אצל הפתח, והתחיל להוכיחם בדברים טובים, ויאמר להם: מה לכם לעשות זאת?! ואיך לא תחמלו ולא תחוסו על האיש העני ואשתו, השוכבים בטח בתום ליבם?! ומה לכם לקחת ממון של איסור, ובפרט כי אין עמם רק ערך פחות מהזהב וכסף?! לכן תיקחו לכם אלו המעות מידי חלף עבודתכם לבוא, והוצאתי אתכם ריקם, רק ליהודים האלה אל תעשו דבר. וקבלו את דבריו באמצעות המעות אשר נתן להם, ויחלקו ביניהם את המעות אשר נתן להם, ונפלה עליהם אימתה ופחד מהזקן ההוא, ולא יכלו לענות אותו דבר, וילכו לדרכם.

שאומות העולם עושים כבוד גדול בבית תפילותם, שאין מדברים שם שום דיבור, מעת שנכנסים עד שיוצאים, ועומדים שם ביראה ובקול דממה דקה. כידוע מאותו מעשה ששאל המלך לחכם: למה ישראל מדברים בבית הכנסת ומזלזלים בקדושתה, ואומות העולם זהירים הרבה בדיבור ואין מרימים קול כלל, והשיב לו החכם: שהכול הוא אחד - רצה לומר: שהיצר מייפה להם השקר - לכן נזהרים, ואם נבוא להעריך מעשיהם בדבר זה נגד מעשה ישראל, אזי יתחייבו ישראל, חס וחלילה.
וזהו כוונת המדרש: 'ה ילחם לכם, ואתם תחרישון' - רוצה לומר: שתחרישון בבית הכנסת ובית המדרש, מלדבר שם שום דיבור של חול, ועל ידי זה ה' נלחם בעדכם, ומציל אתכם מקטרוג השטן.

שאול שאל אחד מיקירי עיר קודשנו, תבנה ותכונן, בעל נפש: אם יוכל להשכיר הבתים, שיש לו פה עיר קודשנו, תבנה ותכונן, לחברת המיסיון שאין להם צורות השתי וערב, רק מאמינים באותו האיש, ורצונו להיות ההיתר בשופי. ...
הרואה עיניו יחזו כמה נתלבטתי למצוא ההיתר בזה בשופי, ולא עלתה בידי, זולת אם יפקיר המשכיר ביתו בפני שלושה (באפי תלתא) לכל ימי השכירות, תעלה לו ארוכה מכוח ספק ספקא בשופי. ...
ואודות היתר לישמעאלים כבר הורה זקן (=הראשון לציון חכם רפאל בן שמואל מיוחס) בספר 'מזבח אדמה', חלק יורה דעה סימן קכ"א, ההיתר בשופי.

הערכים הנצחיים של תורתנו הקדושה ושל אבותינו הקדושים החקוקים חזק בליבנו, הם הם אשר הפיחו רוח חיים בקרבנו, והם הם אשר דיכאו את רוח אויבנו. ערכים נעלים אלו צריכים להמשיך ולשמש נר ואור להמשך דרכינו, הם צריכים להמשיך ולהיות יסוד ובסיס לקיומנו כעם התורה - בארצנו הקדושה. לאורם נלך ובאמצעותם נאיר את החושך האופף אותנו, ונפיץ את האור הזה בקרב עמים וארצות. כמו שאמרו חז"ל: 'עתידה ירושלים להיות פנס לכל הארצות'. ואוסיף ואומר: שעתיד עמנו להיות האור המאיר באותו פנס, כפי שאמר הנביא: 'והלכו עמים לאורך ומלכים לנגה זרחך'.

על אלו הדברים, לא יצאנו מידי פקפוק וגמגום: בוא הגוי בראש בדברים אחדים סתומים, שצריך להם מי שיודע פשר דבר ונבון לחש, לבוא על תכונתו, הוא הוא, להודיע הריגתו על ידי ערמומיות ותחבולה ולא משמיע דרך סיפור בעלמא, שאומרו בדרך הפשוט ... ואני כבר כתבתי את אשר עם לבבי, שכל שהגוי מתכוון להודיע שמת פלוני - לא נקרא משיח לפי תומו.

את בריתי שלום' - האות וא"ו של המלה 'שלום' היא קטועה - דהיינו בא לרמז שהשלום לא היה מושלם, מאחר ויצא ממנו שפיכות דמים, והקדוש ברוך הוא לא שמח ,אפילו בשפיכות דמם של רשעים. אבל כשיבוא פנחס, הוא אליהו, ויבשר על השלום והגאולה, אז השלום יהיה מושלם.

'איזהו מכובד המכבד את הבריות' - איזהו שוודאי יהיה מכובד? המכבד כל בריות שבעולם בשביל היותם ברואים ממנו יתברך. ונושא קל וחומר בעצמו ויאמר: הלא ראיתי צורה אחת מצוירת על נייר או סדין, שבהיותה נעשית מיד אומן מפורסם וגדול הערך, מכבדים אותה ושומרים אותה שלא תתלכלך, והשרים והמלכים מבקשים לקנותה, ויוציאו עליה אלפים ורבבות. הבריות, הנעשות מידו יתברך על אחת כמה וכמה, שראוי לכבדם ולא לזלזלם. ובשכר זה נעשה גם הוא בצלם א-לוהים, ויתווסף בו הארתו באופן שכל בני האדם יכבדוהו. וזהו 'כי מכבדי אכבד' - מי שמכבד מעשי ידי - מכבד אותי, וגם אני אכבדנו בתת חוט של חסד משוך עליו, שיהי לחן בעיני כל רואיו ויכבדוהו.

'מתן אדם, ירחיב לו' - כי ירחיב ה' את גבולו, מה טוב שירבה מתנותיו, ולא זו לעניים ותלמידי חכמים, שלצדקה תחשב לו - אלא לכל אדם, יפתח ידו, כפעם בפעם, במתנה הראויה, לפי מה שהוא אדם, וכברכת ה' אשר נתן לו. ובזה, יהיה מרבה שלום ואהבה ואחווה, וקונה שם טוב לעצמו, וגופו מכובד על הבריות, ולמצווה רבה תחשב לו.
ולא זו לישראל - אלא אף לאומות העולם, יפתח ידו, כמאמר שלמה המלך, עליו השלום - 'שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו'. ...
ולכן טוב לגבר, אשר חננו ה' ממון, שיהיה ותרן בממונו, ובלבד שלא יפזר יותר מדי, אלא יכלכל דבריו במשפט, באופן ש'תהיה תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.'

'הרואה חכמי אומות העולם, שחכמים בחוכמות העולם אומר: ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם שנתן מחכמתו לבשר ודם.' - ואם אינם חכמים אלא בדתם, אינו מברך עליהם. ...
נראה שאם הוא ישראל, וחכם בשאר חכמות העולם, ואינו חכם בתורה, שמברך עליו: שנתן מחכמתו לבשר ודם, וכן נראה מדברי הרב 'חיי אדם'.

בן אדם, אזור נא כגבר חלציך ולבש קנאה, כאשר עושק בעיר תראה, הלא קראת כי משה הרג המצרי מקנאתו, ואחר כך ראה שני אנשים עברים ניצים, ויאמר לרשע: 'למה תכה רעך', והוכרח לברוח, 'וילך אל ארץ מדיין', ובראותו שגרשו הרועים את בנות כהן מדין, והוא גר בורח, לא עזב מידתו הטובה להושיע ולהציל עשוקים מיד עושקיהם, 'ויקם משה ויושיען', ושם נפשו בכפו. כן מידת היהודי הרחמני, ומצר ומצטער כי יעשו עוול ויציל בכל עוז.

בראות ישראל מחזה שדי, בהגלות נגלות על הר סיני, בהדרת גאונו עם אלפי שנאן, לתת מימינו אש דת לעם בחירו, חלק נחלתו - דת אש, דת נצחית, דת אשר היא יסוד המוסר הכללי לכל יצורי עולם בני אל חי. כי ממנה תוצאות חיים לכל הדתות, הבאות אחרי כן. וזהו מה שכתבו רבותינו זיכרונם לברכה: מהו שכתוב 'וכפטיש יפוצץ סלע'? - מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות, אף כל דיבור ודיבור שהיה יוצא מפי הקדוש ברוך הוא, היה נחלק לשבעים לשון' - וכוונתם זיכרונם לברכה בזה: כי כל אומה ולשון, שאבו ממימי ישועת תורתנו, ובצדק נקראה בפיהן 'ספר הספרים' בה הידיעה - להורות על הפלגת מעלתה, כמו 'קודש הקודשים' כהסכמת המדקדקים. ועל זה נאמר: 'יתנו עדיהם ויצדקו' - יבואו מהם ויעידו בכם.

'כל כינויי שבועה כשבועה כגון שהיו אנשי אותו מקום עילגים'. דברי רבינו אינם מובנים שבגמרא לא אמר רבי יוחנן אלא שהוא לשון גויים, וכמותו קיים לנו, ומה לו לרבינו, זיכרונו לברכה, לומר שהוא לשון עילגים ואם נאמר שסבור לו לרבינו שפירוש לשון גויים הוא לשון עילגים, עדיין למה לא פירש שהוא לשון גויים ממש כפשוטו וכמו שכתב בפרק א' מהלכות נדרים, עיין שם.
והנה הטור בסימן רל"ז סתם הדבר ולא פירש אם הוא לשון גוים ממש או לשון עילגים שהוא לשון גויים גם ע"י שאינם יודעים לדבר לשון עברי. ... נראה שהטור, זיכרונו לברכה, סובר בגלוי כמו שפירש רבינו, זיכרונו לברכה, שהרי כתב: וכן בכל מקום ומקום הולכים אחר הלשון שרגילים בו, שאם יש להם כינוי וכו', ומילת 'רגילים' שכתב, ולא כתב אחר הלשון ש'מדברים' בו, גם מה שכתב עוד: שאם יש להם כינוי וכו' משמע שהוא לשון העילגים שכתב רבינו, זיכרונו לברכה, שאינו עיקר לשון הגויים ממש וכך גם משמע ממה שכתב אחר-כך לגבי 'כינויי כינויים וזה לשונו: 'שרחוק הרבה מן הלשון', עיין שם, שמשמע שזה כינויים אינו רחוק הרבה אבל הוא רחוק מכל מקום.

עם יצירת הערכים הספרותיים והרוחניים נטשטשו התחומים שבין אדם לאדם, וקם ביניהם יחס של הבנה והוקרת הכוחות. וכך אירע הדבר, שבממשלת המסתורין הלהיבו בעלי המסתורין, בני שלוש הדתות איש את חברו, אצלו מרוחם איש על רעהו, ועל ידי כך נוצרו כמה וכמה דמויים משותפים ביצירות רוחם. ספר הזוהר מגבש בתוכו את תמציתם של חיי מיסתורין ארוכים, בני מאות בשנים, שחיו בהם היהודים בספרד במגע טבעי עם נוצרים ומוסלמים. מגע זה, שבא כתוצאה מובנת מאליה מתוך הקשרים התרבותיים, הסוציאליים, הכלכליים והמדיניים, ששלטו בימים ההם, ימי שלטונן של דעות ליברליות. כשם שהמסתורין היהודיים הושפעו ונאצלו מרוח יצירותיהן של שתי הדתות האחיות, כן חזרו והשפיעו מרוחם עליהן. ובתוך אטמוספרה תרבותית זו, ששלטה בימים ההם, שלפני התגלות הזוהר, הונחו יסודות המסתורין האלה על-ידי אנשי השירה הפילוסופיה והתכונה.

אחרי גירוש חילות מצרים בשנת ה'ת"ר (1840) רדפו הערבים את השומרונים בשכם באכזריות חימה, מפני שהשומרונים לא רצו להמיר את דתם בדת מוחמד. השיחים הערבים איימו לרצוח את כל השומרונים, בתואנה שהללו הם בני בלי-דת, ואינם מאמינים באף אחת מהדתות הקיימות - לא בתורת משה, לא בברית החדשה, לא בספר התהילים, לא בנביאים ואף לא בקוראן, וכל כת שמאמינה לפחות באחד מהספרים הללו, חובה על המוסלמים להתייחס אליה בסובלנות, אולם חובה זו אינה חלה על כת שאינה מאמינה באחד הספרים האלה. בהיוודע לשומרונים דבר האשמה שהוטלה עליהם, ניסו להוכיח לרודפיהם, שהם מאמינים בחמישה חומשי תורה, אך המוסלמים שלא היו יודעים, לא את השפה העברית ולא את כתב-התורה השומרוני, לא האמינו לדבריהם. אז, לא נשארה לשומרונים דרך אחרת, אלא לפנות בבקשה לחכם באשי, הרב חיים אברהם גאגין, המאושר מטעם הסולטן בקושטא לאשר שהם מאמינים באמיתות התורה. הרב אג"ן נעתר מיד לבקשתם, ומסר לידם תעודה בכתב המאשרת, שהעם השומרוני הוא ענף מבני ישראל, המודה באמיתות התורה.

יתרוממו החכמים וירונו הממציאים יצירות נשגבות בעולם הגדול, המביאים ברכה ליצורי תבל, תפארת נצח ותהילת עולם נחלו אנשי המדע, בהמציאם סגולות רמות, שחוללו נפלאות בעולם. המצאה אחת, שאנו מכירים אותה וכולנו נהנים ממנה יום יום, ואנו מודים להממציאים אותה היא תרופת הפניצילין ותרופת הסטרפטומיצין, שהצילו המונים לאלפים ולרבבות מיד המוות.
היהודים בעלי המדע, שהמציאו תרופות אלה, קבלו תודות עמוקות ותשואות חן על חכמתם, שהביאה חיים לעולם. אותו דבר לממציאי האטום והמימן, שהפליאו את כל העמים בהשכלתם המדעית. העם היהודי מתגאה, שזכה להוציא מבניו, אנשי שם כאלה, שיישארו לברכה בקרב עמם.
הנה רק בדברים אחדים שיש בכוחנו להבינם, יכולנו להעריך את ערכם של החכמה והמדע, ההולכים ומתפתחים מיום ליום, ואנו חייבים להרים על נס את שמו הטוב של ד"ר חיים וויצמן, נשיאה הראשון של מדינת ישראל, היהודי הגדול, האיש המדעי, שנחל שלושה כתרים יחד: כתר תורה וכתר מלכות וכתר שם טוב. הוא העניק להעולם מחכמתו הנפלאה וממדעו הרם.

טעם למה נברא האדם על ידי איש ואשה, ולא עפר מן האדמה כאדם הראשון - שאם היה נברא עפר מן האדמה, לא היה אהבה ואחווה בעולם, כיוון שכל אחד ואחד בפני עצמו, ואין לו קורבה עם חברו וכל מי שאלים גובר להרוג את חברו, ואין זכר של שלום בעולם ובזה העולם הולך ומתמעט.
מה שאין כן בהיות האדם ילוד אישה, מתרבה אהבת אב ואם על בנים, והבנים על אבות, והאחים זה לזה, עד שיעשו כולם אגודה אחת באהבה ואחווה שלום ורעות, והעולם עומד ביישובו.

'למנצח לבני קרח מזמור' - מאחר שבני קורח היו מזרעו, והם ראו וידעו מה שאירע לאבות עדת קורח, ומשם תורה יוצאה להזהיר גדולים על הקטנים, שלא לנהוג במחלוקת, ואך בחלקות, כי אם באגודה אחת, וגדול השלום עד שמקרבת הגאולה, כי באורה נראה אור כי יהל בביאת משיחנו. ואם כן, 'כל העמים תקעו כף' - שם רמז, שהותרה הרצועה להורות, מה שנעשה בכף, והוא סימן לגאולה, שכביכול יכה כף אל כף, וכמבואר. ועוד בה 'הריעו לא-לוהים בקול רינה' - ... משם הרב 'סמיכת חכמים', זיכרונו לברכה, שאמר: כף בפיו יספק אל, בשמח אומה מאומות, שהן גילה ורנה בפניו יתברך.

ידוע שהיו עמים רבים, ונטמעו בתוך עמים זולתם, ואבד זכרם מן העולם, לסיבת שהתגבר עם על עם זולתו. עד שכבשו תחתיו ונתבולל בתוכו. אך אנחנו עם בני ישראל, עם כי זה אלפי שנים ואנחנו תחת שבעים אומות, עם כל זה, עודנו חיים וקיימים לעד, והסיבה לזה להיות שיש לנו תורה שמבדלת אותנו מלהתערב בהם. ועודנו חיים וקיימים לעולמים. וזה שאנו אומרים: 'ברוך א-להינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים' - מלהתבולל עמהם. ומפרש במה? - 'ונתן לנו תורת אמת' ועל ידי זה 'וחיי עולם נטע בתוכנו' - שעודנו חיים וקיימים. וזהו שהקדים המדרש: כך בניך אינם מתברכים אלא בזכות התורה. ושוב אמר: כך בניך הם מבלים את כל העכו"ם והם קיימים לעולם, שזה בזה תלוי. שרק על ידי התורה אנו קיימים. ה' ייטע תורתו ואהבתו בלבנו, אמן.

'ויאמר עשו אל אביו: הברכה אחת היא לך, אבי. ברכני גם אני, אבי.' -
מדוע זה רצה לברך רק את עשיו, ולא גם את יעקב? ולו יהא, כי עשו הבכור - וראוי הוא לברכה, על כל פנים, היה ראוי הוא רק - ברכה יותר גדולה, מצד היותו הבכור או מצד כי אהבו, אבל על כל פנים, האם לא היה ראוי גם יעקב לברכה? ....
כי ה' יתברך, גילה לו אז, מה שאמר כבר לאברהם - 'כי ביצחק יקרא לך זרע', ולא 'כל יצחק'. כלומר, כי רק אחד מבניו יקרא זרעו... ויזכה לכל הברכות שנאמרו לו ולאברהם אבינו.
אמנם עשו, שלא ידע מכל אלה, ולא נתחזק בלבבו כל זה העניין, חשב כי - אפילו כי אביו קרא לו להיותו בכור - לברכו בברכה יותר גדולה, ולגדלו יותר מאחיו, בכל זאת מעולם לא היה אפשר לו לחשוב כי השני לא יקבל שום ברכה. לכן אמר לו 'הברכה אחת היא לך אבי?'
כלומר מה זה? - הלא כל מי שיש לו בנים רבים, הלא לכולם מאציל ברכה ורק כי להבכור או להיותר חשוב, קובע לו ברכה יותר נכבדה, אבל בכל אופן הוא מברך לכל בניו ...ולכן ברכני גם אני אבי.

הנה תחילה בבריאת העולם, נהג הקדוש ברוך הוא את עולמו בדת הטבעית, הוא מה שאמרו בפרק ז' של סנהדרין: 'שנו חכמים ז' מצוות נצטווו בני נוח - דינים וברכת ה' ועבודת אלילים גילוי עריות ושפיכות דמים, וגזל ואבר מן החי'. אלה הם מצוות שהשכל והטבע מחייבם כדי לקיים הקיבוץ הכללי. ואחר כך מדור אל דור ציווה להם לעשות מצוות פרטיות ... הרי אלו כנגד הדת הנימוסית, כפי הדור והזמן. אך בהר סיני ניתן להם הדת הא-להית, הכוללת שלושתם: משפטים - הם ז' מצוות בני נוח, שחזר וצוום בתורה כדי שלא יעשו אותם בשביל שהשכל מחייבם, רק לעשות אותם בשביל ציוויו יתברך. והמצוות - הם כנגד הנימוסית. והחוקים - הם הדת הא-להית שאין נודע טעמם, רק לה'.

כתב הספר 'מצוות גדול': ואני דרשתי לגלויות ישראל כי המשקרים לעכו"ם וגונבים מהם, הם בכלל מחללי השם, שגורמים שיאמרו העכו"ם: אין תורה לישראל, ואומר: 'שארית ישראל לא יעשו עוולה, ולא ידברו כזב, ולא ימצא בפיהם לשון תרמית.' - הנה זה הדרוש של גניבת הגויים הוא מדברי הגמרא, שאסרו שם גזל הגוי. ונראה מדברי התוספות שם בדף הנזכר, שאין חילוק בין גזלה לגנבה, שבגניבה יש חילול השם לבסוף. וכן נראה גם כן מדברי הרמב"ם.
ואם כן מה שהביא הספר 'מצוות גדול': 'שארית ישראל לא יעשו עולה', הביאו על המשקרים. ואפשר שזו כוונתו שהמשקרים לגויים, ועל ידי השקר גונבים להם, הם בכלל מחללי השם.
ודע שזה שאמר שאסור לדבר שקר לגויים - דהיינו דווקא כשהגוי ידע לבסוף. והנה לעיל כתב: 'וכבר ביארנו על שארית ישראל, שאין להם להטעות שום בריה לא גוי ולא ישמעאל', ונראה מכאן שסובר שטעות הגוי, גם אפילו שאין הגוי יודע לבסוף אסור. וזה הפך ממה שאמרו בגמרא, שטעות הגוי מותר, וכן כתב גם הוא במקום אחר, אלא שלבסוף כתב שם, שעתה שהאריך הגלות אין להטעותם בשום עניין.

רגע אשוב אדבר אל הקורא בספרי, ומדבר בשתי לשונות ערבי ועברי, למען ימלא בו תועלת כל קורא, ואמנם מלבד ש'באלה נפרדו ללשונותם', עוד יפרדו זה מזה לפעמים גם בדבריהם ובשיחתם, כי לא ראי זה כראי זה, באיזה מקומות במוסר ומשלים שלפעמים יובא בזה מה שלא הובא בזה, ויובא בזה מה שלא הובא בזה, יען שאין מן הצורך להעתיק בערבי גם החידושים שלא יובנו להמון העם, ורק המוסר והמשלים, ולכן כדי לקשר העניין בערבי הוצרכתי לבוא בדברים אחרים, ולפעמים יושמע בכוונה שלא יובא בערבי ליוקר הדפוס, ולכן יש לו להקורא לקרוא שניים וימלא חסרון האחד מחבירו.

ה' ציווה את אברהם אבינו על המילה, שישמור על המצווה הזו הוא וזרעו. ראינו מה יקרה מצוות המילה על הקדוש ברוך הוא, שהשכינה לא שורה על טומאה, אלא על קדושה, ולפני המילה אמר הפסוק על אברהם: 'ויפול אברם על פניו וידבר אתו א-לוהים לאמר' - בגלל טומאת הערלה, לא היה לו כח לעמוד לפני ה', אבל אחרי המילה 'עומד לפני ה'', שכבר ניטלה ממנו הערלה, ונשאר בשלמות הקדושה בלי הערלה.
וזכות זו אנו מבקשים מהשם יתברך בתפילה: 'שומע תפילת כל פה' - פ"ה 85 חשבון 'מילה', שבזכות המילה יזכור לנו הבטחתו לאברהם ולזרעו, ועל זה אמר הנביא ירמיה: 'זכור ה' מה היה לנו, הביטה וראה את חרפתנו' - בקש הנביא שיזכור את מצוות המילה, שעושים ישראל בשמחה רבה בסעודה גדולה, שאם מקריב את בנו למילה, נחשב לו כאילו הקריב קורבן על גבי המזבח, ורמז הנביא בזה: 'זכור ה' מה היה לנו' - ראשי התיבות אותיות מילה, ובזכות זה – 'הביטה וראה את חרפתנו' - בגלות וירחם עלינו.

יהי רצון מלפניך ה' א-להינו וא-להי אבותינו, א-להי אברהם יצחק ויעקב, שתיתן בלב אדונינו, המלך ג'ורג' השלישי, ובלב כל יועציו ושריו ועבדיו, להפוך את הארץ והחמה מנגד אמריקה הצפונית, ותבטל גזרות הרעות מעלינו ותשוב מחשבות שונאינו הרעה על ראשם, ושלא ישפך דם עוד במדינות האלו.
אנא ה' א-להינו, שתפתח לנו שערי רחמים ביום צום התענית הזה, ותבוא לפניך תפילתנו ותפילת כל העם העומדים לפניך היום, שלא תעבור עוד חרב בארצנו. ותשלח מלאכי רחמים לקרוא שלום לכל אמריקה ולכל יושביה, ותיטע עוד שלום בינינו ובין יושבי ממלכת אנגליה, כאשר היה מקדם.
וקיים לנו מקרא שכתוב: 'וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה', אמן.

אין דבר שמרחיב את הדעת, הלא משוחדת, יותר מלהצטרף לבני אמונה אחרת בטקסיהם הדתיים. אבל חייבת זו להיות דעת בלתי משוחדת, רוח עדינה ורבת חסד. אחרת תהיה התוצאה ההפך משחרור והרחבת הרעיונות. לא ניתן לאף יהודי שבז לנוצרי להיכנס לבית התפילה של האחרון; אם יעשה כך, יהיה זה רק על מנת לצחוק אל דרשות שהוא לא מבין, או אל אמונה שהוא לא יראה בה כל יופי מוסרי. הבוז לדת אחת אינו הוכחה להיות דת אחרת - הדת שלו איתנה יותר. בכל דת נמצא כי אלה המשוכנעים באמיתות השקפותיהם שלהם, מוכנים לאפשר לדעתם חסד וחירות יותר מאשר אלה האוחזים רק בפטפוטים ושברים מן הדת. אני מודה לא־ל, שברחמיו אפשר לי להיות משוכנעת כל כך באמת ובקדושת אמונתי שלי, כך שלתענוג יחשב לי להצטרף אל הנוצרים בדרשותיהם. אם נחפש, נמצא בכל דרשה שיסודותיה בדת משהו שיחדור ללבבנו, דבר מה שיכה את חדריה הפנימיים ביותר של הנפש, אף על פי שהוא פונה למאמינים בישו, ושמושיעם הוא הנושא העיקרי של הדרשה. אפילו אז, דעתו של יהודי דתי וחופשי תתרחב, מכיוון שהוא יודע מדוע ובמה הנוצרי מאמין, וודאי שאם הוא ידע זאת, הוא לא יתנשא ויאשים את הנוצרים בעיוורון מכוון.

לא ייתכן להפריד בין שני האלמנטים מהם מורכב האדם, כפי שנוהגים הדיוטות בשעה שמדברים על גוף ונשמה. בלשוננו, כלול מושג זה במילה אחת: 'נפש', הנפש הוא האדם. ... אין שום הבדל בין האלמנטים האלה, ואין שתי מילים בשבילם, כי אם מילה אחת: 'נפש', הכוללת את הגוף והנשמה גם יחד, ושאין לתרגמה לשפות אחרות, לא לעתיקות ולא לחדישות. יען, כי למושג זה לא הגיעו עד היום האומות האחרות, כשם שלא הגיעו למושג העברי המקורי של 'צדקה' ושל 'קדושה', שגם הם לא ניתנים לתרגום לשפות לועזיות. ומי שבא לחלק את שני החלקים האלה, ולייחס לכל אחד חשיבות עצמית, הרי זה כמי שבא להפריד בין האלמנטים של המים, המחיים את העולם, שיהיה בידו חמצן מצד אחד ומימן מצד שני, אבל לא יהיה מים. וכך יצא מחלוקה זו: גוף מצד אחד ונשמה מצד שני, אבל לא 'נפש', היינו: האדם.
אנו נאלצים, איפוא, לבסס את החיים ואת החינוך שלנו, לפי המושג המקורי של ה'נפש', ולא לפי הפתגם הלטיני, ואף לא לפי תפיסת הנצרות, המזלזלת בגוף ומנשאה את הנשמה, בו בזמן שתורתנו מושתתת על היסוד של 'בצלם א-להים, עשה את האדם'. רק על-ידי חינוך, שירגיל את האדם לשאוף אל קדושת הנפש, ולא רק לגוף בריא ושכל בריא, רק אז אפשר לנו לחיות חיי יושר וצדק, חיים שיש בהם טהרה וקדושה, ולא להתייאש מפורענות שבאה לעולם, ולכפור בשלטון הרע והרשע בעולם. רק על יסוד חינוך כזה, נהיה ראויים להציל את כבודנו, כבוד העם, ואפילו להקריב את עצמנו בעד קדושת החיים.

בחר ה' מקדם, את בני ישראל, עמו, כדי שיודיעו לבני אדם את ייחודו, ויאמינו בו כי הוא הא-להים היחיד ואין זולתו, וכדי שיבארו להם את עקרי הדת, והתקווה, והשכר, והטובה, שבאמונה זו. הוא בחר בראשונה באברהם, אבי היהודים, הראשון שיחד את הא-לוהים על הארץ, ואמר לו כי יעזוב את ארץ מולדתו ויהיה לגוי גדול, וכי יברך אותו, ובזרעו יתברכו כל גויי הארץ, והתגלה ליעקב והצהיר לו בכך, וקרא לעמו ישראל בנו הבכור. הוא התגלה אחר כך לבני ישראל בהר סיני, ואמר להם, פעמים רבות, שיהיו לו לעם סגולה, מכל הגויים על פני הארץ ...
אף על פי שהוא בחר בבני ישראל, הוא אוהב את העולם, ומתנהג עמם כבניו, ואינו חושך חסדיו וטובתו מהם, אם ראויים כפי מידותיו הטובים והישרים, כמו שנאמר: 'אף חבב עמים כל קדושיו בידיך' ובתלמוד נאמר: 'לכל צדיקי אומות העולם חלק בעולם הבא'. ואם דתנו תלמדנו, כי ה' אוהב את כל העולם, כך אנו צריכים להיות קיימים באמונתנו, ונאהב את כל העולם, ולהתפאר שאנו מתייחסים אל הדת, שהיא מקור האור לשאר הדתות, ולמדה אותם, כל מה שהוא טוב ומפואר. וחובה עלינו לקיים את חובותינו כראוי באמת, וברגשותינו הדתיים ובטוב לב שאנו מצוינים בם, ובטהרת לב וקדושה.
וימלא ישראל את חובת שליחותו כראוי עד היום הזה, משך ל"ה מאות, ובאמת לימודי ישראל, על ידי הספרים הקדושים, התפשטו בכל הגויים בקצות הארץ, ועד עתה צריכים אנו לעשות ביותר, כי האמונה ביחידות ה' אינה ידועה עוד לכל, והאהבה והאחווה בין בני אדם, עדיין אינן מצויות אצל עמים רבים.

אין אנו מביטים עכשיו על מחקרים ממין זה, כעל טיפול באגדות בסיפורי מעשיות בלבד, או כעל תיאורים של נימוסים ידועים, נימוסי קודש או נימוסי חול, המצומצמים לעתים קרובות אך במדינה אחת או בעם אחד. באגדות ונימוסים האלה, אנו מכירים שרידיהן של מסורות יותר קדומות, המובילות אותנו אל הימים שלפני ההיסטוריה שלנו. ... ובו ברגע אשר מצאנו סיפורי מעשיות ממין זה גם בספרות המזרח העתיקה, הרי בוודאי נסתתמו כל טענותיהם ותביעותיהם של כל אותם המלומדים, אשר רצו ליחסם אך אל המיתולוגיה הגרמנית לבדה, וחשיבותם גדלה עד לפקוח עינינו, על האמונות והאגדות היותר קדומות.

אין לשכתב את ההיסטוריה, והתהפוכות שנגרמו על ידי מצבי החירום לא ישנו כמלוא הנימה את העבר, והוא יוסיף להיות הערובה הטובה ביותר לעתיד. המאורע המכאיב הזה מביא אותנו לידי הנחה חדשה, אשר היא מצידה קוראת לתקווה חדשה, תקווה לראות בקרוב את ברית האחווה וההבנה הכרותה בין בני ישראל ובין בני ישמעאל, למען טובתה של האנושות בכלל ושל העמים השמיים בפרטים.

'כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-לוהיך בכל מעשה ידך' - ובתנאי גמור שהצדקה שייתן האיש, שיהיה ממה שחננו ה', איש איש ממלאכתו אשר הוא עושה, ממשאו ומתנו באמונה שלימה. לא, חס ושלום, מן הגזל, כי הקדוש ברוך הוא שונא גזל בעוולה.
וכל העושה צדקה מן הגזל ומן החמס אשר בכפו, אפילו שיהיה מגזל הגוי וכיוצא, לא די שאינו נחשב לו למצווה, אלא אדרבה לקללה תחשב לו, וגורם שנותן חוזק ואומץ לסטרא אחרא. וכאשר הוא נותן צדקה שיש בה חשש גזל ועושק, כל פרוטה ופרוטה עולה ומשטין לפני הקדוש ברוך הוא, ובפרט שהוא מגזל הגוי, תכף שרו של אותה אומה עולה ומקטרג עליו, שמעשה הצדקה מממון אומתו, ובמקום סנגור של המצווה, נעשית קטגור, ללמד קטגוריה עליו, חס ושלום.

ועוד באת לאסור את העוגב משום 'ובחוקותיהם לא תלכו', והחלת את הכלל על כל מנהג שלהם, יהיה מה שיהיה בלי שום חלוק, ואתה מביא ראיה מהרמב"ם, באמור כך הוא קבלו דעתי, והפוך הוא שאין ראיה מזה על העוגב, יען הרואה יראה והלומד ידע בדעת נכונה, שמורנו הרב רבי יוסף קולון פוסק שאין לאסור משום חוק אלא באחד משני חלקים, האחד הדבר אשר אין טעמו נגלה והיא קבלה ביד אבותיהם, ועניין השני דברי שחץ וגאווה כמו לבוש ארגמן. וכך היא דעת מרן בבית יוסף, וגם כן דעת הרמ"א. ובעוגב אין אחד משני טעמים. ובעל הגהות מימוניות אומר בפירוש משם הרא"ם שאין להוסיף מסברא על מה שמנו חכמים, שהייתה קבלה בידם שהוא מחוקת עובדי כוכבים ומזלות.

'כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עמו.' - ולשון חמור ושור ידעת מפסוק 'ויהי לי שור וחמור'. ואם תראהו רובץ תחת משאו, כי לפעמים שר של אומה זו נופל תחת שר של אומה אחרת, וחדלת מעזוב לו?! - לא תאמר 'שניהם שונאים, מה לי ולהם', אלא עזוב תעזוב עימו בתפילתך. כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, 'הווי מתפלל בשלומה של מלכות'.

נדרשתי לחוות דעתי הקלושה, בעניין היהודים, שנותנים חיטים ושעורים לגויים - לזרוע בשדות שלהם, ואחר כך מחלקים היהודים והגויים, החיטים והשעורים, כפי התנאים, שביניהם - מה יהיה דינם, בדין תרומות ומעשרות?
הנה ידוע שעיקר דין זה, שאם יש לגוי קניין בארץ ישראל, והמסתעף ממנו, סובל אריכות ועיון רב בדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים. ואנוכי הדל באלפי, בהיותי עמוס התלאות, מטרדותיי המשונות, מכל בשר ורוח, לא יתנוני השב רוחי, ולזה אשיב בקצרה, דבר הנוגע למיצוי הדין בקיצור נמרץ...
הנה פסק הרמב"ם ...גוי שקנה קרקע בארץ ישראל, לא הפקיעה מן המצוות, אלא הרי היא בקדושתה. לפיכך אם חזר ישראל, ולקחה ממנו, אינה ככיבוש יחיד, אלא מפריש תרומות ומעשרות, ומביא ביכורים - והכל מן התורה, כאילו לא נמכרה לגוי מעולם.

התורה פותחת בבריאת העולם. א-להים הוא אבי האנושות כולה. כל בני האדם הם יוצאי חלציו של האדם הראשון. המסקנה הנובעת מכאן לא משתמעת לשני פנים - כל בני האדם אחים. בתלמוד מסופרת אגדה בעלת משמעות עמוקה, שכאשר ביקש א-להים לברוא את האדם, הוא אסף עפר מכל ארבעת רוחות תבל, ומהעפר הזה נברא האדם. כך שאף ארץ לא יכולה להתיימר להיות ארץ מולדתו של האדם הראשון. ארץ מולדתו היא כדור הארץ כולו. האנושות היא אחת כי א-להים אחד. כיוון שכולנו בנים של אותו אב קדמון, אף קבוצה לא יכולה להכריז על עצמה כנעלה על קבוצות אחרות.

ומה שכתב: 'שמנהג זה ישנו בלועזים, מאיזה שתבוא, שנלך אחר מנהגם' מדברי מהרשד"ם חלק ירה דעה סימן רכ"א, מתברר שמנהג הסוחרים מבטל הלכה, ואפילו ממנהג הגויים למדים כל שהוא, ופשוט בכל המדינה, הביאו 'הכנסת הגדולה' סימן ר"א אות ד', אומנם עיין 'מטה שמעון' אות ג' עיין שם משם מהריק"ש, ועיין בספר 'מקור ברוך' סימן ה', שכתב בכל דיני ממונות העיקר הוא המנהג, ואפילו ממנהג הגויים למדים מישראל.

'ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' - ואם תאמר כיוון שלפי האמת זכו ברכוש, למה הקב"ה לא הכריח את פרעה שיתן הרכוש, ובא בעלילה לשאול הרכוש בשאלה?
ויש לומר שהקב"ה היה עתיד ליתן את התורה לישראל חָרות על הלוחות, דהיינו חֵרות משעבוד מלכויות - שאם לא היו חוטאים בעגל לא היתה עוד אומה ולשון שולטת בהם, ואז היינו אומרים שקושי השעבוד השלים ונשלם המניין מן הדין זכו ברכוש, אבל אם יחטאו בעגל כמו שחטאו זה יגרום שילכו בגליות אחרות לפי שלא נשלם המניין במצרים, ואם לא נשלם - אין הרכוש זכות לישראל.
אשר על כן ציווה שיקחו הרכוש בדרך שאלה, להיות להם לעיניים - שהכל תלוי בידם, שהרכוש אינו בהחלט ברשותם, אלא תלוי ועומד - אם יחטאו.

'הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל' - אפשר שירמוז מעשה שסופר בימי מלך כשר בספרד, שהעלילו על ישראל שהרגו את גוי אחד. וה' עשה נס, שלא ישן המלך באותה הלילה, וישקף בעד החלון לאור הלבנה, וראה איך השליכו את הפגר בשכונת ישראל. ובבוא הדין לפניו, אמר לישראל, שיאמרו לו פירוש הפסוק: 'הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל' - שהוא כפול. והם אמרו לו כפשוטו, והוא אמר להם: אני אומר לכם הפירוש: 'הנה הוא לא ינום' - כיוון שהוא שומר ישראל, וגם אינו מניח לאחר לישון, כדי שיהיה שומר לישראל מעלילות אנשי רשע. ואני לא נתן לי ה' שינה לעיני, והשקפתי בעד החלון, וראיתי כל העניין. והפך הגזרה על הכומרים, שהעלילו עליהם. ונמצא שאפילו בזמן שהשליכם אל ארץ אחרת, שם גם כן עת לשמור 'הנה לא ינום' הוא, ולא יניח לישון ל'שומר ישראל'.

אמרו רבותינו זכרונם לברכה: 'עתיד הקדוש ברוך הוא לקבל תשובתן של כל האומות, אמנם תשובת עמלק לא יקבל שנאמר: 'גער חית קנה'. והנה הגם שהמלאכים מקטרגים, שלא לקבל את תשובת שאר האומות, מחמת שהצרו את ישראל. מה עושה הקדוש ברוך הוא? חותר להם חתירה מתחת כסא כבודו ומקבל תשובתן. כאשר עשה למנשה וקבלו בתשובה, ומוריד את ידו הקדושה למטה מכיסא ויקבל תשובתם. וזה שנאמר: 'כי ימינך פשוטה לקבל שבים', פשוטה דווקא. וזה שנאמר: 'כי יד על כס יה', שתהיה יד הקדוש ברוך הוא למעלה מהכיסא להראות כי אינו פושט ידו למטה לקבל תשובת עמלק. וזה שרמז 'דודי שלח ידו' - לקבל שבים, 'מן החור' - שחתר לו חתירה למנשה, וזה שאמר: 'גדולה תשובה' - שכל מה שהוא חוטא מתקבל, וצא וראה 'שמגעת עד כיסא הכבוד' - שחתר חתירה מתחת כסא כבודו וקבלו בתשובה.

מה ראה יצחק לברך את עשיו יותר מיעקב, וכי עולה על דעתך, שהיה שונא, חס ושלום, את יעקב ... יצחק היה סובר שיעקב שהיה עוסק בתורה, אין צורך לו לברכה, שהתורה עולה למעלה, ומלמדת זכות עליו, ולא רצה לברכו, אף שלא היה צריך כדי שלא יסמוך על הברכה ויבטל מן התורה, מה שאין כן עשיו, שאין לו תורה לכך צריך הוא ברכה.

אם המצא תמצא בדברינו מילת 'עכו"ם' או 'גוי' ודומיהן, כי הכוונה בהן על העובדי כוכבים ומזלות והנלווים אליהם דווקא לא זולת. והישמר, אל תפן אל אוון, לפרש אותן על האומות, אשר אנו גרים ביניהם. חלילה לך, חולין הוא לך לעשות כדבר הזה, אשר הוא נגד דעת תורתנו הקדושה.
כי כתוב הוא בספר דברים סימן כ"ג: 'לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו'. והלא הדברים, קל וחומר - מה המצריים שהעבידו בני ישראל בפרך, וגזרו עליהם 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו', נצטווינו שלא לתעב אותם, מפני שהיו אכסניה לאבותינו, אומות הללו המה, מלכיהם ושריהם, ירום הודם, שהם שומרים אותנו ואת ממונינו, והיו אכסניה לאבותינו, והם כמו כן אכסניה לנו, על אחת כמה וכמה. וזהו קל וחומר, שאין עליו תשובה. וקל וחומר, בן בנו של קל וחומר, שלא יעלה על הדעת היתר להונותם בדברים או בממון. והעושה כן מחלל את השם, ויוצא מדרך התורה, בלא דעת ובלא תבונה, ומשיב רעה תחת טובה. וכבר הוזהרנו גם על ידי הנביאים: 'ודרשו את שלום העיר'.

גלוי וידוע שכל הניגונים שהספרדים בני ארצות ערב מנגנים, כולם של הערבים, וכן כל הניגונים של יהודי אשכנז ואירופה מועתקים מהגויים, הניגונים שהיו אבותינו מנגנים במקדש נשכחו, ואין אתנו יודע איך היו, ואין לנו זכר מהם, ואמנם נראה שמי שיודע את המילים של הניגון בערבית והם שירי עגבים, אסור לו לנגן אותם בקדיש וקדושה, פן יהרהר במלים שבשיר, ותטנף מחשבתו, אבל מי שיודע רק את הניגון בלי לדעת המלים של השיר שעניינם דברי תועבה, אין בזה שמץ של איסור.

'כי כל העמים ילכו איש בשם א-לוהיו, ואנחנו נלך בשם ה' א-לוהינו לעולם ועד' - מה שלא אמר גם לגבי כל העמים: 'לעולם ועד' - כי באמת הגויים חוזרים בתשובה באחרית הימים, כמו שכתוב: 'והלכו גויים רבים, ואמרו לכו ונעלה אל הר ה'.' ואם כן, לא לעולם ועד, ילכו בשם אלוהיהם.

ורב הצער בראותי בני עמי במשאם ובמתנם, רובם נעשה להם כהיתר גניבה וגזל, מינים ממינים שונים, במידה במשקל ובמשורה. ואת כל אשר יחכם הוא לרמות ולזייף ולהחליף המקח היקר בזולל, אחרי פירעון סכום מקח היקר. עד שקנו שם אצל הגויים, שהיהודים גנבים מזויפים, עד שכאשר יחרף איש את חברו על מעשיו המכוערים קוראו בשם יהודי, שכמה גדול חילול השם כזה. העם אשר בחר ה', היו לחרפה על מעשיהם. וכבר אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'לא תעשו עול במשפט' - שאם שקר במידה ובמשקל קרוי עוול, שנאוי, משוקץ, חרם, תועבה. וגורם חמישה דברים: מטמא את הארץ, ומחלל את השם, ומסלק את השכינה, ומפיל ישראל בחרב, ומגלה אותם מארצם.

נשאלתי על ענין שמן הנקרא בפי כל "זית אלמחרוקא" (שמן שרוף) והוא כי בימים האלה בעתותיי מלחמה שכל בתי הבד הם תחת יד הממשלה ומתחלק השמן לפי הנפשות, המציאו הגויים המצאה להוציא שמן בבית בלי בית הבד, ולמוכרו בשוק שחור, והוא שכותשים הזיתים במכתשה וממעכים אותם במים, ואחר כך מבשלים הכל בכליהם, ושמן צף למעלה ומביאים למכור. ואם בשל באותו שמן מה דינו של התבשיל והכלי שנתבשל בו. ...
ובפרט בשעת הדחק כבזמנינו שאין שמן זית מצוי מותר לקנות השמן הזה מן הגוי, ואף אם נעשה למכור לבני העיר מותר שרוב בני העיר הם גויים ועל דעת זה עשה, ולא הוי כאומר: בשל לי.

