ראה ראיתי את עוני החתומים בשאלה, ולבי יודע מרת נפשם, כי לא יוכלו לשאת עול נשיאות המחרחר הזה, הנזכר בשאלה, כי ידעתיו, היותו נוהג נשיאותו ברמים, וכל פניותיו אינם להטיב כי להרע, ולעשוק נפשות אביונים ועניים מרודים, להפיק זממו ולשפוך חמתו על האישים ועל הבנים, ומדמעת העשוקים האלה תמלא הארץ אותם.
והנה בשמים עדי וסהדי, כי לא הייתי חפץ לחוות דעתי בנדון זה, כי כך דרכי שלי לפרוק מעלי עול הדין, אך ורק זה היום, קוו אוהבי ורעי החתומים בשאלה, אביעה להם רוחי, ובראותי כי לא אוכל להימלט להשיב פניהם ריקם, כי כבודם חופף עלי, על כן אמרתי הנני יורד ברשות, ואבוא באותות שתים, בקצרה אך לא בארוכה. ...
כאשר מצאה ידי והעולה מן המחובר זה חזיתי ואספרה, כי אנשי וטובי העיר, כיוון שנודע להם שנאתו גם קנאתו עם הנמסר והוא עשה את כל הרעה הזאת כאשר בא בשאלה, הרשות נתונה בידם, ועדי דין לנפשו, וגובים ממנו ממיטב נכסיו, כל ההוצאה אשר נעשה בעבור פטירת דמי הלשנתו, וידם על העליונה, בחוק ובמשפט, לענוש אותו כאשר יוכל שאת ויריקו את חניכיו כי נפשות עניים הוא חובל, עד ישוב מחטאו שחטא על הנפש.