מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים'
מלמדת, שהמשוכנע באמונתו, ימצא בכל דת משהו ללבו.
אין דבר שמרחיב את הדעת, הלא משוחדת, יותר מלהצטרף לבני אמונה אחרת בטקסיהם הדתיים. אבל חייבת זו להיות דעת בלתי משוחדת, רוח עדינה ורבת חסד. אחרת תהיה התוצאה ההפך משחרור והרחבת הרעיונות. לא ניתן לאף יהודי שבז לנוצרי להיכנס לבית התפילה של האחרון; אם יעשה כך, יהיה זה רק על מנת לצחוק אל דרשות שהוא לא מבין, או אל אמונה שהוא לא יראה בה כל יופי מוסרי. הבוז לדת אחת אינו הוכחה להיות דת אחרת - הדת שלו איתנה יותר. בכל דת נמצא כי אלה המשוכנעים באמיתות השקפותיהם שלהם, מוכנים לאפשר לדעתם חסד וחירות יותר מאשר אלה האוחזים רק בפטפוטים ושברים מן הדת. אני מודה לא־ל, שברחמיו אפשר לי להיות משוכנעת כל כך באמת ובקדושת אמונתי שלי, כך שלתענוג יחשב לי להצטרף אל הנוצרים בדרשותיהם. אם נחפש, נמצא בכל דרשה שיסודותיה בדת משהו שיחדור ללבבנו, דבר מה שיכה את חדריה הפנימיים ביותר של הנפש, אף על פי שהוא פונה למאמינים בישו, ושמושיעם הוא הנושא העיקרי של הדרשה. אפילו אז, דעתו של יהודי דתי וחופשי תתרחב, מכיוון שהוא יודע מדוע ובמה הנוצרי מאמין, וודאי שאם הוא ידע זאת, הוא לא יתנשא ויאשים את הנוצרים בעיוורון מכוון.
מרת גרייס אגילר, Sabbath Thoughts, The Twenty-Second Psalm, pp. 1-2, J. Wertheimer and Co., London, 1853 (מתורגם) מתוך 'החכם היומי'