בהיותי בעיר ואם בישראל טראבלוס המערב ...ראיתי כי במוצאי שבת בבית הכנסת, השליח ציבור מברך ההבדלה, מברך ברכות הבשמים והאש, גם כל הקהילה הקדושה כל אחד ואחד מברכים - כל אחד לעצמו, ברכות הנזכרות למעלה, גם בבית נוהגים כן, והיה הדבר אצלי תמוה, שאין כן מנהג ירושלים תיבנה ותיכונן ושאר ארצות הקדושות, גם בעיירות אשר שם הייתי. ...
כיוון שזו מחלוקת של רבינו אפרים והטור, ויש מרבותינו שסוברים שכגון זה הוא ברכה שאינה צריכה, נראה שיותר טוב לברך דווקא הבעל הבית, ויוצאים בני ביתו,

שבכל הגלויות היתה הגאולה על ידי מלאך ומשום כך חזרו לגלות, מה שאין כן בגלות המר הזה, תהיה הגאולה על ידו יתעלה כביכול, והיא גאולה עולמית. וזהו שרמזתי שגאולה זו יהיה על ידו דווקא, וזהו: 'יאר ה' פניו אליך' - על דרך הכתוב: 'קומי אורי כי בא אורך', וזהו: 'ויחונך' - לגאול אותך... ואז 'וישם לך שלום' - משעבוד מלכויות, ויהיה גם כן שלום בכל העולם, אפילו בבריות, כמו אמר הכתוב: ופרה ודוב תרעינה'.

'אם בניך מקבלים את המילה - הם נכנסים לארץ, ואם לאו - אינם נכנסים' - שכוונת הקב"ה היא כדי שלא יהיו ישראל כפויי טובה בנתינת הארץ.
'אם הם מקבלים את המילה' - וצריך לומר מטעם: כדי להחליש כח התאווה והיצר, וקשה - אם כן, גם כן לאומות העולם היה לו לצוות על זה, שגם הם קבלו על עצמם ז' מצוות, ובתוכם העריות.
וצריך לומר: משום שעמדו, ולא קיימו הז' מצוות, עמד הקב"ה - והתירם להם, ולכך אינם צריכים למילה. ואם כן פירוש הפסוק: 'ראה ויתר גויים' - היינו התיר להם ז' מצוות, אבל ממונם לא הותר. ...
והקב"ה בתורת חסד נתנה לנו, ואם כן צריך להחזיק טובה להקב"ה שהעבירה מז' עממים ונתנה לנו. ומשום זה הקפיד ותלה כניסת ארץ ישראל בהמילה.

'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי'. - וכל זמן שישראל עוסקים בתורה אינם מתייראים משום אומה ולשון.
וכמו שדרשו חז"ל בפרשת קדושים על הפסוק: 'בני אם תקח אמרי ומצותי תצפן אתך - משל למלך שאמר לבנו צא לפרקמטיא (מסחר). אמר לו: אבא, מתיירא אני מן הליסטים. מה עשה אביו? - נטל מקל וחקקו, ונתן בו קמיע ונתנו לבנו ואמר לו: יהי המקל הזה בידך ואין אתה מתיירא משום בריה.
אף כך אמר הקב"ה למשה: אמור לישראל בני, עסקו בתורה ואין אתם מתייראים משום אומה. לכך נאמר: 'עץ חיים היא למחזיקים בה'.

גדול השלום שהוא קודם למלחמת הרשות, שנאמר: 'וקראת אליה לשלום', וכל דרכי התורה הם מיוסדים על השלום שנאמר: 'דרכיה דרכי נועם', ואפילו העליונים אינם מתקיימים אלא בשלום שנאמר 'עושה שלום במרומיו'. ... אבל עיקר אהבת השלום צריך שתהיה מלב ונפש ולא תהיה אהבה חיצונית אחד בפה ואחד בלב, שיראה אדם אהוב נאמן, וליבו בל עימו, חורש מחשבות אוון מלא מרמות ותוך. הלא הוא בוחן לבבות. הוא יבין מחשבות אדם ותחבולותיו.

אמרו חכמינו זיכרונם לברכה שישראל הם שמחים בשלום הגויים, והוכיחוהו מפסוק: 'נתת שמחה בלבי, מעת דגנם ותירושם רבו'. וכן מובא בילקוט תהלים סימן תרכ"ח. והגם ששמחה היא מצד קל וחומר שעושים: ומה אומות העולם, על ידי שעשו שבעה מצוות, השפעת להם שלווה בעולם הזה, אנו שנצטווינו תרי"ג מצוות, על אחת כמה וכמה. אף על פי כן יש לעניות דעתי לתת טעם לשבח ... שישראל הם שמחים בשלוות הגויים בעולם זה, והגויים מצדם הם שמחים ועליזים בראותם אותנו יושבים לבטח.

מאז ימיו של אלישע הנביא, אשר ריפא את נעמן, שר צבא ארם, על ידי שבע טבילות בנהר הירדן; מאז תקופתו של ישעיהו, הצופה הגדול והרופא הגדול, אשר הורה להניח דבלת תאנים על פצעו של חזקיה, המלך הצדיק של ממלכת יהודה - צאצאיו של אברהם העברי, בלטו בין העוסקים במלאכת הרפואה. מלאכת הרפואה, כאשר היא נעשית כהוגן, היא מלאכה אצילית ביותר.
ריפוי חולים היא מידה טובה הנכללת בכתבי הקודש. חכמינו זיכרונם לברכה, מתוך הכבוד שרכשו למידה זו, טבעו את הפתגם: 'רחמנים בני רחמנים'. בכל תקופה ובכל קהילה, היהודים נמנו עם תלמידיו של אסקולאפיוס. עדות נאמנה לאור הגדול הזה, שזרח אף בימי הביניים, הוא רבינו משה בן מימון, אשר שימש כרופאו של סולטן מצרים, ונודע לתהילה בידיעותיו ברפואה. שמות רבים ניתן להזכיר; ובימים אלו, כאשר היישומים הרבים של גילויי המדע, מיוסדים על ידע רב יותר, יהודים כובשים עמדות בחיל החלוץ של הרפואה. ממזרח וממערב, בני עמנו מובילים בענפי המחקר המגוונים, שהביא בכנפיו המדע המודרני.

ישנם אזורים מסוימים באתיופיה, בהם היהודים הקימו כפרים ויישובים, ונתנו להם שמות עבריים ... היהודים קראו לעצמם בשם העברי 'קהילה', למרות שעם הזמן, בשפת המקומיים, קיבל השם 'קהילה' משמעות שונה ואנטישמית, מהמשמעות המקורית והאמיתית. השם 'קיילא', שהיה בתחילה 'קהילה' אפיין את הקהילות היהודיות, אשר היו מתקהלות סביב עצמן, מתבודדות מהמקומיים האתיופים, וחיים בצוותא כעדה סגורה ומסוגרת, בפני הלא יהודים. אך כיום מושג זה קיבל את הקונוטציות השליליות, וראו בנו היהודים כ'קיילא' - שם זה נתפס כאמירה גסה ובוטא כנגד היהודים.

נתבונן בעובדה שקין הרג את הבל ולא להיפך. נכון, השבטים הפולשים נהגו לרוב באלימות רבה, אבל כאן התורה מדגישה שהאדם התושב, בעל האדמה, הוא נושא בתוכו את דחף הרצח הראשון. האדם הנווד הוא תמיד הזר, שגורם אצל התושב תגובה של דחייה. הנווד, המשוטט, הצועני וגם היהודי הנודד, מעוררים תמיד חשדנות אצל בעל הבית או אצל האיכר. מי שאין לו דירה קבועה חשוד. בחברות המודרניות, הוא לא אזרח לכל דבר ואין לו זכות בחירה. המאבק בין קין המבקש שליטה על הקרקע לבין הבל שרק רוצה לגור בה, נמשך לאורך ההיסטוריה.

עוד נדבר על עניין השיחה בבית הכנסת, שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שהשטן מקטרג בתוקף על עבירה זו, שאפילו אומות העולם אינם מדברים בבתי תפילתם, וכביכול בשאר עבירות אומר שעל כל פנים, ישראל טובים יותר מאומות העולם, לא כן בעבירה זו, וכמו שפירשו בזה כוונת הכתוב: 'ה' ילחם לכם ואתם תחרישון' - שבכל עבירה ה' יתברך 'לחם לכם' נגד המקטרגים, רק בתנאי ש'אתם תחרישון' בבית הכנסת, ולא תשיחו שיחה בטלה.
והנה שיש להליץ ולהשיב, שיש חילוק גדול בינינו לבין בית תפילתם של אומות העולם, כי תפילתם היא קצרה כמו רגע, ואין ממתינים למניין, אלא יכנס, יכרע ויצא. ועוד, שהם נכנסים רק הזקנים ממרים שתשש כוחם, וגם עושים תפילת כמו ניגון, שקורין שרשרת המסבחה, ולהתענג שותקים. לא כן אנחנו: מתפללים תפילה ארוכה והגונה, וענית אמן יהא שמיה רבה, וקדושה, וממתינים בבית הכנסת על הקהל שיבואו, וגם באים בנערינו ובזקנינו, ולא יבצר שלא יצא מפינו איזה דברים.

לנצח ברעיוננו ישאר חקוק, המאורע ההיסטורי המיוחד במינו של המהפכה והמרד הגדול, אשר חוללה אומת צרפת להדוף את ממשלת הזדון מארצה, ותכריז על שוויון זכויות לכל אנשיה בלי הבדל גזע ודת. ומזה היתה תוצאה ותופעה גדולה, לאחינו בני בריתנו, החונים בארצה, אשר סבלו במידה נפרזת מלחץ אנשי השחץ ומזרמי להבות של הכנסייה האכזרייה. התוצאה היתה עוד יותר ענפה ומסועפת כאשר הלכו בעקבות צרפת גם שאר העמים הנאורים, והניחו בעתם גם הם ליהודי ארצם, כי מגלגלים זכות על ידי זכאי, ומאז היתה אורה והרווחה כמעט לכל יהודי אירופה. והמלכות האדירה הזאת, האוחזת בחוקיה הישרים, לא חשכה גם ממנו לשד חרותה כי הניחה לנו מכל רדיפות אויבינו ולא נתנה להם לבצע את מזימת לבם הרע. גם כן מודים אנחנו וחדורי הכרה עמוקה ואסירי תודה אנחנו למלכנו מלך מרוקו, איש חסד ונדיב רוח אשר עזר לנו להנחתנו והודות להשפעתו הרבה ולטוב לבו הטהור, זכינו לחופש גדול בהנהלת והדרכת חוקי תורתנו, אשר על פיה אנחנו חיים.

אח שקט ושליו הייתי בביתי, בעושר וכבוד נתגדלתי, בבית אבי ובארץ מולדתי, 'שבת אחים גם יחד' ישבתי, עם בני גילי ובני משפחתי, ובישיבת בית אבותי ה'יושבי על מידין' למדתי, ובכל זאת עול גלות בני ישמעאל לא סבלתי. ורוב תלאותיי עמהם בהקדמתי לספר 'דרך האמונה' סיפרתי.

'כל מקום שנאמר 'וישב' אינו אלא לשון צער' - ופירש הרב הנזכר: כל מקום שיושבים ישראל בגלותם, אם יאמרו 'וישב' - שרוצים ליישב בהשקט, אינו אלא צער מהאומות, שמתקנאים מהם, שחושבים עצמם לתושבים בארץ, ועל כן הם מצירים להם. ועל פי זה יש לפרש מאמרם זיכרונם לברכה: 'כל המייצר לישראל נעשה ראש' - רוצה לאמר: כל המצערים והמציירים לישראל הוא בשביל שנעשה ישראל ראש, וחושב את עצמו כתושב, והוא תובע את זכויותיו, בטענו כי הוא איננו נופל מכל שאר שכניו, על כן הם מלאים עליהם חמת עכשוב.

אתה נוצר האדם, תיתן בידינו כח לנצור אורחות משפט, ותשים בלבנו דרכי אהבתך ויראתך בלבב שלם, המה יוסיפו אומץ אל יחידתנו. אתה אשר עיניך משוטטים ברגע קט בכל הארץ כולה, תזרע, בלב כל יושבי חלד, זרע השלום, לאהוב איש את אחיו, ואיש ברעהו ידבקו כאחים ורעים נאמנים וטובים, כולם כאחד, ויקריבו לפניך יחד כולם, שירי אהבתך והכרת טובתך אשר נתת מהודך עליהם.

כל בר דעת ותבונה עליו לשים לב לדבר זה מאוד מאוד - להיות מקחו וממכרו באמונה עם כל אדם, ולא יטעה שום אדם, לא יהודי ולא זולת יהודי, ולא יאמר בלבו: זה גוי ומותר להטעותו ולרמאותו. אלא ישים לנגד עיניו דברי חכמינו זיכרונם לברכה שאמרו: 'גזל הגוי אסור', ואיסורו יותר גדול מאיסור גזל היהודי, כי היהודי סולח ומוותר, מה שאין כן הגוי.

'ואהבת לרעך כמוך' - ודבר זה לאהוב איש את אחיו, ולבוא לעזרתו, לא נצרך בין ישראל לחברו, אלא גם עם שכננו - האינם יהודים, צריך להיות עמהם, באהבה ולרדוף שלומם וטובתם, ודבר זה מלבד שהשכל מחייבו, גם התורה הקדושה, אשר דרכיה דרכי נועם, היא מחייבת אותנו על זה.
הלא המצרים הרעים, בני חם עובדי עבודה זרה, אשר ענונו למרבה, ולא הניחו עבודת פרך אשר לא העבידו את אומתנו כידוע, על כן זה צוותה התורה שתתעלה שלא לשנוא אותם יען מה, יען כי גרים היינו בארצם. על אחת כמה וכמה על האומות שבזמנינו, שלא עובדי עבודה זרה, ויושבים בארצותם כגרים ותושבים באין מכלים. דבר שוודאי חייבים אנו להיות איתם באהבה וחיבה.
ואם חלילה הם בצרה, מחויבים אנו גם כן להשתתף בצרתם ולהצטער עליהם ...באופן שאדרבא לכל האומות זאת חובתנו לאהבם, כאהבת איש לאחיו, ובזה יכירו וידעו, שיש לנו תורה תמימה, המדריכנו בדרך אמת, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עלינו.

'ויכלא העם מהביא', 'ויכלא הגשם'. עיין מה כתב הרב 'בעל הטורים'. ואפשר לומר על פי מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'אין הגשמים נעצרים אלא ממניעת הצדקה'. והרי הוא כמבואר. ונרמז נתינת צדקה בפסוק: 'ויכלא העם' - ראשי תיבות: 'וה', והוא ייחוד הקדוש ברוך הוא ושכינתו על ידי הצדקה כנודע.

'תמכור עמך בלא הון' - ולדעתי אפשר לפרש על פי מה שכתוב: 'אני מדבר בצדקה רב להושיע' - שעל ידי מצוות הצדקה מתקרבת הגאולה, וזה: 'תמכור עמך בלא הון' - שזה סיבה שישראל בגלות, מכורים ביד אומות העולם. 'בלא הון' - מסיבת שאינם נותנים צדקה כראוי מהונם, שעל ידי הצדקה מתקרב פדותנו במהרה בימנו אמן.

'ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאד' - באומרו לא ישתוק, שיברכנו כאמור, ויאמר לאביו: 'ברכני גם אני אבי', תיבת 'גם אני' יתירה, הורה אף שיעקב צריך ונטל הברכות, לא מפני זה תדחה אותי מכל וכל.
גם אני בנך, ברכני ברכת אחרת, כאשר עשה אביך לישמעאל שהתפלל עליו עד שאמר לו ה' יתברך 'וישמעאל שמעתיך', אף שהיה רשע.

ששלח יעקב אצל עשיו מלאכים ממש, לאיזה תכלית עשה זו? - ודי בשלוחים שלו! - שרצה לרמוז לו כמה גדול הוא השלום. והוא שכתבו בירושלמי, שהמלאכים חציים אש וחציים מים, ועושה שלום במרומיו עשה המלאכים כן, להראות שטוב הוא להיות בשלום - וזה רצה לרמוז לו לעשיו, שיהיה עימו בשלום עיין שם.
נמצא שעיקר תאוותו של יעקב היה - לעשות שלום עם עשיו, וכבר ידוע משל שאמרו רבותינו ז"ל, במה אברכך? אם בבנים - יש לך, אם בעושר - יש לך. והנה בזה הוא מובן – שנתקשה במה שנאמר, שאיזו ברכה היה צריך יעקב? והלא בנים היה לו, ועושר גם כן היה לו. מה היה רוצה?- שלום. לזאת אמר ברכת כוהנים , דהיינו 'וישם לך שלום' - שיהיה לו עם עשיו אחיו, שזו הייתה תאוותו.

מעלת התשובה שהיא מאהבה, שמועילה גם לכל בני העולם, וכמו שכתוב לקמן: 'גדולה תשובה שבשביל יחיד, מוחלים לכל בני העולם'. והוא על דרך אומרם זכרונם לברכה: 'לעולם יראה אדם כאילו כל העולם, חציים זכאים וחציים חייבים, עשה מצוה אחת - אשריו, שהכריע כל העולם לכף זכות'. גם כן אמרו: בזמן שהיחיד עושה תשובה, מכריע כל העולם לכף זכות, ומביא רפואה לעולם, וזה שכתוב 'ארפא משובתם' - של כל העולם, כי כיוון ששב אפו ממנו, מאותו אדם ועשה תשובתו, הנה תשובתו מועילה להכריע גם כל העולם, ולרפא משובתם. ולעולם, שתשובתו של אדם היא מאהבה, ועוקרת ממנו החטא לגמרי. ומה כוונת המאמר: 'ארפא' לכל העולם? - שאף על פי שלא שבו בתשובה, והם כבעלי מומים, מכל מקום נרפאו קצת ממומם, כיוון שזה שב מאהבה, ושב אפו ממנו לגמרי.

אין לגויי ניכר בזמנינו - דין עובדי עבודה זרה. לכן גם אילו הייתה יד 'ישראל תקיפה', לא היינו חייבים בשום פנים, לנהוג בגויי זמנינו, כדין עובדי עבודה זרה. ולכן כל מכלול היחסים שבין ישראל לנוכרים, הן בארץ והן בחו"ל, אין שום צורך לשמור על יחסים אלה 'מפני דרכי שלום' בלבד, אלא משום שלפי ההגדרה ההלכתית - אין הם יותר עובדי עבודה זרה. ולכן - פרנסתם, ביקורי חוליהם, קבורת מתיהם, ניחום אבליהם ועוד, הכל ניתן להיעשות מתוך חובה מוסרית.

'מפרנסים עניי גויים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום' - כלומר כי הנה השלום הוא הצדיק.

'בקראי ענני א-לוהי צדקי' - ראשי תיבות: אצבע ... שאם הקדוש ברוך הוא יענה את ישראל בעת קראם אליו, אז ידעו כל האומות כי 'אצבע אלו-הים היא', כמו שהודו בזה חרטומי מצרים, וכן בימי אליהו שענו כולם ואמרו ה' הוא האלוהים.

'גל מעלי חרפה ובוז כי עדותיך נצרתי' - אפשר לפרש על פי מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שאומות העולם אומרים לנו, שמה שאנחנו אוכלים בעולם הזה הוא גזל, שהעולם הזה היא חלקו של עשו. והתשובה לזה, שעל ידי שאנחנו קוראים בתורה, מקיימים העולם ככתוב: 'אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי', והוא לו כמציל מזוטו של ים שהוא שלו, וזהו שאמר הכתוב: 'גל מעלי חרפה בוז' של אומות העולם, שאומרים לי שאני אוכל גזל, משום ש'עדותיך נצרתי'.

רבים מההמון קל בעיניהם איסור גזל עכו"ם - והם טועים, שהוא איסור. וכשידע - יש חילול ה' גם כן.
וכתב רבינו יהודה זכרונו לברכה: שישראל גנב מעכו"ם - ולא ידע, ואחרי מותו, השר שלו הגיד לו, ותבע דין, וגזרו על ישראל גזרה רעה, ועוון גזל חמור מאוד.

מחזיקים הם בבריתי, לשמור ז' מצוות בני נח כהלכתן, שנצטווינו בהן בסיני זהו אומרו: 'מחזיקים בבריתי' - מה שכרם? ... 'והביאותים אל הר קודשי, ושמחתים בבית תפילתי' - ששמחה יהיה להם, להיותם נענים בתפילתם, שיתפללו בבית ה'.

'גר ותושב אנכי עמכם תנו לי אחוזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני'. רש"י: גר מארץ אחרת ונתיישבתי עמכם. ומדרש אגדה אם תרצו הריני גר, ואם לאו אהיה תושב ואטלנה מן הדין שאמר לי הקדוש ברוך הוא: לזרעך אתן את הארץ הזאת. ...
ומה שכתב רש"י, זיכרונו לברכה, בפרשת לך לך גבי: 'והכנעני והפריזי אז יושב בארץ - ולא זכה בה אברהם עדיין' - ומשמע כל זמן שהכנעני בארץ אינו זוכה בה ליטול אותה מן הדין. שונה שם, שבאותה שעה עדיין לא היה לו זרע, וה' אמר לו: 'לזרעך אתן' וכל זמן שלא היה לו זרע, הכנעני והפריזי היושב בה מתחילה, זוכה בה יותר מאברם, שרוצה לזכות בה עתה מכוח זרעו, אבל עכשיו, שכבר נולד לו זרע וכבר זכה בה, אף על פי שהכנעני והפריזי קיים, יכול ליטול אותה מן הדין. ...
וזה דוחק, שהכתוב השיבם שם לפי שיטתה,
שהיו אומרים שלוט הוא במקום זרעו. ועוד, שמה שלא זכה בה אברהם אבינו, זיכרונו לברכה, משום שעדיין הכנעני מתבקש לו זכות. וכתוב: 'ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עוון האמורי עד הנה'. ואפשר לתרץ שוודאי אברהם זכה בה והיא קנויה לו בחזקה, ואת המקום אשר יבחר בו יקריב אליו. אך אין לו זכות לגרש יושבי הארץ. רק להיות כאחד העם לדור ולקבור ככל אוות נפשו.

'ברוך תהיה מכל העמים' - כלומר שזה יגיע לכם מברכת העמים, אשר יברכו אתכם כבלעם וכיוצא מהם. ומברכים לכם. אמנם, ברכות אבותיכם שמורים הם לעתיד, ולפי שהם ניזונים בעולם הזה גם בשכר הייסורים, ושכרם שמורים לעתיד לכך אמר: 'והסיר ה' ממך כל חולי' - שלעתיד לבוא, בעולם הבא יסיר ה' ממך כל חולי, ותהיו אוכלים משכרכם. אמנם בעולם הזה אתם אוכלים בשכר הייסורים.

'מפרנסים ומכסים עניי גויים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום'. עד כאן. ומה שכתב רבינו 'עם' לכאורה שדווקא עם עניי ישראל, אבל אם היו לבדם - אין מפרנסים, לכאורה מדברי רש"י, שכתב עיין מה שפירש בגמרא: וקוברים מתי נכרים עם מתי ישראל מפני דרכי שלום, וכתב רש"י: 'אם מצאום הרוגים עם ישראל' - משמע שאנו צריכים - עם מתי ישראל. גם בפרנסה הדין כן.
אך הר"ן (רבינו ניסים גירוני), זיכרונו לברכה, כתב על דברי רש"י, שלאו דווקא, נקט שהוא הדין כשמצאו מתי גוים לבד - מתעסקים בהם מפני דרכי שלום, והביא ראיה לזה מירושלמי, שלא שנו 'עם' בכל אלו כלל. עיין שם. ואם כן לומדים מכאן ש'עם' שנשנית בברייתא, לאו בדווקא היא, ומפרנסים עניי גויים לבדם מפני דרכי שלום, וכמו שכתב בירושלמי, וכמו שכתב הר"ן.

כתב מהר"ש גאון, זיכרונו לברכה, שבמקומו נוהגים דין חזקה בעניין עושי הגבינה, שאין אדם נכנס בכפר שהחזיק בו חברו לעשות גבינה. ונוהגים חזקה זאת כשאר דיני החזקות שכל הנכנס בגבול חברו עובר על חרם גמור שגזרו הקדמונים, זיכרונם לברכה. וכן נוהגים פה עיר הקודש צפת, תבנה ותכונן, חזקה זאת בעושי הגבינה בכפרי הגויים. וכן נוהגים דין חזקה בקוני האתרוגים בכפרי הגויים לצורך החג. ונוהגים בחזקות אלו להוריש ולהנחיל למכור ולקנות כח וזכות החזקה. וכמו שנוהגים בעיר ארם צובא, יגן עליה א-לוהים, בעניין חזקת שירות גביית מכס המלך.

אם יהיה לו לאדם מישראל, איזו תביעה וטענה באיזה אופן שיהיה עם איזה אדם מאומות העולם, שבתחילה יבקש ממנו בשלום ובמישור ובפה רך, ולא לבוא עליו בעקיפין ובכעס ובאכזריות, אפילו עם הדין עמו, וילמוד דרך ארץ תוכחות מוסר מהקב"ה, שהוא מלך מלכי המלכים, ועם כל זה לא בא אל פרעה בתחילה באכזריות כי אם בדרך שלום, ששלח למשה רבינו עליו השלום בשליחות ובמיתון.

בית הכנסת הוא מקום קטן מאוד ביחס לשכונה או לעיר, כך ארץ ישראל היא קטנה מאוד בהשוואה ליבשת, בה היא נמצאת או לעולם כולו. אך עם זאת, בית הכנסת נועד להשפיע לטובה על השכונה כולה ועל העיר כולה. זה מטרתו, לא להיות בית תפילה בלבד. כך ארץ ישראל, ממנה תצא השפעה טובה לעולם כולו. היהודים שיישבו בה, יהיו מה שא-לוהים קורא 'ממלכת כוהנים וגוי קדוש'. והיהודים היושבים בכל ארצות פזוריהם, ישתפו איתם פעולה, להוביל את העולם כולו לאור המטרות הנעלות.

'למנצח לבני קורח מזמור, כל העמים תקעו כף'. - ירמוז ליום ראש השנה שתוקעים מאה קולות, והוא יום שכל העמים עוברים לפניו כבני מרון, ואלו התקיעות נעשים כדי לשבר הדין, ואלו כל העמים היו יודעים תרועה, היו צריכים כולם לעשות כן אותו היום, הואיל וכולם תלויים בדין.
ולא נצטוו כי אם ישראל, שהם כללות כל העולם וכל הימים כי בזכותם הם מתקיימים, המה התוקעים ומריעים כפי הדין ושמחים באותו יום, ככתוב בעזרה, על כי בטוחים שהקדוש ברוך הוא יכתבם בספר חיים וימחול להם עוונותיהם. וזהו אומרו: 'כל העמים' - שהם ישראל הכוללים ונידונים באותו היום עם כל העמים תקעו כ"ף קולות, שהם מאה.

על דבר האומן נוכרי, שהביא מעיר הקודש ירושלים, תבנה ותכונן, לצייר ביתו במיני ציורים וכיורים. ופסק עמו בקבלנות בסך מה על כל המלאכה הצריכה בביתו עבור פעולתו. ויען המלאכה מרובה, הוכרח האומן להביא אשתו ובניו, פה עיר הקודש חברון, תבנה ותכונן, ונתן לו אחד מהבתים שלו, אשר ברחוב ההוא, לדור בה עם אשתו ובני ביתו עד כלות מלאכתו. ועתה לשאול הגיע מה שורת הדין: נותן להוליך הגוי לביתו, איזה לוחות כגון חלונות ודלתי פתחים וארגזים לעבוד עבודתו, שמה בשבתות ויום טוב, כיוון שהגוי מדעת עצמו עובד, ויש אומרים: שאפילו כך אסור.
והוא הדין גם כאן לאיסור בנין וסתירה בשבת, וכן לאיסור מלאכת הבניין על ידי גוי המחובר, שאף אם אינו מחובר לקרקע ממש, אלא לדבר המחובר לקרקע כמחובר נחשב, ואסור.

'לכן אמור: הנני נותן לו את בריתי שלום' - וזהו הרמז כי בזמן הגאולה כן יאמר ה' לציר נאמן, מבשר טוב: 'לכן אמור' - תכף לכניסתך, כה תאמר לבית יעקב: 'הנני נותן לו את בריתי שלום'. ואחר כך יתגלגלו הדברים, ותבשר להם הגאולה לאט לאט, כי עוד ישובו כוהנים לעבודתם, ולווים לשירם ולזמרם, ועבד הכהן עבודת הקרבנות 'והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם'.

הפקידים לאספת פאריז, הוכרחו להתעכב שם, גם בימי חג הסוכות, להשיב דבר דבור על אופניו, על כל אחת ואחת מהשאלות ששאל מהם המלך. ובהיות שאם אדם שנתמלא זקנו, ישב חמישה או שישה ימים בלתי יתגלח, נחשב לו לחסרון דרך ארץ, ויתבייש לעמוד בין הגויים. עמד השואל ליידע האם הפקידים הנזכרים לעיל, שכבר גילחו ערב הרגל, יכולים לחזור ולגלח את זקנם בחול המועד ולסמוך על רבינו תם, שמתיר, מפני שהאומות שיודעים שהם פקידי המלך, אם יראום מנוולים בזקן ארוך, קרוב הדבר שילעיגו אותם, וירגנו עליהם לאמור, שהם קרואי המלך, ובעיר המלכוה אין להם דרך ארץ, וזה אולי יזיק אל מגמת הפקידים, שהיא להוכיח אל המלך, שהיהודים יכולים לשמור דתם ולנצור הלכות דרך ארץ כמו שאר האומות, והילכך שמא על זה נאמר, שביטולה של תורה היק קיומה. ...
שבנידון שלנו, שמלבד שיש רבנו תם, שמתיר, יש עוד פרטים, שבעבורם חשבו לעצמם שהוא מותר, שאפשר להעלים עין לגמרי, ודי שיקבלו עליהם לא לפרוץ גדר גם להבא

יתחזק באהבת רעיו וחבריו, ויישב בנקיות בשמחה בשלום ובענווה בפני כל אדם, וילמד תורת ה' תמימה כי היא מחכימת פתי, להזהיר לאדם הדרך אשר יילך בה, להיות טוב לשמיים וטוב לבריות, והסכת בני בקיצור מה שהורונו רבותינו הקדמונים. ירגיל אדם את עצמו להיות בפיו מענה רך, שהוא משיב חמה, ולהרבות שלום עם כל אדם, ואפילו עם גוי בשוק, ולכבדו ולהקדים בשלומו ולהיות ישר ונאמן עמו, כמו עם בני ישראל, וגזלתו חמורה שלא יאמרו שתורתנו תתיר הגניבה והגזל. ואסור לדבר אליו תועה, ולהונות אותו אפילו בדברים. ולא יהיה בפיך אלא מה שבליבך, וכל מעשיך יהיו לשם שמיים. סוף דבר, עשה טובה עם כל אדם.

הובא בספר 'פרי הארץ' ... שעשו רבני ירושלים, תבנה ותכונן, הסכמה, שפחות מגיל ששים שנה, שלא יעלו להשתקע בארץ ישראל, מחשש שמא יתרבו היהודים, ויגרמו שיגרשו הגויים בזעם את היהודים ... כתב, שאחר כך באו הגויים בעצמם, ובקשו שיבטלו את ההסכמה, מפני שהיה מגיע להם נזק והפסד, מהעדר כניסת היהודים לארץ, וחדלו מלגרש אותם, ובקשו טעמים איך לבטל השבועה בהסכמה הזאת.

מאמר רבותינו זיכרונם לברכה: 'יאמרו גאולי ה'- למה? אשר גאלם מיד צר'. ולכאורה יש לדעת שמה בא לחדש בעל המאמר?! - שהלא הכתוב אומר: 'אשר גאלם מיד צר'. האמנם אפשר לומר, לעניות דעתי, והוא בהקדים חקירת הראשונים, עליהם השלום, שאיך אנו אומרים שירה והלל, על מה שהביא מכות על המצריים ועל מה שעשה נקמה בפרעה, שהלא כשבקשו מלאכי השרת לומר שירה בקריאת ים סוף, השיב להם הקדוש ברוך הוא: 'מעשי ידי טובעים בים, ואתם אומרים שירה לפני?!', ואם כן מאין הרגליים לומר שירה על נקמת המצריים. ותירצו המפרשים זיכרונם לברכה, שהשירה שאמרו ישראל אינו על מה שנקם ה' מהם, כי אם על הצלתנו, שהצילנו הקדוש ברוך הוא מיד פרעה ומיד מצרים. זה תורף דבריו.
ובזה יבוא על נכון כוונת הכתוב: 'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. יאמרו גאולי ה''. ובעל המאמר מקשה בכוח למה בקושיית המפרשים זיכרונם לברכה, שאיך הותר לנו לומר שירה והודאה על נקמת מצרים. לזה מותר, בעצם 'אשר גאלם מיד צר', רצונו לומר שהשירה שאנו אומרים להקדוש ברוך הוא על מה שגאלם מיד צר, ולא על מה שעשה בהם שפטים כאמור.

'וכל לבב דווי' - מעשה אחד, שראיתי שאלכסנדר מוקדון כשנטה למות ציווה לאמו שתעשה סעודה אחת גדולה לאחר מותו, ותקרא לכל העמים לאכול מן הסעודה, אבל בתנאי שתכריז, שכל מי שיהיה לו, הן איש הן אישה, כאב בלבו שלא יאכל. וכן עשתה. אבל עשתה הכרזה שלא יאכלו מן הסעודה אלא שמחים וטובי לב, וכולם יצאו אחר שהיו מוכנים לאכול. באותה שעה אמרה היא: מה זה שהלכו? אמרו לה, שאין אדם אחד שאין לו כאב לב. באותה שעה הבינה, שמה שצווה לעשות, זה היה לנחם אותה, מפני שכבר ראתה שלא היה נברא בעולם, שלא היה לו כאב לב. וזה שכתוב: 'שכל לבב דווי' - כי יש לב בלא כאב?!

'הן כסף, אשר מצאנו בפי אמתחותינו, השיבנו אליך מארץ כנען, ואיך נגנב מבית אדוניך כסף או זהב' - עיין פירוש רש"י שכתב: 'זה אחד מעשרה קלים וחמורים האמורים בתורה וכולן מנויים בבראשית רבה'. עד כאן לשונו. ויש להקשות ולפרק הקושי מקל וחומר: מה לכסף אשר מצאו בפי אמתחותיהם, שהשיבו משום שאינם צריכים לו, שהם עשירים, אבל הגביע הוא דבר יקר המציאות ואפילו עשיר נפשו מתאווה אליו. אם כן אין זה קל וחומר, ונראה לי לפרש שקל וחומר זה פירושו: 'הן כסף אשר מצאנו' - ובדיננו אבדת אחיך דווקא לא תוכל להתעלם אבל של גוי מותר, ואפילו כך עשינו לפנים משורת הדין 'והשיבונו אליך מארץ כנען ואיך נגנוב' - שהגנבה אמרה התורה: 'לא תגנוב' סתם אפילו גוי. אם כך נכון לדרוש בקל וחומר.

'מלבוש שצורתו שווה לשל גויים וערלים, מותר לישראל ללובשו אם הולך לדבר מצווה, ואפילו אם יש בדבר ספק נפשות'. - הרב סמא דחיי, חלק יורה דעה סימן ז.
ובזה הליץ טוב הרב עזריאל דאיינא על הרב שלמה מולכו, שהיו מרננים אחריו שהיה הולך בטכסיס גויים, שאין איסור רק כשעושה להידמות להם ולא לתועלת ידועה, אבל כשעושה כדי להתראות לפני המלך והשרים, ולא יהיה נבזה ולא נמאס בעיניהם - יפה עושה.

רבי ישמעאל אומר: הוי קל לראש, ונוח לתשחורת, והוי מקבל את כל האדם בשמחה. –
ועוד נראה לפרש 'הוי קל לראש' - פאר ראשך - אביך ואמך, שותפים בך עם בוראך, הקל עצמך מאוד מאוד כנגדם וכבדם, והתיירא מהעונש שיבוא לך אם אתה מזלזל בכבודם. ...
'ונוח לתשחורת' - שיושחרו פניך מפני הזקנה ככתוב: 'כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך'. 'והווי מקבל את כל האדם בשמחה' - שלא תתקוטט עם כל בר אדם, ואפילו עם הגוי בשוק - שזה בכלל כיבוד אב ואם, ואפילו לאחר מותם, ככתוב בספר החרדים 'שלא יתקוטט עם שום אדם, שלא יחרפו מולידיו'.

'רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאום ה' - אבל דעי לך שעיקר השמחה אשר תשמח לא תהיה על התועלתיות הנמשכים לך מהגאולה, אלא במה שימשך ממנה לקדש שמו יתברך, דהיינו: 'ונלוו גויים רבים אל ה' ביום ההוא והיו לי לעם' - כי אז יתקיים מקרא שכתוב: 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד'.

הקיבוץ הנבחר והמאושר יעשו את ארצנו הקדושה ארץ החירות, ויקראו דרור בארץ לכל יושביה, מבלי הבדל דת העם. כי כל העמים ילכו איש בשם א-לוהיו, ואנחנו נלך בשם ה' א-לוהינו לעולם ועד.

על היהודים להשתלם במדע ובשימוש בנשק, על מנת שיוכלו ליטול את ארץ ישראל מידי השלטון הטורקי, תחת הנהגתו של המשיח, כמו שהיוונים כבשו את ארצם.

'וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגורן האטד, ויאמרו אבל כבד זה למצרים' - אלו כנעניים שהיו ראויים לדישה כגורן של תבואה, את קוצי השדה והברקנים, ובשביל גמילות חסד שעשו עם אבינו יעקב, שכולם בטלו מעסקיהם, לגמול חסד עמו, כפי שמצאנו בבני חת - ניצולו. ...
אמר רבי אלעזר: אזורי מתניהם התירו - להורות על גיבור מלחמה שהוא הנוצח האמיתי בלא חרב וחנית, הוא הצדיק יעקב. ... דיבר כנגד בעלי אומניות, שאף הם נתפעלו והתירו קשרי כתפותיהם, אשר דרכם לקשור בעת מלאכה. הוראה גם כן, שלא היתה הברכה מצויה במעשה ידיהם, רק לרגלו, ועכשיו יגיעם לריק. ורבי יהודה דיבר כנגד אנשים סוחרים שאינם צריכים לקשר, אף אותם נתפעלו מהמיתה והראו באצבע ואמרו: 'אבל כבד זה למצרים', שנסתלק צדיק קדוש כזה מביניהם. ורבנן דיברו כנגד יושבי קרנות והטיילים, ואמרו שאף הם כבדו את המיטה, וזקפו קומתם לכבוד הצדיק. ... שגמילות חסד עם המתים מבטל הפורענות, בקל וחומר מהכנעניים, שאף שנגזרה עליהם גזירה, על ידי גמילות חסד ניצולו.

'יעקב ועשיו חלקו העולמות משהיו במעי אימם' - והעניין צריך פירוש כי מי זיכה להם העולמות עד שיחלקו אותם, אבל העניין שעשיו תחילת יצירתו הייתה - על דעת להיות צדיק. מתעסק בהצלחות עולם הזה ויהיה מחזיק ביד יעקב ללמוד תורה - 'ויעקב איש תם יושב אוהלים', ויהיו כמו יששכר וזבולון - שעשיו יזכה לעולם הבא על ידי יעקב, ויעקב יזכה גם לעולם הזה על ידי עשיו.

על עניין חלב, בחלבו גוי, היינו עשיית הגבינה בלא ראיית החליבה, אם כן הוא מנהגם, לא אוכל לחייבם לשנותו, יען כי יש להם על מי שיסמוכו, וכאשר נהגו גם כן בפארמייאנו, וכאשר היו נוהגים גם כן במדינתנו זו, זה חמישים שנה, מלבד קצת יחידי סגולה ... על עניין התרעומת שהתרעמו קצת קנאים על מנהג אחינו היושבים בגולה, בעיר מונטאנייאנא, אשר תחת ממשלת מעלת השררה של ויניציאה ירום הודה ...
ועל עניין הגבינות, לא חסרו מקומות באיטליה, אשר עד הנה עומדים במנהגם, וכאשר נהגו גם כן בעירנו, היינו מנטובה, קודם שתפסו וקיימו המנהג הזה לראות החליבה, ויש איתנו פסקי אישים גדולים, כי יש להם על מה להישען, ואחד מן הפוסקים האלה הוא כבוד מורנו, הרב רבי גור אריה הלוי, זכר צדיק וקדוש לברכה, ואני הכרתיו.

המוסר הבסיסי הוא אוניברסלי, והוא מכונה 'דרכא דארעא', או 'אורח ארעא' בארמית, כלומר, אותה התנהגות טבעית של האדם הטבעי כדי שניתן יהיה לחיות בחברה האנושית, פשוטו כמשמעו. קודם כול עליי להכיר שאני נבראתי ושאני מקבל את היש שלי מהבורא. ...
במקביל עלי להכיר שהאחר הוא גם כן בריאה של אותו בורא ומוטלת על שנינו משימה משותפת והיא לפתור את משוואת האחווה, תוך כיבוד הדדי בין שני 'אני שווה ערך, בלי ניסיון להפוך את האחר לאובייקט או לכפות עליו יחס של אדון-עבד. ...
ישנו מוסר אצל אומות העולם, בעיקר אצל חסידי אומות העולם שהבינו את חשיבות אימוץ וטיפוח אותם ערכים שהם בבחינת הקדמה לקדושה. יש לאותם חסידי אומות העולם שאיפה כנה לבנות חברה אנושית בה האחר מוגן ויכול לחיות.

'ה' ילחם לכם ואתם תחרישון' - כאשר יש גזירה על ישראל, הקדוש ברוך הוא מוצא לעם ישראל זכויות ודברים מיוחדים שיש בהם, ואז מתבטלים הגזירות ובזה עם ישראל נקראים עם סגולה.
וידע שפעמים, יש מהמון העם אשר כנראה מחוסר ידיעת האיסור, מדברים דברי חולין בבית הכנסת וזה דבר חמור מאוד, ומזה חלילה יכול להיות קטרוג על עם ישראל, שהגויים בעת התפילה שלהם לא מדברים, וזה שאומר: 'ה' ילחם לכם' - כלומר הקדוש ברוך הוא בכל גזירה רעה, רחמנא ליצלן, ובכל דבר, 'ילחם לכם' - להזכיר לכם זכויותיכם ולבטל הגזירה. אבל מה שמוטל עליכם זה: 'ואתם תחרישון' - שתקו בבית הכנסת ולא תדברו דברי חולין.

נמצא לגבי איסור מתנת חינם לעכו"ם ממה שכתוב 'לא תחנם', וממה שכתוב 'או מכור לנכרי' - דווקא במכירה. וכתבו הפוסקים ז"ל שאם היה מכירו - מותר. ולפי זה כל שכן בריבית של נוכרי, שאם היה מכירו, מותר להלוותו ללא ריבית, ואין מצווה, שלא גרע ממתנת חינם.

אומות העולם חכמתם ועוצמתם מעצמם, לכן כל מה שהדורות היותר מאוחרים הם יותר חכמים ומפותחים, ולכן הצעירים שלהם יותר חכמים ונבונים.
מה שאין כן בעם ישראל, שכל תורתם וחכמתם מהר סיני לכן כל מה שמוקדם יותר, חכם ונבון יותר, וזה אנו רואים בחוש מתורתם של ראשונים כמה הם עמוקים, ובדבריהם הקצרים גנוזים שם כל פלפולי האחרונים, מפני שכל מה שקרובים יותר להר סיני, שממנו קיבלנו את התורה, הם יונקים מהשורש, יותר מכוונים לאמיתה של תורה.

'כל העמים תקעו כף' - נראה לעניות דעתי לפרש זה על זמנינו, המעורפל בצרות העמים, שהתאספו עלינו כולם בעצה אחת, להשמיד ולהרוג ולאבד את שונאי ישראל, וכולם השלימו ותקעו כף ביניהם, אבל אם ירצה ה' בחיים, נאבד עצתם ונפר מחשבתם, על ידי עסק התורה הקדושה, ובברכותינו שנברך אותם בשלימותם, ונקיים כל יום לפחות מאה ברכות, יום יום. והסימן שלה 'נאום הגבר הקם על' - כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: נאום הגבר המקים עולה של תורה, ו'על' - עולה במספר מאה. ובזה נבטל 'כף' - שתקעו עלינו אויבנו הרעים, ואם אנחנו נתעסק בתורה, אז אין לו ליצר הרע מה לומר ליום הדין.

לצורך העניים המרודים היתה קופה מיוחדת, 'קופת מזון'. מידי שבוע בשבוע, בימים חמישי או שישי בבוקר, היו כמה מבני העדה, מהמכובדים שבהם, עוברים מחצר לחצר ומכריזים: מזון. מזון. וידעו דיירי הבתים שקריאה זו מופנית אליהם, לתת צדקה כפי יכולתם לכבוד השבת. מכסף זה היו נותנים לעניים צנועים, לתלמידי חכמים שתורתם אומנותם, וידועים כדלים.
גם כסף 'הארדייה' בערבית - כלומר: האדמה, שהיו גובים, מולא שלום באיבבא פינחסוף, זיכרונו לברכה, ומולא ציון חי מלאיוף הכהן, זיכרונו לברכה, מהישמעאלים, שהיו באים אל השווקים, הגדול והקטן למכור הפירות והירקות, שהיו מביאים בימי השבוע, ובעיקר בימים חמישי ושישי. וגובים מהם 'ארדייה' - כלומר: כסף עבור האדמה, שעליה היו שמים הם יבולם ומוכרים אותם ליהודים. כסף זה היה אף הוא נחלק בין עניי העדה. גם הוועד תמך בצנעה באלה, שמצבם הקשה היה ידוע, בעיקר לאלמנות, ליתומים, לנכים וזקנים. והיה זה סכום חודשי או שבועי, שאליו ציפו אלה מעוטי היכולת.

'קומה א-להים שופטה הארץ כי אתה תנחל בכל הגויים' - אחר שהשופטים, אין שופטים דין אמת, צריך אתה שתשפוט הארץ, ולהציל עשוק מיד עושקו, ולכן 'קומה א-להים ושפטה הארץ' - כלומר: דין עני ואביון, שבכל העולם. ולא רק אני מצטער על עוול עניי ישראל, כי גם על עשוקי עניי אומות העולם, אשר דייניהם מעוותים דינם, גם אני מתפלל עליהם שתשפוט אותם, כי באמת אתה ה' כל הגויים נחלתך, ואתה בראת אותם, וציווית אותם על הדין, שהיא אחת מ-ז' מצוות שציווית אותם, לכן עליך לנקום נקמת העשוקים כולם ולקיימם ע"י המשפט.

שולחן ערוך: אין לשים מצות מצווה, ולא אופים אותה, על ידי גויים.
ומנהג מצרים לאפות אותה על-ידי גוי, כשאין בנמצא ישראל אומן, ויש להם על מה שיסמוכו. ... והן כהיום להיות שאינו נמצא ישראל שיתעסקו, נהגו שאף בלישה ועריכה וקטיפה, הכל על-ידי גויים, ודווקא ישראל עומד על גבם, להיות שאי אפשר בעניין אחר.

כלל העולה לנידון שלנו, שמותרת האלמנה לאכיל פירות הללו, כיוון שהשדה אינו שלה כמו שכתבנו. אכן אם השדה שלה ועשו עורמה זאת, פשוט שאסורים לה אלו הפירות. ועברה על איסור שביעית. כי אדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית, ואפילו על ידי גוי אסור, כמו שכתבנו. ועל הרבנים לחקור הדבר לידע האמיתות, ואחר כך יורו לה להיתר. וכל זה כתבתי להלכה ולא למעשה עד אשר יסכימו המאורות הגדולים הרבנים המו' היושבים ראשונה, שכולם ישנם בהם - הן חכמה והן עצה והן תבונה. וברוח מבינתם נחתי לעומק הדין.

'והיה באחרית הימים, נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים' - כי באחרית הימים, בזמן שכל הגוים יכירו באחדות הבורא, ושהוא ורק הוא בורא הכל, ואדון כל ברואי עולם, וכולם שווים לפניו, כגר כאזרח, כי כולם אזרחים ונתינים שלו, בלתי שום הפליה, בין אדם לאדם או בין עם לעם. ...
וכאשר האמונה הזאת תהיה נטועה בין כל העמים, וכולם ישתוקקו לדרכי ואורחות ה', אז כולם יבינו שהמלחמה היא נגד התורה הזאת ואורחות ה', אז כולם יבואו למסקנה התורנית: 'וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה' - כי איך ילחמו שני אחים נגד עיני אביהם, אשר מעריצים אותו ומכבדים אותו, והמלחמה הזאת היא בלתי ספק נגד רצונו.

הדבר הפשוט וברור שדברי 'שער השמיים' הם מיוסדות על קבלת רבי יצחק לוריא, שקיבלה פה אל פה מרבו, מורינו ורבינו הרב ישראל סרוג, זכרונו לברכה. אלא שהרב 'שער השמיים' עשה אזנים לתורה להסביר ולהסכים קבלתו עם השכל והסברא. ודברי אפלטון הנמשכים אחריו, שהביא בעל 'שער השמיים' אינם אלא לתת טעם לשבח, לקיים ולהעמיד האמת המקובלת. וכבר ידוע מה שכתבו בספר הזוהר על הפסוק: 'אשר אין בה מום' - זה מלכות יוון, הם קרובים לדרך האמונה. ופירש הרב רקנטי שהם הפילוסופים שקדמו לאריסטו. כי בקצת דבריהם נוטים לדברי רבותינו זיכרונם לברכה. וכל חכם לב ישכיל את זאת הדרך, כי הדרך אשר דרך בה בעל 'שער השמיים', יש בה תועלת גדול שיתחזק בזה אמונתו בהסכים המופת והראיה לאמונה המקובלת, כי הדבר המושג בטעמו, יהיה חקוק בנפש יותר.

ההתקרבות אל שכנינו וחיי השלום איתם, זאת הייתה חובתנו הראשונה של ילידי המקום, ואותה מילאנו כהשקפתנו ... אבל האמת - שמנהלינו, והרבה מבוני היישוב, שבאו מן הגולה על מנת לנהלנו, לא עמדו כלל וכלל, על הערך הגדול של יחסי השכנים, על הכלל היסודי והפשוט הזה. הם אולי לא הבינו, או לא חפצו לעמוד עליו, ובאי-עמדתם בשאלה זו, יש עכשיו הרבה להאשים ששאלה זו נסתבכה כל כך, ושנעשתה להשאלה המכאיבה מאד בישוב. וכבר כתבו, עמדו והעירו על זה ברבים, שמיום הופעתו של הרצל עם הרעיון של הציונות הפוליטית, תארה התעמולה הציונית בכל הארצות ובכל השפות, את הארץ אשר בה אנו הולכים לבנות את ישובנו הלאומי, כארץ מדבר שממה ועזובה רבה בה ואין יושב בה. ואחרי תיאור כזה את הארץ בכתב ובעל פה, אך ורק בתור קרקע בתולה, אז על סמך ויסוד ודאות זו, העמידו כל השיטות הציוניות בבניין הארץ, שהכל יש בהן, חוץ מדבר אחד ששכחו, והוא - תשומת הלב לאותם התושבים אשר יושבים כבר בארץ זו ... ואת זה הבינונו אנו ילידי הארץ מזמן רב, עוד לפני הכיבוש הבריטי, ותיכף אחריו. אבל מנהלינו, שניהלו את האנייה הסוערת של הישוב, על ראשינו ובלי ידיעתנו, שעשו זה מברלין לפני המלחמה, ומלונדון אחרי המלחמה, הם לא רצו בזה להתחשב בדעתנו, כי אחרת חשבנו על זה אנו ילידי המקום, והם תמיד השתדלו רק להשתיק את קולנו הנכון בשאלה זו.

ההסכמה שעשו קצת מהקהל לומר לסגור החנות שפתח ... מטעם שנראה להם, שיש היזק לבני רשות הרבים, מפני שהמקום ההוא שבו פתח החנות מעבר לארבע רוחות העולם, ומתקבצים שם בני ברית, ושאינם בני ברית, וכשהחנות קבועה שם למכור ולקנות, מתקבצים שם יותר, ונמשך להם היזק יותר. וגם הנשים העוברות לבית הטבילה, מוכרחים לעבור דרך שם, ועוברות על הגויים הקונים מבעל החנות, וצריכים לחזור ולטבול, ולפעמים תימנע טבילתם מחמת הגויים, שיהיו שם. ...
עמדנו על ההסכמה והטעמים הנאמרים בה ... וראינו שהיא בנויה על קו תהו ואבני בהו, ואין להם שום טעם ברי ... לסגור חנותו, שעשה ברשות הרבים, מקום עוברים ושבים, שאם לא יעשה החנות שם, היכן יעשה אותה?! - ואדרבא הוא מקום מוכשר להחנות, כיוון שהוא רשות הרבים, ומקום עוברים ושבים, ולמנוע ממנו מחייתו כדי לקפח פרנסתו, על מגן ודאי הוא, שאין להם רשות לקפח פרנסת בן אדם כדי להפיק רצונם, שזה לא אמרה אדם מעולם.
וההיזק שנראה להם שנמשך מהחנות לבני רשות הרבים, לא ראינו שום תוספת היזק נמשך אפילו לדבריהם, כיוון שהמקום הוא מעבר לארבע רוחות העולם, ויש בו עוברים ושבים, בני ברית ושאינם בני ברית, אם כך מה יתן ומה יוסיף, עשיית החנות למכור שמן זית וחמאה ודבש במקום ההוא, אחר שהוא כבר מקום מוכן לעוברים ולשבים, והוא שוק גדול. ...
ואין זה כי אם תואנה היא מבקשים, ועלילות דברים כדי להגדיל המדורה ולהדליק האש להרבות קטטות ומריבות עם בעל החנות, אם יש להם איזה ניגוד עמו אם לא, מצאו לו עילה ושתיתה כדי לעשות מחלוקת כמנהגם - כי לא מצינו שבני העיר יכולים לעכב על היחיד, שהוא מהם, שלא לקבוע חנותו ברשות הרבים כדי להתפרנס. ... וגם לא מצינו שמפני בית הטבילה, נמנע החנות מהעיר, מפני שעוברים הנשים על דרך החנות, ומעשים בכל יום בכל המקומות.

'ושיננתם לבניך' - יש רמז נכון לעשות פה, והוא על 'לבן' הארמי, ואל תתמה על זה, כי בכלל תלמוד תורה יש גם כן ללמוד דברי ימינו, לדעת מקום עם ישראל. ועוד כי השבטים יצאו מבנות לבן ומשפחותיהן, וזה כתוב בתורת ה'. וכמו שאמר המגיד: 'מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו'. ונשמח בזה שהכרנו האמת מימים ראשונים, תחת אשר יש עדיין עמים עובדי עבודה זרה.

'שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב'. ורבותינו זיכרונם לברכה, דרשו פסוק זה על המילה. ...
כיוון שדוד המלך, עליו השלום, מבית הלחמי - לוחם מלחמות ה' כל ימיו, על זה היה משורר בשמחה 'שש אנכי על אמרתך' - אנוכי דווקא, שאנוכי בעל מלחמות, ובזכותה יכולה היא תגן, שוודאי אנצח במלחמה, וזו היא שמחתי, כמו מי שניצח המלחמה, ויהיה שמח ממצוא שלל רב.

אם יכול שום ישראל לישבע לגוי לשקר, שאינו יודע בשום עדות כדי להציל את חברו? תשובה: אם תבעו הגוי להעיד רשאי הוא להעיד לקיים משפטי התורה על קו היושר והאמת.

אסור לגנוב אפילו כלשהו, אפילו דרך שחוק, אפילו על מנת להחזיר או כדי לשלם תשלומי כפל או כדי לצערו, שלא ירגיל עצמו בכך. וכל גונב שווה פרוטה עובר על 'לא תגנובו', בין מגוי בין מישראל, בין מגדול בין מקטן.
וכתב 'הבאר הגולה' וזה לשונו: 'ואני כותב זאת לדורות, שראיתי רבים שגדלו והעשירו, מטעות שהטעו הגוים, ולא הצליחו וירדו מנכסיהם, ולא הניחו אחריהם ברכה. וכמו שכתוב ב'ספר חסידים' ורבים אשר קידשו ה', והחזירו טעות הגוים בדבר חשוב, גדלו והעשירו והצליחו והניחו יתרם לעולליהם'. עד כאן לשונו.
הביטו וראו חומר הגניבה והגזל. ומיום אשר נתפשט דבר זה, נתייבש השפע, כאשר באמת השר שלהם מקטרג למעלה: ראה בניך חומסים לבניי, ובפרט גוים, אשר לא בני מחילה הם.

והנה אם במלכות השמים יתעלה, חפצה בהכרת טובותיו, אף כי קטון ופחות הוא בערכו יתברך, כל שכן וקל וחומר במלכות הארץ, שחפצה בהכרת טובתה וחסדה שעשתה עמנו כמעט שלוש סוגים הנזכרים: החיוּת והמדע והפרנסה. החיות היא החירות שהפיצה בכל העולם, שהיא חיי החופשיות, ללחום מלחמותינו, ולהחיותינו כהיום הזה. שנית, המדע - בהפיצה גם כן אשכולות ובתי ספר בכל עיר ועיר, להרבות החכמה והמדע, כנודע. והפרנסה - להביא לנו, לפעמים אם לא יש חטים בעיר, תביא אותם מקצווי ארץ, ולחלקם להספיק לנו טרף להחיותינו. לכן חייב כל אחד להכיר טובתה והוא בתתו אלפי שעורות ליַקר מטבע הפרנך, להשוותו פרנך כבראשונה. ואל ימנע עצמו מזה, שאז יהיה כפוי טובה בר מינן. וכבר הזהירנו ירמיה הנביא עליו השלום באומרו: 'ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם' - הרי חייב לדרוש שלום העיר, אשר האדם שוכן בתוכה, גם להתפלל להשם יתברך בעדה ולדרוש בשלומה. אם כן כל אחד יעשה מאמצי כוחו לסייע להעלות הפרנך להיות יקר הערך.

'אל תהי בז לכל אדם' - פירוש: אפילו גוי, כמו שכתבו התוספות שאדם הוא ישראל דווקא, והאדם הווי גם גויים, וזהו: 'כל אדם' - בין בלא ה"א דהיינו ישראל בין בה"א דהיינו גוי.
והטעם כמובא בתנחומא: 'תשב באחיך' - שהוא עשיו, 'תדבר' בלשון הרע, לסוף 'בבן אמך' - שהוא בבן אומתך 'תתן דופי', כי על ידי שתרגיל לשונך לדבר על גוי תדבר על ישראל שהוא רשע, כי תדמה שהכל אחד, ואחר כך על בינוניים ואחר כך על צדיקים, וזהו לבסוף 'בבן אמך', כלומר בהדרגה יבוא הדבר בסוף ליתן דופי בבן אמך, וזהו: 'שאין לך אדם שאין לו שעה' - כי לא יישאר אדם בעולם הזה, שאין לו שעה שתדבר עליו לשון הרע.

'מה טובו אהלך יעקב, משכנותיך ישראל' - בצרוף הקדמה ידועה מהמקובלים: כי לעתיד לבוא, אפילו חוץ לארץ תתקדש, ותעשה רצועה אחת מארץ ישראל, כי אפילו הטומאה והקליפה ויצר הרע לעתיד לבוא יזדככו, ולא יישאר בהם כי אם הקדושה לבד. וזהו: 'מה טובו אהליך יעקב' - שהיא חוץ ארץ, שהדרים בה נקראים 'בית יעקב'. ומה טוביות יש לה? - לזה אמר: 'משכנותיך ישראל' - רצונו לומר, שתהיה כמו ארץ ישראל, שנקראת 'בית ישראל'.

האומות מונים את ישראל לומר: לסטים אתם שכבשתם ארץ שבעת העממים. והתשובה על זה, שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו. והנה ידוע שה' שונא גזל בעולה, והנה כשרצה השם יתברך ליתנה לישראל נחלה, חשש פן יאמרו: והרי הארץ גזולה היא בידינו, וכתוב 'אני ה' שונא גזל בעולה', לזה הקדים 'אשר אני מביא אתכם שמה', כלומר: 'אשר אני' - בורא שמים ורוקע הארץ, 'מביא אתכם שמה' - וברצוני נתתיה להם וברצוני נטלתיה מהם.

'ויקחו לי תרומה' - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שהצדקה שייכת לישראל, שיש להם דין 'בנים', אבל בגויים לחטאת יחשב להם, ככתוב: 'וחסד לאומים חטאת'. וכן התורה לא ניתנה אלא לישראל, שגוי העוסק בתורה חוץ משבעה מצוות, נחשב להם כגזל, כמו שכתוב בסנהדרין. וזהו כוונת המדרש: 'כי לקח טוב' - פירוש שהצדקה והתורה הם דווקא לישראל, ודווקא: 'נתתי לכם', ולא לאומות העולם. ועוד שמה שישראל קרויים 'בנים' הוא כשעושים רצונו של מקום, דהיינו בקיום התורה. והיינו כוונת המדרש: 'ויקחו לי' - כלומר משום שהם קרויים 'בנים', שאם לא כן, לא שייך צדקה לישראל, והיינו שאמר, הרי הוא שכתוב 'כי לקח טוב' - שכל עיקר הצדקה שמורה שיש להם בחינת 'בנים' הוא בקיום התורה.

כל תרבות מניחה, שהמציאות "האמיתית" בארבע אמותיה, והתרבות הזרה מזייפת, משבשת, ואינה מדייקת כראוי. על-כן עליה לדחות את התרבויות הזרות ולפקפק ביעילותם. דחיה זו של התרבות הזרה, באה גם מתוך התחושה הכמוסה, שעצם מציאות תרבות זרה, מהווה סכנה לקיומה. מסורת הומניסטית מניחה כי מתחת לשוני, הבולט בין כל תרבות ושפה, מתעטפים ערכים יסודיים, השותפים לכל אדם ואדם, ולא כאזרח מדינה פלונית או איש תרבות אלמונית. היא רואה את המסורת התרבותית שלה, שריג הצומח מגזע, שממנו מסתעפים יתר התרבויות והשפות, ולא כנטע הצומח בארבע אמות בלעדיות. השקפה זו מוצאת ביטוי בגישה לתרבויות שאר העמים. תרבות הומניסטית משתדלת לגלות את הערכים המשותפים לה ולשאר התרבויות והעמים כדי למצוא רקע שווה.

עובדי עבודה זרה, כי אפילו שהמה מוטעים בדרכם ויקראו א-לוהים ללא א-לוהים. עם כל זה, הלא העילה בזה, היא מפני שחושבים על העבודה זרה, שזוהי הא-לוהים האמיתי, חס ושלום, ואם כן הלא בין כך יתכבד שם א-לוהי האמת, וזהו 'ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'.

'קץ כל בשר בא לפני, כי מלאה הארץ חמס מפניהם, והנני משחיתם את הארץ' - הנה ידוע מה שמפורש שהגזרה לא תבוא בעולם אלא על הגזל. והמס הוא בכלל גזל, כי מי שייתן פחות מערכו נקרא גזלן. ולזה אמר: 'כל בשר' - שזה הוא כבוד לממשלה.
וזהו: 'כל בשר' - כבוד לממשלת בריטניה שתעשו רצונה, ולמה צריך? - שתזכרו קודם בוא האינגליז, מה עשו בישראל. 'והנני משחיתם את הארץ' - שרצו לאבד לכל איש, לזה אמר: 'כי מלאה הארץ חמס'. ראשי תיבות: חסד מס. שכל זה בא לנו כל הצרות מכוח הגזל של המס, שכל אחד היה אומר: למה אני אתן זה הסך עבור חברי היותר עשיר?!

ובידיעת דרכי הא-להות בלבד, אנו מובדלים מכל האומות, ומה גם שדעתו שלמה מעם א-להיו, שלא נמצא כספר הזה בזירוז לעבודת ה' וליראה ממנו ולילך בדרכיו יתברך, ולהסיר הקליפות הגוברות עליו, ובו נתקיימו כל תנאי החכמה והעבודה, עד שאם ידעו ישראל ערכו לא יישאר להם שום מדע ושכל עוד. הן מדברי הטבע המסודר ממנו יתברך, הן מדברי התבונה בדבר ה' שמיים ומהלכם ומוצאם בארץ, הן בקשר העולמות בהוויות שונות, וכולם מסודרים על סדר העבודה, עד שלא נמצא דבר בעולמות שלא יהיו מכוונים לידיעתו ולעבודתו יתברך, והידבקו בתפילותיו ובתחנונים.

'אך סוררים שכנו צחיחה' - רצה לומר: אותם האומות, המשעבדים את ישראל ומענים אותם, ימנע מהם השפע, ויישארו בחוסר כל. 'צחיחה' - כמו צחיח סלע. אבל, נאמר במילת 'אך', לפי שנמצאים באומות העולם חסידים, ולפיכך חילק הכתוב.

'במקהלות ברכו א-לוהים ה' ממקור ישראל' - כי שם הוי"ה מורה על מידת הרחמים, ושם א-לוהים מורה על מידת הדין. וזהו שאמר כאן: 'במקהלות' - שהוא קהל עם רב, שהוא אומות העולם, 'ברכו א-לוהים' - שהשם הנזכר, יושב עליהם ודן אותם. אבל השם הוי"ה 'ממקור ישראל' - שהקדוש ברוך הוא דן אותם ברחמים, זהו שאומר הכתוב: 'ישא ה' פניו אליך'.

'תן פחדך על כל מעשיך, ואימתך על כל מה שבראת, ויראוך כל המעשים, וישתחוו לפניך כל הברואים, ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם' - בבקשה זו רגילים אנחנו להתפלל על אומות העולם, השרויים בחושך, ועל הרשעים מבני עמנו, הבועטים בתורה ובמצוות, מבקשים מה' שייתן פחדו ואימתו עליהם, ללכת בדרך הישר וכו', ואין אנו כוללים את עצמנו עמהם, באשר חושבים שלנו יש פחד מה', ואימתו עלינו, אנו עוסקים בתורה ובמצוות כל היום, ובקשה זו אינה שייכת לנו. ... כמה מן הטעות לחשוב בזו הבקשה על אחרים ולא על עצמנו. נכלול גם את עצמנו, כי אין עדיין פחד ה' ומוראו על פנינו.

עוד שאל כבודו, אם מותר ללוות מת גוי. ידידי! דבר זה חיובא הוא, משום דרכי שלום אפילו להפחותים שבהם, וכל שכן אם הוא מחסידיהם, שיש להם חלק לעולם הבא.

שאלה: יהודי שנשתתף עם גוי בשותפות חנות בסחורה, ובכלל הסחורות שעתידים לעשות. הגוי מתעסק בבשר טריפה, היינו שעושה שאלג'יג'אש ומוכרם לגויים בזאת החנות. והן הנה מהקרן של השותפות הנזכרת. וכיוון שכן, לשאול הגיע, אם מזאת ההנאה הנכנסת בשותפות הנזכרת, אם יכול היהודי השותף ליהנות ממנה או לא. יורינו מורינו ורבינו, ושכרו מהשמיים.
תשובה: ... ואם כן, כאן, בנדון שלנו, שידע היהודי שהמוכר יש לו בשר טריפה, ועשה עמו שותפות, זה וודאי עשה איסור, והדין הוא למוכרם בכדי דמיהם, ולא להרוויח. והגוי ודאי שלא ציית הדין, ומוכר להרוויח. זה וודאי שאסור ליהודי ליהנות. ברם אם לא ידע, ואחר שעשה השותפות, ידע שיש לגוי בשר טריפה, זה וודאי דומה לצייד, ויכול ליהנות. ברם זהו שדווקא בבשר שנמצא בעת שעשה השותפות. ברם כיוון שגוי זה עוסק בבשר טריפה באופן השאלג'יג'אש, שבכל חודש או שניים או שלושה חודשים, לוקח בשר ועושה שאלג'יג'אש זה וודאי שאינו יכול ליהנות. והיה נראה לעניות דעתי, שאם היהודי אינו יושב בחנות הגוי, כן אם שנתן לו מעות בעסקה והוא שותף עמו, אפילו היה יכול ליהנות.

כלל העולה, שלא יהיה שונא לשום אדם בעולם, יהיה מאיזה אומה שיהיה, כי אין לנו עסק בענייני הדתות וכמו שכתוב: 'כי כל העמים ילכו איש בשם א-להיו ואנחנו נלך בשם ה' א-לוהינו'. ויזהר מאוד מאוד, שלא לגרום שום צער לשום אדם, ואפילו לגנוב דעתו, וכל שכן שלא לגנוב ושלא לגזול במידה במשקל ובמשורה. וכל דבר שאינו רוצה שיעשו לו, אל יעשה הוא לאחרים. וכל מה שירצה שיעשו לו בני אדם, יעשה הוא לאחרים. כי אחר שכל הנבראים מאדם הראשון, שהיה יציר כפיו יתברך, נברא בצלם א-להים, והוא הוליד בצלמו כדמותו, ומטבע זה לא נפסל עד היום ועד סוף כל הדורות, כן יהיה תמיד, חתום בחותמו יתברך. וגם כמו שכתבנו לעיל: כי כל בני האדם הם כגוף אחד, מחובר מאברים רבים, וכל אחד צריך לחברו ... אם כן ראוי לאדם לאהוב את מין האדם בכלל.

שאלה על מה שנוהגים הישמעאלים להוציא משקה מדקל של תמרים, על ידי שחותכין ענפי ראש הדקל, ועושין בה שביל, ותולין לה כלי לקבל כל מים היוצא ממנה, והמה מתוקים כדבש ונמכרים בשוק לשתייה במקום מים. ולפעמים עושין אותו חמוץ על ידי שמשימין מעט שאור בכלי הנתון בו מי דקלים האלו. והורגלו הישמעאלים להחמיצו בעוד הכלי תלוי בדקל, על ידי שנותנים שאור חמץ של קמח, ואז כל טיפה היורדת מהדקל עליו מחמיץ.
והנה מקרוב הקול נשמע להיות שאין מתחמץ להם בקל, ובפרט בחורף צריכין להוסיף מאוכל מבושל שלהם ממיני כוסכוס וכיוצא, ויש שנותנים עצם במוחו מבשר טריפה. ... ויש שאינם עושים שום דבר חיצוני ורק מניחים בכלי השאור כנהוג. ולכן כאן באו לשאול מה דינו של מי דקל זה? - אם יש לחוש לזה, כי טעם מי הדקל הוא כמלפנים, וכל המוכר אומר: שלו אין בו שום רעותא.
תשובה: ... מאחר שיש הרבה ישמעאלים שאינם עושים שום דבר מזה מלבד השאור של קמח, והחוש מוכיח שלא יש שום שינוי בטעם, תלינן כל אחד שבא ומוכר הוא מהאנשים האלו, ומותר.

'טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו' - זאת אומרת: טוב ה' לכל, ומרחמיו הוא נותן לבריותיו. היינו כי הקדוש ברוך הוא חנן אותנו במידת הרחמנות, כדי שנהיה אנחנו עם ישראל בטבע, לחמול איש על רעהו, כמו שאמר הכתוב: 'ונתן לך רחמים' - ופירש בגמרא: יתן לך ה' מרחמנותו, שיהיה לך מטבעך רחמנות על הבריות, 'וכל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים'. וזה שאמר דוד המלך, עליו השלום: 'הללו את ה' כל גויים ... כי גבר עלינו חסדו' - זאת אומרת: כי נטע המידה הזאת, הרחמנות, בתוכנו ואז 'ואמת ה' לעולם' - הוא הבורא יתברך שמו עוזר אותנו בישועה האמיתית, וזהו בקשתנו מאיתו יתברך שמו: 'אתה ה' לא תכלא רחמיך ממני' - היינו: שאהיה מטבעי מרחם על הבריות תמיד, הן קרוב הן רחוק, הן אהוב והן שונא אז יקויים בי 'כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים'.

הגם שהמנהג לברך את המלך ירום הודו, היה קודם 'אשרי יושבי ביתך', ומנהג זה נהגו בו פה איזמיר, יגן עליה א-לוהים, זה שלוש מאות שנה, מכל מקום הוא מנהג קדמון, אפילו כך שינה אותו לאומרו בשעת הוצאת ספר תורה. ... כיוון שמנהגם של אומות העולם שקוראים מאמר המלך, וכיוצא בכל עיר ועיר, אשר תחת ממשלתו קמים ועומדים כל העם שמברכים את המלך, ירום הודו, גם אנחנו עם בני ישראל עבדיו עבדי המלך ירום הודו, תינשא מלכותו אמן, צריכים לקום כשאומרים ברכה למלך, ירום הודו, וללכת אחר מנהגי אומות העולם, שמנהג גויים למדים ממנו ישראל.

בהיות רצונו הפשוט - חפץ להיטיב לברואיו, ורוצה בקיום העולם, ביישובו ובתיקונו, משום כך מגדיל חסדו עמהם תמיד, בהיותו ממליך מהם מלכים, ונותן להם מכבוד מלכותו ויראתו.
ומחכים מהם חכמים, ונותן בליבם מרוח חכמתו, בעבור ישמרו על שלום העולם וסדריו, וידבירו תחת ידם כל בני מרי מבני האדם במוראם ובחוכמתם. כמו שאמרו: 'אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו'.

'לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו' - שקשה: שאמר כמה רעות שעשו לנו המצריים, למה צווה שלא תתעב אותם? והרי עמוני ומואבי צווה שלא יבואו בקהל על דבר שלא קדמו בלחם ובמים, וכל שכן המצריים שהרעו אותנו כל כך בחומר ובלבנים ובכל עבודה קשה. - אבל הכוונה שעיקר האומה ישראלית היא עניין הנפש, ואינם מקפידים לעניין הגוף.
וכפי שכתוב: 'ויהבו גשמיהון' ולכן אף שהמצרים הרעו לגופנו, אמנם כשמלנו עצמנו ונעשינו גרים - לא מחו בידנו. אם כן, 'לא תתעב מצרי' כיוון ש'גר היית בארצו' - וזכית להיות גר בארצו, ולא מיחו בידך שלא תתגיירו. הנה מה שעינו הגוף כיצד מה היה טוב? - כי זכיתם להיותכם גרים בארצו, שהייתם קודם ערלים ועובדי כוכבים ומזלות עד שלא הייתם ראויים להגאל.

האינקוויזיציה הנתעבת של המאה החמש עשרה, הייתה בעלת השלכות הרות גורל. מספר גדול של יהודים עניים ומוכי גורל, נאלצו לעזוב את ארצם ולוותר על כל עושרם ונכסיהם, על מנת לברוח מאחיזתה של האינקוויזיציה, חסרת הרחמים, ולחפש אחר מקום בטוח לנשיהם ולילדיהם.
רבים היגרו לאיטליה, אשר בה אותן רשויות שאישררו את האינקוויזיציה הנתעבת במחוזותיהן, הן עצמן היו מודעות לכך שהיהודים עשויים לתרום לשגשוגה ורווחתה של המדינה, ולפיכך קיבלו את פניהם בזרועות פתוחות, והבטיחו את קליטתם ואת הגנתם. אך לא הרבה זמן אחרי שהתיישבו במקום החדש, החלו להרגיש עוינות מצד הסביבה, ורבים לא חשו בנוח כפי שקיוו, וראו הכרח לצאת מהארץ אשר הם בה זכו להגנה ובטחון, לחפש מקלט חדש בהולנד, בית המחסה היחיד אשר הציע חירות וביטחון, ואשר בה נשמרה ללא תנאי זכותם לעבוד את א-לוהי אבותם לפי דתם, וללא הגבלות על פולחנם.

הגדיל ה' לעשות עם אלה' - וידוע שאם עשיר מצא מציאה מעטה, חמישים גרוש, אינה חשובה בעיניו ככלום, אבל אם עני ראה כסף הנזכר, הרבה שמח, ועתה בעוונותינו המרובים, אנחנו עניים ואומות העולם הם עשירים, והגאולה העתידה בבוא הימים, לא נצרך לגבינו דבר גדול, אלא אף אם לאומות העולם היה דבר גדול. וזה נאמר: 'אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה', ולא בשביל שהם עניים, אלא אף אם 'הגדיל ה' לעשות עמנו' גם 'היינו שמחים'.

'שאו שערים ראשיכם והינשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד' - בתחילה, כשאמר: 'שאו שערים ראשיכם', ושאל: 'מי זה מלך הכבוד', ולא אמר 'הוא' כי עדיין חסר 'הוא' - השם והכיסא, והשיב: 'ה' גיבור מלחמה' - כי צריכים אפילו בבית ראשון להילחם, וה' עוזרם בגבורתו בזמן שהם מוכשרים, ורמז על בית שני לא יש, כי לא שרתה בו שכינה.
וחזר ורמז על בית שלישי, שאז ה' שלם והכיסא. ולזה כששאל הוסיף תיבת 'הוא', באומרו: 'מי הוא זה מלך הכבוד', והמשיב רמז לשואל שאתה בישרת בשורה אחת, שיהיה ה' שלם והכיסא שלם, ואני מבשר שתי בשורות טובות, באומרו: 'ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה', וצרף גם לבשורתו, ונעשו שלוש בשורות, כי 'גיבור' לא זכר, שלא נצטרך עוד למלחמה להראות גבורתו.
כי שלום יהיה, שאפילו בין העמים לא תהיה מלחמה, אלא 'וכתתו חרבותם לאתים'. זה בשורה אחת. ואומרו: 'הוא מלך הכבוד' - שרמז שה' שלם והכיסא שלם, זו השנייה, בתיבת 'הוא'. ובשורה שלישית: 'מלך הכבוד סלה' - שישכון כבודו בארצנו לעולם ועד במהרה בימינו אמן.

''ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו' - יש לשאול האיך יצחק אבינו אהב את עשיו הרשע, ולא אהב את יעקב שהיה יושב אוהלים ועוסק בתורה ובעבודת השם יתברך? ...
אלא שהיה רואה שיש בו כללות נשמות גדולות וקדושות שיצאו ממנו, והם הגרים היוצאים מחלציו.

'וגר לא תלחץ, ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים' - 'וגר לא תלחץ' כל כך למה? מפני ש'ואתם ידעתם את נפש הגר' - כלומר כיון שנפשות הגרים נולדים על ידי זווג נשמות הצדיקים, והם אבות להם, אינו בדין שילחץ האח את אחיו, ועוד 'כי גרים הייתם בארץ מצרים' כפשוטו.

מה זאת אומרת כאן: 'הללו את ה' כל גויים', ומה תאמרו: 'כי גבר עלינו חסדו'? ...לפי שעל ידי ניסי מצרים, נודע אלוהותו יתברך, ובזה אנו ואתם שווין ...כי הנס היותר כללי, יגיע הטבה ממנו לרבים.

'צידונים יקראו לחרמון שריון, והאמורי יקראו לו שניר.' -
ובין הצידונים ובין המואבים, כוונתם בשם זה: על שם השלג שנקרא בלשונם - שניר, מפני היותו הר גבוה ירד בו השלג תמיד, וכמה שנאמר: 'כטל חרמון', ושמו העיקרי - שיאון כמה שנאמר: 'ועד הר שיאון הוא חרמון', וגם הוא מלשון גובה, כמו 'וינשאם וינטלם' או מלשון 'תשאה שממה' - שמפני גובהו הוא קר הרבה ואין בני אדם יכולים לדור עליו.
וכתבה התורה זה העניין - להורות: שאפילו שינוי - כשינוי השם הזה, שבין לשון אומה זו ללשון אומה זו - יש בו קדושה, ויש לו שורש למעלה, כי מצד היותו שם מקום בארץ הקדושה בין כך ובין כך הוא שם מקודש, ויש בו ניצוץ קדוש וגילוי א-לוהותו יתברך.

ומה שגוזרים הישמעאלים דווקא על היהודים לטחון ולא שאר האומות, נראה לי כי כיוון שאמנו שרה, עליה השלום, עינתה להגר אם הישמעאלים בטחינה, לפיכך גזרו הם על ישראל מידה כנגד מידה, הקדוש ברוך הוא מודד, וישתבח שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שכל מידותיו אמת וצדק, שמדקדק עם חסידיו אפילו כחוט השערה, ועל כן אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: שלא יצער אדם שום נברא, לפי שצער בעלי חיים מהתורה הוא, וכל שכן עבדו ומשרתו, שלא יצער אותם יותר מדי ויותר מכוחם ויכולתם, לפי שהם נעשו בצלם א-לוהים, וכל המרחם, מרחמים עליו מן השמיים. ...
על כן ישמע חכם ויוסיף דעת ויראת ה', שלא לצער שום נברא מעולם, ומן השמיים ירחמו עליו, הקדוש ברוך הוא ירחם עלינו וירחם על כל איש ואשה קטן או גדול. אמן כן יהי רצון.

'הלל נרצה' - מישרים ומהללים לחכמי ישראל המופלאים בחכמתם, וכמו שאמר הכתוב: 'ואשרו אתכם כל הגויים כי תהיו אתם ארץ חפץ'. אם כן, כיוון שהם מרוצים לאומות העולם, ומכל שכן לישראל אחיהם.
וזה אמרו: 'נרצה' - רצוי לשמים ורצוי לבריות, שכל מי שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו. וזה אמרו: 'נרצה' - רצוי ומקובל מאליו. וזה רמז נרצ"ה - ראשי תיבות: נחת רוח צדיק הפיק, שכתוב: 'ויפק רצון מה'.

'קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות' - בזכות זה שמקבלין דין שמיים עליהם, שלא למרוד באומות העולם עד עת קץ - בא הקץ. 'מדלג על ההרים' - בזכות אבות, שלא רצו ליקח בזרוע, אף אם להם לבדם נתנה הארץ למורשה.
ומצינו שאברהם ביקש מקום לקבור את שרה ולא מצא עד שקנה בדמים יקרים. וכן יעקב ביקש וקנה במאה קשיטה. ולמרוד לא מרדו באומות העולם, על ידי זה מקרבין את הגאולה, שזכות אבות מסייעת בדבר זה, לחלוק כבוד למלכות ולמי שהשעה משחקת לו. וקיימא לן.

בעניין חלוקת העולמות, שחלקו יעקב ועשו, שיעקב לקח עולם הבא ועשו לקח עולם הזה: איך אנו אוכלים ושותים ונהנים מן העולם הזה? - ובפרט ברבות הטובה אלינו, שיאמרו הגויים שהכל הוא גזל בידינו. ורבו התשובות בדבר. ורבני אשכנז באו אל הישוב שמה שאנו אוכלים בעולם הזה הוא מתרומתו של הקדוש ברוך הוא, מדין מצוות תרומה מתרומתו יתברך ... יוצא לנו מזה שכל הפוחת תרומותיו ומעשרותיו, מליתן אותם כראוי, שכמו שהוא פוחת כך פוחתים לו, ואם לא ייתן לכהן וללוי מתרומותיו ומעשרותיו כלל, גם השדה לא תיתן לו מאומה. לא כן, אם נתן מעשרותיו כראוי, שזכה מוסיפים לו. ואם כן, הנאה גדולה יש לאומות העולם במה שאנחנו אוכלים בעולם הזה חלק מתרומותיהם, שהם חייבים ליתן לו, שעל ידי זה ארצם תיתן יבולה ועצי השדה יתנו פריים, ואם זכו מוסיפים.

בחורף אשתקד יצא דבר מלכות, שכל הנותן מים שרופים (=עראק) או יין לגוי, שיתחייב ראשו למלך, וכל ממונו יהיה למלכות, ושגם ראשי העם, בר מינן, יהיו חייבים עמו. והיה בדבר פרסום גדול, שהיה פחד ורעדה לבית דין צדק, וליחידי הקהל, ישמרם צורנו מזה. ונקבצו כל הבית דין בכנופיה גדולה, ונידו והחרימו בחרמות ונידויים, שאין להם שיעור לכל מי שימכרו מים שרופים או יין לשום גוי או אפילו לשום יהודי החשוד למכור לגוי. וסבבו בשוק בבתים ובחצרות, והכרוז קרא בחיל, בתרועה וקול שופר על כל זה, ושמעו כל העם וקבלו, ולא היה אדם שפרץ גדר, כי הושיבו יחידי הקהל שומרים מכל עבר לשמור על זה מפחד המלך וגזירתו הקשה שגזר על זה.

אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'ועשית הישר והטוב' - זו לפנים משורת הדין, שמע מינה שמלת 'טוב' נאמר על 'לפנים משורת הדין' והנה המקובלים זיכרונם לברכה אמרו: שמלת 'חסד' הוא חסדים גמורים, שאין בהם תערובת 'דין' כלל אבל שם 'רחמים' מעורב ב'דין'.
והנה מצינו הוא יתברך מתנהג עם כל הבריות, אפילו בהמות וחיות בשם זה, כמו שאמרו במציעא דף פ"ז: באמתו של רבי, שהייתה מכבדת את הבית, והיו שם חולדות קטנות, והיתה מכבדת אותם גם כן. אמר לה: 'ורחמיו על כל מעשיו' - ואלו נקראים מעשיו יתברך. וכן מצינו שגם אומות העולם קראם הוא יתברך 'מעשה ידיו' כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה במגילה י' ע"ב: גבי מצרים שאמר להם הקדוש ברוך הוא למלאכים: 'מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה'.
והנה הכתוב אומר: 'טוב ה' לכל' - הנה מלת 'כל' סובלת שני פירושים: או כל העולם שהוא יתברך מתנהג עם כולם במידת 'טוב' שהיא לפנים משורת הדין או אפשר לומר מילת 'כל' - היינו לכל עם בני ישראל, לזה אמר: 'טוב ה' לכל' - שהוא יתברך עושה לפנים משורת הדין. יכול הוי פירושה: 'לכל' - שהוא שם כללי לכל העולם, תלמוד לומר: 'ורחמיו על כל מעשיו' - היינו דווקא 'ורחמיו' - שיש בהם תערובת דין זה דווקא 'על כל מעשיו' - אפילו אומות העולם וכל הנבראים שנקראים מעשיו מתנהג עמהם במידת הרחמים דווקא, דוק מינה רישא ש'טוב ה' לכל' - היינו לכל ישראל דווקא.

הקדוש ברוך שהוא חוקר כליות ולב, יש ביכולתו להבחין בהבחנה הדקה ביותר, ולהפריד בין המעשה הטוב, ולו הקטן ביותר, השקוע בים של מעשה רשעות. כיוון שכל אדם נברא עפר מן האדמה ומנשמה, שהיא חלק א-לוה ממעל, נמצא שבכל מעשה או מחשבה של האדם, יש בה גם חלק נצחי כמו הנשמה.

'לא טוב היות האדם לבדו' - ראיתי בספר 'מבשר טוב' בלשון ערבי, שהביא בהקדמה מה שהביא פילוסוף אחד: כי שלא ברא ה' יתברך כל האדם מן העפר כמו אדם הראשון, משום שגלוי לפניו יתברך כי יצר לב האדם רע, ורק את נפשו אוהב, שאם יברא ה' את כל האדם לבדו מן העפר, אז זה הורג את זה, וזה עושק את זה, שאינם נכווים בגחלת זולתם, אך עתה כאשר נברא האדם מחבור איש ואישה, מוכרח שכל אחד יש לו קרובים כמו אב ואח ואחות ודודו, שאז כל אחד נכווה בגחלת חברו, ומרחם זה על זה, ותתרבה האחווה בין בני האדם ותתקיים העולם, עד כאן דבריו.
וזה אומרו 'לא טוב היות האדם לבדו' - בהיות האדם לבדו מבלי קרובים, לא ישיג הטוב והרחמים מזולתו, והתקין לזה 'אעשה לו עזר' מבני משפחתו וקרוביו, למי שבא 'כנגדו' וזה על ידי ברוא האדם מחבור איש ואישה ואז תתקיים העולם.

שגם על תפילה לפני הכותל, השריד הקטן שנשאר לנו לשפוך שיחנו לפני אל, כי הם חפצים להפריע אותנו ממנו, באגרוף ובעריצות ובשיחת ובעדויות כוזבות, ונקווה לה' יתברך שהוא יפקח עיני הממשלה הישרה, ירום הודה, ותציל עשוק מיד עושקו, ובשלומנו ותפילתנו, גם עליה יהיה לה שלום, כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'הוי מתפלל בשלומה של מלכות'.
ועיין להקדוש אור החיים פרשת בלק בפסוק: 'לא הביט אוון' בסופו וזה לשונו: וכן תמצא שאם ישראל הולכים בדרך התורה והמצוות, ה' נותן טובו לעולם, וניזונים ונהנים גם האומות יחד, ומעתה המבקשים לעקור אומה זו, מבקשים לאבד העולם ויושביו, עד כאן.
בוא וראה כמה שחרות המוסר והמידות פועלת על אדם שהוא ריק מן המוסר, ולזה, תהילה לה' יתברך, שיש לנו ממשלה אדירה וישרה ומשכלת ותכנית, והיא תכניע את כל הקמים לרעה, ולהיפך תשכין האהבה והשלום.

'אשרי האיש אשר לא הלך' - רמז בזה שאם אדם הוא פרוש ומתבודד במדברות, במקום שאין בני אדם, אין זה רבותא אם יהיה צדיק. מה שאין כן אם יהיה דר בין רשעים כמו יעקב בבית לבן ועובדיה בבית אחאב ויוסף בבית אדוניו, ולא למד ממעשיהם, זה הוא מעלה גדולה. וזהו שכתוב: 'אשרי האיש אשר' - הוא מאושר. 'אשר לא הלך בעצת רשעים' - שדר עמהם לא למד ממעשיהם.

'אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם משבעים אומות שיש לך, אין אתה מצווני אלא לישראל בלבד?!' - והקשו המפרשים ז"ל איך משה רבינו, עליו השלום, מלאו ליבו לבקש מאתו יתברך, שיצווה לו על אומה אחרת לקיום מצוות?! ... ונראה לעניות דעתי לתרץ, בעזרת השם, שמשה רבינו, עליו השלום, רוצה לזכות לבני אדם ובכלל רצה לזכות לאומות.

'כי גרים הייתם בארץ מצרים' - כוונתו, שלא תפרש, שהכתוב נותן לו טעם למצווה זו, ואמר הטעם שאני מצווך, שלא תונה הגר משום 'כי גרים הייתם' - משמע מזה, שאם לא היינו גרים במצרים, היה מותר להונו?! - וזה אי אפשר. לזה תירץ שכך אמר: 'וגר לא תונה' - משום שאונאת דברים אסורה מצד עצמה, בין לגר בין לתושב שכמותך. אבל מכל מקום אמר המקרא: תמה אני עליך, איך יש לך פתחון פה להונו במום שבך, כי גנאי הוא לכם להזכיר שם גרות על פיך, אבל אינו טעם לעיקר המצווה. וכך אמרו בסוף 'פרק הזהב': מהו שכתוב 'וגר לא תונה כי גרים' – שנו, רבי נתן אומר: מום שבך וכו', וזהו כמו שאומרים אנשים שמי שיש לו תלוי, לא יאמר: תלה לי דג זה, שכל שם תלייה גנאי הוא לו. עד כאן לשונו.

במקומות שאין מחמירין בפת של נכרי, ויש אנשים שאין נזהרין בזה. מכל מקום בעשרת ימי תשובה, צריך ליזהר ולאפות בביתו או ליקח מאופה ישראל. ואם אי אפשר לו, אזי יש להכשיר התנור שהנוכרי אופה בו על ידי שישליך לתוכו קיסם בעת ההבערה או ינער האש מעט. ומי שהולך בדרך ואין לו פת של ישראל, ויודע של ימצאנו תוך ד' מילין מותר לאכול פת נוכרי אפילו בימים אלו.

'באנו אל אחיך אל עשיו, וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו'. - ובאמת שבא עשיו להורגו, ומה מאוד נתפלא איך ברגע נהפך לאוהב כשבא אצל יעקב, אלא הטעם הוא שיעקב השתמש בתחבולה אחת כדי להפוך לב אחיו להיות אוהב לו, והיינו שמצינו ששלמה המלך עליו השלום אמר בחוכמתו: 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם אדם', שאם אחד מרגיש שנאה על רעהו, אות הוא שגם רעהו שונא אותו, ולהיפך מי שמרגיש בלבו אהבה לרעהו, אות הוא שגם רעהו אוהב אותו.
ובזה השתמש יעקב להפוך לב עשיו מאויב לאוהב, והוא שבמשך אותו הזמן עד שבא עשיו היה מחשב יעקב בליבו אהבה על עשיו, באומר עם ליבו שבאמת הוא חטא כנגד אחיו עשיו במה שלקח ממנו הברכה והבכורה, ושהוא מתנחם על זה והיה ליבו מרחש כל דבר טוב על עשיו,
ולכן נתעורר בזה בליבו של עשיו אהבה על יעקב, ורחש ליבו דבר טוב על של יעקב, שאף שנטל ממנו הבכורה, הרי היה בידו שלא למוכרה לו והוא גרם לעצמו, וגם בברכות לא היה יעקב אשם בדבר, משום שבעל כורחו עשה מה שעשה משום שאמו ציוותה אותו על כך, ומכיוון שלב האדם לאדם מרגישים הלבות אהבה מזה לזה, לכם נהפך עשיו לאוהב יעקב.

אמנם כי זה ויתור גדול מצדי. הוד מעלתך, היות ולפני מספר שנים נתמניתי לראשון לציון יחיד על פי מאמר מלך של אימפריה גדולה. עתה כשהרבנות מורכבת משני אנשים, הרי בסופו של דבר היא שלילת חצי משרתי שהיתה שייכת לי בעבר בשלמותה. אלא שכיום נשתנו פני הדברים ואנו נמצאים בשעה היסטורית גדולה להראות ממלכתיות יהודית, בעת שעמי העולם החליטו להשיב לנו את הגזלה. עלינו להיות מאוחדים, שהשגנו אותה במאמצים גדולים, ועל מנת שלא ניכשל בה, ונאכזב את אלה מידידינו, שעזרו לנו להעביר את ההחלטה בחבר העמים, וביחוד ממשלתכם, ממשלת בריטניה הגדולה.

ידוע הוא, שכאב מיתת הצדיק, והרגש פטירתו הוא צער גדול, והרגש לכל האומה הישראלית, ואינו צער והרגש פרטי, בפטירת איזה איש מהאנשים, שאיזה איש כשיפטר וימות, ירגישו במיתתו רק קרוביו, אבל לא הזרים והרחוקים. אבל פטירת הצדיק, יורגש כאב פטירתו לכל העולם הקרובים והרחוקים. יען בהיותו בחיים, היה מגן על כל העולם, הקרובים והרחוקים. וראוי שכל העולם ירגישו בהיעדרו. וכמו שהוא הדין פשוט, חכם שמת - הכל כקרוביו, הכל חולצים עליו, הכל מברים עליו, והכל קורעים עליו. להורות שבמיתת הצדיק הגיע חסרון לכללות העולם כולו.

'לכו נרננה לה' נריעה לצור ישענו' - רבותינו נתנו ביטוי לרעיונות, המתעוררים בנפשו של האדם, מדי ערב שבת, ומעבירים אותנו בחיבה, באהבה וברצון, אל חזון העתיד, אל מלכות השמים.
מזמור זה קורא לנו להסיח דעתנו ממצבנו החיצוני, לנדודי המדבר של אבותינו. ומלמד אותנו נאמנות לחובתנו, לסלילת דרך, לקדש ולהרעיף שם שמים בעולם. לא בדיכאון רוח, אלא 'בזמירות נריע לו'. וקודם שנריע לו – 'נקדמה פניו בתודה' על כל הטובות שגמלנו.

שלחו, משם, מעיר תהילה ניו- יורק, לשאול - במה שרבים מאחינו בית ישראל, קונים בתי תפילות של בני ניכר, ועושים אותם בתי כנסיות ובתי מדרשות, אם כשר הדבר ונכון לעשותו? ...
ומטעם אחר יש לדון עוד להתיר בנידון שלנו ...שגויים, בזמן הזה, לאו עובדי עבודה זרה הם...
בזמנם, שהכומרים שלטו בעם הנוצרים, להנהיגם כפי רוחם, והיו עושים תמונות שתי וערב, ופוקדים על ההמון להשתחוות להם. אבל בזמננו, זה ודאי, כולם יודעים, שאינם אלא לזכר, כידוע. ואם כן אפילו שמשימין אותם בבתי תפלותם, אינם אלא נוי בעלמא, והבית שבו הם מונחים הוא להם - נוי של נוי, או תשמישי נוי, ולא אסור מן הדין - להנות בצלו וליישב תחתיו.

המנהג הקבוע אצל עם ישראל, מאז ומקדם, לספוד על המתים, לבכות יחד את האבלים, ולהשתתף בצער היחיד והציבור, ולהיות קרוב לכל מר נפש וקשה יום. וזוהי תכונה מעולה, מתכונות המעולות של עם ישראל, המושרשות והנטועות בנפשו פנימה. מאהבתו הלבבית לכל אחיו בני ישראל, אשר בכל עת וזמן, ובכל מושבותיו, נגלתה ונראתה לעיני כל.
ואהבה נפשית זו ירש עמנו מאברהם אבינו, עליו השלום, הצור אשר ממנו כולנו חוצבנו. הלא אף הוא, לכל אשר בצלם א-לוהים נברא, בשם 'אב המון גויים' נקרא - זאת אומרת: כשם שהאב הרחמן נמסר בכל ליבו ליוצא חלציו, ואינו מבדיל בין אחד לשני, כך גם אברהם אבינו חבב את כל העמים. ...
'כל המרחם על הבריות, בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו' - אהבתו זו של העם העברי למין האנושי, הייתה הגורם העיקרי לעורר בקרבו רגש של רחמים, חמלה וחנינה, לכל מי שמקרי הזמן הרעים, נגעיו ופגעיו כתרוהו, לכל איש מכאובים וידוע חולי, לכל מר נפש ומר רוח, לכל השרוי בצער ואבלות, ובוכה על מתו, ומידת רחמים זו של עם ישראל, על כל אומלל ומדוכא בייסורים, היא הד קול אהבתו לכל בשר ודם, והיא הירושה הנצחית מאת אברהם אבינו.

חיות אומות העולם הוא בעבור ניצוצות הקדושה אשר יש בהם בסוד: 'ואתה מחיה את כולם'.

הוקבע לדורות לדרוש ברבים ב'שבת הגדול', קודם הפסח סוף ימי החורף, וב'שבת התשובה', קודם חג הסוכות סוף ימי הקיץ. וחכמי המוסר נתנו טעם מרפואת הגוף לרפואת הנפש ...
וחכמי הרופאים הם החכמים, אינם מתעסקים ברפואת הנפש עד אחר הפסח, הנהיגו לקרות פרקי אבות וכדומה, ובאלו הימים כדי שלא להתפשט החולי ביותר, תקנו באלו השבתות באריכות הדרושים. הלוא תראה כי 'שבת הגדול' בא אחר הקור ונכנסו ימי האביב, ודם האדם יתחיל להתחמם, ויגבר על האדם חולי הטבע החומרי, לכך בזה השבת חוק בל יושבת, לדרוש דברי תורה ברבים, כדי לעורר יראת היוצר. ו'שבת תשובה' גם כן בא אחר ימי הקיץ, כי האדם כל ימי הקיץ היה בתבואות, ובגנות, ופרדסאות, ואפשר עברה עליו רוח שכחה, מרוב ההלל והשמחה.

'אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' - נקט לשון קירוב לרמוז על מעשה שאירע לו עם אותו הגר, שאמר לו: 'למדני כל התורה כולה על רגל אחת', ואמר לו: 'מה ששנוא עליך אל תעש לחברך', ובזה קירבו אל התורה. והיינו אומר: 'אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' - כלומר על יד מה שתלמדם אהבת הבריות, תאה מקרבן לתורה, ודייק - מקרבן דווקא אפילו אם ישאל ללמדה על רגל אחת, ומטעם זה לא אמר: אוהב את ישראל אלא 'את הבריות' סתם לו, שגם גויים בכלל בריות.

'ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים' - יראה: שחכמתכם ובינתכם היא חשובה ומעולה בעיני כל העמים החכמים, עד שהם בעצמם יודו ויאמרו: 'רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה', - רק' למעט שאר החכמות, שלא חשובות כלום, לגבי חכמת הגוי הגדול הזה, כלומר התורה. וזה מה שאמר פרעה ליוסף: 'אחרי הודיע א-לוהים אותך את כל זאת, אין נכון וחכם כמוך' - יראה: אחר שיש לך ידיעה בכללות התורה, הנקראת 'זאת', כמו שאמר הכתוב: 'וזאת התורה', אז ודאי 'אין חכם ונכון כמוך' - שחכמתך נמשכת מן התורה ולה יקרא חכמה, שהיא עיקר ומעולה על כל החכמות.

בתלמוד מצויים דברים סתומים שפרסום פירושם לכל, אפילו בזמן הנוכחי, יהיה חסר תבונה, מפני שבתקופה בו נכתב, עדיין לא נתקיימו הרפובליקות והנסיכים, אשר תחת חסותם אנו חיים, ולמען אושרם אנו מתפללים לא-לוהים, יום יום, בתפילות בלתי פוסקות. ואם כתבו אותם חכמים קדמונים דבר הנראה כפוגע במצבם הנוכחי של מחוזות אירופה ועוין להם, אין לגנותם, שכן בזמנם לא היו נוצרים, ולא שגשגו נסיכים נוצריים, אותם הם יכלו לשבח או להעליב במאמריהם. ומכאן שחובתה של היהדות של היום שלא לפגוע, ואפילו לא במחשבה, ברפובליקות ובממלכות המקיימות אותנו.

ראיתי לרב 'מחזיק ברכה' שכתב בקונטרס אחרון, סימן תרפ"ז, וזה לשונו: יש לתמוה שבכל תפוצות ישראל עושים רעש ופרסום גדול ומכים להמן וכיוצא מיני שחוק. וראיתי לחכם אחד בספר 'כף ונקי' כתב יד, שכתב שהטעם שראו חכמינו זיכרונם לברכה אורך הגלות המר הזה, וחששו שמא יקום מלך מאומות העולם, וירצה לגזור כגזירת המן, לכן הנהיגו זה הפרסום, ושמחה בהפלגה, ברחובות ובשווקים, למען ישמעו קול רעש גדול, ודברים משונים, וישאלו מה ראו על ככה ומה הגיע עליהם, ויודיעום עניין המן וייקחו מוסר. ... ומעתה אני אומר שמשום כך ניתנה אסתר לכתב, כדי שידעו עובדי הכוכבים מה שאירע להמן על אשר ביקש לשלוח יד ביהודים, ולא יקום שום אחד מהם עלינו להרע אותנו, וייראו מלעשות דבר כזה.

ראה ראיתי את עוני החתומים בשאלה, ולבי יודע מרת נפשם, כי לא יוכלו לשאת עול נשיאות המחרחר הזה, הנזכר בשאלה, כי ידעתיו, היותו נוהג נשיאותו ברמים, וכל פניותיו אינם להטיב כי להרע, ולעשוק נפשות אביונים ועניים מרודים, להפיק זממו ולשפוך חמתו על האישים ועל הבנים, ומדמעת העשוקים האלה תמלא הארץ אותם.
והנה בשמים עדי וסהדי, כי לא הייתי חפץ לחוות דעתי בנדון זה, כי כך דרכי שלי לפרוק מעלי עול הדין, אך ורק זה היום, קוו אוהבי ורעי החתומים בשאלה, אביעה להם רוחי, ובראותי כי לא אוכל להימלט להשיב פניהם ריקם, כי כבודם חופף עלי, על כן אמרתי הנני יורד ברשות, ואבוא באותות שתים, בקצרה אך לא בארוכה. ...
כאשר מצאה ידי והעולה מן המחובר זה חזיתי ואספרה, כי אנשי וטובי העיר, כיוון שנודע להם שנאתו גם קנאתו עם הנמסר והוא עשה את כל הרעה הזאת כאשר בא בשאלה, הרשות נתונה בידם, ועדי דין לנפשו, וגובים ממנו ממיטב נכסיו, כל ההוצאה אשר נעשה בעבור פטירת דמי הלשנתו, וידם על העליונה, בחוק ובמשפט, לענוש אותו כאשר יוכל שאת ויריקו את חניכיו כי נפשות עניים הוא חובל, עד ישוב מחטאו שחטא על הנפש.

הנה אנשינו מתגוררים בתוך ארצם של מלכי חסד, והם מסייעים אותנו להיות כל איש שומר דתו ואמונתו לפי רצונו, ואין אונס כדורות הראשונים, אשר אבותינו סיפרו לנו, שלא היו מניחים למול את בנינו, ולשמור שבת מחללו, וכיוצא בזאת, לא זאת כי אדרבא מחבבים יותר מי שהוא יושב על משמרתו בתורתו, וכל מעשיהם אצלנו הם באמת וביושר.
הלא תראה כי מעלת חבורה קדושה, קושטא, יגן אליה א-לוהים, אדונינו המלך, ירום הודו, עשה אסקו'לאס כדי שילמדו חכמת הרפואה כנודע, והן קודם גזר אומר, שיהיה להם מכס מיוחד להזהירם, שיתנהגו על פי תורתנו הקדושה, בשבתות וימים טובים, ובעניין התפילות וכיוצא, וגם גזר אומר יהיה להם שוחט מיוחד לשחוט להם מהעוף למינהו, ומן הבהמה למינה כדי שלא יהיו נכשלים לאכול נבלות וטריפות.

שאלה נשאלתי אני הצעיר מאישה אחת ענייה, אשר נתנה לגויה שני קבים חיטים בכלי חדש שלה נחושת (קזדרייא) כדי לעשותם גריסים, הנקרא בערבי בורגל, דהיינו לשלוק החיטים עד שמגיעין למאכל בן דרוסאי (=בישול חלקי) ואחר-כך מייבשים אותם, ואין נאכלים אלא על-ידי בישול אחר העיקרי בעת האכילה, שהוא על-ידי ישראל, ולכן אחרי שהשיבה לה הגויה החיטים יבשים, הכה אותה ליבה, ונפשה לשאול הגיעה אם השילוק של הגויה נקרא בישול ואסורים, או מותרים לאוכלם כיוון שאין נאכלים כי אם על ידי בישול העיקרי של האכילה אשר הוא על-ידי ישראל. ...
אמנם יש לדעת אם היהודית יושבת עם הגויה בעת שליקת החיטים או לא. שאם אינה יושבת אצלה, איך לא תחוש לכתחילה לשמא תערב עמהם דבר איסור. ואם היא יושבת אצלה, למה לא תניח היהודית הקדרה על האש הראויה לבשל, ובזה יהיו מותרים אפילו בבישול גמור, כמבואר בסימן קי"ג ס"ז, כי על כן יזכיר את הנשים העבריות לעשות ככה, ויאכלו וישבעו בלי שום פקפוק.

אמר משה ליתרו: נוסעים אנחנו אל המקום, אשר אמר ה', אותו אתן לכם דווקא ולא לגרים, לכה אתנו והיטבנו לך משאר דברים, שקרקע אין אנו יכולים ליתן לך מפני שהיא חוזרת ביובל, 'והארץ לא תימכר לצמיתות'. ואם תאמר והלא אברהם נקרא אב המון גוים, ויתרו כך היה חותם יתרו בן אברהם אבינו. ואם כן הארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם, למה לא ירשה יתרו בנו של אברהם אבינו?
לזה בא התשובה כי ה׳ שהוא מלך, דיבר טוב על ישראל, ובשעה שנאמר: 'לזרעך נתתי' עדיין הגרים לא היו בניו של אברהם, וכשנקרא אברהם אב המון, כבר זכו בניו הישראלים מקודם.

מי שצריך בימי העומר לילך להקביל פני אדומי, ובנימוסיהם - אי אפשר להקביל פניו בלי תספורת.
עיין להרב 'זרע אמת' ... שצידד להתיר, מטעם שכן היה מנהגם בעיר מקדם ליתן רשות לזה. ואמרנו שעל דעת זה קבלו עליהם המנהג, ומכל מקום כתב, שיתירו לו הבית דין בפתח וחרטה, שלא ליתן תורת כל אחד ואחד בידו, יעויין שם. מוכר מדבריו שבמקום שלא נהגו - אין להתיר.

'סוכת גוים, סוכת נשים, סוכת בהמה, סוכת כותים, סוכה מכל מקום - כשרה, ובלבד שתהא מסוככת כהלכתה'. ... יש לדקדק, מאחר שסוכת כותים כשרה, כל שכן סוכת נכרים? ואפשר שבא להשמיענו שאפילו שעשאוה כותים לשם סוכה, אין סומכין עליהם, כיוון שאין להם 'ולפני עור לא תתן מכשול', וצריך לבודקה אם נעשית כהלכתה.
ראיתי בפסקי מסכת סוכה של רבינו ישעיה מטראני הראשון ז״ל: ... שלמדנו - שחיטת נכרי נבילה, ואף על גב שישראל עומד על גביו וראה ששחט יפה ובסכין בדוק׳ הויא נבילה, וטעמו משום שלא שייך בתורת זביחה. וכך גבי סוכה - כיון שלא שייך גוי בתורת סוכה תהיה סוכתו פסולה והניח בקושיא.
ולי אני המך, לפי עניות דעתי מיעטן הכתוב, מ'זבחת ואכלת' - ממי שהוא זובח ובר זביחה אתה אוכל, להוציא נכרי שלא בר זביחה הוא, שהרי אוכל נבילות. אבל עשיית סוכה, כיון שעשייתה לצל היתה, ולזה היא נקראת סוכה, אפילו גוי שייך בגווה, שסוככת עליו מן החורב.

ישראל מטבעם, שהוא נחלה להם מאבותיהם, המה מוכשרים להכיר ולדעת יסודי ושורשי הלימודים הללו, שהם מציאות וייחוד השם. ולכן נבחרו מאז לעם סגולה לממלכת כוהנים מורים, ומלמדים לעמים מציאות השם ויחודו. ואחת הכוונות לפזרם בגויים היא כדי לפרסם ולהודיע מציאות וייחוד ה' לכל העולם. כאומרם זיכרונם לברכה: 'צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרם לבין האומות'.
וזאת היא ירושה לנו מאברהם אבינו, עליו השלום, שהוא הכיר את ה' מעצמו, והיה גולה ומטולטל לפרסם וללמד לכל, דעת ה' ודעת דרכיו. ...
ולכן תעודת עם ישראל היא לפרסם יחוד ה' ודרכו בעולם. ועשו והצליחו בתעודתם זאת, כי יסודי שתי הדתות, שרוב היישוב מהם, מתורת ישראל נלקחו, וכולם מודים במציאות ה' וייחודו.

חס וחלילה לדבר על המשיחיים הנקראים בלשון לעז קריסטיאני, יען כי אינם עובדי עבודה זרה והם מאמינים באחדות א-להים, ואינם חשודים בשפיכות דמים, ולא על הרביעה, ולא על הגזלה, אלא עונשים באכזריות חמה יותר ממנו כל שופכי דמים וכל שוכב עם כל בהמה. ...
והם אין מסיבתם לעבודה זרה אלא את א-להים הם עובדים, ואנו מתרפאים מהם כל היום, ומסתפרים מהם כל שעה, והם ממנו במצוות מעלת החוקר והשרים, ואין לנו חשש איסור ללמד להם דברי תורה כידוע.
אבל כל ספרינו וגם ספריהם מדברים סרה על עובדי אלילים ועל עובדי כוכבים או מזלות או תרפים והם הם הנקראים גיינטיליטא (גויים) - 'אשר לא ידעו את ה': והם חשודים בשפיכות דמים והרביעה והגזלה וסתם מסיבתן לעבודה זרה, ואסור לומר כמה נאים הם לפי שהם רעים בעיני ה', ואסור להתרפאות ולהסתפר מהם, כי אולי ידם תשפוך את דמנו. ואסור למסור להם דברי תורה כי פיהם טמא דבר שוא ואין להכניס דברי תורה במקום הטנופת. ...
ולא אמרו חז"ל דבר זה אלא על הגוים שהיו בזמניהם שהיו עובדי כוכבים ומזלות ולא היו מאמינים ביציאת מצרים ובחדוש העולם. אבל אלו הגוים אשר אנחנו אומה ישראלית גולים בצל שלהם, ומפוזרים ביניהם, מאמינים בחדוש העולם וביציאת מצרים ובכמה עיקרי הדת וכל כוונתם לעושה שמים וארץ.

מה זיתים אין בהם הרכבה, אף בניך אין בהם הרכבה, ולא כן שנינו: אין מרכיבין זית באילן וכולי, נחלקו וכולי. - הקשה בספר 'אגדת אליהו' על מה נחלקו? - ש'אין בהם הרכבה' מוסב על הזיתים, שלא יורכב בהם אילן אחר אבל הזיתים בעצמם יורכבו על אילנות אחרים, ולא ידענו מה הוא מקשה ש'בניך כשתילי זיתים' - מוסב על הזכרים שכתוב: בניך ולא בנותיך אם כן ודאי פירושו שלא יורכבו על אחרים, ואם כן מקשה יפה, שמה ששונה: 'אין מרכיבין זית באילן' - משמע שיורכבו על אחרים.

'ויקרא בהם שמי ושם אבותי, אברהם ויצחק' - שהוא מלשון יקר הערך, והנה הבנים כשיהיו טובים, אבותם מתכבדים בהם, לא כן אם יהיו, חס ושלום, רשעים, אז מבזים שם אבותם, שאומרים העולם ארור שזה ילד. ויעקב אבינו, עליו השלום, בירך לבני יוסף, שיהיו צדיקים וטובים עד ש'ויקרא בהם' - רצה לומר: יתכבד בהם 'שמי ושם אבותי'.

ובזוהר 'רעיא מהימנה' ס"פ בא 'כל' - סוד החסד בכל מקום בין למעלה ובין למטה' ובבראשית רבא פרק ס' סימן ג' אמר רבי יצחק אשכנזי: הכול צריכים לחסד ואפילו אברהם שהחסד מתגלגל בעולם בשבילו, נצרך לחסד שנאמר: 'ועשה חסד עם אדני אברהם'. יעויין שם. וזה שנאמר: 'וה' ברך את אברהם בכל' - סוד החסד, ויש לרמוז 'בכל' עם 'אברהם' גימטרייה 'ברחמים'.

'אמר רב שמואל בר רב יצחק, אמר רב: מותר לשנאתו, שנאמר: 'כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו' - אם נאמר 'שונא גוי', והרי שנינו: 'שונא' שאמרו - שונא ישראל ולא שונא גוי'. וכתב רשב"ם: כך אנו גורסים: אם נאמר 'שונא ישראל' - כלומר שהוא שונא ישראל - מי התיר לשנוא אותו?!' ...
ונראה לעניות דעתי, שבא למחוק גירסא שבידינו: או גם 'שונא גוי' ... שצער בעלי-חיים דאורייתא. מה לי ישראל, מה לי גוי. ... ולעולם הכתוב דן בכולל, בין בישראל בין בגוי, שצער בעלי-חיים דאורייתא. אומנם צריך למצוא מציאות, ישראל ישנא ישראל.

'והיה זה שלום אשור, כי יבוא בארצנו וכי ידרוך בארמנותינו' - כלומר אם יעלה אשור, וכן כל שאר האומות בארצנו, לא יעלו למלחמה, אלא לשחר פנינו באהבה ושלום, ולא נהיה תחת ממשלתם, אלא אדרבה 'והקמנו עליו שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם'. ואולי רצה הנביא לרמוז בזה, שבזמן המשיח יישארו בין הגויים שבעה מלכים ושמונה דוכסים, וכולם יהיו תחת ידנו, כאשר ניבא ישעיה: 'והיו מלכים אומניך', שבראותם הצלחתנו מצד תורתנו, יקומו כולם ויבאו לארץ ישראל, לבקש שלומנו, ולהיכנע תחת ידינו, שכתוב: 'והיה באחרית הימים, יהיה הר בית ה' נכון בראש ההרים, ונישא הוא מגבעות, ונהרו עליו עמים. והלכו גוים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית א-להי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים'. ואז בבקשם להיכנע לנו, 'והקמנו עליו שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם'. ושאלו חכמינו זיכרונם לברכה בגמרא מי הם? - ותרצו שבעה רועים הם: אדם, שת, ומתושלח, דוד, אברהם, יעקב ומשה. ושמונה נסיכים: ישי, שאול, שמואל, עמוס, צפניה, חזקיה, אליהו, משיח, ואף על גב שאין לדבר הזה סמך מהכתובים, אפשר שהיה בקבלה לרבותינו זיכרונם לברכה, מפה מיכה הנביא, פה אל פה, וזהו הפירוש הנכון על הנבואה הזאת.

'חבלים נפלו לי בנעימים, אף נחלת שפרה עלי. אברך את ה' אשר יעצני' - וכי תאמר: והלא עשו ויעקב חלקו עולמות, והוא לנו, חס ושלום, גזל בידינו. לזה אמר: אברך את ה' - לנוכח, והוא לנו כדין שחולקים תרומה לעבד לפני רבו. וזהו 'עיני תמיד אל ה' - לנוכח, 'כי הוא יוציא מרשת רגלי'.

אסור לדון בפני דייני גויים, כל בני ברית ישראל. וכותי שבאו לדון לפניו, אם אתה יכול לזכותו בדיני ישראל - זכהו, ואמור לו: כך דינינו; בדיני האומות - זכהו ואמור לו: כך דיניכם. ...
ואפשר לומר כיוון שקיים לנו, שאסור לגנוב ממון של גוי, יעיין שם סימן שמ"ח, ושאר פרטי דינים הותר. אם כן הוא הדין בכאן, ובא מקל וחומר, והטעם בשאינו זוכה לא בדיני ישראל ולא בדיני גויים, שלא זיכינו לו בדין היינו משום חילול ה', והווי כגזל ממש.

מפגשים רבים ושונים היו לעם ישראל עם דתות העולם, מהם תוצאותיהם היו קשות ונוראות, ומהם שיצרו הבנה ויחסי ידידות. כולנו שמחים שבימינו, המפגשים מעוררי הצער הולכים ונעלמים. כל זה נובע מן ההכרה, ההולכת וגוברת, למתן חופש מחשבה ואמונה לכל אדם ...
על דרך שאמרו חכמינו: 'תורה מונחת בקרן זווית כל הרוצה לבוא ליטול יטול'. העם ביקש להיות בכך מה שהנביא הועידו - 'ישראל אשר בך אתפאר'. לא כדי ליצור רגש עליונות, אלא כדי לשמש דוגמא. לא היינו להוטים לקבל גרים, אלא אם כן הוכיחו דבקותם באמונת ישראל. וחלילה להעלות על הדעת, אפילו בהרהור קל, שהדבר נובע ממגמות גזעניות. עם ישראל דוחה כל גזענות והבא מכל מקום ומכל גזע לקבל על עצמו באמת ובתמים עול תורה - הריהו מתקבל

'הנה אנוכי כורת ברית, נגד כל עמך אעשה נפלאות, אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגויים.' - שעיקר נתינתה להם, שלא מדיני עמך, שבדיני עמך אין אדם מקנה למי שלא נברא בעולם, אמנם אני אעשה נפלאות ואזכה אתכם בארץ, ואף שבשעה שנשבעת לאברהם שירשו בניו את הארץ, עדין לא נבראו בכל הארץ, ובכל הגויים לא היה להם צד זכות בה. ... אילו לא היתה הבטחת אברהם אבינו על הקדוש ברוך הוא, ודאי לא היו זוכים ישראל בארץ. אלא כיוון שהייתה על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו זכו בה.

אצל מות אברהם אבינו נאמר: 'ויגוע וימת אברהם' - השם אחר המיתה, ועל יצחק אבינו נאמר: 'ויגוע יצחק וימת' - השם קודם המיתה, בגלל שישמעאל עשה תשובה בחיי האב, כפי תפילת אברהם אבינו ובקשתו: 'לו ישמעאל יחיה לפניך'. לכן אף לאחר מות אברהם, היה שם אברהם ניכר על כל זרעו, שהלכו בדרכיו, והתפארו באביהם, כנאמר: 'ותפארת בנים - אבותם'. אבל ביצחק, שבנו עשו לא עשה תשובה, ולא ניכר בו כלל שהוא בן יצחק, כל זמן שהיה חי, בהכרח היה לפעמים נזכר, שיש לו אב גדול במעשים טובים. אבל לאחר שמת יצחק, מת בעשו גם זכרו, ולא נשאר בו מאביו מאומה, ורק שמצד הנימוס חלק לו את הכבוד האחרון, ובא ללוותו בדרכו האחרונה ולקברו, ולכן נאמר השם קודם המיתה, משום שיש מזרעו בן, החשוב כמת, בעודו בחיים.

רב חסד חסדיו מרובים, הכל עשה בעתו יפה, והעמיד רועים על עמו, שניים כאחד טובים, הוא משה ואהרון הם הם המדברים. אשרי עין ראתה את כבודם, ואת גודלם חופף על עם ה'. הם המדברים והמורים, וינהגו את הצאן - הן בני ישראל, בשובה ונחת, את כל ונוכחת, איש איש על דגלו ומחנהו למשפחותם, הם יאירו ככוכבים במסילותם.

היהודים שבתורכיה, ובפרס, ובאיטליה, ובגרמניה, ובמקומות אחרים, חייבים לבקש את פני א-לוהים על הנסיכים והמחוזות שבהם הם יושבים, וכך הם נוהגים. ובכל מועדיהם וחגיהם הם עורכים ברכה מקודשת וידועה, לכבודם של המלכים ולכבודן של הממלכות, שבהן הם יושבים. אף היו מלכים תורכים וספרדים, שבפניהם נאמרה ברכה נאמנה זו, והיו הללו עומדים על רגליהם ברגשי יראת כבוד מפני המילים הקדושות, שבהן הם מבקשים שגשוג והצלחה טובה. ... שבזכות אברהם ויעקב יברך את הגויים, דבר הראוי שיהיו הללו נותנים עליו את דעתם, בכל לבם, על ידי כיבוד היהודים.

ויהי כי הגלה ה' את אבותינו מעל אדמתם ... החלו גם הנבונים בישראל להתעסק בחכמות החיצוניות ההמה, עליהן כתבו ספרים הרבה בדרך המחקר, ויעשו ויצליחו בלימודים ההם, גם הרבו להלל העסק ההוא באמרם: כי טוב ונאות לאיש הישראלי ללכת בעקבות המחקר; ובפרט אחרי אשר באו הערביים באירופה, ותהי ראשית ממלכתם בספרד, ובידם הביאו מנחה את ספרי חכמי יון אשר העתיקו ללשונם, ראו חכמי ישראל את מחקרם כי טוב, ואת חכמתם כי נעמה, וילכו ויבואו בצל קורתה, וישכנו בסתר אהלה, ויחפשו באמתחותיה, ויוציאו משם כל שכיות החמדה, ככל אוות נפשם.

אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: צריך שייתן שלום אפילו לגוי, ולזה רמז 'עשו' - גימטרייה 'שלום': לרמוז שאפילו לבני עשיו יתן שלום, ואמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'אפילו לעשיו', שנאמר: לבני 'עשיו שנאתי' אם יעשה שלום יאהבהו, ולזה נרמז שלום בשמו.

אפילו מהאומות, שגם אם הם עובדים עבודה זרה הם עוד נותנים כבוד להשם יתברך, שגם אם הם משתחווים לאבן או לחתיכת עץ, לא אותם הם עובדים, אלא את השם א-לוה ואדון הכל.
וזאת כוונת: 'ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגויים' - גם אם הם אינם עובדים את השם יתברך, הם תמיד מכבדים אותו, גם אם זה דרך אבן או בול עץ.

'הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא' - כפל הלשון ללמד מוסר גדול, שיהיה מוחל לחברו אף על פי שחטא לו, ולא יקפיד על כל דבר, כי יביט בענייניו שבינו לבין הבורא, כמה חטאים חוטא לה' יתברך והוא מוחל לו, ולמה יתכעס על חברו שנגע בכבודו שהוא בשר ודם, ובמה נחשב כבודו נגד כבוד ה' יתברך.

זאת תורת העולה: שבמקום שנוהגים גם האנשים להעבירו, מותר לחברים להעבירו במספריים, שלא כעין תער, כדי שלא יצטערו מן הזיעה וכיוצא בו. וביאור מקום שנהגו להעביר, כתב הפרישה בסימן הנזכר סעיף ק"ה וזו לשונו: נראה שרצה לומר אנשים גויים, שכיוון שנהוג, ואנו לומדים ממנהג הגויים, גם יש לומר שעל ישראל שאמר שאיזה מקום שהנהיגו כן כולם יחד - אין מוחים בידם. עד כאן לשונו. ופה מצרים, ישנם לכולם פירוש, שהגויים והישראלים נהגו להעבירו, והצנועים מושכים את ידיהם דווקא, ואם כן מותר לחברים להעביר במספריים שלא כעין תער, וכמו שכתב הרב המחבר.

'ואברכה מברכיך ומקללך אאור' - שמידת הקדוש ברוך הוא דן את האדם 'באשר הוא שם' כאשר דרשו זיכרונם לברכה, שערערו מלאכי השרת על ישמעאל ואמרו: ריבונו של עולם, מה שעתיד זרעו להמית בניך בצמא, אתה מעלה לו את הבאר? והשיבם הקדוש ברוך הוא, עכשיו מהו? אמרו לו: צדיק. אמר להם: לפי מעשיו של עכשיו אני דנו. ... והנה מן הידוע גם כן מה שהוליד החכם הגדול מורנו הרב רבי רוזאניס זה לשונו בפרק כ': שהנה על הרעה, איננו צופה ומביט על מה שיבוא לעתיד. האמנם, מרובה מידה טובה, ודן את האדם 'על שם סופו' אם עתיד להיטיב. ...
שבמידה טובה, עיני ה' יראו למרחוק, ומברך המברך, אפילו קודם שיברך משורת הדין, שאמר: 'ואברכה מברכיך' - הקדים ברכתו להמברך, וכן כדין כאמור. האומנם כלל לגבי הקללה, ונהפוך הוא, אינו צופה על העתיד, אלא כשיעשה את הדבר, או מענישו, ולא קודם, והיינו: 'ומקללך' - שכבר קילל ועשה את אשר זמם, 'אאור' - אחרי מעשה.

כתב רבי אלטר מאזוז: הרחק משכן רע - אזהרה לזרז כל אחד ואחד מעם ישראל לעלות לארץ ישראל. ... וכשרציתי לעלות לארץ ישראל ... פתחתי ספר תהילים, כהרגלי בקודש, לשאול לקדוש ברוך הוא, נפתח לי המזמור: 'למנצח על הגיתית לבני קורח'. סגרתי עיני, ושמתי אצבעי, בהשגחת הבורא יתברך, והאצבע הורתה על הפסוק: 'כי טוב יום בחצריך ... מדור באהלי רשע', בעזרת ה', זכיתי באותו חודש לעלות לארץ.

מעיקר הדין, איני יכול לצייר מה איבה שייך בזה, שיתראו הסוחרים יהודים ביריד לפני הפחות, מגודלי זקן, ובפרט שהוא מנהג השווה לכל נפש, שבזה מרגישים הגויים שאינם עושים כן לפחות מכבודם, אלא משום נימוסים שלהם. ...
שיש לתלות גידול זקנם לסיבה אחרת, ולא לביזוי השרים, וגם אנו עדים, שלא יתוו הפחות והשרים שאינם מגלחים זקנם להבזות בעליהם בעיניהם אלא למנהג ונימוס ... שידעו האמת באופן שאין בזה העדר כבוד להם, ולא יחשבו לעולם שכוונת היהודים לביזיון שלהם.

'אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום בעולם ואפילו נוכרי בשוק'. - שכאן מדובר כשהיו רואים אותו מרחוק, היו קמים ומחזיקים הגלימה על בטנם, ואז אם לא היה מחזיר להם שלום יש חילול ה' בין הגויים, לכן כשרואה אותם שקמים ועומדים, בין יהודי ובין נוכרי, היה נותן להם שלום, ובפרט שעומדים לפניו בשוק, לפני כמה בני אדם, לכן היה מקדים להם שלום תכף כשעובר לפניהם.

'לא תסגיר עבד אל אדוניו, אשר ינצל אליך מעם אדוניו. עמך ישב בקרבך, במקום אשר יבחר, באחד שעריך בטוב לו, לא תוננו' – היות שברח מאדוניו, מחמת שסבל ממנו ייסורים, ואלמלא זה לא היה בורח כי עושה בהפקר נוח לו, והנה אם גם בארץ ישראל, יהיה לו תואר עבד, הלא גם שלם לא נמצא הרבה בני אדם שהיו מרחמים על העבד על פי הטבע ... אם כן, סוף סוף, העבד הזה נשאר במבוכה גדולה: אם יישאר עבד - 'והא-לוהים ירחם על הנרדף, ואמרו במדרש: אפילו מדרש רשע, ועבד זה נרדף מאדוניו, והוא 'רחמיו על כל מעשיו' כתוב, על כן הגיע תורה לסוף דעת צער העבד.
לזה אמרה: 'עמך ישב' - ולכאורה, הוא מיותר, שהרי כבר אמרה 'לא תסגיר' אבל זה 'עמך ישב' – בא לומר: לעשות אותו בן חורין, להכניסו לדת ישראל. ובאמת גר זה עדיף מגר העולם.

'בקש שלום ורדפהו' - שפעמים יש לאהוב את השלום כמו עם הצדיקים, ולפעמים יש לרדוף אותו ולא לעשות שלום כגון עם הרשעים. וככתוב בסנהדרין: 'כינוס לרשעים - רע להם ורע לעולם'.

במסים הקבועים מן המלך על היהודים על הממון, מאחר ועין המלך הוא על הממון והעיקר המס שלו הוא לפי הממון, בזה הוא שאמר הרא"ש, שאחרי רוב ממון הולכים, הואיל ותכלית מס המלך על הממון. מי שיש לו רוב ממון הוא קרוי רוב, וראייתו מוכחת על זה שהביא מאותה שיירה, שהולכת במדבר, שעינם על הממון הוא, ולכן חושבים לפי ממון לא לפי נפשות, כך גם בנידון הרא"ש כמותו, ויפה אכן בנידון שלנו, שעיקר המס המוטל מאת המלך, לפי מה שראו עינינו, בתקנה הקדומה לקהילת קודש מנטובה, שהיה לפי שלא היו מניחם המלך לשמור תורת ה' ואת חוקותיו ומצוותיו, ולא היה רוצה שידורו בעירו כלל, ולכן התנפלו לפניו שייתן להם רשות לדור בעירו, ולשמור את חוקי הא-ל ואת תורותיו. ועל ידי רצי כסף ניתן להם רשות לדור בעירו עד עשר שנים, ולשמור תורת הא-ל, ובכל עשר שנים חוזרים חלילה, ונוטלים רשות עוד עשר שנים, עד אשר יראה הא-ל בעניינו ויחישה לגואלינו, ונמצא שעיקר המס הוא על שמירת תורתנו הקדושה, ודאי שבנדון כזה לא הולכים אחר רוב ממון אלא אחר רוב נפשות, כי לולא זה לא היו מניחים להחזיק בתורתנו, ובזה כולם שווים.

ידעו נאמנה רבני ישראל, כי אין הדבר רחוק בשום אופן - כי באמת, בלתי שום צד חניפות אני אומר, וכמו שכבר כתבתי והדפסתי פעמים רבות: כי חכמי הנוצרים הם אמיתיים, אוהבי החכמה והמדע, דנים את האדם לכף זכות, מכבדים הדתות ואיש יולד בהנה, חוקרים תמיד אחר האמת, ואם נתברר להם הדברים בשרשם, העבודה, עומדים כאריות לברר האמת לעיני השמש והירח.

כהן לגויים, שנקרא בשם שהורו, יצא לדרכו, ובעודו עולה על המרכבה, קרבה אליו אישה עניה ותאמר לו: תן נא לי אגורה קטנה כי נודדה ללחם אנוכי. והאיש היה מחסידי אומות העולם, ויאמר אל עבדו: תן לה שקל זהב. ויאמר העבד: ומה אדוני מצווה את עבדו?! התיתן כספך אל האישה הזאת?! והיא יהודית. ויאמר הכהן: ידעתי בני ידעתי, כי קשה בעיני הגויים להיטיב לעניי היהודים, ואין נותנים להם מאומה - ורע בעיני הדבר הזה. לכן תן לה חמישה שקלים זהב, תנה אותם לה על דעתי, ועל דעת אחי באמונה.

אם הכרת השכנים בכלל, באיזו ארץ שהיא, אפילו במקום שההומוגניות ידועה, מצויה בין האלמנטים השונים, היא בבחינת תנאי ראשון לקיום ולהתקדמות, בארץ כארצנו, ארץ הטרוגנית, מרובת גוונים, במלא מובנה של מילה זו, ארץ שהאלמנטים העיקריים שבה - היהודים והערבים, שונים ביניהם תכלית שינוי, על אחת כמה וכמה. היהודים בארץ ישראל הם אמנם מזרחיים בגזע, אבל הם מערביים גמורים בתרבותם, ובהשקפת עולמם. מה שאין כן הערביים שהם מזרחיים גמורים בגזע וגם בתרבות, ואין מן הצורך, לפי דעתי, להרבות במילים על התוצאות ועל ההבדלים הגדולים, שישנם בין שתי התרבויות הנזכרות לעיל, העושות את נושאיהן לשני טיפוסים נפרדים זה מזה, מן הקצה אל הקצה. אם לא תהיה התאמצות מצידנו, אנו היהודים, להבין את שכנינו, ולהכיר אותם הכרה יסודית וברורה, בכל היקף חייהם, ובכל מהלך מחשבותיהם, ועיקרי מנהגיהם, הרי אותה ההתקרבות שאנחנו מחפשים אותה ורוצים בה, ואפשר שגם הטובים שבערביים עצמם, מחפשים אותה ורוצים בה, וכאלה ישנם לא מעטים, תישאר תמיד ממנו והלאה. האמצעים המדיניים והכלכליים הם בוודאי חשובים מאד מצד עצמם, אלא שלמרות חשיבותם המרובה, אי אפשר יהיה להוציא מהם את כל התועלת הרצויה, אם לא תקדים להם ההכרה הברורה של דרכי החיים ומנהגיהם של שכנינו.

ביום שבו מוציאים שלושה ספרי תורה כחובת היום, והדבר הלא נדיר למדי, היו נוהגים בחלב להזמין את נכבדי העיר הנוכרים, לחזות במעמד הנשגב של פתיחת ההיכל, הוצאת שלושת ספרי התורה, ומסירתם למוליכי הספרים, שהיו עומדים בשורה, מתוחים ללא זיע, והרב היה אז מרעים בקולו, בתוך השקט הגדול שבקהל, וקורא בחגיגיות רבה קטע המתחיל בפסוק: 'מי לא יראך מלך הגויים' ... והיה הקהל מזדעזע, וכולו כולל הנוכרים שבתוכו, כמעט קט, והוא כורע ומשתחווה ... וראיתי במקומות מסוימים בירושלים, שמנסים להחיות מנהג זה, ואף אני בעוניי, ניסיתי זאת בבית הכנסת שבו אני מתפלל, אלא שבימינו, אין מי שיקרא ויזעזע, ואין מי שישמע ויזדעזע.

'ויאמר להם מהאוכל יצא מאכל, ומעז יצא מתוק, ולא יכלו להגיד לי החידה שלושת ימים'. - כל ימי תמהתי על חידה זו ...עד שפגעתי באיש נוצרי חכם מעיר ג'ונידרה, חריף ובקי במקרא, ושאלתי דעתו בזה. ואמר לי: כי גם לו גם לחבריו, פשוט שמגוויית האריה נעשו הדבורים והדבש, כי מתחילה הותלעה הגווייה והתולעים עצמם נעשו דבורים והולידו הדבש - לא שבאו במקרה.

ל"ג בעומר. נוהגים פה אלחארה אלצג'ירה, לעשות שמה לכבוד רבי שמעון בר יוחאי, זכותו יגן עלינו אמן, באלגריבה, זכותה יגן עלינו אמן. ויש לרמוז בכתוב: 'שמן משחת א-לוהיו עליו' - ראשי תיבות וסופי תיבות רבן 'שמעון', ובאה תיבת 'א-לוהיו' באמצע לרמוז שצריך שתהיה השמחה לשם שמים, ולא יחלל מקדש א-לוהיו בתערובת נשים ודברי נבלות, חס ושלום, וכיוצא שזה נקרא הוללות וסכלות.
עוד יש לרמוז 'כי נזר מקדש א-לוהיו' - ראשי תיבות וסופי תיבות: 'עשו מאיר', ותיבת 'שמן' בסוף - לרמוז שיעשו עילוי לנשמת רבי מאיר בעל הנס, בהדלקת נר של שמן.

הלא תראה באחרונה עד דברי מוחמד רבם של אלמוסלמין, כל הקוראן שהוא עיקר דתם, אשר כולם מאמינים בו, וכמעט מוסרים נפשם כולם עליו, ועובדים ה' יתברך מסוף העולם ועד סופו. ראה אדוני, כמה וכמה מאמינים ביציאת מצרים ובקריעת הים ובנפלאות הגדולות אשר עשה ה', ובפרט במעמד הר סיני ונתינת התורה וכל מצוות התורה, כולם כתובים בו מראשו ועד סופו.
אנוכי מחלה פני כל קורא דברי אלה, שילך ויקרא וייקח משם דברי, יען כולם כאחד, אינם מונעים מלקרוא, ובפרט אם ישאל אותם אחד מבני ישראל הם מראים לו כמה מעלות רבות כתוב שם: יא בני ישראל, יא בני ישראל, יא בני ישראל, כמה וכמה פעמים, עד שאמר: אתם בני ישראל, נשא אותם על כל העולם, באלה רוב המעלות מעלים את ישראל, בחר בהם ה' יתברך, ונתן להם את התורה הקדושה, והתחילו לפאר כל קדושתם. ואם המה, אשר לא ניתנה להם, אשר מן הראוי לשנוא אותנו: ראשונה - על אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, שנית - שצריכים לכפור בתורה ומשפילים אותה, אפילו הם מקדשים אותה ומפארים אותה, וכתבו בקוראן, אשר הוא קדוש להם כעניין התורה, חס וחלילה, כל תרי"ג מצוות הכתובים בתורה, מצוות עשה ולא תעשה, ולא עוד אלא מפארים את ישראל על שזכו וקיבלו אותה, ואשר לא רצה ה' יתברך ליתן אותה כי אם לישראל, ומעידים ומודים בכל הדברים, אשר ניתנה בהר ובקולות וברקים וענן וקול שופר. ... על אחת כמה וכמה שאנחנו צריכים להודות ולפאר על שחיי עולם נטע בתוכנו.

שאול נשאלתי בעניין הקפה, שהיהודים הולכים ביום השבת לבתי קפה של הגויים, שעושים הקפה ושותים מהם, אם יש חשש בזה, מפני שידוע שהיהודי הרוצה קפה, בוודאי שהגוי עושה אותה בשבילו, שכל דבר שאסור לישראל לעשותו בשבת, אסור לומר לנוכרי לעשותו, ואפילו ברמז ...
ורציתי אני למנוע מהם את זה, אבל יש אחדים מן הקהל אמרו לי, אפשר שעניין כזה יגרום לנו שנאה, ובאמת אחר כן ראו ראיתי להרב 'פתח הדבר' חלק ב' סימן רנ"ג אות ב', שהתיר בעניין כזה, וזה לשונו: 'ובקפה שיש חשש שנתבשל בשבת בשביל גוי, שאפילו שבישלו על ידי ישראל, אין איסורו מן התורה אלא מדברי חכמים, מותר לאכול אותו תבשיל ולשתות הקפה משום איבה'. עיין שם. משמע מדבריו, שעניין כזה מותר גמור, ובפרט בימים אלה. על כל פנים, אני לא רציתי, לא להתיר ולא לאסור, מפני שאני הולך וחסור, וליבי אינו מסור, מפני שכאן לא ספרים ולא סופרים ... אלא שיש לומר, שמה שכתב הרב 'פתח הדבר': משום איבה - מדובר במי שנמצא בבית הגוי וכיבד אותו בספל קפה, שאם יסרב לשתות יש בזה משום איבה, אבל אם ימנע מללכת לבית הקפה של הגוי, מסתבר שאין בזה משום איבה. ועדיין יש לדון בדבר, שאם יפסיקו כל היהודים בבת אחת מללכת, יש משום איבה, יהא צריך עיון.

'רחמנא ליבא בעי' - שעיקר החיות של האדם והבהמה הוא תלוי בלב, וזה שנאמר: 'רחמנא' - רצה לומר: אדם שהוא רחמן, ומרחם על העניים, מוכרח שהוא רוצה את הלב, רצה לומר: מוכרח שהוא רוצה בחיות ליבו ולכן הוא מרחם על העני ומחייהו, כדי שגם הוא, ה' יתברך, יתן לו חיות בליבו ויאריך ימים.

ליהודי אתיופיה היה יחס טוב לשכניהם בחברה המקומית. הם שיתפו פעולה בכל הפעילויות החברתיות והלכו יחד. קֶס בְּרְהַן ברוך קרא לחברי הקהילה שלו, לכבד את חוקי המדינה, ולהיות ידידים של האזרחים המקומיים. לעשות כל מאמץ לקיים איתם יחסי שכנות טובים, ולצמצם את השנאה.
הוא קרא לשתף פעולה גם עם רשויות השלטון המקומי, ואמר שאין להראות שנאה בין יהודים לנוצרים, על מנת שהנוצרים יבינו שהיהודים הם אחיהם, על אף השוני הדתי ביניהם. על היהודים המשתפים פעולה עם נוצרים, להסביר שהם פועלים בכך למען אתיופיה, ארץ המולדת. כתוצאה מכך תיבנה חברה טובה ומתוקנת, בה האוכלוסייה הכללית, אוהבת את היהודים ונותנת להם את כל מה שיבקשו, והיהודים יזכו בחיים. זוהי גישתם של אבותינו, ובדרכם יש לפעול.

'יהודה אתה' - שמעתי בשם אדוני אבי זקני, זיכרונו לברכה לחיי העולם הבא: כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי, ועבודה זרה נקרא גאווה, וכל הכופר בעבודה זרה - היינו במידת הגאווה ואוחז במידת הענווה והשפלות נקרא יהודי. ולי נראה שעצבות ומרה שחורה נקרא גם כן עבודה זרה כי היא גרוע מכל המידות רעות, וידוע שאפילו יש ביד אדם תורה ומעשים טובים, אם אין בו יראת שמים אין כלום. ויו"ד היא קטנה שבאותיות, ומכל מקום יכולים לעשות ממנה כל הכ"ב אותיות שבתורה, כי כשמתחילים לכתוב, עושים מתחילה נקודה קטנה, ואחר כך מושך ממנה איזה אות שירצה, ונמצא כמו שמיו"ד קטנה נעשה כ"ב אותיות, וה' חומשי תורה, כך כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי, וזוכה לכל כ"ב אותיות וה' חומשי תורה.

'אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' - דקדק לומר הבריות, להיות כולל לאומות העולם, שיהיה מראה להם אהבה, ועל ידי זה 'ומקרבן לתורה', כמו שעשה הוא עצמו לאותם גויים שבאו לפניו, ועל ידי ענוותנותו ואהבה שהראה להם נתקרבו לתורה ונתגיירו, לא כמו שמאי שעל ידי קפדנותו ברחו.

'ולא ישיב את העם מצרימה' - כתב הרא"ם אך מה שיש לתמוה וכו' על כמה קהילות השוכנים שם וכו'. ונראה לעניות דעתי ללמד זכות על השוכנים שם, על פי מה שכתב הרמב"ם, זיכרונו לברכה, בפרק ה' מהלכות מלכים וזה לשונו: ויש לומר שאם כבש ארץ מצרים מלך ישראל, על פי בית דין, שהיא מותרת, ולא הזהיר אלא לשוב לה יחידים או לשכון בה והיא ביד גויים, מפני שמעשיה מקולקלים יותר מכל הארצות, שנאמר: 'כמעשה ארץ מצרים'. עד כאן. הרי שהטעם שאסרה תורה לדור בארץ מצרים, אינו אלא מפני שמעשיה מקולקלים, ואם כן בהיבטל הסיבה תבטל המסובב, ולזה כשכבש מלך ישמעאל ארץ מצרים, וכל העם היושבים בה, היסב אותם מלך ישמעאל לדתם ונימוסם, ואחר כך בהמשך הזמן, נשכח מאנשי ארץ מצרים עבודתם וחוקותיהם הראשונים, המקולקלים, ושבו ונעשו כישמעאלים, שאינם עובדים עבודה זרה, ואז נתיישבו בה קהילות ישראל, שכבר נתבטל הטעם וחזרה להיתר.

'כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה.' –
הנה המאמר הזה אומר דרשני, שקשה סופו לתחילתו. כי באומרו: 'הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה' - לכאורה פירושו דומה, אבל האמת אין לו א-לוה. וכן בסוף.
וכבר דשו בו רבים, אבל לעניות דעתי נראה לפרשו פשוט, והכוונה: 'כל הדר בארץ ישראל' - פירוש אפילו גוי, דומה כמי שיש לו א-לוה, הואיל ודר בארץ ישראל, לפי שהיא מקום השראת שכינה, כמאמר הכתוב: 'עיני ה' א-לוהיך בו וכו' - לפיכך כל הדר בארץ ישראל דומה שהוא מסתופף בצל שדי.
אבל 'הדר בחוץ לארץ', אפילו הוא עובד ה' ביותר, אפילו כן, דומה למראית עין כאילו אין לו א-לוה, לפי שהוא מסתופף בארץ העמים, שהיא נקראת ארץ העמים. ונראה כמו שעובד לא-להים אחרים כמו היושבים בה. למשל איש צרפתי ודר במרוקו דומה שהוא מרוקאי, ואיש מרוקו ודר בצרפת נראה שהוא צרפתי, ונראה שהוא פשוט נכון.

'ותצחק שרה בקרבה לאמר' - אפשר להמליץ על שרה אימנו על שלא האמינה לדברי המלאכים משום שהיא חשבה שהם ערביים, כמו שפירש רש"י על פסוק: 'ורחצו רגליכם' - כסבור שהם ערביים, שמשתחווים לאבק רגליהם, ולכן שאמרו אליה: 'שוב אשוב אליך כעת חיה' - חשבה בדעתה שזה דרך בני אדם, כשנפטרים מבית חבריהם, מברכים אותם במה שהם חסרים, ובהיות שזה רחוק מן הטבע ולכך צחקה, ועל כן זה התרעם עליה ה' יתברך ואמר: 'למה זה צחקה שרה?' כי אפילו שלפי דעתה הם ערבים עם כל זאת קיים לנו 'לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך'.

'אל תבכו למת, ואל תנודו לו, בכו בכו להולך, כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו' – בכו בכה להולך בגזרת הרופא, לשנות האוויר, ומת שם, ולא שב לארץ מולדתו. ובאומרו תיבת: 'וראה' - שהוא אך למותר יובן בהקדים קו' הראשונים עיין מה שכתוב במדרש, שהקדוש ברוך הוא צבר עפרו של אדם הראשון מכל העולם, שבכל מקום שימות - תקבלנו הארץ. והקשה, הרי רגליו של בן אדם הם ערבים בו, ותמיהה מהחכם אליהו בן חיים, שמיתה גזור מה' אבל קבורה - בכל מקום יוכל להיקבר ועל זה אמרו: 'בכו בכה להולך' חוץ למקומו ומת שם, שאפילו יביאו את גופו אחר המיתה, ויקברוהו במקומו, מכל מקום, שלא שב מחיים 'וראה את ארץ מולדתו'.

'הרנינו גויים עמו' - כשרואים כי ה' עומד לימין ישראל, ומנחם אותם על מה שסבלו בגלות, אז יהללו את ה' - רוצה לומר: יכירו וידעו. כמו שכתוב: 'ה' בציון גדול, ורם הוא על כל העמים, וגדול שמו בישראל' כי כיפר להן על מעשיהם הרעים, ואז יקבלו כולם את עול מלכותו עליהם ברצון, והיא מלכות עמו ישראל באדמתו. נמצינו למדים, כי פסוק זה ידבר לעתיד לימי המשיח הנקרא: 'ינון' - שיתגלה בהר הקודש והרמז: 'הרנינו' - אותיות: הר ינון.

ועוד נודיע לרבותינו כי הצרה הגדולה שבכולן שבית היתומים, שכל מי שאין לו אב ואם, ממירים דתו בייסורים גדולים או עד שתצא נפשו. וכבר בא מעשה לידי כמה פעמים, והברחתי אותם אל עיר עדן, ואחר כך מבקשים אותם מידינו, ויסרו אותנו בייסורים קשים, וענו בכבל רגלינו, והפסדנו ממון רב כדי שנצא מבית האסורים, ומכרנו כל מחמדינו. וכל מי שלא נתפס על דבר זה אינו חש לדבר.

צריך לכבד כל אדם בכל מקום שהוא, בין עני ובין עשיר, בין קטן, בין גדול, כי 'בצלם א-לוהים עשה את האדם', ותמיד צריך האדם לזכור את הכתוב הזה.
וכן אמרו חכמי במוסר בדברות קודשם בזה הלשון: 'אל תבזה את חברך, כי הוא בדמות דיוקן יוצרך' - כלומר שהאדם נברא באותו הצלם והדיוקן אשר חקק והתקין א-לוה הבריאה, כפי אשר על בחפצו הטוב ורצונו הפשוט והגמור, ומפני זה צריך לכבד את כל הנבראים, לכבוד הבורא אשר בראם בתבניתו, באותה תבנית אשר חקק וצייר ותיקן ושכלל האל האדיר והנאור.

בקרב הערבים היתה משפחה אחת מכובדת ומיוחסת, משפחה שונאת הרג וביזה ובצע, ולה בית תפילה, שמו 'עידרוס', על שם מיסדו הקבור בתוכו, ואנשי עדתו מאמינים בו כנביא, נודרים לו נדרים, מבקרים את קברו אחת בשנה ועושים לו כעין הילולה.
בית תפילה זה חשוב ומקודש אפילו בין שוכני המדבר, והוא היה גם לנס ליהודים, בו היו מוצאים מקלט ומחסה בשעת התנפלות פתאום של שודדי המדבר, שהיו מסתערים על הכפר להרוג ולבוז בז.

ובשנת תרמ"ה (1885) העלילו הישמעאלים עלילת שקרים לאמור כי אתם הרגתם נער אחד מהישמעאלים. והיינו כולנו בסכנה עד אשר ריחם השם על עמו, ונתן בלב השר צבא, והכריז לעיר שכל מי שידבר עוד בדברים אלה אני אדרוש מעמו. וימצאו גוי אחד, שדיבר הדבר הזה, ויגזור שר צבא, וירכיבהו בחמור הפוכה ופניו טוחות בטיט, ויעבירוהו בשווקים, ויקראו לפניו: ככה יעשה לאיש אשר ידבר כדברים האלה, ויחדלו הקולות והיתה הרווחה.

'וישלח יעקב מלאכים' - ללמדך מוסר השכל, שכל אדם שיש לו סכסוך או איזה דבר ריב עם איש אלים או איש שונא, שיתאמץ ויסבול מהם כמעט כל צערו, ואל יתגרה בהם, ובהיפך: יהא מקריב אותם בכל דבר ודבר כדי שלא תימשך השנאה, כי השונא עברתו שמורה נצח.
צא ולמד מיעקב אבינו, עליו השלום, שהיה יודע שעשו אחיו שונא אותו, ושלח לו מלאכים ומתנות לקרב אותו, ולשאול לו לשלום כדי לפייסו, למען יהא שלום ביניהם כי גדול השלום.

'לעשות בהם משפט כתוב' - כתב גאון עוזנו, החיד"א, זיכרונו לברכה, משם מהרי"ך, זיכרונו לברכה, שאנו אומרים ב'הניזקין', שמביאים בחורי ישראל היפים מאוד, ואוסרים ברגלי מיטותיהם ומשמשים. אמר לו אחד לחברו: זו - היכן כתובה? אמר לו: 'גם כל חולי וכל מכה אשר לא כתוב'.
וזה שאמר: 'לעשות נקמה בגויים' אך הוא 'לעשות בהם משפט כתוב' - לא לשלם להם כמידתם, שהיו אוסרים וכו', שרמוז במה שכתוב: 'אשר לא כתוב, ואנו, חס ושלום, לא תהא כזאת בישראל, אלא 'משפט כתוב' דווקא - להוציא את 'אשר לא כתוב', ונותן טעם: 'הדר הוא לכל חסידיו', וכן 'לא יעשה בישראל', שאסור בפני כל חי. עד כאן לשונו. ובזה יובן, משום כך 'מאנה להנחם על בניה כי איננו' - כיוון שהעונש אינו דומה כדומה, לכן לא קיבל תנחומים על בניה.

כל הנמצאים כולם נבראו בעבור ישראל. כיוון שישראל יקרים ונכבדים ועליונים על כולם, ואומרו: 'ולתתך עליון על כל הגויים אשר עשה'. ומאחר שישראל מעולים מכל הנמצאים, זולתו יתברך ויתעלה, ונמצאו ישראל, שנבראו בעבור כבודו יתברך ויתעלה. והרי התחתונים כולם נפסקות, ולפי אלו העניינים שביארנו נוכל לאמת העניין, שאמרו במסכת ברכות: 'וכולם לא בראתי אלא בשבילך'. והרי כל המעלות למטה מישראל, קרובים לו יתברך ויתעלה, וכל זה בכח התורה המסורה בידם.

פירש החכם החסיד בעל 'פלא יועץ', זיכרונו לברכה, כוונת אמרתם זיכרונם לברכה: 'תחת ישמעאל ולא תחת אדום' - היינו שישמעאל גוזרים גזירות משונות על ישראל אבל המה רק תחלואי הגוף ואינם נוגעים בדת ישראל כלל, ואדרבא מחזיקים ידי שופטיהם ודייניהם לרדות במי שנוטה מדרך השכל לא כן 'אדום' - ראשי תיבות: 'אין דורש ואין מבקש' להטות אשורי הסרים מני דרך השכל אפילו כמלוא נימה, אדרבא המה נותנים יד לפושעים בהחופש, שנותנים לעשות איש כל הישר בעיניו, ובזה יד שופטיהם ודייניהם של ישראל מטה, ואיש לדרכו פנו וכשל עוזר ונפל עזור. זה תורף דבריו
אבל באמת כל זה על מדינותיהם יאמר, שנותנים יד לפושעים כאמור אבל במדינותינו, אדרבא הממשלה רודה ומרדה כל העובר חוק ונוטה מדרך השכל, והדיין יורה ומורה בדבר איסור והיתר, וכן בין איש לרעהו מטוב רצון שניהם, ויפשר ביניהם כאשר יאות ביניהם, ואין מוחה בידו, ואם הוא פקח יוכל להציל עשוק מיד עושקו בחכמה.

'בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא בעד האשנב מדוע בשש רכבו לבוא מדוע אחרו פעמי מרכבותיו. חכמות שרותיה תענינה אף היא תשיב אמריה לה' - ויש בהיכלות מקום נורא מאוד נקרא 'עז חדוה', שכל התפילות העולות שם, בין מישראל בין מאומות העולם, אינן חוזרות ריקם. וגדול כוחן של דמעות. וחוצה לו הגיעה היבבה של אם סיסרא: 'החלון' עם המילה בגימטרייה: 'עז חדוה' שהן מאה כחשבון האותיות שבשני פסוקים. האחד: 'בעד החלון נשקפה', והשני: 'חכמות שרותיה'. אלא שכמה חיילים קטרגו עליה שלא תקובל צעקתה. וכנגדן מאה ברכות בכל יום, ומאה קולות בראש השנה, שלושים מיושב, ושלושים מעומד - אחד בתפילת חשאי ואחד בחזרת שליח ציבור, ועשר אחר התפילה על שם 'עלה א-לוהים בתרועה'.

'בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא בעד האשנב מדוע בשש רכבו לבוא מדוע אחרו פעמי מרכבותיו. חכמות שרותיה תענינה אף היא תשיב אמריה לה' - ויש בהיכלות מקום נורא מאוד נקרא 'עז חדוה', שכל התפילות העולות שם, בין מישראל בין מאומות העולם, אינן חוזרות ריקם. וגדול כוחן של דמעות. וחוצה לו הגיעה היבבה של אם סיסרא: 'החלון' עם המילה בגימטרייה: 'עז חדוה' שהן מאה כחשבון האותיות שבשני פסוקים. האחד: 'בעד החלון נשקפה', והשני: 'חכמות שרותיה'. אלא שכמה חיילים קטרגו עליה שלא תקובל צעקתה. וכנגדן מאה ברכות בכל יום, ומאה קולות בראש השנה, שלושים מיושב, ושלושים מעומד - אחד בתפילת חשאי ואחד בחזרת שליח ציבור, ועשר אחר התפילה על שם 'עלה א-לוהים בתרועה'.

'המכסה אני מאברהם אשר אני עושה' - לפי שה' יתברך, בא לכלות לסדום מטעם שלא היו רחמנים ולא היו נותנים צדקה, כמו שכתב יחזקאל עליהם: 'ויד עני ואביון לא החזיקה', ולא כן אברהם, עליו השלום, החזיק במידת החסד והחמלה והחנינה, וכן מצווה לבניו, לכן אמר ה' יתברך: מאחר שסיבת כליית סדום הוא על האכזריות הנמצא בהם, ואדרבה, אברהם נמצא בו הרחמנות, שהיה זן עוברים ושבים, ומצווה לבניו לעשות צדקה ומשפט, לכן צריך אני להודיעו מעלת הרחמנות, בגלות לו טעם הפיכת סדום.

כל מה שמכנים "פילוסופיה יהודית", פרט אולי ל'כוזרי' של רבי יהודה הלוי, שהוא בעצם ספר אנטי-פילוסופי היא נטע זר, כי כל כולה אינה אלא ניסיון להכניס את היהדות לתוך מסגרת דעות האסכולות הפילוסופיות ששלטו בימי הביניים, בעיקר הניאו-אפלטוניזם והניאו-ארסיטוטליזם. ...
הפילוסופים, שפרסמו את ספריהם ... ובמרבית המקרים פרסמו אותם בשפה הערבית, כי כוונתם הייתה יותר לחכמי אומות העולם, מאשר לאחיהם בני ישראל, שלא היו זקוקים ללבוש של פילוסופיה זרה כדי שהתורה תתקבל על דעתם.

הנרות אשר מנהגנו להדליק בעד המתים, ראיתי באורח חיים סימן תר"י שכתב עליו בעל ההגהות, ונוהגים שכל איש גדול או קטן עושים לו נר, גם נר נשמה לאביו ולאמו שמתו, והטעם מפני שהנשמה קרויה נר, כמו שנאמר: 'נר ה' נשמת אדם'. וכתוב בתורה: כבדו ה'. ונראה שממנו ראו וכן עשו הישמעאלים והפרסים, באשר הם גם כן מדליקים נרות בעד המתים, כאשר ידענו. וכן כתוב בכתבי 'שבח יקר' ו'גדולת האר"י', שהישמעאלים נוהגים קדושה גדולה בקברות התנאים הקדושים ובבתי כנסיות, והן דולקים נרות על קברות הצדיקים ונודרים שמן לבתי כנסיות.

'שפוך חמתך אל הגויים, אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו. כי אכל את יעקב ואת נווהו השמו'. - מה שאנחנו אומרים 'שפוך חמתך' - שאנחנו מתפללים על אותן שיתקבצו על ה', ועל משיחו במלחמת גוג ומגוג, שישפוך ה' את קובעת כוס חמתו עליהם.
ולכן אנו אומרים אחר כך: 'לא לנו' - אף שאמרנו: 'כי אכל את יעקב' - אין כוונתנו בשבילנו, 'רק לשמך תן כבוד'. 'על חסדך' - על שכופרים בחסדך שמלאה הארץ. 'על אמיתך' - על שכופרים בתורתך שנקראת אמת.

'אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה כי אם 'מהחודש הזה לכם', שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית? - משום 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים', שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם, שכבשתם שבעה ארצות גוים. הם משיבים להם כל הארץ של הקדוש ברוך הוא, כרצונו נתנה להם וכרצונו נטלה מהם ונתנה לנו.' - ואני הדל לא זכיתי להבין דבריו, שמה זו תשובה, שמשיבים ישראל לאומות העולם: 'כל הארץ של הקדוש ברוך הוא וכו' וכי הדין כך?! מאחר שנתנה לאומות העולם, היאך יכול לחזור ולוקח אותה מהם וליתנה לישראל? ...
בדין מי שהחזיק בנכסי חברו שלא בפניו, שצריך לעשות מחאה, ואנחנו עושים מחאה שצועקים אל ה' להחזרינו, ואין לך מחאה גדולה מזו. ובזה יעלה יפה שאפילו כך טוענים שאף על פי שהקדוש ברוך הוא הבטיח לאברהם, שייתן להם ארץ ישראל, מכל מקום כיוון שהחזיקו בה, צריכים ישראל לעשות מחאה להם, ואף על פי שהקדוש ברוך הוא מלך, לא עושה דין בלא דין, והיה להם לישראל למחות בהם מדין המחזיק בנכסי חברו, שצריך לעשות מחאה, ואם כך כיוון שלא עשו להם מחאה, יפה קראום ליסטים. אומרים להם ישראל: כל הארץ של הקדוש ברוך הוא, שוודאי הדין הוא לעשות מחאה, והמחאה אינה צריכה להיות לכם, שהרי אינה שלכם אלא של הקדוש ברוך הוא, ואנחנו ככר עשינו מחאה כמצרים כמו שכתוב: 'ונצעק אל ה׳ ואם כן הדין הוא להחזירה לנו.

שכל גוי ונוכרי ועובד עבודה זרה הכתובים בספר התורה הזה, הוא על הגויים שהיו מקדם קדמתה, שלא היו יראים את ה', אך הגויים שבזמננו שאנו מסתופפים בצילם, יראים וחרדים את ה' ואת תורתו הקדושה, והחיוב מוטל עלינו לעתור ולרצות בעד שלומם וטובתם.
כי בשלומם וטובתם יהי שלום על ישראל, וכן הזהירנו חכמינו זיכרונם לברכה במשנת חסידים, 'הוי מתפלל בשלומה של מלכות', האל ברחמיו ייתן בלב המלך והשרים עצה נכונה לישוב כל ערי ישראל, לטובת כל ישראל, תמיד כל הימים, כן יהי רצון.

ידוע הוא מה שאמר הכתוב: 'כשתקרב אל עיר וקראת אליה לשלום'. ולזה אבינו יעקב הקדים שלום לעשיו אחיו, ושלח לו מלאכים לפייסו, קודם שיראה אותו, אולי יהיה השלום בניהם. ובזה נבין מה שאמר הכתוב: 'וישלח יעקב מלאכים לפניו' ... - מלאכים ממש. ואם תאמר איך השתמש במלאכי עליון, הפסוק בעצמו תרץ באמרו 'לפניו' - כוונתו לומר: ה' יתברך הניחם לפניו כדי לשמשו, ולזה שלחם. ועוד למי שלחם? - לעשיו שהרי ראינו כשיצא מבאר שבע היה מתיירא מעשיו, וכשראה אותו ה' יתברך, שהיה לו פחד, אמר לו :'ושמרתיך בכל אשר תלך' - להבטיחו שלא יפחד מעשיו.

'יש ששמותיהם נאים אבל לא מעשיהם כגון עשו וישמעאל, ששם עשו מורה על מה שעושה רצון האל, וישמעאל ששומע אמרי אל, אבל מעשיהם בהיפך, אבל שם יעקב מורה על עיקבון, אבל מעשיו מישרים'. - וזה כוונתם: אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם אומרים שהעיקר הוא השם המכונה אל הגוף המוגשם, שהוא העיקר ואין המעשה כלום, אבל אני אומר שהעיקר היא הצורה הנאצלת מזיו כבודו, יתברך שמו, וממנה הוא כח המעשה והוא העיקר.
העיקר שהגוף אינו כלום, שסופו כלה ונחרץ - אף כאן, הרי ישמעאל ועשו, ששמותיהם נאים, ולפי שאין מעשיהם נאים, אינם נחשבים לכלום. אבל יעקב אף על פי ששמו אינו הגון, הואיל ומעשיו הגונים - הגון יקרא כמו שנאמר: 'הלא אח עשו ליעקב ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי'.

'וה' ברך את אברהם בכל' - עיין שם בילקוט פירוש: שכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו. ועוד מצינו שאמרו לו בני חת: 'נשיא א-לוהים אתה בתוכנו'. ועוד נאמר שם: 'אל עמק השווה עמק המלך', ושם במדרש: שהושוו כל האומות, והמליכו את אברהם עליהם לנשיא א-לוהים וקצין.

'גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה' - אין זה כבוד המקום, שבא לשאול בשלומו, ומניח הקבלת פניו כדי לקיים שתי המצוות, שהרי אפילו בשביל כבוד הבריות אומרים: גדול כבוד הבריות, שדוחה עשה של 'השב תשיבם' ולאו של 'לא תוכל להתעלם'. ואם כבוד הבריות דוחה המצוות, כל שכן כבוד המקום שדוחה כמה אורחים. אלא בוודאי שגדולה הכנסת אורחים, ונוח לו בכך, שמניחו והולך לקראת האורחים, וכבודו יתברך הוא רצונו, ובזה כבודו מתרבה, שכל זה ממידת ענוותנותו יתברך, ולכן הניחו לקבל אורחים.

היה בצפת החסיד יעקב גנינזו, שהיו קוראים אותו 'בעל הניסים', לפי דברי בעל הזיכרונות, האיש הזה, אף שלא הגיע לידיעות רמות ורחבות, היה מטבעו איש תם וישר עם א-להים ועם אנשים, רודף צדקה וחסד, עם אחיו היהודים ועם הערביים ילידי הארץ, ורוב עתותיו הוא היה הולך מבקעה לבקעה, ומכפר לכפר, לגמילות חסדים ולביקור חולים, יחידי ובאישון לילה. אף היה רץ אחרי מצוות המילה אצל היהודים והמוחמדנים, אשר אהבוהו וכבדוהו, ומברכתו היו מתברכים. וכשהיו פוגעים בו הערבים, היו נושקים כפות רגליו ואומרים לו: יעקב אבינו, פרוס ברכתך עלינו, והוא היה מברך אותם ואומר להם: כשם שאני מברך אתכם מעמקי לבי, כן תתברכו מן השמים, רק הזהרו לבלתי תגעו לרעה בכל איש יהודי, בשום אופן שבעולם, לא בגופו ולא בממונו. ואם תמצאו אותו שהוא בצער - הצילו אותו, ואם תועה בדרך - לוו אותו למחוז חפצו, וכן היו עושים.

באיסור מכירת כלי זיין לעכו"ם, אפילו אם אין חשש שיזיקו לישראל, אסור למכור להם... כדברי הרמב"ם בפירוש המשניות וזה לשונו: 'שלא לעזור המשחיתין בארץ להשחית'.
היינו, עם ישראל ממונה על שלימות העולם, ודרכי המוסר והתנהגות בני האדם בו, ואסור לאפשר לאומה להילחם עם אומה אחרת ולהשחיתה.

עד שהלך ראובן הנזכר, בפני השר הגדול, וסיפר את המאורע, ושלח אחרי היורשים הנזכרים, וכה אמר להם, שצריכים לשמוע את דברו, למען יעמדו עם ראובן לפני הסוחרים, והם יגמרו את הדבר הזה, ושלח אחרי ד' סוחרים יהודים, וגזר אומר שבעוד ג' ימים צירים לגמור את העניין ואת הפרשיות אשר ביניהם, והיה כראות היורשים הנזכרים כי כלתה עליהם הרעה, בר מינן, ואין בידם כוח להצילם, שראו אותו היום, חבש אותם כל היום נגד השמש, כחום היום בתקופת תמוז, ובפרט שראו שאותו זמן סמוך, ונראה היה מעשה רע, באיש יהודי, שציווה השר הזה להכות אותו מכה רבה, עד שמת תחת ידם. מורא ופחד נפלה עליהם, והודו לדברי השר, וכתבו שער מודעה, וחתמו שני עדים כשרים, איך בכירו באונסם, וכל מה שיתפשרו ויענו, הכל הוא מפני האונס, ואפילו ישבעו. ...
הוצרכנו, בית הדין, לשלוח לעיר הקודש שכם, תבנה ותכונן, שהיה איש אחד מתושבי בבל, שנמצא בעת ובעונה, שקרא השר את היורשים, וראו והכירו את האונס, שחבש אותם בהיכלו, כל היום כולו, בתקופת תמוז נגד השמש, עד שנתרצו להביא את הסוחרים הללו, וכל זה העיד בפני בית דין של שלושה בשכם, תבנה ותכונן, כשהיה, ושלחו לנו. ועוד, שכאן נמצא וכאן היה העד האחד החתום בשער המודעה, ובא לפנינו בית דין, והעיד בפנינו גם כן ככל האמור, ואם כן נראה פשוט, שאין לחוש לזה, אלא היה אונס גדול.

ה' יתברך, הפליא חסדיו ורחמיו על עם ישראל, ומאהבתו יתברך, ומחסדו הגדול, אינו דן אותם - רק ביום ראש השנה ולא בלילה, כי אז ישראל יהיו עוסקים בתורה, וכיוצא כדי שיצא משפטם לאורה.
וכנגד זה, אומות העולם דן אותם בלילה, בעת שהם שוכבים, ואינם עושים עבירות, ועל ידי זה מתקיים העולם.

'ה' אוהב צדיקים' וכן אומר אני אוהבי אוהב, ומכבדי אכבד. הם אוהבים אותי ואני אוהב אותם - לפי שאין להם בית אב כמו כוהנים או לוים, שיש להם 'בית אהרן', 'בית הלוי', - וכל מבקש להיות צדיק, אפילו גוי, יכול להיות צדיק - שאין הצדיקים באים מבית אב, אלא מעצמם התנדבו, ואהבו את הקב"ה שנאמר: 'רננו צדיקים בה', לכך נאמר: 'ה' אוהב צדיקים'.

יסוד התהילה ותפארת האומה הישראלית אינה תלויה בהממשלה והממלכה והניצחון ... כי עיקר הצלחתם ותפארתם היא בהיותם מצוינים וניכרים לעין כל, בתכלית השלמות המיוחדת להם, והיא חכמת התורה, אשר בה הם מעולים ומופלאים מכל העמים, ובה הם מיוחדים להיקרא 'עם חכם ונבון'.
וכן נרמז עניין זה בשלמה המלך שכתוב בו: 'וישב שלמה על הכסא למלוך' וסמוך לו 'ויחכם שלמה מכל האדם' - מכל זה מבואר שעיקר מה שישראל היו מעולים על כל האומות היא מצד החכמה והמדע, אשר היו להם בימי קדם, עד שהיו האומות, נחשבים בעיניהם, לפלא עצום ואומרים: 'רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה'.

מי כמונו היום, עדי ראיה כי אחרי אלפיים שנה, עדיין לא למדנו מוסר ודרך ארץ מארצות העמים, שאם ימצא איזה שוטר או חייל, ואפילו מפקד צבא שירים יד על איזה אדם, תיכף ומיד יורידו אותו ממשרתו, ויענישו אותו כפי החוק. וכאן בארץ, הרבה מן הנזכר - הכול מותר, ומלבד שלפי תורתנו הקדושה 'כל המרים יד על חברו, נקרא רשע', אלא לפי חוק המלכויות והדרך ארץ, זה מן הנמנע להרים יד על בן אדם, וזה ביזיון גדול, ונקרא פרא אדם.

'וייגש, ויישק לו, וירח את ריח בגדיו, ויברכהו, ויאמר ראה ריח בני כריח שדה' - ומה שכתב איבן עזרא: נשיקה עם למ"ד וכולי, פירש שאם יאמר 'ויישק' ותיבה שאחריה מתחלת בלמ"ד כמו כאן 'ויישק לו'; 'ויישק יעקב לרחל' - היא ביד וכולי. והוא מדקדוק הלשון בעבור הלמ"ד שהיא כמו הפסק, כאילו אמר: ונשק לו ידיו או צווארו וכולי, אבל בלא למ"ד שאומר: 'וישקהו' - היא בפה שנושקו על פיו, שדומה כאילו מנשק כל הגוף וכן הוא בלשון ערבי שאומרים על נשיקת הלחי וכן על הפה - 'באסו' (נשק אותו) ועל היד אומרים - 'באסלו' (נשק לו) ידו.

'בנפול אויבך אל תשמח ובהיכשלו אל יגל לבך' - הנה ראינו שאסור לשמוח במפלת אויביו ולשונאו, אפילו אם הוא רשע ואפילו מאומות העולם, וכל שכן לשום אחד מישראל. כי מלבד שעובר לאו מן התורה, גורם קטרוג גם בשמים כמו שכתב הרב החיד"א בפירוש משלי בפסוק: 'שנאה תעורר מדנים' - שנאה, ששונא אדם לחברו, תעורר מדנים למעלה בשמים, שיהיה קטרוג בין המלאכים של זה למלאכים של חברו כי כל אחד יש לו מזלו, והמלאכים שנבראו ממצוותיו.

בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר' - שהפוך בה והפוך בה, שהכל בה, וסובלת כל הפירושים. והיום תבין בה מה שלא הבנת אתמול, 'ואלו ואלו דברי א-להים חיים'. וכל הפירושים סובלת התורה, מה שאין כן תורת האומות, שלא תתפרש כי אם פירוש אחד. ואמר: 'אשת חיל מי ימצא' - מי יתן שתמצא, רוצה לומר: מתפלל על ביאת הגואל, שיגלה לנו ה', דברים הסתומים והנעלמים ממנו היום הזה, והיום ההוא, השער הסגור יפתח 'ומלאה הארץ דעה'. ולפי שקראתי לדרך זה, דרך הרוח שהוא דרך הנבואה, ואמרו זיכרונם לברכה: אף על פי שניטלה נבואה מן הנביאים, מן החכמים לא ניטלה, אדבר כאן בכבוד התורה, אם יגזור ה' בחיים. פתח פיך ויאירו דברך קולמוסי העוסק בתורה לשמה.

מצוות 'עזוב תעזוב עמו', הנאמר בחמור של השונא הרובץ תחת משאו, כמאמר הכתוב: 'כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, עזוב תעזוב עמו', כוללת גם הרעיון וחפץ הא-להי הכללי שנטיב גם לאויבנו, ונשכח שנאתו בעת דחקו, לעוזרו ולתומכו כפי היכולת. והאיש אשר ישריש בליבו מידה טובה ויקרה זאת, יעזור לשונאו בכל אשר ימצא יד ומקום לזה, ועל ידי זה משלים חפץ ורצון ה'.

כשהגיע זמן העלייה לארץ ישראל התבקש להסביר מדוע היהודים רוצים לעזוב את לוב. הוא אמר להם: משל, לאדם ששכר חדר בבית של חברו, וחי עימו שנים רבות. יום אחד שפר גורלו, וקנה בית לעצמו, האם חברו לא ישמח בשמחתו?!

הנה אפילו שבעים אומות, זהירים במצוות הצדקה, והיא היא עומדת להם, זה כמה שנים בהצלחתם ומלכותם עומדת להם. ואנחנו בעוונותינו האריך הגלות, ואנחנו לא נושענו עד שיעלה רוח נדיבה עלינו, לעשות צדקה ומשפט, ויבנה בית קדשנו ותפארתנו, בביאת משיח צדקנו, בכח הצדקה שנעשה, ויקויים בנו, מה שכתוב: 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה'.

'ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק.' -
אמרו זיכרונם לברכה: 'הלחם בעמלק' - דווקא, לפי שבאו מלכויות רבות להילחם, וכשראו את כבודם של ישראל לא רצו להילחם, ועמלק אימץ את לבבו הערל, והקשה את רוחו, ונלחם. ולכך דווקא את עמלק הרגו, ולכך 'ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב'. עיין בזוהר ותמצא.
וזה נראה לי: 'וילחם עם ישראל ברפידים' - אפילו שראה רפיון ידיים משאר אומות, שרפו ידיהם אפילו שבאו עמו, שנבהלו ונמוגו, אפילו כך הוא - 'וילחם'. ואם כן ברפידים הוא ריפוי ידיים משאר אומות, ולכך תיבת 'ברפידים' לבסוף, שהיה לו לומר: ויבוא עמלק לרפידים וילחם, אלא לכך קיימו חכמינו זיכרונם לברכה שתיבת 'רפידים' - לדרשה: רפיון ידיים. והנה חכמינו זיכרונם לברכה פירשו: רפיון ידיים מישראל בתורה, ואנו פירשנו בלשון חכמינו זיכרונם לברכה: ברפיון ידיים משאר אומות שבאו עמו, ואפילו כך הוא - 'וילחם'. ולכך אמר לו משה: 'צא הילחם בעמלק' דווקא, ולא בשאר אומות שהם שם, כי חזרו בהם, והם שם כשבויים.

גמר הפירוד של האשכנזים היה כשעלה בידם להשיג פסק בשנת תרכ"ד (1864), מהמלומד הישמעאלי שייך אסעד, שגם הם בני אברהם יצחק ויעקב, ומותר לכל מוסלמי נאמן לאכול משחיטתם, על יסוד זה השיגו רישיון לפתוח בית מקולין מיוחד לבדם. מאז הפרישו עצמם כעדה מיוחדת שעליה לדאוג לכל צרכיה ומחסוריה, וגם הם נפרדו לשתי קהילות, ביניהן - פרושים וחסידים ...
מימים קדומים נהגו המוסלמים לאכול בשר משחיטת היהודים, אך בתור שכאלה חשבו רק את הספרדים, בעוד שהאשכנזים, שנבדלו בשפתם, תלבושתם ומנהגיהם מיתר תושבי הארץ, נחשבו בעיניהם כבני אמונה אחרת, בשם "שכנאז", ומשחיטתם לא אכלו. וכל זמן שלא היו לאשכנזים קונים לבשר הטריפה, אי אפשר היה להם לפתוח אטליז לבדם, ומכיוון שמכס הבשר היה ההכנסה העיקרית של העדה, לא הסכים החכם באשי להפרדת האשכנזים מהארגון הכללי.

ראה השגחתו יתברך בכלל ובפרט - שנתן בלב כל בני אדם להתעסק במלאכות משונות זו מזו, כדי שעיר אחד תהיה כלולה מכל מה שצריך אל הכללות, וכן בסחורות, וכן במאכלים. הלא תראה שהאיכרים עובדי האדמה נכנסים בכרך, והאחד מביא דבר אחד והאחר מביא דבר אחר, כולם לדרכם פנו איש לבצעו מקצהו, שאין כוונתם אלא לתועלת עצמם בלי ספק, והא-לוהים חשבה לתועלת הכללות.
כעניין שנאמר: 'ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ' וסמוך לו: 'היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם'. 'היוצר יחד לבם' - נאמר כנגד המביאים בכרך כל מיני מאכלים או מיני סחורה, שהקדוש ברוך הוא נתן בליבם של אלו לבוא כולם בשוק אחד לצורך הכללות, ואף על פי שאין כוונתם אלא להנאת עצמם. 'המבין אל כל מעשיהם' - נאמר על בעלי מלאכה, שכולם לדרכם פנו איש לבצעו מקצהו לעשות את לחמם על ידי מלאכתם, אבל הבורא יתברך הוא שהבין צורך הכללות, וחלק להם המלאכות, שלא יעשו כולם מלאכה אחת, אלא מלאכות שונות זו מזו, לתכלית הנזכר, ודי לחכימא.

הביטויים: 'רעך', 'אחיך', 'עמיתך', מתכוונים אל בני ישראל, אפילו במצווה הנעלה שבפרשת קדושים: 'ואהבת לרעך כמוך', המקבילה לתחילת של הפסוק: 'לא תקום ולא תטור את בני עמך'. אבל בהמשך אותו הפרק עצמו נאמר במפורש: 'כאזרח מכם יהיה לכם, הגר הגר אתכם' - כלומר הנוכרי, לפי הוראת המילה 'גר' במקרא, 'ואהבת לו כמוך'. - ואם כן הדבר, כל בני האדם במשמע. חוקי התורה מתכוונים לעם ישראל בארצו, ובחברה הישראלית שבארץ ישראל, אין אלא שני סוגים אלו של בני אדם: בני ישראל והגרים, ואם שניהם במשמע, כל בני האדם במשמע. ובזמן שבני ישראל נמצאים בגולה בארץ אחרת, אז כל בני אדם שבאותה הארץ כלולים במושג 'רעך', כפי שיוצא משימוש הלשון העברית: 'איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה'. שם רעהו ורעותה הם המצרים והמצריות. כל איש מצרי הוא רעהו של כל איש מישראל, וכל אשה מצרית היא רעותה של כל אשה ישראלית.

'מגיד דבריו ליעקב, חוקיו ומשפטיו לישראל. לא עשה כן לכל גוי, ומשפטים בל ידעום, הללויה' - הוא מה שכתב הרמב"ן בפרשת וישלח, שמצוות הדינים שנצטווו אומות העולם הוא שילמדו הדינים של ישראל ולא ידונו לפי שכלם, עיין ערכו בפסוק: 'ויקחו את דינה מבית שכם'. ובזה יובן הפסוק: לא עשה כן לכל גוי'. ואם תאמר, תינח 'חוקיו' - שלא ציווה להם, אבל 'משפטיו' וודאי נצטווו עליהם. לכן אמר 'ומשפטים בל ידעום' - כי ה' לא הודיעם ולא לימדם, אלא צריכים לבוא וללמוד אותם מישראל, שהם בני מסתורים שלו, ולהם נמסרו סדרי הדינים לתיקון העולם. משפט לזה וצדקה לזה.
ולכן, כשבני נוח, המקיימים שבע המצוות, מכוונים לשמיים, שאז נקראים חסידי אומות העולם, וכפי שכתב הרמב"ם, ויש להם חלק לעולם הבא, לפי מדרגתם הראויה להם, בהיותם בתורת 'בני נוח', שאם ירצו להתגייר - אין הקדוש ברוך הוא מבזה שום ברייה מבריותיו, הגם שבחר בעמו והם בניו חביביו, וזהו שאמר הכתוב: 'והייתם לי סגולה מכל העמים'. ואם תאמר: והרי הם שנויים לפניך, ומה היא מעלתנו להיות סגולה מכולם? - לזה אמר: 'כי לי כל הארץ' - ואינם נבזים לפניי, אלא נתתי גם להם רשות להתקרב אליי - או בקיום שבע מצוות או בהתגיירם, אבל 'אתם תהיו לי'.

וישים אל ליבו כי הוא עוסק בשבחו של הקב"ה ואנו אומרים יתגדל ויתקדש וכו', ואיך יתכן לדבר ולשוח על צרכיו או שיחה בטלה חס וחלילה, ובפרט בעת התפילה ובפרט בעת קריאת שמע .
וייקחו מוסר מאומות העולם שאינם מדברים כלל בבית תפילתם.

מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד כי ריב אברהם ולוט היה שלוות הכנעני והפריזי.
'ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט, והכנעני והפריזי אז יושב בארץ'. - כי ינצו אנשים ויתקוטטו יחדיו, ישיש וישמח האמצעי שביניהם, והשלישי ייהנה מתלונותם, ובהצותם זה עם זה. וכבר שגור בפי כל המשל: 'בין שני אנשים מריבים - השלישי שמח'. ובהפך האהבה בין חברים מקשיבים היא סיבת כל הטוב, ושאויביהם ייראו מהם, וישבו המה לבטח. זהו רצונו של מקרא. כי ריב ומדון אברהם ולוט, היה שלוות הכנעני והפריזי, שהיו יושבים בארץ בהשקט. ולמדנו שהכנעני לא עשה כמעשיהם. וגם בהיותם שתי אומות: כנעני, פריזי - מכל מקום, שלום ביניהם, ולגוי אחד יתחשב, וכולם בשם כנעני יקראו. ובהיותו 'חבור עצבים הנח לו' ויושבים לבטח לעם אחד.

אות חי"ת - אות חית היא רמוזה על האחדות שכל זמן שיש אחדות ואהבה בין ישראל, שאוהבים זה לזה, עושים חיבוד וייחוד בעולמות העליונים ויהיה שלום בכל העולם.
כי כן צורת ח' כזה שכתובים הסופרים הם אותיות ו' ז' בגימטרייה - אחד, ואם יהיה שנאה ביניהם אזי יגרמו לכל דבר רע שירד לעולם בעוון שנאת חינם.

'לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם כי ברשעת הגויים האלה ה' א-לוהיך מורישם מפניך, ולמען נקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב' -
שאלני חבר אחד: והלא גם בלא 'רשעת הגויים', צריך הדבר להתקיים - בעבור 'השבועה', ואם כן מה זה תלוי ב'רשעת הגויים'?
והשיבותי לו: שאם לא רשעת הגויים, לא היו מגורשים האומות ממנה, אלא היו יושבים ישראל והאומות יחדיו. לכן בעבור 'רשעת הגויים' נתגרשו האומות לגמרי, ובעבור השבועה ישבו בה ישראל.
ועוד, בתחילת השבועה כשאמר הקב"ה לאברהם לתת לו את ארץ כנען היו הם רשעים, ולכן אמר לו הקב"ה לתת לו את ארץ כנען, אבל אם היו צדיקים, לא היה נותן לו ארץ כנען אלא ארץ אחרת, או ישבו יחדיו, ואם כן הווי בעבור 'רשעת הגויים'.

כל בני אדם הם כשלשלת, שכל אחת מטבעותיה חובקת חברתה, ובכן תחוברנה יחד, ותועיל השלשלת לשימושה, אך אם כל אחת מהן תישאר לבדה או אם תנתק אפילו אחת מהן, כבר פסקה תועלתן, והשלשלת אינה שווה לכלום; ודבר גלוי וידוע כי אי אפשר לאדם לחיות חיי נחת אם הוא לבדו, יטרח לעצמו, ולא יגיע לאכול פת לחם או לכסות בשרו בשמלה או לחסות תחת צל קורה כי אם בעזר הרבה מאישי מינו המשתדלים בעדו, אם כן ראוי שלא יתראה גם הוא כפוי טובה נגדם, וישיב להם במקצת מה שחייב להם, ועל זה העניין אמרו: 'גמילות חסדים' ולא עשיית חסדים - ללמדנו שגם אם ירבה האדם להיטיב לעמיתו, אין זה כי אם גמול לחסד שכבר קבל ממנו.

מראוי ונכון לנו להכיר את ערך האדם, כי בצלם א-לוהים ברא את האדם, ואין ראוי להיות במחלוקת עם שום נברא, בין ישראלי ואחיו הישראלי, או בין ישראלי ונוצרי, או בין ישראלי וישמעאלי. כי בנוגע אל האנושיות ויישוב העולם אחים אנחנו, אך בנוגע אל הדת והדין הם ילכו להם באשר יחפצו, ואנחנו נלך בשם ה' ובתורתו הקדושה הכתובה והמסורה, ואין לכל הממשלות מבוא במה שנוגע אל הנפשות. כי רק הגופים נידונים לפניהם, ולכן הרשונו לעשות כתורה וכמצווה.

המינים פוקרים בתיבת 'נעשה אדם' - שקשה הדבר בעיניהם, שהקדוש ברוך הוא ימלך במלאכי השרת - להורות לאדם מידת הענווה.
ולזה אמר דוד המלך, עליו השלום, 'יאכלו ענווים ושבעו', ירצה כי מי שיש בו הענווה, זוכה לעונג העולם הבא - לאכול ולשתות, כאמור 'היפך המתגאה שנהפך לו לנגע'. וזאת שנית בענווים יחי לבבכם לעד, שעפרם ננער לעתיד לבוא וחיים בחיי עולם.
ובזה בראות האומות - חיבת הענווים לפני הקדוש ברוך הוא, אז יזכרו - 'וישובו אל ה' כל אפסי ארץ וישתחוו לפניך כל משפחות גוים', כי כולם יקראו בשם ה' ולא יוסיפו לטעות ב'נעשה אדם', לומר חס ושלום - שתי רשויות הם, כי בראותם חיבת הענווים לפני הקדוש ברוך הוא, יתברר להם שלא נכתב 'נעשה אדם' אלא ללמד הענווה, כי רבה היא לפניו יתברך.

שאלה. אם מותר להשכיר כלי רכיבה הנקרא 'ביסכלית' (אופניים) לגוי לרכב עליו בשבת.
תשובה. לכאורה דבר זה מבואר בדברי מרן בסימן רמ"ו סעיף א', שכתב: 'מותר להשכיר כלים לאינו יהודי בשבת, ואף על פי שהוא עושה בהם מלאכה גמורה, מפני שאין אנו מצווים על שביתת כלים'. יעויין שם. והוא הדין במקרה שלנו. מכל שכן ודאי שמותר להשכיר ואין בזה שום איסור.

עלינו לשבח לאדון הכל, אשר יצר את האדם בחוכמה, והיותו יציר כפיו, הוא והנמשכים ממנו, הם קרובים לנטות יותר אל השלמות מצד הצורה, מנטות אל החיסרון מצד החומר

נשאלתי באחד, ששכח אצלו, גוי ערבי, איזה כסף, ויודעו ומכירו - אם מותר שלא להחזיר הכסף לבעליו, ולתת אותו כסף לצדקה?
...בגויים שהם מאמינים בבורא עולם, ובפרט הישמעאלים, שהם אדוקים ביוצר כל, ומאמינים בחידוש העולם ובתחיית המתים, ודאי חייב להחזיר להם אבדתם. ועם שזה פשוט, אבל כתבתי זה לאנשים אשר כגילי וללמוד לעצמי, ודייק ותמצא קל.

הקדוש ברוך הוא מתקנא על שפיכות דמים, וזו ממצוות הטבעיות, שההורג ייהרג כמו שכתוב: 'שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם א-להים עשה את האדם', וזאת האומה הרשעה, שהיא תמיד מעוררת מלחמות, בוודאי דמים רבים ישפכו בעונות. בשביל כך מתקנא, כביכול, ומעורר ליבות בני אדם להיות ריעים ואוהבים זה לזה, אפילו אינם קרובים. ... חובה על בני האדם, מצד קיום העולם להיות ריעים ואוהבים, שאם יבוא אדם רשע להתגרות ברשע על חברו, יבוא רעו לעוזרו.
כמו שאירע בעניין זאת המלחמה הנוראה, שאלמלא לא נתעוררו, המלכים שלושה, לסייע זה לזה, והשם יתברך הצליח דרכם כדי להתקיים העולם, היתה מאבדת כל העולם.
ראו שנתגרו על מלכות צרפת היא מלכות לא-פראנץ, שהיא ידועה ומפורסמת, מלכות אמיתית רחמנית 'וכל העולם יגידון יעידון' על רוב מעלת מידותיה, והשם יתברך נתן שפע טוב במלכותה, וכל העולם שתחת מלכותה, שוקטת במנוחה, לא שטן ולא פגע רע, וכל המלכים זולתה תמהים על מנוחתה ושלוותה, ותמיד זאת המלכות הרשעה של אלמאן מתגרית בה.

'הווי מתפלל בשלומה של מלכות' - כאשר נלטוש עין בדברי התנא להתעורר על דברי קודשו, נראה כי כוונתו בזה לבל יעלה על דעת האדם כי פחדו ליראתו מפני המלך הוא מיראת העונש, אולם מי שיש לו לב מבין, ישכיל ויבין כי מלבד יראת העונש, הכרחי מאוד להיות כפוף תחת יד המלך לשמוע בקולו ולדבקה בו באהבה עזה, כי המלך הוא ציר ממרום, שלוח פה בארץ, והשם הוא שבחר באדם הזה להיות מלך, ולשומו לשומר האנשים בארצות החיים. ואם ה' אצל מכבודו ויתן לו להיות מרומם על כל בני תמותה, אם כן גדול הוא החוב על כל איש ואיש להוקירו ולאהבו בכל לב ונפש. לשמור פקודתו ולהתפלל בעד שלומו והצלחתו, כי שלומו והצלחתו הוא הצלחת עמו וארצו. ועל ידי הנהגת ממשלת המלכות להעניש המורדים והפושעים, על ידי זה שוכני ארץ יושבים שלווים ושקטים - 'שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו'. ומוזהרים אנו בזה שלא להיות כפויי טובה, חס ושלום, כי מכיוון שהמלכות מגונן עלינו, ובמשפט יעמיד ארץ, מחויבים אנחנו להתפלל בעד שלום המלכות. וכן מצינו באברהם אבינו, עליו השלום, שהתפלל בעד אבימלך. ויעקב אבינו, עליו השלום: 'ויברך יעקב את פרעה', וכן ציווה ירמיה הנביא, עליו השלום, לבני הגולה: 'ודרשו את שלום העיר ... כי בשלומה יהיה לכם שלום'.

'רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם' - אפשר לפרש שלא בחר הקב"ה בישראל אלא משום שהם ענווים, וידוע שהעניו נמחלין לו כל עוונותיו.
וזה שאמר: 'רק אתכם ידעתי' - רצה לומר: אני לא ידעתי אתכם מכל האומות, אלא על ידי שאתם ממעטים עצמכם, כרמוז בתיבת 'רק' - שהיא למעט, לכן אפקוד עליכם.

'והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת ה' כרביבים עלי עשב' - זה רמז שארץ ישראל באחרית הימים תהיה מבורכת בתחום הכלכלי עד כדי כך שכל העולם יתברכו מפרותיה, כמו טל ומטר המחייה את הזרעים, כך פרות ארץ ישראל יתברכו.

נשאלתי במי שרוצה להקדיש ספר תורה להוליכו לקהילת קודש אליהו ביום ראשון של חג השבועות. והמנהג פה להוליך עם הספר כל כלי ניגון המוזיקה על-ידי גויים, כי בלאו הכי אין ישראל יודעים אם מותר לומר לגוי מערב יום טוב, שיכין כלי הניגון, ויבואו בעלי המלאכה, וילכו לפני הספר תורה בניגון הנזכר, או אנו חוששים שמא יתקן כלי שיר או לא. ...
לנידון שלנו, ודאי מותר. והיתרתי להם בפשיטות כנ"ל, וכל שכן כי כבר נהגו כן פה, כאשר העידו בפני כמה אנשים של צורה, כי כן עשו כמה פעמים בזמן הרבנים שקדמוני.

משנה תורה, הלכות מלכים: 'כל המקבל שבע מצוות ונזהר לעשותן, הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן, מפני שציווה בהן הקדוש ברוך הוא, והודיענו על ידי משה רבינו, שבני נוח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת, אין זה גר תושב ואינו מחסידי העולם אלא מחכמיהם' - אם נפרש מילים אלה כפשוטן, הרי לפנינו סברה אישית, שאין לה יסוד בתורת החכמים הקדמונים, ואף נוגדת היא את השכל, כפי שציינו זאת מפרשיו; ומכאן שצריך לפרש ולהבין מילים אלה על פי כוונתן - כדי להיוושע חייב הנוכרי לקיים את המצוות האמורות כדבר הרצוי לא-לוהים ... כי מה שמזכה בעיקרו את האדם לחיי נצח היא פעולתו מאהבת א-לוהים ומכבוד ויראה כלפיו ... אלה אשר אינם יודעים שהמצוות האמורות נצטוו על ידי א-לוהים לנח ולמשה, אך הם מקיימים אותן על פי צו השכל הטבעי, מתוך ידיעה שבכך הם משרתים את א-לוהים ומשביעים את רצונו, ברי שרבי משה בן מימון לא ישלול מהם את חלקם בחיי הנצח העתידים.

וששאלת בישמעאלי שתלה בשמים עליו מיני פרחים כאשכול, אם מברכים עליהם?
תשובה: נראה שיכולים לברך עליהם, שלא אסרו רק בשמים של ערווה או של מסיבתם, שסתם מסיבתם לעבודה זרה, אבל אם תלה עליו בשמים לנוי ולהתבשם, אפילו הוא עובד עבודה זרה מותר.
והישמעאלים אפילו במסיבתם, נראה שמותר, שלא עובדי עבודה זרה הם. וכמו שכתוב ביורה דעה בסימן קכ"ד וכמו שכתב מעלתו. וכן אם בירך הישמעאלי איזה מהברכות, אם אינו מתלוצץ רק כוונתו לשם שמים, נראה שעונים אחריו אמן וכמו שכתב מעלתו.

'כל המצווה אשר אנכי מצווך היום, תשמרון לעשות למען תחיון, ורביתם, ובאתם, וירשתם את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם.' - כי ממשלתנו ממשלת בריטניה הגדולה, נתנה חנינה לעם ישראל, לבנות בארץ ישראל בית לאומי.
אכן זהו שקשה - שבחוקים אשר נתנה כמה מן המצוות בטלות. אחד - על ידי חופש הדעות בטלה מצוות תוכחה, באומרם: כל אחד בינו לשמים. שנית - דיני ממונות ודיני עונשים, אשר אין יכולים לדון על פי תורתנו, אלא על פי דיני הממשלה, שנוהגים לדון בהם בארץ בריטניה.
אשר זהו כוונת: 'כל המצווה הזאת אשר אנוכי מצווך היום' - דייקא שלא נוכל לקיים את כל המצוות מצד דינא דמלכותא. על זה נאמר: 'לא בשמים' – באמרם: כל אחד בינו לשמיים, ובטלה מצוות תוכחה. גם לא 'מעבר לים היא' - שהם החוקים ודיני ממונות הבאים ממשלות הים. אלא 'כי קרוב אליך הדבר מאוד' - סור מרע ועשה טוב.

כתוב בזוהר הקדוש ובכמה מקומות, שאין התרוממות ועילוי לשום אומה אלא למי ששולטת על ישראל, שאם היא שולטת על ישראל היא שולטת על הכל, כמו מצרים, שכשהיו שולטים על ישראל היו שולטים על הכל, וכשיצאו ישראל אבד זכרם, וכן בבל שהשליטו הקב"ה לנבוכדנצר על כל העולם כדי להביא ישראל תחת ידו, וכן מדי ופרס, וכשיצאו ישראל מרשותם היו ממלכה, וכן ארבע מלכויות.
וזה שאמר: 'הנה עם בני ישראל רב ועצום' - רצה לומר: העם של בני ישראל, דהיינו העם השולט על בני ישראל, הוא רב ועצום. וכוונתן על עצמם ועל כל העם השולט בישראל. ועניין זה הוא 'ממנו' - רוצה לומר מסיבתו, דהיינו מסיבת ישראל.

'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך' - יש לפרש כי חובת היהודי בעולמו להיות אדוק במידותיו של הקב"ה. מה הוא רחום אף הוא רחום, מה הוא חנון אף הוא חנון. ועל דמותו יהיו נקראים מעצמו שמותיו של הקדוש ברוך הוא, והוא יהיה מורה ומלמד להועיל לכל יושבי חלד, ולפקוח עיני עיוורים ולהאיר לארץ, באמונה צרופה, בתורה ובמידות טובות.

אמרו זיכרונם לברכה: טעם לגלות מצרים כדי שיזדכו ישראל מזוהמת הנחש, ויהיו כלי מוכן לקבלת התורה שהיא רוחנית, ואינה שורה רק על רק על האדם המופשט מהחומר והגשמיות. ...
ובזה יבואר דברי הכתוב: 'טוב לי כי עונתי למען אלמד חוקיך'. ... כמו שאמרו זיכרונם לברכה על רבי שמעון בר יוחאי, עליו השלום, כשיצא מן המערה, היה כל בשרו חלודין חלודין. פגע בו רבי פנחס בן יאיר, זכותו יגן עלינו אמן. ואמר לו: אוי לי שראיתיך בכך. אמר לו: אלמלא לא ראיתני בכך, לא הייתי בכך. שאלמלא לא נתענתי ונעשה בשרי חלודין, לא זכיתי לתורה כל כך. וכן מצאנו בהלל הזקן, שהיה עני ודחוק מאוד, והיה מצער עצמו, ונתלה בחלון בית המדרש כדי לשמוע דברי תורה, והשלג יורד עליו ולא חש לצער הגוף, כנגד חשקו הגדול בתורה. ועל ידי זה זכה לכתרה של תורה.
וזהו: 'טוב לי כי עונתי' - בצער הגוף 'למען אלמד חוקיך' - שעל ידי העינוי אזכה לתורה. וכנזכר. ולפי דרכנו שגלות מצרים היה בשביל קבלת התורה יש לפרש שכך הוא אומר: 'טוב לי כי עונתי' - בשעבוד וגלות מצרים, 'למען אלמד חוקיך' - שאקבל על הר סיני חוקיך ומצוותיך הרוחניות.

שאלני עובר אורח מעולי רגלים על ראובן, שהוא להוט הרבה אחר שתית העשן, ונקרא בכל לשון טוטון, כל ימי החול לרבות הלילות עד שהשינה חוטפתו, והיה לו צער הרבה על זה ביום שבת קודש. ויבקש לו יצרו עצה נבערה שילך וישב אצל הגוי השותה עשן, וייהנה מריח העשן היוצא מפי הגוי, וכן עשה, ונתיישבה דעתו בזה.
נמשך מזה שהיה לו לראובן אהוב, והרגיש בראובן שהיה לו הנאה מריח העשן. והגוי מעצמו אמר לראובן ביום שבת קודש שיפתח ראובן את פיו ויקבל העשן תוך פיו הרבה, כי ימלא את פיהו עשן ויוציאנו ראובן אחר כך לאט לאט, וכן היה עושה בכל יום שבת קודש.
ונמשך עוד מזה, שכשהיה הגוי רואה את ראובן בא אליו ביום שבת, טרם יקרב אליו היה משתדל להדליק כלי העשן לעשות נחת רוח לראובן, ובא ויושב בצידו ועושה כנזכר לעיל, ואף על פי שלא היה בדעתו של הגוי לשתות עשן, מכל מקום היה שותה בשביל כבוד ראובן אהובו. ונשאלתי אם יש איסור בדבר אם לאו? ...
ובוודאי שאיסור גדול עשה, שחילל את יום שבת, וצריך לקבל סיגופים, וישוב אל ה' וירחמהו, ובפרט שגם חילל ה' בין הגויים במעשהו הרע, שהיה מקבל העשן תוך פיו, כי אז ימלא פיהם שחוק על תורתנו הקדושה, ועוון חילול ה' גדול הוא.

'היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה' - כי בני גרים המה בני עניים, שאין להם זכות אבות, להיזהר מהם, שהתורה היוצאת מהם, יש לה קדושה מיוחדת בסוד 'השוכן בתוך טומאתן' כי מעז יוצא מתוק.

כיהנתי בתור רב לעזה, במשך חמש שנים, אשר היתה באותם הימים עיר מסחר. יהודי עזה סחרו אז במסחר השעורים והלענה, אותה ייבשו קלפו ומלאו ממנה תיבות גדולות, ושלחו להמבורג ולערי אירופא, ממנה עשו כינין, ומן השעורים - בירה. התקנתי מקווה טהרה לנשים, שעד אז טבלו בים בלילות כשבעליהן שומרים אותן מרחוק מפני הגויים שלא יתעללו בהן.
לא היה להם בית עלמין, וגם זה גרם ייסורים גדולים לנפטר וקרוביו, שהיו שולחים את המת בתוך ארון עץ, וקושרים אותו על גבי הגמל, ומלוים אותו לקבורה בחברון; דרך שגרמה צער למתים ולקרובים שליוו את הארון עד חברון, כשקרוביהם מצפים לשובם בשלום מסכנת הדרכים, ובראותי את צערם הנורא הזה נקנה ביוזמתי בית עלמין לקבורת המתים.
בעזה חיברתי ספר 'דע מה שתשיב לאפיקורס' יחד עם המופתי של עזה, שייך עבד אללה אלעלאמי. הוא היה מבקר פעמיים בשבוע בביתי, כיוון שרצה לדעת הביאור הנכון של הפסוקים, שהועתקו מהתנ"ך על ידי השליחים לברית החדשה.

כתב מרן, כן מובא שם משם רש"י, שלא לקבור מתיהם יחד עם מתי ישראל בקברי ישראל, אלא מתעסקים בהם, אם מצאום הרוגים עם ישראל. והר"ן, כתב שלאו דווקא אם מצאום עם מתי ישראל, אפילו מצאו מתי גוים לבדם מתעסקים בהם מפני דרכי שלום, וכן לפרנס ענייהם ולבקר חוליהם.

ודימו אותו למשפך, שכשופך מלמטה נותנים לתוכו עוד מלמעלה. אבל כשאינו שופך מלמטה, אין נותנים לתוכו מלמעלה. נמצא שכשאדם נותן צדקה ומחסר ממונו, מוצא הקדוש ברוך הוא מקום ליתן לו יותר. וזהו הרמז המסורה: 'הלוך וגדל' - שנותן צדקה מרובה, 'הלוך ושוב' - שנותנים לו מן השמים. 'הלוך וחסר' - שאינו נותן צדקה, 'הלוך ונסוע' - שאין נותנים לו עוד, ואז 'הלוך ילך ובכו'. לא עלינו.

לשון הקודש הוא לא יודע?! איך אתה לא יודע?! זה השפה שלך. אתה חייב לקחת מורה ולשלם לו משכורת שלמה, תאכל לחם עם מרגרינה, ותשלם משכורת למישהו שילמד אותך לשון הקודש. איך אתה יכול לחיות בלי זה?! התפילה - אתה לא מבין. התורה - אתה לא מבין. ...
פעם פגשתי יהודי, הוא מדבר בעברית, אמרתי לו: אתה היית בישראל? אומר לי: לא, אף פעם. אז איך אתה יודע? אומר: אני מקטנות, במרוקו, למדו אותנו בתלמוד תורה, אז אני יודע לדבר. ככה צריך. חייבים ללמוד לשון הקודש. אני מתפלא פה על כל בתי הספר היהודיים. אי אפשר. חייבים להעמיד מורה, אסור לו לדבר בצרפתית. בבית ספר יהודי למדו רק בלשון הקודש. רק ככה הם ילמדו. אין שפה אחרת, רק בלשון הקודש. צריכים להסביר את הצרפתית בלשון הקודש, ולא את הלשון הקודש בצרפתית.

ירצה הא-ל, שגם שאר הגויים ימצאו את דרכם אל הכבוד ההדדי, המובטח על ידי נביאינו, דרך שנוכל ללכת בה כולנו, מאוחדים מתוך הכרה ומתוך הרגשה, שאב אחד לכולנו ואל אחד בראנו.
מי יתן וירצה הא-ל שרגע זה, והכרה זו, ישתרשו בליבם של בני אנוש, והרוח הטובה של השלום, תשרור על העולם כולו, אמן.

'וישמע יתרו' - כתב ה'נזר הקודש', משם הרב 'זרע קודש', שטעם שניתנה התורה במדבר ולא בארץ הקדושה כדי להודיע שאפילו אומות העולם יבואו ויתגיירו וילמדו תורה, ועיין עוד. ובזה מתיישב היטב המדרש, כי כששמע מתן תורה שהיה במדבר, הוכח לו שיכולים הם להתגייר, ולכן בא להתגייר.

מדוע היהודים, אשר נמלטו מספרד, מעולם לא שכחו את המולדת שהותירו מאחוריהם, ומפני מה אהבתם לספרד לא שככה? - תשובה אחת בלבד יש לדבר: בין כל הפזורות אשר עדות ישראל חיו בהן, רק בזו שבספרד היה אי-פעם תור זהב. שלא כמו בפזורות אחרות, יהודים לא נתפסו כמיעוט זר בה, כי אם כבשר מבשרו של העם היושב על אדמת איבריה. ולפיכך הם הרגישו כה פגועים כשהם אולצו לעזוב את הארץ, אשר בה חיו קרוב לאלפיים שנים. ...
נוכח חוסר סובלנות של העבר, אנו מחפשים ומציעים מסר של סובלנות בהווה, מסר של שותפות כלל-אנושית, עבור כל האנשים והנשים אשר הם בעלי רצון טוב, כדרך היחידה להבנה משותפת של האנושות. בעולם מעורער ומסוכסך, בקשה זו לסובלנות הדדית, שהייתה נחלתה של ספרד העתיקה, רלבנטית גם לספרד המודרנית. ספרד מחייה אצלנו, היהודים, זיכרונות מאותם ימים בהם אבותינו התגוררו בה, וגברים ונשים, בני דתות שונות – יהדות, נצרות ואסלאם - ייסדו בה חברה אשר סיפקה דוגמה לאחווה ולשיתוף, אשר בכוחה של סבלנות הדדית להוביל אליה.

'ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו' - על פי הפשט, יצחק אבינו אהב את עשו כי היה מוציא את לחמו בכוחות עצמו (ויצחק היה נוטה למדת הדין). ואילו יעקב, יושב אהלים, רצה רק לשבת באוהל וללמוד, והיה בעיני עשו כפרזיט - חי על חשבון אחרים.
יצחק אבינו רצה לברך את עשו. ואילו רבקה אוהבת את יעקב, כי רבקה הרגישה והבינה את חשיבות לימוד התורה של יעקב, כי המשך האומה וקיומה יתכן רק על ידי התורה. יעקב אבינו התנגד לבקשת אמו לקחת את הברכות, בטענתו: 'אולי ימושני אבי, והייתי בעיניו כמתעתע'. מלת מתעתע היא מאד נדירה בתנ"ך, ועבודה זרה נקראת 'מעשה תעתועים'.
יעקב אבינו פחד שאם יבוא לקחת ברכה המיועדת לעשו, שהיא ברכה גשמית, יצטרך לשנות את סדר חייו, ולעזוב את בית המדרש כדי לעמול לפרנסתו. יש חשש שעל ידי כן ירום לבבו וישכח את ה' לומר: 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה', ויהיה קרוב לעובד עבודה זרה, ולכן אמר אולי ימושני אבי (שבשמים) והבאתי עלי קללה. אחרי שיעקב עבד בבית לבן למחיתו, כבר אין סיבה לעשו לשנוא אותו, כי גם הוא מתפרנס ממעשה ידיו, ולכן שלח מלאכים לעשו והודיעו: 'ויהי לי שור וחמור' - להראות לו שגם הוא יכול להתפרנס בלי להזדקק לאחרים.

כעין זה קרא ללוט כשברח עם אשתו ובנותיו מסדום, ונצטווה שלא להסתכל אחורנית, ומידת הדין הקשה פגעה באשתו שהציצה ונפגעה והפכה לנציב מלח. אשתו סברה שבזכות מעשיהם הטובים הם ניצולים, וכל כן רצתה לראות באובדן הרשעים, אך כיוון שבאמת מצד עצמם לא היו ראויים להינצל, אלא בזכותו של אברהם אבינו עליו השלום, לכן נענשה אשת לוט בהופכה לנציב מלח.

ואפילו כל מה שעשה, ועתיד היה לעשות, עת שנתן לשמונים אלף יהודים נודות נפוחים, וכל מה שעבר בגלות המר והנמהר, וכל מה שהרעו לנו הישמעאלים וכו', רב שרירא גאון, זקן מופלג, פשטו ידיו על חומת העיר, ודפקו אותה במסמרים, ופרחה רוחו וכו', ועוד ועוד, עם כל זה נאמר עליו: 'באשר הוא שם' - פירוש: עוד לא נתמלאה סאתם.

באריכות הגלות יותר מדאי, יש לישראל להיבדל מהבלי העולם, ולאחוז בחותמו של הקדוש ברוך הוא שהוא אמת. ולקדש עצמם אף במותר להם, ושלא לשקר לא לישראל ולא לנוכרי, ולא להטעותו בשום עניין. כמו שנאמר: 'שארית ישראל לא יעשו עוולה, ולא ידברו כזב, ולא ימצא בפיהם לשון תרמית'. וכתוב: ו'זרעתיה לי בארץ' - אדם זורע כור אחד כדי שימצא כמה כורים, כך זרע הקדוש ברוך הוא את ישראל בין האומות כדי שיתווספו עליהם גרים, וכל זמן שמתנהגים עמהם ברמאות, מי ידבק בהם?!

'צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת' - בצדקה שעושים ישראל קונים מעלה והתרוממות. אבל אין להם התרוממות בקיומה אלא כשעושים אותה עם ישראל. אבל החסד שעושים עם לאומים, שהם אומות העולם אין להם תועלת מאותו חסד, אלא הממון שנותנים להם הוא 'חטאת' - רוצה לומר: חסרון.

'כל דכפין ייתי וייכול' - כלומר עניינו: מי שהוא רעב יבוא ויאכל, לפי שאנחנו בלילה הזה מלכים, אחר שהיינו עבדים לפרעה. 'וכל דצריך לפסח ייתי ויפסח' - כלומר עניינו: מי שיש לו צורך להתגייר ולהיכנס בתוכנו, יבוא ויהיה כמונו. 'שתא הכא, לשנה הבאה' - זה על דרך התפילה, כלומר עניינו: שנה זו, אף על פי שאנו בגלות, הרי בשנה הבאה ואנחנו בארץ ישראל. 'שתא הדא עבדי' - כלומר עניינו: כי בשנה זו אנחנו כבושים תחת השעבוד, 'לשתא דאתיא בני חארי' - כלומר עניינו: ובשנה הבאה, אם ירצה ה', ואנחנו כבר בני חורין.

שולחן עורך - מביא זכירה לרוע לב המצריים, כי לא יאכלו לחם עם ישראל, ונהיה כטמא בעיניהם לבלתי היות על שולחנם, אבל עכשיו אנו בני חורין - ערוך השולחן, ולקח הוא ושכנו, גם עני ואביון, סמוכים על שולחן של בעל הבית, להלל לשבח בצאת ישראל ממצרים.

העיר מה נעשה בזרועות מגולות? - כבר הבאנו דברי הרב בן איש חי ז"ל הנ"ל באות י' - באישה מניקה בשעת היניקה, שנאמר בשם יש אומרים - שבאותו זמן נחשבים כמו כפות ידיים. ורק אם אינה מניקה, שדרכה להצניע דדיה, ומקפדת על זה, אז אסור לקרות כנגדה. עד כאן.
ומשתלה הדבר בה - במקפדת, שלא בשעת יניקה, מבואר שאם אינה מקפדת, גם בשעה שאינה מניקה, הווה לה כמו כפות הידיים. ודון מזה לגילוי זרועות, בזה הזמן, שכיוון שאינם מקפידות לכסות, הווה להן ככפות הידיים. ועיין עוד שם באות י"ב - במקומות שנשים אין דרכן ללכת באנפילאות, שפשוט לפניו להתיר. ורק אם הולך למקומות שהנשים לובשים אנפילאות, גם אם אשתו, לא דרכה בכך, אסור לקרות כנגדם, כיוון שבמקום ההוא, דרכם לכסות. עיין שם. ומטעם זה כתב בתי"ה שנשי הערביים, שדרכם לגלות זרועותיהם אסור לקרות, עיין שם. - דהיינו מפני שהנשים היהודיות, דרכם לכסות. מבואר מזה, שאם היו גם הנשים היהודיות, דרכם לגלות - מותר לקרות כנגדם.

ידוע מה שכתב רבינו הגדול הרמב"ם: שהשמחה בעבודת השם יתברך ובאהבתו בעשיית מצותיו, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחת מצוה זאת ראוי ליפרע ממנו. ...
ועל זה סמכו גדולי הדורות של עדות המזרח לחבר שירים ופזמונים בלחן של שירי ערבים לשורר ולזמר להשם יתברך במסיבות של חתן ובר מצוה ובמילה, ובשבתות וימים טובים, בשירים המיוסדים על פי לחן של שירים ערביים. ויש להמליץ על זה - 'על ערבים בתוכה תלינו כנורותינו'.

אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: גדול השלום שאפילו בזמן מלחמה צריכים שלום, ואפילו מלאכי השרת צריכים שלום שנאמר: 'עושה שלום במרומיו', וברכת כוהנים חותמת בשלום שנאמר: 'וישם לך שלום', ואף משה רבינו עליו השלום ביקש את השלום שנאמר: 'ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון דברי שלום לאמור', ומלך המשיח יפתח בשלום, והנביאים נבאו על השלום, ואין הקב"ה מנחם את ירושלים אלא בשלום, ועוד ראיות רבות על השלום.
ולזה נאמר: 'וקראת אליה לשלום' - והכוונה בזה: שידעו אומות העולם את מעלת תורתנו הקדושה, שציוותה לפתוח להם בשלום. 'ואם לא תשלים עמך' - רצה לומר: שלא יכירו אומות העולם מעלת התורה והשלום, אלא שרוצים לעשות עלינו מלחמה, אז - 'וצרת עליה'.

'רני עקרה לא ילדה ... הרחיבי מקום אהלך ... כי ימין ושמאל תפרוצי, וזרעך גויים ירש' - ראוי להבין במה שכתב הרד"ק בפסוק: 'הרחיבי מקום אהלך' - מרוב בנים. מהיכן יבואו הבנים?! - מאחר שהיא עקרה. ...
והדברים נמשכים לזה, שנמצא בזוהר הקדוש, פרשת שלח לך, דף קס"ח עמוד א, וזה לשונו: רב מתיבתא אמר: כתוב 'ותהי שרי עקרה, אין לה ולד'. ממה שאמר 'ותהי שרי עקרה', אין אני יודע שאין לה ולד?! - אלא כך אמר רב מתיבתא: ולד לא הייתה מולידה, אבל נשמות הייתה מולידה, בהתדבקות בתשוקה, שהם שני זכאים, היו מולדים נשמות לגרים, בכל הזמן ההוא שהיו בחרן, כמו שעושים צדיקים בגן עדן, כמו שכתוב: 'ואת הנפש אשר עשו בחרן' - נפש עשו וודאי. עד כאן לשונם.
הנה מפורש, יוצא מזה, שאם איש ואשה נזדווגו זה עם זה, ונמצאו עקרים ולא זכו, לא עלינו, להוליד, בעניין שהיה אברהם אבינו עם שרה. חס ושלום, שנעקר מהם אותם הטיפות, ולריק יגעו, אלא הקדוש ברוך הוא אינו מאבד שום טיפה מהם, ולוקח אותם הטיפות ומוליד נשמות הגרים. וכמו שהוא מוציא מזיווג נשמות הצדיקים בגן עדן, ומוליד מהם נשמות הגרים, ומתגלגלים ובאים בעולם הזה.
וזהו שאמר ישעיה הנביא, עליו השלום: 'רני עקרה לא ילדה, פצחי רנה וצהלי לא חלה' - רצונו לומר, שאף על פי שאת 'עקרה לא ילדה', אפילו כך, רני וגם 'פצחי רנה וצהלי', אף על פי ש'לא חלה' - ופירוש חלה הוא גם כן ענין לידה, מטעם ש'הרחיבי מקום אהלך' - מרוב בנים שיבואו לך, וכי 'ימין ושמאל תפרוצי'. ואם תאמר מאין יבואו הבנים? - לזה נתן טעם ואמר: 'וזרעך גויים יירש' - רצונו לומר: אותם הטיפות, זרע שלך 'גויים יירש', שיראו אותם הגויים, ויתהווה מהם הגרים, ובאים מימין ומשמאל, שאלו נקראים 'בנים' שלך.

תורתנו ומוסר היהדות מצווים אותנו: 'ואהבתם את הגר', ואילו תורת הזיוף הנאצית הארית מצווה 'ושנאתם את הגר'. עמל של למעלה מאלף שנים, מצד היהדות במדעיה, ובתרבותה בכלל, לא עמדו להם ליהודים. האם לא תבוש גרמניה ההיטלראית?!
האם במעשיה כלפי היהודים ואחרים, אינה חוששת למפלתה, הגזעית והתרבותית?! ואיך זה, ואיככה יכולים אנו להאמין עוד, בשום תרבות זולת זו של התורה?!

בזמן מלחמת העולם שמו סיר גדול בתוך החצר ובישלו וקראו: 'כל מי רעב יבוא יאכל'. אי אפשר לא להאמין לזה כי סתם לא יוצא שמועות. כל הזמן הבית שלנו היה מלא אורחים, כולם גויים מהכפרים מגבול תורכיה, והיו מביאים סחורה כמו צמר כבשים, ודברים אחרים כמו אגוזים, דבש ומאן, ועוד פירות יבשים. עד כמה שאני זוכר, היינו אני וחי אחי, רוכבים על חמורים, לקחת אותם, להשקות אותם מים מהנהר.

הטעם שאנו אומרים בשבת זה לזה 'שבת שלום', כתבו חכמינו זיכרונם לברכה, משום שהנשמה והגוף הם מתנגדים זה לזה כי הנשמה לא תחפוץ בשום אכילה ושתייה או בשום תענוג מהבלי העולם הזה, רק בדברים רוחניים, תלמוד תורה ומצוות ומעשים טובים. והגוף הוא להפך להוט אחר המאכלות והמשתאות והתענוגים למיניהם בראיה ושמיעה ודברים שמשעשעים את הגוף. ועל כן בכל ימות השנה הם מריבים זה עם זה, שיום שיש בו אכילה ושתייה ותענוג הגוף מתענג, והנשמה מצטערת, וביום שיש שבו תענית ולמוד התורה, הנשמה מתענגת והגוף מצטער, מה שאין כן ביום השבת שאכילתה וכל תענוגיה הם קודש ובזה גם הנשמה יש לה נחת רוח, ושניהם הגוף והנשמה הם בשמחה ובשלום, על כן קראו ליום ההוא 'שבת שלום' לאמור שלום הוא בין הגוף לנשמה.

על הבריות בגאווה אל ימשול; ולפני עור לא יתן מכשול. יחלק לעניים מטוב דגנו ותירושו; וישימו הצניף הטהור על ראשו. אמת יקנה ולא ימכור; ואת יצרו הרע יעכור. יכוף את ראשו כאגמון; ומידו לא יחסר הממון. יקריב את תפילתו כתור וגוזל; והשיב את הגזלה אשר גזל. יתן לכל שואל די מחסורו; וישביע את הרעבים מבשר סירו. יתהלך באמונה עם עדתו; ולא ישקר באמרי עדותו. ישוב בתשובה בטרם ינוסו צלליו; וידרוש מחילה על רוע מעלליו. יזהר בשמירת זכור ושמור; ובהשלימו תפילתו על הפתח ישמור. אל יונה את עמיתו; ולא ילבין פניו להמיתו. ישלח לחמו על פני המים; וכל מעשיו יהיו לשם שמים. יכניע גאונו ויהלך שחוח; וגופו לא ידכה וישוח. בן אדם התבונן ופקח את עיניך; ואל תבטח אל מעוניך. שים אבני הצדק במאזניך; ואמרי התוכחה הטה אוזניך. הוצא הגזל מכלובך; וקח אמרי בלבבך. התהלך באמת בתוך רחובך; ולא תרבה חטאתך וחובך.

'ואתה הקרב אליך את אהרון אחיך' - וכוונתי על מלך המשיח, וכינה אותו בשם אהרון לפי שבימיו יהיה שלום בעולם, כמו שאמר הכתוב: וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות', כמו שהיה אהרן אוהב שלום ורודף שלום. 'ואת בניו אתו' - היינו שקיבץ שארית ישראל המפוזרים בכל הארצות.

'כי גרים הייתם' - כמו שמפורש לפנינו: 'ואתם ידעתם את נפש הגר - כי גרים הייתם בארץ מצרים'. ומי שהיה בצרה וצוקה וה' הצילו, ראוי שירחם על כל הבא במצוקה ההיא, וכן הוא בתולדות נפש האדם - שיכמרו רחמיו בראותו את רעהו במכאוב, שהרגיש הוא בעצמו לשעבר.

כמה גדולה אהבה, שאוהב אותנו הקדוש ברוך הוא, כמו שכתב מלאכי: 'אהבתי אתכם אמר ה'', ולכן כתב בתורתו: 'והייתם לי סגולה מכל העמים'. וכתוב: 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש', וכיוון שכן, היה מן הראוי, שכל האומות יבקשו פנינו, בהיותנו אהוביו של מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, יען כך הוא דרכו של עולם, שרבים יבקשו פני אוהבי מלכי בשר ודם. אמנם עתה בעוונותינו הרבנים נהפכה השיטה שאנו שפלים ונבזים בעיניהם, כמו שכתוב: 'והוא עם בזוי ושסוי', וזה מפני אינם מכירים, אפילו שמו יתברך, כל שכן אנחנו עבדיו. ובלי ספק זה יהיה לעתיד לבוא, כשיכירו וידעו האמת, ככתוב: 'בימים ההמה וגו' החזיקו בכנף איש יהודי, לאמור נלכה עמכם, כי שמענו א-לוהים עמכם'. וגם בעולם הזה מצאנו שלפעמים הם מציצים מן החרכים, כמו שאמרו בני חת לאברהם: 'נשיא א-לוהים אתה בתוכנו'. וכן הפלישתים אמרו ליצחק: 'ראה ראינו כי היה ה' עמך'. וכמו כן פוטיפר אמר על יוסף: 'וירא אדוניו כי ה' אתו'.

ויאמר להם א-לוהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ. ויאמר א-להים הנה נתתי לכם את כל עשב השדה לאוכלה' - מתוך שבראם בצלמו ורצה בהתעלותם, דרש מהם, שימנעו את עצמם, משלושת הדברים המוציאים את האדם מן העולם - הקנאה, והתאווה והכבוד.
וזה שאמר להם 'פרו ורבו' - לא למען מילוי התאווה הבהמית, אלא למען - 'ומלאו את הארץ', 'ורדו (רידוי היינו כבוד) בדגת הים ובעוף השמים'. ולמנוע קנאה ושנאה ותחרות אמר: 'הנה נתתי לכם את כל עשב השדה לאוכלה' - המוכן לכולכם בלי לקנא ולהתחרות.

ורחמיו על כל מעשיו כתיב, ואפילו על הדגים מתחת לים, ועד עוף השמיים גברו רחמיו, לא כל שכן על בן אדם אשר הוא בצלם א-לוהים ודמותו. ...
ובוא וראה אפילו ישמעאלים מכניסים אורחים בסבר פנים יפות כמו שראינו בעירק בסוריה בתורכיה, כשהייתי, אני הכותב, הולך למול את בניהם. היו מכריזים בכל העיר ומודיעים להם שיתאספו לבית שר הגדול שלהם לכבוד המוהל המועלם וחכם היהודים, אז באים בהמוניהם בחדר גדול העשוי לאסיפות, והייתי מטיף להם דברי תוכחות בלשונם, לשון כרמנג'י, ונהנים מאוד מזה, ולפעמים הייתי פוסק להם את דינם על פי התורה.
והנה פעם הלכתי לעיר אחת שמה ספינדרי, ונאספו כולם אצלי, ואז פתאום היה ויכוח ביניהם, שרצו להפיל המנהיג הזקן שלהם ולהקים תחתיו את הבחור, אז שאלוני על זה וסיפרתי להם מעשי רחבעם בן שלמה המלך עד הסוף, אז ענו כולם בפה אחד, ואמרו לי תודה רבה, ועזבו את הזקן על כנו עד יום מותו, וכיבדו מאוד את תורתנו הקדושה תמיד.

כיוון ששירי לשון הקודש לא בא בחרוז ובמשקל, הנה החרוז והמשקל מי המציאם? - לדעת החבר בספר הכוזרי, וכן דעת רבי יהודה אל-חריזי, למדוהו היהודים מהישמעאלים. ... ולפי דעתי, הנבואות והשירים האמורות ברוח הקודש, מפני הטעם שכתב החבר, כמו שאמרתי לך, אבל שירים אחרים, היו עושים במשקל ובחרוז, וכאשר החל גלות החל הזה להתפזר בארצות העמים, למדו הגויים מלאכת השיר מהם, והיהודים מרוב הצרות והטלטולים שכחוהו, והייתה להם לזרא עד אשר קרוב לד' אלפים ות"ש שנה, העיר ה' לבות המשוררים הקדמונים, והחזירו עטרת השיר ליושנה.

'הללו את ה' כל גויים שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו, ואמת ה' לעולם הללויה' - ונראה לפרש באשר טבע הוא באנוש, שאם מישהו מוצא חן בעיני חברו ומשפיע עליו מטובו ומתנהג עמו במידת החסד והרחמים, משום כך פיהו מלא שבח ותהילה על מטיבו, ואנו השומעים כל השבח הזה מפיו אין אנו נותנים אמון בו, שידענו שהשוחד יעוור ועוצם עיניו מראות נכוחה. ברם, בשמענו השבח והתהילה מפי אדם שלא נהנה ממנו אף פעם, אנו מאמינים בכל היוצא מפיו.
לכן אמר המשורר: 'הללו את ה' כל גויים' - שלא עשה עמהם ניסים ונפלאות, ולא אנו, שבכל יום ויום מתרחשים לנו ניסים. וגבר עלינו חסדו, ואם נהללו ונשבחו יאמרו האומות שאין בפינו נכונה.
והנכון הוא ש'ואמת ה' לעולם' - ועל כן בקשתנו שטוחה לגויים ולאומים ידידינו המתפעלים מכל הטובות שעשה עמנו ה' - שיהללוהו וישבחוהו למען ידעו נאמנה גם צוררינו, כי ה' צבאות עמנו.

'אשכילה בדרך תמים ... אתהלך בתום לבבי, בקרב ביתי, לא אשית לנגד עיני דבר בליעל.' -
במה שכתוב באבות דרבי נתן פרק ז': בזמן שאדם ענותן ובני ביתו ענוותנים, כשבא עני ועמד על פתח בעל הבית, ואמר להם אביכם: יש כאן, יאמרו לו: הן, בוא והכנס, ושולחן היה ערוך לפניו, נכנס ואכל ושתה. עד כאן.
וידוע שהעניו נקרא תמים. וזה שאמר: 'אשכילה בדרך תמים' - דהיינו בדרך ענוה 'אתהלך בתום לבבי בקרב ביתי' - שאהיה עניו אני ובני ביתי, ועל ידי זה 'לא אשית לנגד עיני דבר בליעל' - רוצה לומר: לא אעלים עיני מן הצדקה, שהמעלים נקרא בליעל, כמו שכתבו זיכרונם לברכה: שעל ידי שאני ובני ביתי ענווים, כיון שבא העני פותחים לו, ויאכל ולא יעלימו עיניהם ממנו.

שער הנסים נכנסים כל המון כללות העולם, טף, ונשים ואפילו גויים. שהוא שער הנסים פתוח לכל, שכל העולם רואים בפירוש גדולתו יתברך ומכירים כוחו ויכולתו יתברך. וכמו שאמרו החרטומים אל פרעה - 'אצבע א-לוהים היא', וכן שרו הנשים בקריעת הים, ואפילו עוברים אמרו שירה.
אמנם בשער חקירת החכמה, בפעולותיו יתברך, נכנסים חכמים שבאומות, וכמו שאמרו: אם יאמרו לך שיש חכמים באומות העולם עובדי אלילים תאמין.

'הקל קול יעקב והידים ידי עשו' - ודברי רבותינו זיכרונם לברכה: 'בזמן שהקול קול יעקב, אין הידיים ידי עשו'. וזה שבאה מילת 'קל' חסרה ואו - לרמוז שהקול של תורה, יהיה קל בעיני הבריות, וכמו שאמרו: 'חכמת סופרים תסרח', אז 'אין הידיים ידי עשו' - שבן דוד בא. ויש לרמוז 'יעקב': נוטריקון - 'עת קץ בן ישי'. 'והידים' – נוטריקון: 'ויבוא המשיח משורש דוד יעמוד ינקום'. 'ידי' – נוטריקון: 'ירומם דגל היהודים'. 'עשו' – נוטריקון: 'והאויבים עושים שלום', ועל דרך שאמר הכתוב: 'וגר זאב עם כבש'.

'לא תקלל חרש' - הזהרה שלא יקלל את חברו בלשון סתום, שאינו מבואר ומבורר, שהוא לשון קללה. וכמו שמצוי בחסרי הדעת, שמקללין חבריהם בדברים סתומים, שנראים לכאורה, שאינם לשון קללה, 'ובקרבו ישים ארבו' שהם לשון קללה.
ובפרט אם יהיה זה עם העכו"ם, וכי כשיוודע לעכו"ם, שהוא מקללו, ירע הדבר ויבוא לחרף ולגדף דת ודין של שונאי ישראל, ומזה נמשך חלול ה', חס וחלילה.
וזה שתרגם אונקלוס 'לא תלוט דלא שמע' - ירצה אפילו שלא בפניו, בעניין שאינו שומעו, אסור לקללו, ויוכלל בזה מה שאינו מבורר לו, שהוא לשון קללה אסור גם כן, כי מאחר שאינו מבין, הרי הוא כחרש.

האחדות היא הכלל העיקרי והיסודי בעולם. ואמנם, כל גויי הארץ הם חלקי החברה האנושית, אשר איננה כי אם כנסת אחת ועם אחד, כמו שכתוב: 'כי לי כל הארץ'. ...
ויען כי בני ישראל נבחרו להנחיל לכל עמי הארץ, האמונה באחדות הא-ל ויסודות המוסר, וש'יראת ה' ראשית חכמה', ושעל ידיה ועל‏ ידי המעשים הטובים, יקנה לו האדם האושר, החולף בעולם הזה, והתמידי בעולם הבא, הפקודה אשר הופקדה לבני ישראל היא המעולה בכולן, ועל זה נקראו סגולת העמים. והם באמת עם סגולת הבורא, אשר גילה להם האמת, והראה להם אותות ומופתים, יותר ממה שראו כל יתר העמים עלי ארץ, וכל מצעד שלמות האדם בדרכי המוסר.
ואם כן, יסוד כל האושר האפשרי בעולם הזה ובחיי נצח, בין במה שנוגע לכל איש ואיש, בין לכל עם ועם, הוא דבר ה', אשר בישר על הר סיני. וגם כל הטוב, שבלי ספק עשו לעולם האמונה הנוצרית והישמעאלית, הוא תולדת הרוח הישראלי, כי האמונות האלה, בנות המחשבה הישראלית הנה, והנה הינן הגשרים, אשר עליהם במשך הזמן, ינהרו כל עמי הארץ אל האמונה באחדות הא-ל, שלמה ותמימה, טהורה וברה, כאשר הייתה לבני ישראל למשמרת מימי האבות ועד עתה.
ובאמונה הרוממה והקדושה הזאת, וביסודי המוסר היקרים וטהורים היוצאים ממנה, יסכימו כל יושבי תבל ושוכני ארץ, ויהיו כל בני אדם לאחדים, ואז יתאמתו דברי נביאינו הקדושים, אשר הבטיחו לנו בשם ה' לאמר: 'ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים; כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד; והיה ה' למלך על כל הארץ'

בעת אשר הכהנים הקדושים נצחו את היוונים, שהיו כופרים בכל עיקרי אמונת ישראל, והאמינו שהעולם הוא קדמון, העמידו וטמנו ברמז את נס של קיום העולם הטבעי, להורות נתנו שכל הנבראים ברואי מעלה ומטה, כולם נבראו בדבר ה' יש מאין ומאפס המוחלט, כלומר שהטבע אשר אנו רגילים בו הוא גם כן נס ופלא, ועומד רק בכח הפועל יתברך שמו.

'ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל לאמור... קחו מאתכם תרומה לה', כל נדיב לבו - יביאה' ...וראוי להבין למה אמר 'אל כל עדת בני ישראל'? ...
שגוי שהתנדב מנורה או דבר אחר לבית הכנסת מקבלים ממנו, והוא שיאמר לדעת ישראל הפרשתי אותה, ואם לאו טעון גניזה ...אם כן איפוא בפרשת תרומה כתב: 'ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו' - לרבות הגויים, שאם יתנדבו דבר לצורך נדבת המשכן מקבלים ממנו.

'ועבדתם שם מעשה ידי אדם' - אחר שגלו מארצם מחמת עוונות, מוכרחים לעבוד למלכי העמים ונחשב להם לעבודה זרה. ולמה נחשב להם לעבודה זרה? - כי מאחר שאין מלכות לישראל, והעבודות ובתי החרושת בידי הממשלות והעמים הנוכרים. וכשנדרש להם ידיים עובדות ופקידים, באים גם היהודים בתוך הבאים, ובפרט שהיהודים פקחים ומתקדמים בכל דבר. וכשמתקבלים היהודים עם הגויים, ומתערבים איתם אז אי אפשר ליהודים לשמור השבתות ויום טוב בעבודה, וכשרואים היהודים, שאי אפשר להם להשיג בהיתר, אותה המשכורת שהם משיגים באיסור, אז מחליפים מצוות התורה בכסף, וחושבים, חס ושלום, שאין הקדוש ברוך הוא, הזן את כל העולם, כמו שכתוב: 'נותן לחם לכל בשר', והתורה 'כי היא חייך', ועוד הרבה פסוקים, שהיצר הרע מעלימם מהם, אלא חושבים שהגוי הוא הזן אותם ואת נפשות ביתם, ושמים מבטחם בו, וזהו עבודה זרה ממש.

'והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה, והנה קמה אלומתי וגם ניצבה' - רמז שעל ידי האחדות, שנהיה אגודה אחת, בתוך הגלות הזה האחרון, שהוא גלות עשיו, הנקרא 'איש שדה', אז ירום קרננו ונזכה לגאולה. וזהו: 'והנה קמה אלומתי' - שכל הגלות הזו הוא בעוון שנאת חינם.

'מאשר שמנה לחמו' - אין אחדות ושלום רק בזמן שיש שפע בעולם, שאין עין בריה צרה בחברתה, וכמו שאמר רש"י על פירוש: 'יפות מראה ובריאות בשר', נרמז שלום בראשי תיבות: 'מאשר שמנה לחמו והוא'.

ידוע מה שחקרו המפרשים זיכרונם לברכה, שכיוון שיעקב ועשיו חלקו העולמות, ועולם הזה בחלקו של עשיו, אם כן מה שאנו אוכלים הוי חס ושלום גזל. ו'הקול יעקב' זיכרונו לברכה תירץ משם מוהרש"ף, זיכרונו לברכה, שבזכות התורה שהיא קיום העולם נחשב לנו כ'מציל מזוטו של ים'.
ובזה יובן כוונת הכתוב: 'שרים רדפוני חינם, ומדברך פחד ליבי. שש אנכי על אמרתך' - דהיינו 'שרים', שהם אומות העולם, 'רדפוני' בטענת 'חינם' - שאנו נהנים מן העולם הזה חינם, שהיא ראויה לעשיו, 'ומדברך' - שאמרת: לא תגזול, 'פחד ליבי'. אמנם: 'שש אנכי על אמרתך' - שהיא התורה, שעל ידיה קיים העולם, ואז הווי ליה כמציל מזוטו של ים'.

בעבר, היו יהודים שאולצו להתנצר, בהיותם במצוקה קשה בתקופת בצורת, המכונה קְפוּ קֶן, היֶנֶבְס אַבָּת-האב הרוחני, אבא סמואל, סבא רבה של קֶס אַיֶילִין, רכב על גבי פרד ולא ירד ממנו, על מנת שלא להיטמא מהגויים. הוא הגיע לקיסר, בירך אותו, וביקש ממנו להודיע, שהקהילה של 'ביתא ישראל' יחזרו לדת שלהם'. הקיסר נענה, ואבא סמואל פעל לטהר את הקהילה. הוא הורה להם לאכול טְרֶה-נבטים של חומוס, במשך 3-7 ימים, לפי יכולתם, והחזיר את הקהילה לדת היהודית.

כשאורחים נוצרים באו לבית יהודי, אסור היה להם להיכנס לבית. הם נשארו בחוץ בסככה ייעודית, שם קיבלו שתייה ומקום לינה. יהודים ונוצרים עבדו יחד בקציר, בעבר היהודים לא היו אוכלים מאכלי נוצרים, אך עם הזמן, לאחר שעבדו יחד, החלו יהודים לאכול יחד איתם.

התקופה שבה החלו יהודי אתיופיה לעלות לישראל הייתה תקופה קשה. רבים חזרו מהמסע, והיו צריכים עידוד. רבים המתינו בכפרי-מעבר, עד שתיפתח הדרך. בנוסף, בתים רבים עמדו ריקים.
באותם ימים שליט אתיופיה, שעמד בראש הדרג המדיני, מנגיסטו היילה מרים, הכריז שהוא רוצה לקיים שוויון בין הדתות כולן: נוצרים, מוסלמים ויהודים, ללא הבדל. לפיכך יותר ליהודים לבנות בתי כנסת, בכל מקום בו יהודים נמצאים. קֶייס מֶלְקֶה עזריה ניצל את ההזדמנות, ופנה לשלטונות וקיבל אישור לבניית בתי הכנסת. הוא מינה נציגים בכל כפר וכפר, ואחראים לכל אזור. הוא ניצל את הבתים שעמדו ריקים לשם כך. הוא הגיע גם לכפרי-המעבר, שלא היה להם בתי כנסת, וסייע להם.

מיסטר פן עמד בראש מיסיון באתיופיה. הוא הגיע מאירופה אך ידע אמהרית על בוריה. הוא פתח באזור הנקרא דבת, מרפאה קהילתית ובית ספר, והיה משכנע אנשים לבוא לקבל טיפול רפואי בחינם, וגם ללמוד בחינם בבית הספר. למעשה, זו הייתה מלכודת דבש בכדי שהיהודים ימירו את דתם לנצרות. הייתה זו סכנה גדולה שריחפה מעל כל תושבי הכפר. זקני הכפר התייעצו ביניהם מה לעשות. חלק הציעו לבוא לקֶייס מנשה ולבקש ממנו שילך לדבר עם ראש המיסיון, אחרים אמרו שלא תצא מכך שום תועלת. שאלו את קֶייס מנשה: האם הוא רוצה ללכת, ואם כן, מה בדעתו להגיד לו. קֶייס מנשה ענה להם: קחו אותי אליו עכשיו, אך לא אגיד לכם מה אומר לו. אגיד לו מה שא-לוהי אברהם יורה לי להגיד לו, בזמן ובמקום ההוא. זקני הכפר ובראשם קֶייס מנשה הלכו, מרחק של מספר שעות-הליכה, עד לדבת. כאשר הגיעו למשרדו של ראש המיסיון קֶייס מנשה פנה למיסטר פן בזעם גדול, ובעוצמה רבה, ואמר לו: עזוב את עמי, פן תיפול עליך קללה משמיים. מיסטר פן רעד בכל גופו, מעוצמת קולו של קֶייס מנשה, ואחר זמן מה, הוא סגר את כל המוסדות של המיסיון, והניח ל'ביתא ישראל' להמשיך לדבוק בחוקי התורה.

אבא היה אדם מיוחד במינו. אהב אנשים וילדים. כולם אהבו אותו, כולל השכנים הלא יהודים, שהיו אורחים קבועים בבית שלנו, והיו שותפים שלו בעבודת החקלאות בשדה.

'לא נתפזרו ישראל לבין האומות אלא לקבץ גרים' - הכוונה הוא שיש נשמות של קדושה בעמקי הקליפות, שנפלו שם מחמת השבירה, וגם בחטאו של אדם הראשון, והנה כל שבעים השרים, כל אחד לקח חלק, מאלו הנשמות והניצוצות. והנה בהיות ישראל בתוכם בגלות, מתגיירים כמה וכמה, ונכנסים תחת כנפי השכינה. וכשיושלם הבירור יבוא המשיח.

גדול מעלת השלום, שבכל המצוות לא נאמר שצריך לרדוף אחריהם אלא אם יקרה לעשות מצווה יעשה אותה, כמו 'כי יקרא קן ציפור לפניך' 'כי תפגע שור אויבך' 'כי תראה חמור שונאך', אלא בשלום כתוב: 'בקש שלום ורודפהו' ממקום למקום לעשות שלום.
וזהו כוונת התנא באבות: 'הוי מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום' - הכוונה לא יספיק מה שאתה אוהב השלום אם יזדמן לידך, אלא תהיה גם רודף שלום אפילו שלא נזדמן לך. ובזה אמרתי לפרש בסיעתא דשמייא מאמר חכמינו זיכרונם לברכה: 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם' - ויש לדקדק מה לשון 'מרבים' ומה לשון 'בעולם'? - והיה לו לומר תלמידי חכמים עושים שלום, ולפי האמור מובן היטב לומר, שמלבד שהם עושים שלום, גם מרבים אותו, להיות רודפים אחריו בעולם איפה שצריך לעשות שלום.

'כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, לא בראו אלא לכבודו. שנאמר 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו'. - לפי שבתחילה אמר: 'חמישה קניינים', וישראל אחד מהם, ואם כן תקשה: למה נבראו שבעים אומות העולם? - לזה אמר: 'כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא בראו אלא לכבודו', שאף אומות העולם יש בהם צורך להללו ולשבחו בגיהנם, וכדברי רבותינו זכרונם לברכה. ואפשר שזהו כוונת רש"י, זכרונו לברכה, מה שפירש לכבודו - לשבחו.
ואפשר גם כן שזהו מה שסיים: ה' ימלוך לעולם ועד. כי לעתיד 'והיתה לה' המלוכה' - ועבדו אותו כולם שכם אחד במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון.

צרפת האדירה, ירום הודה, אשר היא המתחלת ממש, לקרוא דרור לעם ישראל, וממנה יצאה אורה לכל המדינות כידוע, ועל כן אנו מחויבים להתפלל בעדה ובעד שלומה כאשר נאמר לנו על ידי הנביא ירמיה: 'ודרשו את שלום העיר אשר אתם באים שמה כי בשלומה יהיה לכם שלום'. ...
הממשלה, ירום הודה, הרשית לכל אחד ואחד לקיים דתו, בלתי כל מפריע, ובמיוחד מלכות צרפת היא מכבדת את הדת כנודע. הדין הוא המשפט שבין עברי לנוצרי או ישמעאלי, ונותנים לכל אחד זכותו מלא, בלתי שום הפרש, אלא ממש כמו בין נוצרי לחברו. השלום שעל ידי שנתנו לישראל שווי זכויות כאזרחי המדינה בזה נהיה שלום בין איש לרעהו.

יש לחוש משום איבה עם הנוצרים, ובנו היה מעשה, זה שנתיים ימים שחלינו פני הדיס'פוט אפנדי לבטל מנהגם, שהיו נוהגים לעשות צורת יהודי ביום אידם, ולעשות בו משפטי נקמות, על מה שתלו לנביאם. וגם שבאותם הימים היו דורשים בבית תפילתם, שינטרו בלבם איבה ושנאה עם היהודים, וירדפו אחריהם להכותם ולקללם, ועל ידי זה לא היו יכולים היהודים ללכת באותן הימים ברחובותיהם, ובשווקים מאימת הערלים המסקלים אותם באבנים, ועל הכל ביקשנו מאתו, והוא אזר כגבר חלציו, לבטל המנהגים האלו מקרב עמו באמור להם: 'אם אבותם חטאו, ואינם - מה לנו עם בניהם? ומאז והלאה לכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו.
אך גם הוא נתרעם עלינו בימים ההם על המנהג הזה של פורים, וכה אמר לנו: 'שלכם רעה משלנו, כי הלא אנחנו יש לנו צד לנקום נקם מכם, יען אבותיכם הרגו את נביאנו, ונפקוד עוון אבות על בנים. אך אתם עשיתם באויביכם המן ובניו כאות נפשכם, והוא לא חטא עמכם אלא במחשבה לבד, שזמם לעשות ולא עשה, ואם כן על מה תכו עוד תוסיפו סרה. ומה כל החרדה הזאת לכם - וכהנה דיבר דברים המכאיבים לבות שומעיהם, ולא מצאנו ידינו ורגלינו די השיב לו וכדי בזיון. ...
בזמן הזה אין נסתר דבר מהעמים, כי היהודים בעצמם מגלים להם כל מסתרי עבודתנו בכל מכל כל מה שלא היה מקודם. ועוד כי בזמן הזה רצון אדונינו, המלך ירום הודו, שיהיו כל האומות שוות באחווה, כמו שכתב בספר 'יפה ללב' שם, ועל כן לפי הזמן החדש ולפי המקום, החיוב מוטל על המורה לגדור ולתקן, שלא יתבזה כבודו יתברך, וישראל עמו, בין העמים חלילה.

'תאבד דוברי כזב, איש דמים ומרמה' - שהוא עשיר, הן לו דמים, והוא מרמה את הבריות, וגונב להם - יתעב ה', שה' שונאו. רעת השקר ידועה לכל, בין לישראל, בין לאומות, בין לגדולים, בין לקטנים, בין עשירים, בין לעניים, בין לאנשים, בין לנשים, בדברים של שמים ובדברים של העולם. ולישראל יש איסור נוסף, והוא חילול השם, חס ושלום, עד שיאמרו אומות העולם עליהם שסתם עברי - שקרן. ומי גרם זאת? - עמי הארץ, שאינם יודעים חומר שבו, ונראה להם כהיתר, ואומרים מה איסור יש אם לא יקיים את דברו. סוף דבר הכל נשמע, שהיה בדעתו לאמת את דבריו וה' לא עזרו, וזה שקר.

מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב: ודרשו רבותינו ...בת נדיב - בתו של אברהם אבינו. וצריך ביאור מה קשר ושייכות יש עם מה שכתוב קודם 'מה יפו פעמיך בנעלים'? ...
זה שחזר אברהם את כל הרכוש למלך סדום 'מחוט ועד שרוך נעל' - היינו משום שהיה נדיב נדיבות, והוא על נדיבות יקום, מרוב הבטחתו שהיה בוטח בה'. וזהו שאמר 'מה יפו פעמיך בנעלים' - שזכיתם לעלות ברגל לעולי רגלים - היינו משום היותך 'בת נדיב' - זה אברהם, שעל ידי, שהיה נדיב ובטח בה' וחזר למלך סדום 'מחוט ועד שרוך נעל' - בזכותו הוא שזכית לזה.

כתבו הרמב"ם, והטור, ומרן זיכרונם לברכה, בשולחנו הטהור באבן העזר סימן כ' וזה לשונם: 'וכל המשפחות בחזקת כשרות, ומותר לישא לכתחילה וכו', וכן מי שיש בו עזות פנים, ופריצות, ושונא הבריות, ואינו גומל חסד, חוששים ביותר שמא גבעוני הוא וכו'. עד כאן. ... על זה אמרו, שגזר עליהם דוד, באותו מעשה של בני שאול, שפייס אותם ולא נתפייסו. אמר שלושה סימנים יש באומה זו: רחמנים, ביישנים, גומלי חסדים. רחמנים – שכתוב: 'ונתן לך רחמים ורחמך והרבך'. ביישנים - שכתוב: 'ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו'. גומלי חסדים - שכתוב 'למען אשר יצוה את בניו, ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט'. עד כאן. ועיין לעטרת ראשי, מורי ורבי, ברכת מל"ח, זיכרונו לברכה, דרוש ב' לשבת כלה, שהאריך והרחיב כדרכו דרך הקודש בעניין זה, וכתב שמטעם זה לא נתן התורה לאומות העולם, שלא נמצא בהם ג' מידות טובות הללו, ולפי דין אינו ראוי להתחתן עם משפחות הללו. עיין שם. והנה ראשי תיבות ג' תיבות הללו: 'חסדים ביישנים רחמים' הוא אותיות 'חרב'

'קום התהלך בארץ לאורכה ולרחבה כי לך אתננה' - שאם לא היה פותח התורה בבראשית, אפילו שקנה אברהם את הארץ, היה עדיין פתחון פה לבעל דבר לחלוק, שמה שהחזיק אברהם לא היה חזקה, שהיה מקנה דבר שאינו ברשותו, והיה כדבר שלא ברשותו ולא קנה, ואם כן לסטים אתם שכבשתם את הארץ. לכך התחיל בבראשית, לומר שהארץ לעולם ברשות הקדוש ברוך הוא, אלא שנתנה להם לפירות, וכשנתנה לאברהם והחזיק בה, בדין החזיק בה, ולא היה דבר שלא ברשותו ולא קנה.

במצרים נהגו להביא משוררי המוזיקה גויים לנגן בשבת המילה - שהיא שמחה של מצווה. וזה על ידי שיצוו להגויים מערב שבת, שיבואו וינגנו בשבת, ובזה - מותר מהדין. ואף על פי שכתב רבנו דוד בן זמרא ...'שבמצרים נהגו לאסור' - היינו אם יאמר לגוי בשבת עצמו לנגן, אבל במצווה לגוי מערב שבת - אין כאן איסור כמו שאמר רבנו דוד בן זמרא עצמו באותה תשובה, ואין למחות בידם. ואולם אם יש חשש שיערימו לשכור הגויים המנגנים ביום השבת עצמו, ראוי לעשות גדר גם בזה.

אם הגוי גזל קרקע ישראל, ובא ישראל אחר והצילה, אינו יכול לומר: לעצמי אני מציל, וכמציל מפי ארי, יען שלא נאמר אלא 'אבדת אחיך אשר תאבד ממנו', ולא גזלת אחיך אשר תאבד ממנו, ולא גזלת אחיך אשר תגזל ממנו, שבזה אין לו זכייה, שלא זכתה לו התורה, אלא אבדה אשר תאבד ממנו, ומצויה אצל כל אדם. יצאת זו שאינה מצויה אצל כל אדם אבל לא גזולה, וכמו שאמרנו.
אכן אם הקרקע לא גזלו הגוי בידיים, אלא בא לידו שלא בגזלה כנידון שלנו שלקחו מן הבעלים. עם היות שממילא מפסיד הבעל חוב האחד, שהורע שעבודו, אחר שהגוי לא גזל הקרקע מידו בידיים. אלא ממילא בא הפסד לבעל חוב האחד על ידי דיני הגויים. נמצא דין זה דומה לנהר ולארי, שאין הדבר בא על ידי אדם, והמציל זוכה. וקראנו לה אבדה לפי שלא נגזלה ממנו הקרקע על ידי אדם, אלא ממילא בא אליו הפסד קראנו לו אבדה שנאבד ממנו, שעבודו שהיה על קרקע זה.

שלחו מתם מרנן ורבנן עיר תהילה קושטאנדינא, יגן עליה א-לוהים, על דבר הספרי כ"ד תנ"ך, שנדפסו מחדש בעיר לונדרא על ידי גויים ערלים, שהרי הם פסולים ואסור לקרות בהם וטעונים שריפה על פי הדין, כך לסיבה הכמוסה אצלם הם אמרו שיגנזו אותם ולא יראו החוצה כלל, ואנו בעניותנו השתוממנו על היראה ולא יידענו מה הדין בזה. ...
היעתיקים הראשונים שעשו השינויים בתחילה כדי לפוקרם ולחזק אמונתם, הוא שהייתה כוונתם ומחשבתם לשם עבודה זרה, והרי הם כמו תלמידי אותו האיש שהפכו לרעה דברי א-להים חיים, שפירש רש"י שהם בכלל המינים כמה שאמרנו לעיל, אך בגויים שבזמן הזה, שאינם עובדי עבודה זרה, רק מצוות אנשים מלומדה ומנהג אבותיהם בידיהם, פשוט ודאי שאינם בכלל המינים, וכל הספרים שנכתבו או נדפסו על ידם ודאי שמותר לקרות בהם, זולת ספר תורה שכתבו גוי, שקיים לנו - ייגנז, שאנו דורשים כתיבה לשמה, ואסור לקרות בו בציבור.

לעתיד לבוא תושלם כוונתו יתברך בבריאת עולמו, שכתוב 'כי אז אהפוך אל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעובדו שכם אחד.' ואז ייטיב ה' לכל העולם מפאת מעשיהם כי כולם ימליכוהו. והוא שאמר - 'אין השם שלם' כי חיסרון אותיות השם, מורה על חסרון הטוב בעולמו. ...
אז יהיה ה' שלם דהיינו - רוב טוב בעולמו. גם כסאו שלם דהיינו -'מלכותו בכל משלה'. וזה נמשך מזה, שע"י שיהיה כסאו שלם, וכל העולם עובדים אותו, אז יהיה שמו שלם, שתהיה רוב טובה לעולם.

'וירא יעקב מאד ויצר לו' - אם עם ישראל, זרעו של יעקב, מפחד ומיצר לו מהאומות, זה מצד: 'ויחץ את העם' - שיש פירוד בין העם ואין בהם אחדות.

אין מדקדקים במעות פורים, אלא כל הפושט יד ליטול - נותנים לו.
אפילו אם נהגו ליתן לנוכרי - נותנים, מפני דרכי שלום. אבל לכתחילה אין להרגילם בכך, אבל אם צריכים לנהוג מפני דרכי שלום - מותר.

אמירה לגוי. חוזים בכוכבים, שהם אמרו שבשעה פלונית ביום שבת, יהיה חושך אפילה בעולם, ויתמיד כשתיים או ג' שעות, ונפל פחד היהודים עליהם ושואלים הלכו האם מותר לומר לגוי, שעה אחת קודם הזמן, שידליק בביתם נר, כדי שבחושך לא ידמו, או נאמר שאסור, שישנו בתקנה, שידליק עששית מערב-שבת שיעור שתדליק כל השבת? - הנה בדבר זה נשאל הרב מורנו רבי יעקב שמשון בספר 'יעקב לחוק' שבסוף ספר שבת של מי, לימוד ד', והעלה שאף מי שאפשר לו בעששית אלא שהוא חס על ממונו, אומר לגוי בערב-שבת שידליק לו הנר בביתו שעה אחת קודם אימת חשיכה, אבל אסור לומר לו בשבת עצמו.

'הילל אומר: הווי מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום, אוהבת את הבריות ומקרבן לתורה' - 'אוהב את הבריות' - 'בריות' דווקא לפי שהם בריותיו של הקב"ה כמו שאמרו מפרשי המשנה, ובזה יתורץ הכפלים, שפשוט - שמי ש'אוהב שלום', הוא 'אוהב את הבריות', אלא שלא תאמר דווקא לישראל, אלא לומר שלכל הבריות הוא אוהב מפני שהם בריותיו של הקב"ה ומקרבן. ...
'ומקרבן לתורה' - אף אנו נאמר שעל ידי שהיה אוהב את כל הבריות בכלל, היה סיבה לקרבן לתורה, לכל אומה לקיים דתם לא כאיזה מלאכים שהיו מכריחים לקיים דת המלך כטענת המן, ישחקו עצמותיו: 'ואת דתי המלך אינם עושים' וכהנה רבות. ...
'ואהבת לרעך כמוך' - וידוע שפסוק זה הוא כולל על תורת האדם שבין אדם לחברו, וכיוון שהקב"ה מחבב כל מין האדם בכלל ופרסם חיבתו, איך אפשר לחלק בין עם ולשון לעם אחר, ומטעם זה כל שאני רואה לווית מת, יהיה מי שיהיה, אני מלווהו ולא משום דרכי שלום בלבד כדעת רבינו ה'בית יוסף' זיכרונו לברכה ... אם כן חובה עלינו מן הדין 'וגר ותושב וחי עמך'.

כי תורת העם הזה היא א-לוהית וחוקותיה ומשפטיה ישרים. ואף כי כל העמים שווים בצלמם ובדמותם, בתכונתם וגווייתם שווים לצלם ישראל, וישראל לשאר העמים, ואין הבדל רק בין המנהגים, כי עם זה שומרים התורה האלוהית הזאת, ועמים אחרים תורת כל אחד בידו. ...
דמיון זה יש בין היוצר ובין יצוריו, כי כולם מעשה ידיו. וכל כמה שהקורבה יותר גדולה, כן תגדל האהבה והרחמים עליו, כי גם על הבעלי חיים הבלתי מדברים ירחם עליהם ורוצה בקיומם, כי מעשה ידיו הם, וכמו שנאמר: 'ורחמיו על כל מעשיו'. וגם נאמר: 'אדם ובהמה תושיע ה', והכין לכולם מזונם וצרכיהם, והתקין לכולם כלי השמירה להצילם מן הנזק, למעלה מהן האדם שנטע בו נשמת חיים ...
'כי בצלם א-לוהים עשה את האדם' - ועל זה שנינו: חביב אדם שנברא בצלם', שכולל כל מין בני האדם כולם. ולמעלה מזה ישראל האהובים מכל העמים, כי הם גוי קדוש, כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו.

'ואת הנפש אשר עשו בחרן' - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: אברהם אבינו, היה מגייר אנשים ומכניסן תחת כנפי השכינה. שואלים על זה הרבה, מה נהיה בסופם של אותם גרים? הלא אינם מוזכרים בשום מקום? - ידוע, אחרי פטירתו של אברהם אבינו לא רצו להצטרף לרבם החדש, שהוא יצחק אבינו, משום שאצל אברהם אבינו ראו רק מידת החסד, למשל צדקה, גמילות חסדים והכנסת אורחים. לזאת לא יכלו להסתגל למידת הפחד והגבורות של יצחק אבינו, אמרו: כי אחרי אברהם, אין עוד מורה ורבי בשבילם, לפיכך נסוגו אחור וחזרו לסורם.

יזהר מגזל, ולהיות משאו ומתנו באמונה, ולא עם ישראל לבד, כי צריך זהירות בגזל הגוי, שעונשו חמור, שהוא חילול ה' גדול. ואף שטעות הגוי מותר הוא, דווקא כשטעה מעצמו, ואין בדבר חילול ה', אבל להטעותו להגוי, כמו שעושים בקצבת דמים לתן לו מוריקאן טוב וגס, ומשימן תחתיו הרע והדק, ובשעת המדידה באמה, מהפכים ונותנים במקום הגס, הדק והרע, כי זהו גזל גמור להטעות את הגוי.
וכל זה בא, שאין שמים ביטחונם בה', כי הוא המוריש והוא המעשיר, והם רוצים להרוויח באיסור גזל. ואף שלפי שעה נראה לו שמרוויח, מכל מקום סוף סוף נכסיו מתמוטטים, לא עלינו, מלבד עונשו, השמור לו ליום הדין. רבותינו זיכרונם לברכה אמרו: 'במקום שאין דין למטה יש דין למעלה', אם כן ישימו בדעתם שאף אם לא יתייראו מאדם, יתייראו מן הקדוש ברוך הוא, יושב בשמים ממעל, ורואה ומשגיח במעשה האדם וכביכול הוא משלם לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, ובטחנו בישראל קדושים בני אברהם יצחק ויעקב, שלא יעשו עוד עניינים אלו, ויזהרו בחילול שבת ובאיסור גניבה וגזל אפילו מהגוי, ועליהם תבוא ברכת טוב.

למרות שבהתחלה נראה קשה, לומר מילים של נחמה בפני אסון כזה, ליבותנו נפתחים ביום העברת עצמות נסיכתנו האהובה למנוחת עולמים. בהכרתנו כאזרחים נאמנים של מלכנו הנערץ, לא נוכל לשכוח את רוב רבבי הטובות, אשר קיבלנו מכל היושבים על כיסא המלכות, מאז כניסתנו לממלכה בזמן המלך צ'ארלס השני. אם בכל לב של בן אנוש מתעוררים כאב וצער, על אחת כמה וכמה בלבבות שלנו, שקיבלנו טובות כה גדולות ומרובות, וחסות ממשפחת המלוכה.

וכבר נתפרסם מעלת השלום בכל העולם, ואפילו בין אומות העולם, שכשיש שלום אין שטן ואין פגע רע. ומטעם זה נראה שנהגו שתחילת דבר איש אל רעהו, מתפלל עליו ואומר: 'שלום עליך'. וגם בהיפרדם איש מעל אחיו עושה כן, ונכנס בשלום ויוצא בשלום.

זאת לפנים בישראל, מתקנת משה רבנו, עליו השלום, לדרוש הלכות חג בחג, וסמוך לחג, להודיע לעם את חוקי הא-לוהים ותורותיו, הלכות הנצרכות לחג הבא לקראתם בשלום. אמנם בימים האחרונים, נתחלפה השיטה, שחכמי הדור דורשים בדברי אגדה ומשלים ורמזים וכיוצא. ...
ולפי עניות דעתי, לתת טעם על זה, על פי מה שמובא בילקוט שיר השירים, וזה לשונו: 'אמר רבי יצחק: בראשונה שהייתה הפרוטה מצויה, אדם מתאווה דבר משנה, דבר הלכה, דבר תלמוד, ועכשיו שאין הפרוטה מצויה, וביותר שאנחנו חולים משעבוד מלכויות, אדם מתאווה לשמוע דבר מקרא, דבר אגדה'. עד כאן לשונו. ... ואם זה נאמר בימי חכמי התלמוד, מה נענה ומה נאמר אנו אחריהם, בימים האלה שכלתה פרוטה מהכיס, ורבו הגזרות מכל עבר ופינה, ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו, ה' יצילנו. בוודאי הגמור, קשה מאוד לעם לשמוע ולהבין דבר הלכה, ואין הלב נמשך אלא למדרש ולאגדה. וכאומרם זיכרונם לברכה: 'משען לחם' - אלו בעלי התלמוד. 'משען מים' - אלו בעלי אגדה, המושכים ליבו של אדם כמים. וביותר תגדל שמחת האיש הישראלי באגדות, המדברים בשבח ישראל, ובשבח תורתו תורת ה'.

מודיעים אנחנו ומעידים עדות נאמנה, שבאה לפנינו היום, שהוא שלישי באב רביעי בשבת שנת אלפיים ומאה ועשרים ושבע למניין שטרות, בתולה כשרה זו ששמה רחל בת ברוך לוצאטו, וכן אמרה לנו: היו עדים של דבר זה שאומר לכם: עתידים בני ישמעאל לסדר סדרי קרבה עם בני אשכנז, ועל כן הנני מבקשת ברצון נפש בלא אונס, ללכת ללונדון העיר הגדולה היושבת על חוף הים הגדול, ואתם תודיעו לדור אחר שיקום מדור אחר, שאני השכלתי על דבר זה בטרם נתאשר. וכה תאמרו לכל איש קרוב שישמרו לנפשותיהם מסכנה רבה, והכל שריר וקיים. ברוך לוצאטו עד, שמואל דוד לוצאטו עד.

נדרשנו לחוות דעתנו על זו האישה, רכה בשנים, זה שמה שרה בת אברהם עטייא, אשת דוד הכהן בן אליהו המכונה יפראח, אשר הלך חשכים במלחמת ספרד שעברה, ואין נוגה לו לדעת מה היה לו, נעלם ונאבד זכרו בין החיים, זה קרוב לשש שנים.
ואלה הם כתבי הראיות שהמציאה האישה לפנינו לדון עליהם: מכתב מאת הקונסול הספרדי שבעיר קזאבלאנקה, זמנו ח' אוקטובר 1938, לאליהו הכהן בעיר הזאת, וזה תמצית המכתב: באי כח הממשלה הרפובליקנית הספרדית שבעיר קאזא הודיעה אותי, שקיבלה מאת ההנהלה הבין-לאומית של עזרת העם הספרדי מה שאני כותב להלן: מצטערים להגיש לו ההודעה שקבלנו מאת החברים הבין-לאומים וזה תוכן ההודעה: חברנו דוד הכהן נפל ביום 14 מאי 1938, במקום קאסטיליפיל מחמת מקרה שקרה לו בעת השרות, בבקשה שתגיד זה למשפחתו בנחת כראוי, ובבקשה להודיענו שעשית בקשתינו זאת, בכדי שגם אנחנו נשלח הודעה של מיתה, יש לי יגון לשלוח לו תנחומין של מיתת בנך שנפל על חירות העם הספרדי. עד כאן. ...
א. עדות גוי בכתב מסיח לפי תומו מחלוקת היא, ב. כתב ערבי עדיף יותר לרוב רובם, וכן עשו הלכה למעשה, ומה גם בנדון שלנו, שיש עוד עדות היהודי שראה כתוב ברשימת המתים הממשלתית. ...
גם זאת לדעת כי זולתי ההודעות הנזכרות אין לעגונה זו כוח להשיג עוד העדות בייפוי כח יותר, מכמה טעמים, ואל מן הדין לשבת עגונה עוד יותר.

'כל דכפין ייתי ויכול' - ויש מפרשים, שממה שתלה הדבר ברעבים, ולא תלה הדבר בקיום המצווה, יראה שהוא כנגד עניי אומות העולם.
כי לפי שצריך להאכיל עניים, שלא הכינו לחג הקדוש, כי רבה היא הכנתו, וקשי הוצאותיו, לכן הכריזו לעניים שיבואו לאכול על שולחנם. כמו שכתב הרד"א ז"ל בשם הגאונים אמרו חז"ל: 'מפרנסים עניי גויים עם עניי ישראל' - לזה אמר: 'כל דכפין' - כל הרעב, ולא לקיים המצווה, יבוא ויאכל. ...
וכשרבו אחר כך שכנים רבים מעניי אומות העולם, ואי אפשר לעמוד בכך, לכן לא הניחו עוד דלתותיהם פתוחות לרווחה כמקודם, לכן חזרו לפרנס עניי ישראל בביתם.

כי ילקה השמש, כאשר הירח יושם בינו ובינינו, ויכסה אז קצת מאורו מעינינו, כי אף על פי שהירח קטן מאוד לגבי השמש, הנה יכסנו מצד קרבתו אלינו, כאדם אשר ישים דינר אצל עינו, הנה יכסה מעינו מרחק רב מן השמים, וכפי הזמן, כאשר יעבור על אחד מן הכוכבים, הנה יכסה אורה מעינינו, גם על זה האופן, שנכנס גוף אחד בינתיים, ומקבל את האור הראוי לכוכב ומחשכחהו, כן יקרה לבני ישראל, והוא חושך ליראי ה', והוא במה שלא הניח מידה טובה לישראל, והמידות הטובות והמעלות הראויות לישראל, הנה לחרפתנו הנם בעמי הארצות אשר אנו ביניהם, לא בלבד בגרים אשר על זה אמרו זיכרונם לברכה: 'קשים גרים כספחת' מצד זה, אלא נוסף בזאת פעמים כמו שאמרו זיכרונם לברכה: 'כמקולקלים שבהם עשיתם, כטובים שבהם לא עשיתם', והביאו ראיה ממלך אדום אשר העלה בנו על החומה, וכן מעגלון מלך מואב, אשר קם מעל הכסא כאשר נאמר לו דבר א-לוהים לי אליך, וכן ממה שנאמר: 'כי עברו איי כתיים וראו, וקדר שלחו והתבוננו מאוד, וראו הן היתה כזאת. ההמיר גוי א-להים' - הנה הגויים, אשר אנו בהם, נלמד מהם הלבושים והגאווה, ולא נלמד מהם ההשקט בתפילה. אנו כהם לאכול מגבינתם ומיינם, ולא כהם על המשפט הצדק והיושר. אנו כהם לגלח זקן ולתקנו כהם, ולא כהם לבלתי היות בפיהם קללה ושבועה בשם ה'. אנו כהם ללכת לבתי מרתף ולבתי שחוק ולא כהם לבלתי הנקם ולבלתי שמור איבה בלב. אנו בהם לזנות את בנותיהם ולא כהם לישא וליתן באמונה ובצדק, באופן כי המידות אשר היו ראויות להיות במעלה יתירה בנו, הנה בא גוף אחר בינינו, לכן השמש וקבל אורן עד כי נתקיים מאמר חכמינו זיכרונם לברכה: 'כמקולקלים שבהם עשיתם, כטובים שבהם לא עשיתם', אם כן לא יתמהו על אורך ורוחב גלותנו כי ככוכבים היתה הקללה ולכן היא גדולה, אולם אם תאמר אין להם סוף וקץ חס וחלילה , על זה הבטיחנו ה' יתברך 'והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים' , והוסיף 'לעולם ועד' לומר שלא תרדנה, ולא יכוסו בעבים, ולא יחשכם אור אחר ולא יושם גוף אחר לקבל אורם כי כולם יהנו מאורם כי יקבלו מאת ה' שנאמר ' כי ה' יהיה לך לאור עולם ושלמו ימי אבלך'.

הרמב"ם אינו מצריך שיעידו עליהם, שלא קבלו שוחד, אלא שלא יהיו מפורסמים בקבלת שוחד, עד כאן לשונו, יעויין שם. הרי שפשט דברי הרמב"ם ומרן, שהעתיק לשונו וכתבו: שאינם ידועים בקבלת שוחד, היינו שאינם מפורסמים בקבלת שוחד. אבל סתמו של דבר להכשיר, שסתם ערכאות לא מקבלים שוחד. ... ועתה המדייק בלשון הרמב"ם, יורה שכך פשט לשונו שאינו פוסל אלא ערכאות שמפורסמים בקבלת שוחד, וכל שאינם מפורסמים, מכשירין השטרות העשויים על ידם. ומכאן לכל העולם אנו אומרים שסתם ערכאות לא מקבלים שוחד.

אודות בית החרושת, שהנכם ניגשים לפתוח בעיר קטנה שבמזרח הרחוק, אם מותר לפתחו בשבת קודש, ולהעביד פועליו ושכיריו על ידי מנהל שאינו בן ברית? יען, לפי דבריך, שאין שם חשש שם משום מראית עין, כי יהודים אינם שכיחים שם בעיר ההיא הנידחת. גם כן הסברת לי כי בלי מלאכת הפועלים בשבת, יהיה לכם הפסד רב, לפי שתהיו זקוקים להעבידם תחתיו ביום א' בשבוע, וכפי הנהוג שם צריך לשלם להם בעדו כפליים משאר ימי השבוע. ...
אין היתר בשום פנים לשכור מנהל העסק בסך קצוב לשבוע, לחודש ואפילו לשנה, לעבוד ולהעביד פועלים גויים בימים הקדושים. התקנה היחידה היא לשתף המנהל במסחר שם, ולתת לו חלק בריווח, הן רב או מועט. ואז נוכל לתלות מלאכת שבת קודש שהיא רק למענו ולהנאתו.
ובלשון חכמינו זיכרונם לברכה: 'בשלו הוא טורח'. והשותפות עמו צריכה להיות מאושרת כחוק הערכאות, וידועה לבתי הבנק, שאתם תתעסקו עמם שם.

'ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה שם וחם ויפת, וחם הוא אבי כנען' - אפשר רמזה התורה זה, כדי שלא נקשה: למה הקדים חם קודם יפת הגדול? - בשלמא 'שם' - מפני מעלתו הקדים אותו, אבל חם למה? לזה אמר: 'וחם הוא אבי כנען' - מורה שהוא רע ויצא ממנו הרע ואין מי שיגן עליו, לכך הוצרכה התורה לכתוב אותו באמצע אחיו קודם ליפת, לרמוז שזכות אחיו תגן עליו.

'אלוהה כל בריות' - שאין שום נברא יוצא מתחת שליטתו, יתברך, אל תחת שליטת שום כוכב ומזל ושרי מעלה - בין ישראל, בין האומות בין כל שאר הנבראים.

תנא דבי אליהו: 'יום ליום יביע אומר - זה תורה, נביאים וכתובים' - כי זה ידוע: כל דבר יקר המעלה, וכל דבר המאיר לכל, בתוך הנפש, יכונה: 'יום' - כיום המאיר לכל העולם. וכל תקופה ותקופה מושכת לתקופה שאחריה, דבר הגלוי וידוע ומפורסם לכל, 'יביע אומר' - שמכרזת ואומרת דברי א-להים חיים ומלך עולם. ועל זה אמרו שעומד על התנ"ך הקדוש, הנמסר לכל אומה ולשון, וכולם מחבבים ומעריצים אותו, כיום הזה, הנהנים מאורו כל תושבי תבל. וזה כבוד שמים.
ואנחנו ביחוד, עם הישראלי, מ'לילה ללילה יחווה דעת' - היא התורה שבעל פה, שרק לנו ניתנה, ומשה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע. ולזה סיים התנא דבי אליהו: 'ולילה ללילה יחווה דעת - זו תורה שבעל פה: המשניות וההלכות וההגדות, וכל מה שיחדש תלמיד ותיק - כולם נתמסרו למשה רבנו, עליו השלום, בסיני 'בלי נשמע קולם' - שהם נמסרים מפה לאוזן.
'בכל הארץ יצא קוום - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות' - הם השדיים להניק את חלב התורה שבעל פה, והם גבורות ה' וחסדי ה' על עם ישראל בפרט. ואוהב ה' שערי ציון אלו עשרים המצוינים בהלכה, ומיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה.

'וישמע יתרו כהן מדין, חותן משה, את כל אשר עשה א-לוהים למשה, ולישראל עמו' - היה ספק ליתרו אם משה יקבלו אם לאו, לפי שכבר גרש משה את צפורה בגט. ועוד כיצד ייכנס למחנה ישראל המוקף בענני כבוד? וראיתי בספר 'מעם לועז', שיתרו עשה בחכמה, וכתב מכתב והניחו באבן. אז ירה את האבן בקלע, וכך הוא הגיע למשה. אחר כך התראה עמו, והיה משה שמח בזה שיתרו בא להתגייר. אנו רואים שהקדוש ברוך הוא עשה כבוד גדול ליתרו על שעזב את א-לוהיו ובא להדבק בשכינה, בכך שהוסיף לו את האות ו' לשמו; שמו המקורי היה 'יתר' והפכו הקדוש ברוך הוא ליתרו.

התורה קובעת את מועד חג הפסח בהתאם למחזור החמה, בכך שהמועד הקבוע לו הוא חודש האביב; ועם זאת על החג להיות גם מתואם עם השנה הירחית, שהרי הוא מוכרח להיות נחוג בליל ירח מלא, שהרי המילה חודש מתייחסת לירח המתחדש מעת לעת; בעוד שאת תנועת השמש, שהיא הקובעת את בוא האביב, שהוא זמן הבשלת התבואה, לא ניתן לחלק לפי חודשים על פי הטבע, אלא רק על פי הסכמה חברתית; מכך נובעת המצווה להשוות בין מחזור הירח ומחזור השמש.

'ויקרבו ימי דוד למות, ויצו את שלמה בנו לאמור: אנכי הולך בדרך כל הארץ, וחזקת והיית לאיש' -הצדיק במותו אינו מתעלה עוד, לעלות ממדרגה למדרגה, כמו שהיה בחייו, אך אם בניו צדיקים שנאמר עליהם: 'אשרי', אז גם הוא מתעלה. ובזה פירשו המפרשים זיכרונם לברכה הכתוב: 'מתהלך בתומו צדיק, אשרי בניו אחריו' - אל תקרי בתומו אלא במותו'. מתי הצדיק יהיה מתהלך ועולה ממדרגה למדרגה, אפילו במותו? - בזמן שהשאיר בניו אחריו צדיקים, שאומרים עליהם 'אשרי'. ...
וזהו: 'מתהלך בתומו צדיק' - שמעשיו נראים שהם תמימים וכשרים, בכל זאת לא יכולים להוכיח צדקותו, רק אם 'אשרי בניו אחריו' - שחינך בניו בחינוך מאושר, שאומרים עליהם: 'אשרי שזה ילד, אשרי שזה גידל'. ולזה דוד אומר לבנו שלמה: 'אנכי הולך'. רצוני שאפילו אחרי המיתה, אהיה נקרא 'הולך' וזה בזכות כשאתה 'וחזקת והיית לאיש' צדיק, על דרך שנאמר: 'אשרי איש ירא את ה'.'

'אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' - אפשר לפרש על פי מה שלימדו רבותינו זיכרונם לברכה: 'ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה' - דהיינו שכל התורה כולה כלולה בציווי 'ואהבת לרעך כמוך', וכאותו מעשה של הגר, שבא לפני הלל הזקן, ואמר לו: למדני את כל התורה על רגל אחת, ואמר לו הלל: מה ששנוי עליך -לחברך לא תעשה, דהיינו שיקיים מצוות ואהבת לרעך כמוך.
וזהו כוונת התנא: 'אוהב את הבריות' ועל ידי זה 'מקרבן לתורה', וכמעשה של הלל הזקן, והוא גם כן מה שאמר התנא במקום אחר: 'ולא הקפדן מלמד' - רמז לשמאי הזקן, שהקפיד עם אותו גר, ודחפו באמת הבניין, אבל מי שאינו קפדן ואוהב את הבריות, יכול ללמדם תורה, ולקרבם אליה.

'והרביתי את זרעך ככוכבי השמים, ונתתי לזרעך את כל הארצות האל, והתברכו בזרעך כל גויי הארץ.' - זה שאמר הקב"ה ליצחק אבינו עליו השלום: 'והרביתי את זרעך' - ושמא תאמר והלא יש לחוש לעניין: 'כְּרוּבָּם כן חטאו לי' כנזכר לעיל? - לזה אמר: 'ככוכבי השמים' - שעושים רצונו של מקום, כעניין: 'וּמצדיקֵי הרבים כַּכוכבים לעולם וָעֶד'.
ועוד, 'ונתתי לזרעך את כל הארצות האל' - אם תאמר: והלא יש לחוש לעניין 'כְּרוּבָּם כן חטאו לי' - כל שהרביתי להם ארצות - כן חטאו לי. וכן גם יש לחוש לעניין טענת אומות העולם שיאמרו לישראל: 'ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים' כנזכר לעיל. לזאת אמר: 'והתברכו בזרעך כל גויי הארץ' - אדם אומר לבנו: יהא זרעך כזרעו של יצחק בצדקות וכשרון מעשה.

ידוע ומפורסם לכל משכיל נבון וחכם, כי כל אשר נמצא כתוב בדברי חז"ל ובספר הנוכחי מילת - עכו"ם, גויים, נכרים, תועים, המה מוסבות על האומות הקדמונים, אשר לא ידעו את ה', ולא האמינו בא-לוהים, ולא הודו במציאותו, ובהשגחתו ובאחדותו יתברך.
אשר לא כן העם והגוי היושב עמנו, אשר שלמים הם אתנו, ומודים במציאותו והשגחתו ואחדותו יתברך, כי הוא עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות, ויש גמול, שכר ועונש, ולזאת מחויבים לדרוש שלומם וטובתם תמיד כל הימים.

נשאל נשאלתי מאחי מאיר, השם יחיהו וישמרהו, על טקס חגיגה הנקראת בערבית "צולחה" (כלומר השכנת שלום בין יריבים) שנעשה בראש העין פה בארץ ישראל על ידי יהודים תימנים. וכך הוא המנהג: כי יהיה ריב בין אנשים וניגשו לעשות שלום ביניהם, קובעים יום הפגישה ומקום הפגישה, אחרי זה היריבים מצד באים מדרך מזרחה (למשל) והצד השני באים מולם מדרך אחרת ונפגשים פנים בפנים באמצע הדרך ומחבקים זה את זה ומנשקים זה לזה. ועל המקום שוחטים הבמה המיועדת כבר לזה, והולכים הביתה כולם ביחד בשמחה וגילה ועושים סעודה גדולה ואכלים ושותים ושמחים יחד עם מרעיהם. וטקס חגיגה זו נהוג בין הערבים בעת השכנת שלום בין היריבים, ולכן השאלה עומדת אם זה אסור משום 'ולא תלכו בחקות הגויים' או לא. ...
מה שאין כן כאן במנהג זה שאין בו שום חשש מכל זה. ואם נניח שמנהג זה לקוח מן הערבים, הלא המה כופרים בעבודה זרה ומאמינים בה' כמונו וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בתשובותיו סי' שצ"ט. ולכן אין כאן חשש של מנהג המטעה את היהודי לאמונה כוזבת, וגם אין בו הטעם של פריצות היוצא מגדר הצניעות, אדרבא יש בו משום השכנת שלום בין יריבים אשר אין ערוך אליו כמאמר חז"ל: 'שלא מצא הקב"ה כלי מחזיק לישראל אלא השלום'.

בכל מקום שם באנו, הורגלנו אל תכונת העם שבקרבו ישבנו, אם לטובה או לרעה, כי בכלל תכונת היהודי, יש אחת, שהיא חזקה על כל רעותיה, והיא ההתחקות. כי כמו טבע הקוף אל האדם, שהוא למטה ממנו במדרגת השכל, ואמצעי בין החיות והאדם, כן היהודי בין הרוחניות והגשמיות, שזה גרם לו להתחקות היטב, ולקלוט כל מעשי זולתו, בקלות נמרצה. ובכן נתקבלה בנו תכונת כל עם ועם, בהיותנו נפוצים ביניהם, וכל מפלגה ממנו קבלה תכונת העם שבקרבו ישבה, על צד היותר חזק בדמיונו ובזמן מועט, ולולי הרוח העברית, המקפת את כל חלקינו מכל צד ופינה, אזי נבלענו בין הגויים סביבותינו, אך זו רוח א-לוהית החפצה בקיומנו, שבעבורה לא אבדנו כלה, ורק הרבינו לקבל מנהגים מכל מקום, שהיו לנו מן המושכלות הראשונות, ואם מעט והוספנו עליהם, כהנה וכהנה.

ומשאך ומקחך יהיה באמונת ה' א-לוהיך הן לבני עובדי כוכבים ומזלות הן לבני עמיך, והיה דיבורך לכל באמת ובתמים, ולא תגנוב דעת חברך או דעת שום בריה שבעולם, כי על הכל יביאך הא-לוהים במשפט, וכן אל תרמה אחד משותפיך אפילו במחשבותיך.

ידעתי אני, ידעתי משפט השירים, יקרים בעיני א-להים ואדם, ימצא חן בשמוע אוזן, תשמע נעימת קולם ערב. והנה סולם מדרגות השירים מוצב ארצה - בתוך קדושים בבית א-להים, 'וראשו מגיע השמימה' - מספרים כבוד אל להיות לראש. ונתן כתר מלכות בראשו, למעלה מכוכבי א-ל, הושם מושבו במעון המלאכים, כאומרם חכמים: 'מלאכי השרת אומרים שירה'.
ומקדם, בני קדושים, שירי לשונם הרחיבו . ... אכן אופן חיבורם לא נגלה לנו, ולא ידענו משעול כלליהם. ובאמת שנכונו פעמיהם ללכת כדרך שיר, אך נעלם מעינינו הסכמת עשייתם. ובעל מאור עיניים, האיר עיני אדומים, ועשה ותקן דמיון קצתם עם שירי פסוקי הרומיים. ... אמנם אחר זה רבים חכמי לב מבני עמנו, קמו לסדר סדרי שיר חדשים. אולי לקח אותם מהישמעאלים כאשר כתב הרב יצחק אברבנאל, ואמר שהם כפי מספר המילות וסדר הנקודות ושווי הדברים ודמויים ... וגם רבי אברהם בן עזרא ב'ספר צחות' דבר צחות להקים אבן העזר, במיני המשקלים בחכמת הערביים.

'ואברכה מברכיך ומקללך אאור' - 'מברכיך' אמר לשון רבים, ובמקללים לשון יחיד. ועוד קשה שינוי אחר, שהיה לו לומר ומקללך אקלל. ויראה עם מה שנאמר בגמרא, אפילו נכרים המברכים את ישראל - מתברכים. והוכיחו מזה הכתוב. זהו: במברכים, בין ישראל בין נכרים, אברך בעניין אחד. אבל במקללים יש חילוק, שנקט מקללך, שהוא היחיד, הנוכרי - אחמיר אליו, שהוא קילל את ישראל. ואני לא אקללו בלבד שהיא קולא, אלא אחמיר עליו - 'אאור', כמו שנאמר בגמרא: ארור בו נידוי בו שמתא.

נשאלתי מחכם אחד, בראובן שיש לו תנור בתוך העיר, ויש לו פועלים גויים שאופים בכל ימי השבוע וגם ביום שבת, אם טוב הוא עושה, שלפי דעתו, כיוון שהם מושכרים לחודש הם לא שכירי יום אלא הם בקבלנות, ושאל ממני אם אני מסכים בזה או לא. ... אף שהם שכירי חודש או שנה, הדבר פשוט וברור שכשמשכירם להעסק בכל יום, שזה כמתנה עמהם שיתעסקו גם בשבת ואסור לכולי עלמא.

הנני בא בשער בת רבים להודיע להקוראים הנכבדים, שכאן נמצא פה בגדאד, איש אחד שיש לו שדיים כאשה ונוטף חלב משדיו. והוצרכתי להודיע זאת לסתום פיות המתלוצצים והמלעיגים על מאמר חכמינו זיכרונם לברכה במסכת שבת דף נ"ג ע"ב: 'מעשה באחד שמתה אשתו, והניחה בן לינוק, ולא היה לו שכר מניקה ליתן, ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה, והניק את בנו'.
גם לא אמנע מלהודיע להקוראים הנכבדים דבר חדש, אשר היה לעולמים פה בגדאד, והוא שיש מנהג אצל הישמעאלים, שכל מי שלא יתקיימו לו זרע, אזי הוא נודר נדר לה', ומקבל על עצמו שכל הבנים אשר יולדו לו מכאן ולהבא, יכניס אותם בברית המילה כשהם קטנים כדרך היהודים בבית הכנסת ע"י מוהל ישראל. והנה בימים האלו נימולו י"ב בנים קטנים, מילדי גדולי הישמעאלים בבית הכנסת, בשמחה ובשירים ובתוף ובכינור, וחילקו כמה מתנות וצדקים להשמשים ולהעניים. והישמעאלים האלה, המה מחייבים את כת הרעפארמער מבני עמנו, אשר חומלים וחסים על בניהם, מלמול אותם כשהם קטנים, וה' יתברך יחזירם למוטב ללכת בדרכי התורה והמצוות לטוב להם ולזרעם אחריהם.

'סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו' - ולא הקיפדה התורה לרדוף אחר המצוות, אלא אם באו לידך: 'כי יקרא קן צפור', 'כי תפגע שור אויבך', 'כי תראה חמור שונאך', 'כי תחבוט זיתך', 'כי תבצור כרמך', 'כי תבוא בקמת רעך' - אם באו לידך, אתה מצווה עליהם ולא לרדוף אחריהם, אבל השלום: 'בקש שלום ורודפהו' - בקשהו במקומך ורודפהו במקום אחר. וכן עשו ישראל, אף על פי שאמר להם הקדוש ברוך הוא: 'החל רש והתגר בו מלחמה', הם רדפו את השלום תחילה, ככתוב: 'נעברה נא בארצך' - אין 'נא' אלא לשון בקשה לרדוף אחר השלום, ולא מצא הקדוש ברוך הוא ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר: 'ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום' - מתי ייתן ה' עוז וגבורה לעם ישראל כנגד העמים? - בזמן שיתברכו בשלום, ויבקשו שלום ככתוב: 'שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך'.

'כי יאמר בליבו: מה נאכל בשנים? שבעים ימי שנותינו בהם, וזו קשה משתיים הראשונות'. - הרמב"ם אומר? - שיותר קל לקחת יהודי מומר, ולהוכיח לו, ולשכנע אותו שיאמין שהתורה ניתנה בהר-סיני, על-ידי הקדוש ברוך הוא למשה רבינו, מאשר לשכנע יהודי ששומר תורה ומצוות, שתלוש המשכורת שהוא מקבל זה מהקדוש ברוך הוא ... הפרנסה מה' יתברך - זה האדם קשה לו להאמין, זה המדד של האמונה של האדם בעולם הזה. ... אומר: זה קשה מכולם, זה התחלת הגישה, ההתקשרות וההתחברות לאמונה, ההתחלה אני אומר, מספר אחד - להאמין שהכל ממנו יתברך.

הרוצה להיכנס אצל השלטון יאמר פסוק זה: 'ויאמר להם ישראל אביהם: אם כן אפוא זאת עשו, קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה, מעט צורי ומעט דבש נכאת ולוט בטנים ושקדים'. כי זה מסר יעקב אבינו, עליו השלום, לבניו למצוא חן ורחמים.

'חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו' - שבעבור שנאת 'חינם נמכרתם' לבין האומות, ולא תטעו לומר 'בכסף תגאלו' - על ידי כסף צדקה, כי אם לתקן המעוות שיהיו באחדות אחד והיו לאחדים ואיש את רעהו יעזורו. ולכך בא הרמז במחצית השקל - שייתן כל אחד אל לבו שאינו שלם מצד עצמו כי אם בהתחברו עם חברו ויהיו לאחדים, ואז יקרא שקל שלם, ועל ידם 'נדחי ישראל יכנס'.

חכמינו מספרים על שמואל, שקנה אצל נוכרי כד של זהב בתור כד של נחושת, ובשעה ששילם לו ארבעה זהובים כמו שביקש עבור הכד, הוסיף לו "בטעות" עוד זהוב אחד נוסף. והוא לכאורה פלא: איך שמואל האמורא הא-להי, הצדיק והישר הונה את הנוכרי? ועוד, לאיזה עניין מספרים לנו זאת, האם ללמוד ממנו להונות אחרים? אתמהא!
אלא הכוונה ממש ההיפך: שמואל ראה שיש לנוכרי כד זהב, ומבקש עבורו סכום קטן. ורצה שמואל לברר דעת הנוכרי, האם הוא טועה, או שמא כד זה גנוב הוא איתו, ורוצה למוכרו בזול ולהיפטר ממנו במהרה. ולכן הוסיף שמואל זהוב נוסף, והיה אם הנוכרי יחזיר לו את הזהוב המיותר, סימן שאדם ישר הוא ולא גזלן, ורק טועה וחושב שהוא כד של נחושת, ואז יגלה לו שמואל טעותו ויחזיר לו את הכד. אבל אם יראה בו, שעושה בעצמו כאילו לא ידע בזהוב הנוסף, אות הוא שהוא גנב וגם הכד גנוב. וזהו מה שנתכוונו חכמינו להודיענו - עד כמה יש ליזהר בדיני הונאה אפילו ביחס לנוכרי.

'עולם חסד יבנה', וכל הנבראים צריכים לעזור זה לזה, הן בגופם הן בממונם, בבחינת משפיעים ונשפעים, אך צריך שיהיה המקבל טובה מחברו, שתהיה תמיד כנגד עיניו, אותה הטובה לאמור: מתי יבוא לידי ואפרע חובתי לגמול לו טובה.

גדולה ויקרה אהבת הגרים אצל הקדוש ברוך הוא, יותר מן האהבה שהוא אוהב את ישראל, ודומה הדבר הזה של הגרים, לשני אנשים אחד אוהב את המלך ואחד המלך אוהב אותו, מי הוא המובחר מבין שניהם? - באמת כי זה שאהבו המלך הוא המובחר, ומצאנו שישראל אוהבים את המלך שהוא הקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא, שהוא המלך, אוהב את הגרים כמו שאמר הפסוק: 'אוהב גר לתת לו לחם ושמלה' - רצונו לומר: שהקדוש ברוך הוא אוהב הגר ונותן לו מחייתו וכסותו, לכן חובה עלינו, גם אנחנו, שנהיה אוהבים את הגרים, שאוהב ומחבב הקדוש ברוך הוא, וגם הסברא נותנת שלא נצער את הגר כי גם אנחנו היינו גרים במצרים, לכן דבר שהוא מום בנו לא נצער בו את השני.

מילתי אשר אני מפנה אל אנשי הדת מכל האסכולות היא שיעשו ככל שביכולתם כדי להפיץ את השלום, ולהסיר את האיבות ואת השנאה, ולטהר את האווירה מן הקנאות הדתית, ושילמדו לקח מן ההיסטוריה ומן החורבן וההרס, שגרמו האנוכיות והקנאות הדתית, שכן הכוח, כל הכוח והברכה הם: האהבה והשלום, כמו שאמר אדוננו דוד במזמור: 'ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום'.

צריך האדם ליזהר מהעבירות, הגורמים להקליפות לגזול שפע מהקדושה, כמו עוון הגזל - אפילו של גוי אסור כמו שכתב מר''ן... ועיין להרב 'פלא יועץ' - ערך 'גזל', שכתב שגזל הגוי חמור מגזל ישראל, שכלול עמו גם עוון חלול ה' החמור.
וכתבו המקובלים זיכרונם לברכה - שישראל הגוזל את הגוי, גורם שהשר של הגוי, יגזול שפע מהקדושה, ולהכניסו אל הקליפות. ואפילו למכור לו נבילה - בחזקת שחיטה או ליתן לו מעות מזויפות - ולומר שהן יפות או לערבם עם הטובים - הכל אסור וגזל גמור.

'לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך' - הגוי המתיישב בארץ ישראל נקרא - גר, ומצווה להחיותו ואינו עובד אלילים, אבל הנוכרי אינו אלא הולך ובא לעשות סחורה, כגון לקנות תבואה ולהביאה לשאר ארצות, ואם היה רוצה לקנות בתנאי לשלם, לאחר זמן בחזרתו ... מותר לקחת ממנו נשך, שהרי הוא משׂתכר בסחורתו, וכמו שהוא המשפט אצל כל האומות, שהמלווה לוקח נשך בשכר מעותיו, שהיו בטלות אצל הלווה. 'ולאחיך לא תשיך' - כי לא היו ישראל אנשי מרכולתם רק מחייתם בעבודת אדמתם, ואת היותר מוכרים לנוכרים. והלווה לא היה לווה - אלא מפני עוניו. ...
והנה עכשיו, שהיהודי עוסק בסחורה, נראה שמותר לקחת ממנו נשך, אך לא מן העני. וכן הנוכרי, אם הוא עושה סחורה - מותר להשיך לו, ואם הוא עני - אסור להלוות לו בריבית, כי אינו דומה לנוכרי שדיברה תורה, שהרי הוא יושב בקרבנו, והרי הוא כגר שאנו מצווים להחיותו, ואם חסה התורה על הגר המתיישב בקרבנו, קל וחומר על הגוי שאנו תושבים בקרבו.

'והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה' - ויתכן שבא הכתוב להסיר התלונה שיש על האדון ה', כי יתחמץ לבב אנוש לאמור: איך הייתה כזאת ל'אל אמונה ואין עוול' להוריש גוים גדולים ועצומים, לנודם כציפור ולהושיב אחרים תחתם, הלא זה עוול בחיקו יתברך, חלילה.
לזה יאמר ה': הלא תדעו הלא תבינו, כל יושבי תבל ושוכני ארץ, שהארץ הזאת, אשר אני נותן לכם, נתתיה כבר לאבותם להנחילה לכם, גם בטרם יבוא הכנעני להיאחז בה, ונמצא שהארץ גדולה היא בידי הכנעני, ואם כן, כאשר אוריש את הכנעני מפניכם, הדבר נעשה באמת במשפט וצדקה, כי לכם ושלכם היא מראש, אשר הבטחתי לאבותיכם מימי קדם.

'בהעלותך את הנרות יאירו שבעת הנרות' - תכלית המנורה להודיעם, שצריכים להאיר לפניו יתברך. וההארה תהיה בהדריך העולם בעבודתו יתברך, כי כל חפץ ה' הוא לזכות כל בריותיו, וכל העולם בכללו, ובפרט ישראל, עם קרובו, כדי לעלות אותם במעלה ושלימות, צוום במצווה זו. ... והודיע שהמכוון הוא לזכותנו שכן הפסוק אומר: 'קומי אורי' ומהיכן זכית לאורי? - כי בא זכות אורך ... שהרמז בהארות האלו הוא שיהיו ישראל זהירים ללמוד וללמד לעולם דרך ישרה, וכל זה רמזו באומרו: 'והלכו גוים לאורך' - כי נגד האור, אורך שאתה מאירם בדרושיך ותורתך האמיתיות, ילכו גוים 'ומלכים לנוגה זרחך'.

גניבה מהגוי או להטעותו - להרמב"ם איסורו מן התורה, ולרש"י מדרבנן, ואפילו הטעות שטעה הגוי מעצמו, או כשמצא אבדתו אסור לעכבן. ... וספר החסידים תתרע"ד, וסיים: 'ובפרט בזמננו זה, שמכירים ה' אחד, גם עושים עמנו גמילות חסדים וכמה עניים חיים מתחת ידם', עד כאן לשונו.
ובכן צריך כל אחד מישראל להיזהר בזה, ולשמור עצמו מגניבת וטעות הגוי, שלא לעכבו תחת ידו, אלא מחויב להחזירו, וברוך יהיה, ובזה מקדש שם שמים.

מידת הרחמנות היא יקרה למאוד, וצריך האדם להיות לו לב רחמן וחנון, ולרחם על כל בני האדם. ולא יאמר, זה אין ראוי לרחם עליו וכיוצא, וגם מי שהוא ריקם לגמרי מן המצוות, אף על פי כן יחון עליו ויקח ראיה מהקדוש ברוך הוא שהוא 'נותן לחם לכל בשר', ואם הוא גומל לבני אדם על פי מעשיהם ודרכיהם, כמעט שלא ישאר מהם למחצה לשליש ולרביע, וברוב רחמיו משפיע ומחדש טובו בכל יום לכל הנבראים. ... ובזה אפשר לפרש כוונת הכתוב: 'כי תראה ערום וכיסיתו ומבשרך אל תתעלם' - דהיינו ערום מן המצוות, כמו שפירשו על פסוק: 'ואת ערום ועריה'. 'וכיסיתו' - ולא תאמר שאין ראוי לרחם עליו, כי תלמד זה 'מבשרך' - שאתה בעצמך חייב מאוד לקדוש ברוך הוא, ואינך כדאי לתת אוכלך בעיתו, כי אם מרחמנותו יתברך, וממילא 'אל תתעלם' - גם על העני הריקם מכל, ולא תקפיד על חסרונו.

'לא תתעב אדומי כי אחיך הוא' - אמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שזהו רמז לעשיו, שעתיד לחזור ולהאמין בתורת ישראל. 'ולא תתעב מצרי' - הכוונה לישמעאל, שבא מהגר המצרית, כמו שכתבו הפוסקים שבן הבא מהנוכרית אינו בנך, כי אם בנה. עשיו עתיד לחזור בזכות רבקה אימנו, עליה השלום, אשר הורתה היתה כדת. וישמעאל בזכות הגר, שעל אף שהיא שפחה, אך ניתנה בחיק איש טהור, לכן כולם ינקו זה מזה ויושפעו מאור השכינה, כנאמר: 'והלכו גויים לאורך ומלכים לנוגה זרחך'.

''ישב עולם לפני א-לוהים' - רוצה לומר: הא-לוהים יש שמחה לפני כסא כבודו, כשהעולם בנוי וקיים, יש יישוב לפניו, ולא יהיה חרב.
ואם בני האדם יהיה ביניהם שלום זה עם זה, ומוסיפים אהבה זה עם זה, והעולם מתיירא ומתיישב על השלום, שיש ביניהם, ומוסיף והולך, אזי תפרסם גדולת א-להותו יתברך בעולם..

כן גזר שכל בני האדם יתנהגו יחד באחווה כאיש אחד, משום שכל אדם חייב לראות את עצמו כאילו הוא אזרח ברפובליקה אחת ויחידה. אהבה זו וצדקה זו נטע בלבו של האדם, שעה שלימד אותו לדעת ולהשכיל, כי כל המין האנושי כולו נברא בידי אל אחד, וגם אחר כך יצאו צאצאיו מאת אב אחד, הוא אדם הראשון, ואף חזרו ונתפשטו בארץ מזרעו של נוח. לכן אמר מלאכי הנביא: 'הלוא אב אחד לכולנו, הלוא אל אחד בראנו, מדוע נבגד איש באחיו לחלל ברית אבותינו?'. הנביא משתמש בשני נימוקים כדי לעורר בליבנו את החיבה הרכה הזאת, לאהבה איש את אחיו ושלא לפגוע בכבוד חברו; ראשית, משום שכל בני האדם יצאו מאב אחד, ולכן כולם שארי-בשר הם ובני חורין במידה שווה, ויורשים ושותפים חלק כחלק בנכסי העולם; שנית, משום שאנו יצורי אל אחד וברואיו. ...
כל מה שאמרנו עד כה משמש לנו עדות נאמנה וראיה נכונה, כי אסור לו ליהודי לעשות מעשה בלתי אנושי, העלול לפגוע בכל אדם שמנהגי אמונתו שונים ממנהגי היהודים - ובלבד שיהא אדם זה שומר את מצוות המוסר, ולא יהיה נגוע בשום מידה רעה ומכוערה, ויכיר בהשגחה העליונה, ביכולתה הבלתי מוגבלת, בחסדה ובחכמתה של עילת העילות, המושלת בכל ומכלכלת את הכל.

אמנם האמת אגיד ולא אכחד, אשר בימי חורפי, מקדמוני תמיד נכספה נפשי לרדוף אחרי ספרים הכתבים אצלנו בשפת פרסי האמיתית העיקרית מהקדמונים להשתעשע בהם כמו ספרי שרח וחייאת אל רוח. ללמוד בהן היה תאוותי, ובהן הגות רוחי, עד שהעתקתי וכתבתי בכתיבת ידי בעיר מולדתי בוכארה, יגן עליה א-לוהים, בשנת התרכ"א ליצירה את ספר שרח על התורה אשר חיבר מוולנא שאהין שיראזי זכר צדיק לברכה בחרוזים את כל התורה בלשון פרסי העיקרית בשנת 1639 לשטרות, שהיא חמשת אלפים פ"ח לבריאת העולם, וכעת הספר הזה אתי עמי .ובעזרת ה' מעותד אני גם להביאו על מכבש הדפוס, אם ירצה ה'. ויותר מהמה ספרי פרסי, אשר עיני ראו ולא זר, גם כי היו ספרים חיצוניים, למדתי בהם פעם ושתיים משום 'עת לעשות לה' ללמוד מתוכם את שפת פרסי, ללמוד ולא לעשות.

אם מותר ללמד תינוקות של בית רבן לימודי חול (צרפתית וערבית) בבית הכנסת. ...
אינה ה' לידי ספר אחד בשם 'נחלה לישראל', שהביא בנידון שלנו, בדרך שאלה ותשובה מסוחר לשני חכמים. וזה דבר הסוחר: חכמים השיבוני והשמיעוני הדברים מפי הגאונים, ובפרט במה, שהתירו ללמוד לשנות הגויים בבית כנסת, מקום השראת שכינה, ומקדש מעט בגלות המר הזה, וזה דבר חידוש. החכמים השיבו, שמצאו תשובה, שלא שזפה עין מזה ת"ק שנה והיא בכתיבה קדמונית בספר 'שערים' וזה לשונו: ומשמו של רב האי גאון, זיכרונו לברכה, נאמר: מותר ללמד תינוקות בבית כנסת אגב לימוד תורה, כתב ערבי וחשבונות, אבל שלא עם התורה - אינו נכון. ותינוקות של גויים, ללמדם שם בבית כנסת, כל שיכול לדחותם - דוחים, ואם חוששים לתרעומת - אין דוחים מפני דרכי שלום. עד כאן דבריו. והנשאר לך עוד ספק, בדבר חביבינו הסוחר. הסוחר השיב. מי יבוא אחר המלך, ומי יאסור אשר התיר. ראשון הגאונים במעלה. הותרו לשונות הגויים. ...
מה שהתיר הגאון - הוא בזמנו ובלשון ערבי, הדומה ללשון הקודש, ולא לבד בזמנים המעוקשים ולא נאמנים וכו'. הוראת לדעת, שגם רבינו האי גאון, לא התיר אלא לשון ערבי הדומה ללשון הקודש, ודווקא בזמנו, ולשון ערבי דווקא עם לימוד תורה, מה שאין כן, בעוונותינו הרבים, בזמננו זה, שרוב הלימודים הם צרפתית, ולשון התורה רק חצי שעה לכל היום כולו, וגם זה בדרך עראי. מכל האמור יוצא, שלימוד חול בבית כנסת, בכל שפה שתהיה, ישתקע הדבר ולא יאמר.

והיה יורד השפע והברכה על ישראל, ומתמציתם של ישראל היו מסתפקים אומות העולם, כי אל זה היה מכוון דוד באומרו: 'הללו את ה' כל גויים, שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו' - כי בהתגבר החסד על ישראל יסתפקו מתמציתם.

הגאולה של מלחמת ששת הימים והניסים הנפלאות שראינו היא יותר חשובה מן הגאולה הראשונה של הקמת מדינת ישראל, שבגאולה הראשונה עדיין לא ירושלים ולא ארץ ישראל בידנו, ועתה במלחמת ששת הימים כבר זכינו בארץ ישראל השלמה, וחתמו המלכות בהאו"ם שתהיה מדינת ישראל ונקבע להם כיסא עם כסאות המלכויות באו"ם.

נהגו במקומות הללו, שבקום מלך האומה על כיסא מלכותו, מדליקים נרות בשווקים וברחובות ובמקומות האפלים, וגם קהל עדת היהודים, הדרים תחת ממשלתו בכל מקום, שהם משום שלום המלכות, נגררים אחר הרוב, ובאורים מכבדים בתיהם וחצרם. לכן לשאול הגיעו, אם יכולים להשתמש מאבוקות של שיש, התלויות בבית הכנסת, להאיר להם לפני ה', כדי להניחם על פתחי החצר סביב דגל המלך בלילות, שמרבים המדורה והדליקה מצויה.
בדבר הזה נחלקו המורים לשתי דעות. הן קדם סמכו המתירים עצמם על זו שכתב מורנו הרב משה איסרליש ב'הגהת שולחן ערוך', אורח חיים סימן קנ"ד, שנהגו ליהנות בכמה הנאות מדברי קדושה ...
אם כן, ממקום שבאו המקלים משם ראיה לסתור דבריהם ולהחמיר, שדווקא במקום שאי אפשר להיזהר, אמרנו כך, אבל כל שאפשר לא. ומכל שכן, שאין להקל לכתחילה להשתמש בנרות בית הכנסת בתשמיש, כי זה שנדון שלפנינו, שבוודאי הגמור, גרוע מתשמיש הדיוט בעולם, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר להורות לכתחילה כדברי רבי משה איסרליש.